לוגיקה בפעולה

מבוא

לוגיקה בפעולה

ספר זה נולד בשדה הקרב ובלילות של מבצעים חשאיים במרחבי המזרח התיכון, כפי שהוא נולד במסדרונות ובחדרי ההרצאות של האקדמיה המערבית. כבר כילד וכנער צעיר הוקסמתי מסיפורם של לוחמים, של מנהיגים ושל אנשים מן השורה בצומתי החלטה גורליים. חשתי אז, כמו היום, את מלוא כובדו של רגע האמת כשהוא פוגש את היחיד, את איש הפעולה, ומעמת אותו עם ההכרח להכריע. בה במידה מצאתי את עצמי מנסה לפענח את התמורות האינטלקטואליות הגדולות של זמננו, את סיפורן של הלוגיקה והמחשבה המודרניות. כיצד דרים להם יחדיו ההרהור הפילוסופי הרפלקטיבי ושכלולי הלוגיקה המודרנית, שכורסת הפילוסוף היא פעמים רבות מחוזם, עם איש הפעולה בחזית האש, במשעולי האבק של המדבר או בדקות הלילה הנוקפות במבצע החשאי, ברגע האמת שאין ממנו חזרה?

לא בכדי בחרתי מסלול חיים ואתגרים שאיפשרו לי לבקר בשני הקטבים האלו של חיים אנושיים. הייתי אומר אפילו שבחרתי כך כדי לפענח את המתח שבין ההרהור הפילוסופי המעמיק, המתבונן, התיאורטי כביכול, שנושאו פענוח המבנה הלוגי של דברים, ובין מבחן החיים והמעשה, שנושאו הוא הדרישה הלא מתפשרת של רגע ההחלטה בזמן הדורש פעולה והכרעה. חידת הפער שבין התיאוריה לפרקטיקה הפכה להיות השאלה המנחה של חיי.

לפני זמן לא רב פגשתי שני חברים, אבנר שור — לוחם ותיק ממני ביחידה שעליה לבסוף פיקדתי, ואבירם הלוי — קצין־עמית ששירתנו יחד באותה יחידה. מדוע לא ננסה להעלות על הכתב את הרעיונות שהנחו ואף הטרידו אותנו בשנות הפעולה הצבאית שלנו, תהינו. באותו הזמן גם נהגתי להעביר את הרצאות המפתח לקצונה הבכירה של גוף הביון המרכזי שלנו, כך שממילא נאלצתי להעלות על הכתב כמה מהרעיונות האלו. אבנר פעל להפגיש אותי עם הוצאת הספרים ואף עזר לי בכתיבת הפרק הראשון של החיבור; ועם אבירם ישבתי בפגישות רבות, שבהן הוא איתגר אותי בשאלות מפתח רבות. אנו העלינו זיכרונות ממבצעים ומקרבות, והוא העלה על דף נייר ראשי פרקים, שעזרו לי מאוד כשישבתי לבסוף לכתוב את החיבור מראשיתו עד סופו. התוצאה היתה רחבת היקף מכפי שציפינו אני וחברי. נדרשתי לפרק ארוך במיוחד שעסק בסיפורן של הפילוסופיה והלוגיקה המודרניות. לא פחות מזה נדרשתי למה שתפסתי כהלך רוח של זמננו, שמצאתי אותו אז, כלוחם וכמפקד, והיום כשאני מהרהר בנושאים אלו, כמאיים במיוחד על איש הפעולה כשהוא ניגש לעשות מה שראוי ונכון.

הטיוטה הראשונית היתה באופן טבעי מסורבלת ולא נגישה. כך גם טענו כלפַּי חברי הרבים שהתמודדו עם קריאתה. אבל פה עמדה לי הזכות לפגוש עורך מוכשר במיוחד שהעמידה לי הוצאת הספרים, רמי רוטהולץ. מצאתי ברמי גם עורך וגם קורא, שהשאלה המנחה של הספר מעניינת אותו ומרתקת אותו במיוחד. כמי שהיה לוחם בצעירותו, וכיום עיתונאי ועורך בכיר, התעקש רמי לפשט ולחדד את הנושאים והשאלות; ולעמת אותי ללא הרף עם הצורך להבהיר, להנהיר ולהנגיש את הכתוב לציבור קוראים שמסלול חייהם היה שונה משלי. אלמלא עבודתו ודאי לא היה החיבור הזה בר קריאה.

