לוטוס שחור 3: דממה

פרק 1

למדתי להכיר היטב את טיבן של אשליות. הן לא יותר מרוחות רפאים שאליהן אני נצמדת כי אינני מוכנה להרפות מהנחמה שהן מעניקות לי. הדברים שמעניקים לי מרגוע ושלווה הם לא יותר מהדי זיכרון מן העבר, ובכל זאת אני נאחזת בהם חזק כדי שיישארו איתי בהווה, מפחדת שאם ייעלמו, גם אני עלולה להיעלם איתם.

אני פוחדת להיות לבד, למרות שבמובנים רבים תמיד הייתי לבד.

מכת חשמל נורית בעורקיי וזורמת בדמי הסמיך. זה אולי הדבר היחיד שעוזר לי להבדיל בין המציאות לבין האשליה. הניצוץ מזעזע את המערכת שלי ומכניס אותי לכוננות גבוהה, מכריח את ליבי לפעום מהר יותר ולעיניי להיפקח לרווחה ולהתמלא בסערה של אלפי שאלות שמוחי אינו מצליח לעבד.

אני זוחלת למרגלות המיטה על ידיי ורגליי ובוהה בטלוויזיה שמעל לאח. דקלן יושב מאחוריי, אך אני כבר לא מרגישה אותו כי אני נאבקת לנשום.

"הוא חי." זה כל מה שאני מצליחה למלמל כשאני בוהה בתמונה הקפואה שעל גבי מסך הטלוויזיה.

"מי?" שואל דקלן ממרחק של מיליון קילומטרים. אני יורדת מהמיטה, חוצה את החדר בצעדים מהססים ומתקרבת לטלוויזיה.

אני מושיטה יד כשאני מתקרבת לדמות שלא יכול להיות שהיא אמיתית, אך זו המציאות. אני מתקרבת אל האח ואצבעותיי רועדות כשאני מצמידה אותן אל המסך. ברגע שאני נוגעת בו ליבי נקרע ואני פורצת בבכי. דם מנשמתי הפצועה מציף את עיניי וזולג במורד לחיי. נשימותיי הסדוקות ממלאות את החדר.

ידיים חזקות אוחזות בכתפיי ואני רוצה להתמוטט, אך לא מצליחה להסיר את מבטי מהדבר היחיד שחיפשתי כל חיי.

"דברי איתי," הוא דורש, קולו מבוהל.

אני מצמידה את ידי בחוזקה למסך, מתחננת להרגיש את חום גופו על עורי.

"מי זה?"

"זה אמיתי, נכון?" אני שואלת את דקלן, "אתה ואני, החדר הזה – זה אמיתי, נכון?"

"תסתכלי עליי."

אני לא יכולה. אני מפחדת שאם אפנה את מבטי אאבד אותו. שאיכשהו הוא ייעלם מהמסך.

"תגיד לי שזה אמיתי," אני בוכה.

"זה אמיתי, יקירה. אני כאן איתך."

יללה נוראית מתפרצת מהחזה שלי, אך אני משתלטת עליה במהירות. דקלן ניגש אליי ונעמד לצידי. הזיכרונות מסתחררים בתוכי, משולבים ברגשות מעורפלים שנלחמים זה בזה. הכעס מנצח ועולה אל פני השטח. אני מסובבת את ראשי כדי להביט בדקלן. בעיניו אני רואה בלבול הזהה לשלי.

"הוא מת," אני אומרת, המילים חותכות את מיתרי הקול שלי כמו סכינים חדות, אך אני מדברת דרך הכאב כשדמעות זולגות על לחיי. "הם אמרו לי שהוא מת. למה? למה?"

"מי?"

"ביקרתי בקבר שלו. מיששתי את האבן שעליה נחקק שמו," אני ממשיכה. "למה שישקרו לי? למה הוא שיקר לי? למה הוא לא בא לחפש אותי אף פעם?"

דקלן מושך אותי אל זרועותיו ומצמיד אותי בחוזקה לחזה שלו כשאני מייללת ללא הפסקה, מבקשת תשובות שלא מגיעות, צורחת לנחמה.

"מי?" הוא שואל שוב. אני קוברת את פניי בחזה העירום שלו, מתייפחת החוצה את כל חלומותיי המרוסקים, את ליבי השבור, את נשמתי האבודה.

"זה אבא שלי."

אני מאגרפת את ידיי על החזה של דקלן כשחיבוקו סביבי מתהדק, שריריו מתכווצים סביב גופי ההולך ונחלש.

