לוטוס שחור 2: מהדהד

פרק 1 באנג

ארגמן נספג ומתפשט על גבי הכותנה הלבנה, מפזר את בשורת המוות דרך סיבי חולצתו בעוד הוא עומד שם בעיניים פעורות. גופי מאבד תחושה כשאני מביטה בו נופל לאט לאחור. משקל האקדח נעשה כבד מדי עבור אצבעותיי העדינות והאקדח מחליק מידיי ונופל על הרצפה ברעש בזמן שפייק נופל גם הוא.

אני עומדת כאן קפואה, בוהה באחי. גופו מתחיל להתעוות, עיניו לא ממצמצות, ורעש הגרגור בגרונו הופך קולני יותר כשהוא מתחיל להיחנק מהדם של עצמו.

אני לא רצה לעזור לו; במקום זאת, אני מרגישה כמו מציצנית, כאילו אני צופה בסרט אימה.

זה לא אמיתי. זה חלום. זה לא אמיתי.

האימה בעיניו מקפיאה כשהן מתחילות להתערפל, להתרחב, ולבהות בחלל.

גופו דומם, משותק על הרצפה, ודממה משתררת. בשנייה הזאת אני מתחילה להרגיש את חמימות הדם הזורם בוורידיי ואני זזה. אני מתקרבת לאט לפייק, גופי הרועד כורע ברך לידו, אך אני פוחדת מדי לגעת בו.

זה אמיתי?

אני מתבוננת בו ומבחינה ברמז של כחול המבצבץ על שפתיו. העולם חסר תנועה. מוחי מרחף למקום רחוק שבו כלום לא קיים. הוא טהור וריק וחף מרגש. אני מתנחלת במרחב הבודד הזה, נושמת פנימה רעש לבן, כשלפתע, הגופה שלצידי מתחילה לפרכס. פרץ של דם קרוש נורה החוצה מפיו של פייק כשבטנו מתכווצת בפעימות אלימות, ואז נעצרת במפתיע. ליבי פועם בקצב לא אחיד כשאני צופה בגופו של פייק מתרפה על הרצפה שמתחתיו. כשאין יותר חיים, המציאות מכה בי ואני מקיצה מהטראנס שהייתי בו.

אלוהים אדירים!

אני אוחזת בזרועו בהיסטריה ומטלטלת אותו. "פייק?" אני ממלמלת בפחד, "פייק, תתעורר. פייק, קדימה." אני זזה כדי לרכון מעל גופתו חסרת החיים, אוחזת בכתפיו ומטלטלת אותו באלימות, מתחננת בקול, "תתעורר. תתעורר! זה לא מצחיק." דמעות צורבות את עיניי ואני נחנקת מהמילים של עצמי. "תתעורר, פייק! אני כל־כך מצטערת. אלוהים, אני כל־כך מצטערת. בבקשה, תתעורר!"

עיניו פקוחות לרווחה, אך קפואות, מקובעות למקומן, שחורות לחלוטין.

מה עשיתי?

כאב קורע מפלח את ריאותיי. אני מטה את ראשי לכיוון השמיים ומשחררת את היללה האיומה והנוראית ביותר, אך שום קול לא יוצא ממני. היגון כבד מדי, אז אני מייללת בנשימות מיוסרות. ליבי מתבקע, נקרע לגזרים, מתמודד עם משמעות חדשה של ייסורים, יוצר בי תחושות שמעולם לא היו קיימות עד לרגע זה. זה יותר מדי. אני לא יכולה לשאת את זה.

אני משפילה את עיניי וכבר לא רואה את הגבר ששנאתי לפני כמה שניות. אני רואה את הילד שאהב אותי נואשות כל חייו ומתמוטטת, מרימה את זרועו כדי שאוכל להתכרבל מתחתיה על החזה שלו. הוא עדיין חם, וכמו שעשיתי כל חיי, אני לוקחת ממנו באנוכיותי נחמה.

כולי ריקבון, כשאני מנצלת את פייק. אפילו במותו, אני מנסה להרגיע את עצמי. אני כורכת את עצמי סביבו ובוכה, נושמת אותו לתוך נשמתי. חולצתו ספוגה בדם ובזיעה, אך אני עדיין מצליחה להריח את ריחו המוכר ועוצמת את עיניי.

"את תהיי בסדר גמור."

קולו הלוחש מבהיל אותי, ואני מזדקפת כדי להביט בו. הוא חי, ממצמץ, שפתיו זזות כשהוא מדבר שוב.