פתחתי את החיבור בתיאור קצר של ליל ביצוע יחיד. סיפורו של מבצע חטיפה בבקעה הלבנונית. המבצע האחרון של חיי הצבאיים. ליל ביצוע יחיד, אך מה קדם לו? חודשים רבים של הכנות קדחתניות. מהו תכנון? זו השאלה שבה פתחתי את הפרק השני. נדרשתי שם לעימות בין שתי גישות תכנון: זו שראיתי לעצמי כמשימה לטפח בשנים רבות של שירות צבאי כלוחם וכמפקד, אל מול זו שראיתי כמייצגת הלך רוח שגוי בחיי הפעולה, שיש לו אחיזה איתנה במחוזות הפעולה של ימינו, והמסכן לטעמי את האפשרות של חיי פעולה בריאים. כך נדרשתי בפרק השלישי לניתוח ולבחינה של המושג "סטנדרט" בחיי הפעולה, כיוון שביסוד מה שתפסתי כהלך רוח שגוי של תפיסת התכנון והביצוע תימצא דבקות בלתי מתפשרת בכוחו של דפוס פעולה סטנדרטי, מקובל, להתוות דרך פעולה. דפוס הפעולה הסטנדרטי, או הסטנדרט, נתפס שם כמייצר תשובה למתח היסודי שבין תיאוריה (תכנון) לפרקטיקה (ביצוע). טענתי שם כי הסטנדרט אינו מייצר תשובה, אלא מה שכיניתי, "שאלה מנוסחת היטב" — הזמנה להפעלה של שיקול דעת ערני, רענן ומתחדש אל מול פניה של המציאות הפוגשת אותנו.

את הפרק הרביעי הקדשתי להצגה של כלי יסודי לתכנון ולביצוע. קראתי לו "מצולע הביצוע" או "מצולע הסיכונים". מצולע הביצוע הוא המחשה גיאומטרית של המתח הבסיסי המתקיים בין כלל מרכיבי הפעולה המבצעית ופעולה ככלל. לפיכך, הבניה והמשגה מושכלות של יחסי הגומלין המתקיימים בין מרכיבי הפעולה הן הנושא הראשון על סדר יומו ולילו של המתכנן והמבצע. מיקמתי את המושגים של "העזה" ושל "לקיחת סיכונים יזומים ומושכלים" במסגרתו של מצולע הביצוע, והראיתי כיצד מיתרגם הלך הרוח השגוי של תכנון וביצוע לביטחונות לא מושכלים, הנערמים בצלעות המצולע, ובסופו של דבר יגרמו לקריסתו. יחסי הגומלין ההכרחיים, המתקיימים בין צלעות מצולע הביצוע, מבטאים למעשה את המתח היסודי בין שותפות במטרה לבין תחרות על משאבים (חומריים ומופשטים כאחד) המתקיים בין המשתתפים (האנושיים) השונים ותחומי אחריותם. כשהמתח הזה אינו מנוהל, כלומר, כאשר אופטימיזציה לוקלית של כל אחד מהשותפים מאפילה על האופטימיזציה הגלובלית הנדרשת לטובת הצלחת הפרויקט, חזקה שמאמצי התכנון והביצוע יפגשו על אם הדרך כישלון — קריסה של מצולע הביצוע. הדרישה להעמדה של "סטנדרטים גבוהים" בפעולתו של היחיד אינה אלא המחויבות לאופטימיזציה לוקלית הדוקה של תחום אחריותו. היא תיתרגם בדמותו של ביטוח אישי כנגד כישלון אפשרי, גלגול הסיכון לחצרו של שותף אחר במעשה ההרכבה, וכך לבסוף לכישלון הפרויקט המשותף.

בפרק החמישי, שנושאו החלטות גורליות, נדרשתי לשאלה כיצד מתורגמת המשגת מצולע הביצוע לנתיב של החלטות קריטיות הנפרשות על ציר הזמן. מצולע הביצוע אינו מבנה פיגומים קשיח, אלא תמונה מושגית דינמית של הפעולה. התמונה תצטרך להיות מתורגמת כעת לצומתי החלטה עוקבים על ציר הזמן המתגלגל של התכנון כמו הביצוע. נגלה שזמן קבלת ההחלטה ותוכנה שזורים יחדיו באופן שאינו ניתן להפרדה. החלטה נכונה היא זו שמתקבלת בזמן הראוי לה. רגע ההחלטה הוא הרגע האחרון להתלבטות, הראשון לפעולה — בו ברגע שמתגבשות האפשרויות המונחות לפתחו של המחליט, הן כבר מופעלות ומניעות פעולה ממשית. יחליט איש הפעולה מוקדם מדי, וימצא עצמו כופה פתרון מן המוכן על מציאות פעולה הדורשת פתרון חדש; יאחר לרגע, ואפילו יֵדע כעת מה היה עליו לעשות, אין המציאות זמינה עוד עבורו כדי שישכיל לרתום אותה בנתיב הרצוי. נבקר בפרק זה החלטות גורליות רבות, מהן לקוחות מניסיונם של חברי ושלי, ומהן מסיפורי קרבות היסטוריים של זמנים אחרים ואנשים אחרים.

נושאו של הפרק השישי הוא רגע האמת, הרגע שממנו אין חזרה ובו הכול מונח על כף המאזניים. אדון שם במבנה המכונן המבחין בין אימונים וחזרות גנרליות לבין רגע האמת או הצגת הבכורה. נבחן גם את המבנה הלוגי של כישלון אל מול מבחן האמת, שצורתו היא חזרה מוקפדת על מבחן בית הספר ושדה האימונים. מבחן זה משקף אמנם את ניסיון הצלחות העבר, אך מחמיץ את אתגר המבחן של הרגע — חזרה על מלחמות ושאלות האתמול והחמצת אתגר השאלה שאל פתחנו.