"אל תבכי, אליזבת. אני עדיין כאן."

"אלוהים אדירים, פייק!" אני ממלמלת בחוסר אמון.

"יהיה בסדר," הוא מרגיע שוב.

"איך?" אני בוכה.

"כי אני אוהב אותך ומאמין בך. את לוחמת."

"אני כל־כך מצטערת, לא התכוונתי לירות בך. אלוהים, אני מאבדת שליטה, אבל אני לא יכולה לאבד אותך."

רמז קל לחיוך מופיע על שפתיו. "לעולם לא תאבדי אותי. את אחותי. אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך. כל מה שאי פעם רציתי בעולם הזה הוא שתהיי מאושרת. את מהשורדים."

"מה אני צריכה לעשות?"

"לברוח."

"מה?" אני מנידה את ראשי קלות, וכשעיניי פוגשות את עיניו שוב, עיגולים שחורים וקרים מקדמים את פניי. "פייק?" אני עוצמת את עיניי בחוזקה ופוקחת אותן, אך המראה לא משתנה. הוא מת, ואני מאבדת את העשתונות.

המילים שלו שוקעות בתוכי. הוא צודק. אני לוחמת; הוא לימד אותי כיצד. אני מרגישה את עצמי מתיישרת ונושמת כמה נשימות איטיות ומחושבות. אני מתכופפת ונצמדת לשפתיו, לוקחת את נשיקת המוות השנייה שלי להיום. אני מתרחקת, נוגעת בקצות אצבעותיי בגבותיו ואז מעבירה אותן על פניו וסוגרת את עיניו כדי שיוכל לישון בשלווה. אני עוטפת את פייק ואת דקלן בבטחה בכלוב הברזל שבתוכו ליבי, ומתקשה לבלוע את הרוק. אני זזה ונעמדת.

היום איבדתי שני חלקים מליבי השחור משחור, וכעת אין לי ברירה אלא להציל את עצמי.

אני מסתובבת במהירות בקרוואן, מסירה את בגדיי המוכתמים בדם ומחליפה למכנסי טרנינג של פייק ולחולצה ישנה. אני זקוקה להריח את הריח שלו עליי כי אני פוחדת להיות לבד. אני אוספת את חפציי ומוודאת שאני לוקחת את התיקייה שפייק לקח מדירתו של דקלן, ואז מנגבת את טביעות אצבעותיי מהמשטחים השונים. אני מביטה לאחור בפייק, ששוכב בשלולית של דם כהה, ומשחררת פרידה חרישית, מודה לו על שהציל אותי בכך שנתן לי חלק ממנו. גופי נלחם בכוח מול הכאב המייסר שמתחנן להתפרץ, ואני מדחיקה את המחשבות על כך שאני הייתי אמורה לשכב שם – מתה. לפחות אז הייתי יכולה להיות עם דקלן.

דקלן.

פאק, אני לא חזקה מספיק לעשות את זה.

הלב שלי כבד מנשוא, והכלוב מיטלטל כשאני סוגרת את הדלת על עברי וצועדת לקראת עתידי הבלתי ידוע עם אקדחו של בנט בתוך התיק.

אני יוצאת מחניון הקרוואנים לכביש הראשי, לחיי ספוגות בדמעות.

אני אבודה.

לבד.

הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לחזור לחיי המזויפים כי איזו ברירה יש לי?

שלושה גברים – גברים שכולם היו קשורים אליי – נרצחו. בנט, דקלן ופייק.

אני מנסה להתמקד כדי שאוכל ליצור תוכנית לגבי מה עליי לעשות. בטני מתכווצת מפחד כשאני רואה את מכוניתו של מאט חולפת על פניי, נוסעת לכיוון שממנו באתי.

שיט!

אני יכולה להסתובב, לתפוס אותו ולהסביר לו מה קרה, אך אז אני שומעת את קולו של פייק מפציר בי, "אל תפסיקי לנהוג."

אז אני לא מפסיקה.

צללי העיר חולפים על פניי כשאני חוזרת הביתה ונכנסת לחניון.

אני מנגבת את האקדח ומניחה אותו בחזרה ברכבו של בנט – פחות כדור אחד – וממהרת להיכנס לבניין השקט ולמעלה לפנטהאוז, בלי שיבחינו בי.