ברקע הדיון שלי בפעולה תימצא יריעה פילוסופית רחבת היקף, ובמרכזה הדרמה האינטלקטואלית של הלוגיקה המודרנית, וככלל סיפורה של הפילוסופיה האנליטית של המאה העשרים. הקורא שיעדיף לחמוק מנפתוליה המטרידים והתובעניים של דרמה זו, מוזמן לדלג על הפרק השביעי ולעבור לפרק המסכם של חיבורי. עם זאת אמליץ לקורא להתמודד עם קריאת הפרק, גם אם בדילוגים על פני פסקאות טכניות שאין להן זיקה ישירה ומיידית לענייננו, ולהתעמק ולהבין את הנתיב הרעיוני המוצג שם. במרכז הפרק נבקר את פועלן של שתי דמויות מפתח במאה העשרים: הלוגיקן קורט גדל והפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שהוכתרו בשנת 2000 על ידי הירחון האמריקני "טיים" כלוגיקן המאה וכפילוסוף המאה איש־איש בתחומו. נבקר את התוצאה הלוגית המרתקת הקרויה "משפט האי־שלמות" של גדל, ונבחן את הרלוונטיות שלה לדיון שלנו בסוגיה של פעולה, כשזו מעומתת אל מול מה שאתאר כניסיון להשיג את מבחן שיקול הדעת והשיפוט של רגע הפעולה באמצעות פרוטוקול ומערכת כללים מקדימה, מקיפה, פרטנית ושלמה דיה. נתחקה אחר הדיון האמיץ של ויטגנשטיין בסוגיית המעקב אחרי כללים. נחשוף בעקבותיו את הבעייתיות הלוגית של האמונה במעקב, כביכול מכני, אחרי כללים כאילו היו הם, בלשונו, "מסילות ברזל לאינסוף" — מסילות המשרטטות עבורנו, מראש ומבעוד מועד, את יישומם הראוי בכל מצב עניינים עתידי אפשרי. בסיומו של הפרק נציע כי מבחן הרגע והאש יחייב הרחבה של כללים ולא חזרה ממושמעת וקפדנית ככל שתהיה. תרגול ממושמע של מעקב אחר כללים, שמחוזו הוא בית הספר ושדה האימונים, הוא רק המצע המאכּן והמזמין שיקול דעת ושיפוט מרחיב ברגע האמת. הרחבה שתהפוך אחר כך לדפוס וללקח נלמד ונרכש של שלב ההכנה והלימוד.

נושאו של הפרק המסכם הוא אסטרטגיה, לוגיקה ואתיקה. הפרק בא למקם את הדילמה האתית במפה הרעיונית שפרשתי בחיבורי. אני דן בו במתח שבין אסטרטגיה כתהליך של הצבת מטרות וגזירה לאחור של פעולות שעשויות לקדם אותנו בדרך להשגתן, לבין קולו של הציווי האתי. זאת על רקע תרבות זמננו המודרכת על ידי חזון של הישגיות, המאיים על יכולתנו לעשות את מה שראוי ונכון. יותר מכול מטריד אותי בפרק זה מקומה של הלוגיקה, פעם ככוח משחרר הקשוב לציווי האתי, לדרישה לפעול לטובת שינוי נדרש, ופעם כלוגיקה המצדקת את ההכרח שבשימור המצב הקיים. פה יידרש יחיד אמיץ שיצטרך להתיר בדרך פעולתו את אותה לוגיקה שלטת של זמנו, הפועלת כעת ככוח מְצַדֵק ומדכא, אשר משרת כוחות שיש להם אינטרס מובנה למנוע שינוי המאיים על מעמדם המוגן והמעוגן בסדר הקיים. הפרק הוא קריאת תיגר על רוח זמננו בתרבות המערב ככלל, ואצלנו הישראלים בפרט. רוחו של זמן והלך רוח שליט המאיימים על יכולתה של פעולה ראויה, ועל יכולתו של יחיד אמיץ לשאת על כתפיו את מלוא כובדה ולממש כך את אחריותו.

ספר זה נכתב יותר מכל דבר בראי אנשי הפעולה והמעשה. לפעמים חסרים הם במילים או בתובנה מלאה אל תוך הסבך הלוגי המוצק העומד כחומה בצורה בינם ובין מה שראוי ונכון לעשות. הם חשים במה שראוי ונכון לעשות בשדה הקרב של הפעולה, אם באמת בקרב, אם בחיים הפוליטיים או הכלכליים ואם בחיי היצירה והאינטלקט. נדרשת להם, באנלוגיה, ארטילריה אינטלקטואלית הולמת. אני מקווה שהם ימצאו אותה בין דפי החיבור. השאר הוא בידיהם ברגע המבחן.

דורון אביטל, תל אביב 2011