אני עוברת בשקט את מפתן הדלת וכשהדלת נטרקת מאחוריי אני מתמוטטת לרצפה. הפעם, כשאני מייללת, קולי מתפרץ בצרחה בוערת שנצרבת בנשמתי. צרחות גסות קורעות את מיתרי גרוני כשהן משתחררות לאוויר המייאש ומהדהדות מהקירות עד שהן מתאדות בדממה. דמעות, המעורבות בדמם הקרוש של פייק ושל דקלן, זולגות מפניי ונופלות ללא חיים על המרצפות שמתחתיי.

כשאני רואה את האדום השקוף למחצה מתערבל, אני משחררת את קולי ונחנקת מנשימותיי. אני אבודה בנתזים של ייסורים המשולבים בכל מה שנותר מאהוביי.

על מי אני מתאבלת יותר?

וכמו החיה שאני, כשידיי על הרצפה הקרירה, אני מתכופפת קדימה ומלקקת את הדם.

המלח שלי.

הברזל שלהם.

סם החיים של ליבי.

אני מקלפת מעליי את בגדיו של פייק בדרכי לאמבטיה ובוהה בדם שנקרש על גופי, וללא שום שליטה מתחילה ללקק גם אותו.

אצבעות, ידיים, זרועות, ברכיים.

אני לוקחת הכול, ואוהבת את דקלן ואת פייק כשאני יוצרת להם בית עמוק בתוך גופי. הכול מעורפל; מטרתי היחידה היא לכלות כל פיסה של חיות.

אני בוכה.

בעיניים שורפות.

בריאות כואבות.

בתקווה מתפוררת.

כולי עפר ואפר, אז אני עוצרת את נשימתי לפני שמשב של אוויר ירים אותי ויסחף אותי אל חלל שאין בו כלום.

*

"נינה."

שריריי מתמתחים וכואבים כשאני מתעוררת. אני מסתובבת, פוקחת את עיניי הנפוחות מדמעות ורואה את קלרה, סוכנת הבית והטבחית.

"כבר כמעט צהריים. ישנת כל הבוקר," היא אומרת בקול עדין ופותחת את הווילונות.

האור הבוהק צורב את עיניי. אני מזיזה את הראש וממצמצת נגד קרני השמש שחודרות לחדר.

קלרה מסתובבת סביב המיטה ומתיישבת לידי, מלטפת את שערי הפרוע. המגע מגרה את הפצע המדמם שבליבי, שרק שינה יכולה להבריא. דמעות זולגות לתוך הכרית שלי ואני עוצמת את עיניי היגעות.

"את צריכה לאכול, יקירה. זה יכול לעזור לך להרגיש טוב יותר."

אני מנידה בראשי לשלילה. אוכל לא יכול לרפא את זה. אני לא בטוחה שמשהו יכול. איבדתי הכול. את התינוק שלי, את דקלן, את פייק... את כל מה שהיה חשוב לי. ולשם מה? כולם מתים ולא הרווחתי דבר חוץ מאומללות. הלחץ סביב ליבי מקשה עליי לנשום ואני משתוקקת להתפוגג. יותר מלהתפוגג, אני רק רוצה שדקלן יחזיק אותי. שיעגן אותי בכך שיכרוך את זרועותיו החמימות סביבי, יערסל אותי על החזה שלו וימלא את ריאותיי בניחוחו – בחייו.

הגבר היחיד שהראה לי מה זה להיות נאהבת, נאהבת באמת, בצורה הטהורה ביותר, איננו. איננו כי נרצח בידי אחי, האהבה האחרת שלי, המגן שלי.

"אולי מקלחת?" קלרה מציעה אך אני לא מגיבה. אני משאירה את עיניי עצומות.

אני שומעת אותה מושכת באף. כשאני מציצה אני רואה אותה מנגבת את הדמעות. אני מזיזה את הגוף בקושי בגלל החבורות שנגרמו לי מהמכות של פייק לפני כמה ימים, המכות שהרגו את התינוק שלי והובילו למותם של בעלי, המאהב שלי, אחי, והנשמה שלי. קלרה מסתכלת עליי כשאני מתיישבת ומתכווצת בכאב.

"אני מצטערת. לא התכוונתי לבכות."

אני מתבוננת בה מנסה להשתלט על צערה. גם אני מרגישה אותו אך מסיבות שונות לחלוטין. אני עוטה את המסכה וממשיכה לשחק את התפקיד ואומרת, "אני מרגישה כל־כך בודדה בלעדיו. אני לא מפסיקה לחשוב שהוא רק יצא לאחת הנסיעות שלו ותיכף ייכנס מבעד לדלת."

היא מהנהנת, דמעותיה זולגות. ואז היא מסתכלת עליי. "אני דואגת לך."

גם אני. "אהיה בסדר."

"בנט לא היה רוצה שתסבלי ככה."

מה שהיא לא יודעת, מה שאיש לא יודע, זה שאני לא סובלת בגלל חסרונו של בנט. אני לא האלמנה המיוסרת המתאבלת על בעלה. לא. אני מתאבלת על האיש שאיתו בגדתי בבעלי, ועל אחי שאף אחד לא הכיר. על חיי הנסתרים. על קיומי החשאי.

"איך אני יכולה שלא לסבול, קלרה? הוא היה בעלי," אני אומרת בקול חנוק, "איך אני אמורה לחיות בלעדיו כשהוא היה הסיבה שבגללה קמתי כל בוקר?"

"כי העולם לא מחכה לנו. הוא ממשיך לזוז ומצפה שנזוז איתו."

"אני לא בטוחה כיצד לזוז ברגע זה."

"ובכן," קלרה מניחה את ידה על הברך שלי. "את יכולה להתחיל בלהתקלח ולאכול משהו." עיניה עצובות ומלאות דאגה. כשאני מהנהנת, חיוך קטן עולה על שפתיה והיא לוחצת קלות על הברך שלי לפני שהיא קמה לצאת מהחדר. היא מסתובבת אליי ומוסיפה, "אה, בזמן שישנת, עורך הדין שלך התקשר. הוא רוצה לתאם איתך פגישה כדי לעבור על צוואתו של בנט."

זה הרגע שעבורו עבדתי שנים. הרגע שפייק ואני חלמנו עליו. זה היה אמור להיות הרגע שיביא לי ניצחון ואושר. הכסף. הכוח. התגמול והנקמה. כעת אין לו משמעות כשפייק אינו לצידי. התחתנתי עם בנט כדי להרוס אותו, אבל זה לא שיפר שום דבר – המצב רק נעשה גרוע יותר.

"אתקשר אליו לאחר ארוחת הצהריים," אני עונה לפני שקלרה יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה.

הכול מטושטש כשאני מתארגנת. אני עושה את התנועות, אבל אז לא מצליחה לזכור כיצד הגעתי מנקודה א' לנקודה ב'. קלרה במטבח, מנקה לאחר ארוחת הצהריים בזמן שאני עוברת על כל ההודעות והשיחות שפספסתי מאז מותו של בנט. אני בטוחה שזה מופיע בכל מהדורות החדשות, אך לא מצליחה להביא את עצמי להדליק את הטלוויזיה מהפחד שאשמע משהו על דקלן. אז אתמוטט בוודאות.

ישנן הודעות עבורי מכולם. אני יודעת שאני אמורה ליצור קשר עם הוריו של בנט וגם עם ג'קלין, כי אני רואה שהיא התקשרה פעמים רבות. אלוהים, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתעסק עם האנשים האלה, והטלפון מצלצל בדיוק כשאני מתכוונת לוותר. אני נותנת לקלרה לענות ועושה את דרכי למיטה.

"נינה, זה מבית הלוויות," היא קוראת, "הם צריכים אישור בנוגע לכמה פרטים אחרונים."

"אני מצטערת," אני עונה, מרוקנת מאנרגיה, "אני פשוט לא יכולה." אני משפילה את ראשי ויוצאת מהחדר.

מה, לעזאזל, אכפת לי מהלוויה של בנט? מצידי אפשר לזרוק אותו לאגם. הבן־זונה ממשיך להרוס הכול גם במותו. יגון עולה בגרוני כשאני נופלת על המיטה ומתחילה לבכות לתוך הכרית.

אני שונאת את האיש הזה. אני שונאת אותו. גם אם אני מגזימה בתוקפנות שלי, הבן־זונה הזה לקח ממני הכול.

אני בוכה כמו מטורפת בניסיון להיפטר מהאומללות, אך לא מצליחה לשבת בלי לזוז. אני קמה מהמיטה ובערפול חושים, מוצאת את עצמי בארונו של בנט, הורסת בחמת זעם את הכול. תולשת בגדים מהקולבים, מעיפה נעליים ברחבי החדר וגונחת עם כל זריקה מטהרת עד שאני מול קיר הגבס, מכה אותו באגרופים פעם אחר פעם. אני מתחננת להיענש על ידי הכאב, אך הכאב היחיד שאני מרגישה הוא בליבי. אז אני סוגרת את היד ומכה חזק יותר ויותר, שוב ושוב.

"נינה! תפסיקי!"

אני לא מפסיקה.