"למה כל־כך קל לאנשים פשוט לנטוש אותי?"

"אל תעשי את זה," הוא גוער, "שלא תעזי להאשים את עצמך."

"למה לא?" אני צורחת, משתחררת מאחיזתו, כועסת על העולם, ובפעם הראשונה בחיי כועסת על אבא שלי. אני מתרחקת מדקלן, מסתובבת לאחור ופורצת בצרחות שמקורן ברחמים עצמיים. "מה עשיתי שאלה החיים שמגיעים לי?"

"אליזבת, בבקשה. תנשמי עמוק."

"לא."

הוא מתקרב אליי. "בפעם האחרונה שראית אותו היית רק בת חמש, נכון? איך את יודעת בוודאות שזה הוא בכלל?"

"כי אתה לא שוכח את פניו של האדם שכל חייך התגעגעת אליו," אני מסננת בזעם בין הדמעות, "אין שום ספק שהאיש הזה הוא אבא שלי."

אני חוזרת לטלוויזיה, עיניי נמשכות אל העיניים הכחולות הבהירות שאני זוכרת בבירור. עיניים השייכות לאדם שחשבתי שאהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. עיניים שחשבתי שמזמן הפכו לשחורות, לאחר שנקברו עמוק בתוך האדמה. אבל הוא כאן ומעולם לא הרגשתי בודדה יותר.

"אליזבת?"

אני נאחזת במדף שמעל האח כדי לא להתעלף.

"אליזבת, בבקשה. תסתכלי עליי."

"אליזבת?"

קולו הוא רעל ויין בו זמנית, וכשאני שומעת אותו איבריי קופאים ללא שליטה ואני מתמוטטת לרצפה. ריח הסיגריות המוכר מרגיע ומייסר אותי כאחד.

"זה נכון?" אני שואלת את אחי, פייק, אך דקלן עונה ראשון.

"אעשה כל שביכולתי כדי לגלות."

"כן, זה נכון."

אני מרימה את מבטי ומסיטה את עיניי מדקלן אל פינת החדר שבה עומד פייק. שנינו יודעים שאני לא אמורה להסתכל עליו. דקלן חושב שאני נוטלת את הכדורים שאמורים לחסל את ההזיות שלי, אבל אני לא נוטלת אותם. אני עדיין לא מוכנה להיפרד מאחי ואולי אף פעם לא אהיה מוכנה לכך.

הוא עומד שם, חי, שערו הכהה תחוב תחת כובעו השחור, ידיו בכיסי מכנסיו וזרועותיו המקועקעות מוצגות לראווה. עיניו שולחות אליי אהבה וכוח לפני שהוא מהנהן לכיוון דקלן, ואני מהנהנת בתגובה על אף שאני יודעת שאאבד אותו אם אעשה את זה.

גרוני מתנפח ביגון וצורב בייסורים כשאני מתיישבת על ברכיי. זה חלום שהתגשם; רק שאף פעם לא ידעתי שהחלום הזה המשיך לחיות בתוך הסיוט הכי גרוע שאי פעם מישהו היה מסוגל לדמיין.

כל הכעס שאני מרגישה כרגע לא משנה כי דבר אחד עדיין נותר קבוע: אפשר לחתוך אותי עמוק בעזרת שקרים, אפשר להשליך אותי אל הלהבות של כל הרוע שבעולם, אך לעולם לא אוותר על הדבר שתמיד כמהתי אליו.

דמעות זולגות במורד פניי בזרם קבוע של ייסורים כשאני משחררת בכאב את ליבה השבור של הילדה הקטנה שהלכה לאיבוד בתוכי. "אני רוצה את אבא שלי."

בשני צעדים מהירים דקלן על הרצפה איתי, מחזיק אותי, מנדנד אותי, מרגיע אותי ונשבע שיעשה כל שביכולתו כדי למצוא אותו.

אני נצמדת אליו, לוקחת את כל הנחמה שהוא נותן ומנסה לגנוב עוד, נאחזת בו חזק יותר, מתחפרת באצבעותיי עמוק יותר לתוך בשרו. הוא לא מראה סימנים שאני מכאיבה לו, אז אני עוצמת את עיניי ומתכרבלת בחיקו כמו ילדה קטנה.

כשאני פוקחת את עיניי שוב, הן צורבות מהשמש הזורחת ולחיי שורפות מהמלח. אני עדיין עטופה בזרועותיו של דקלן, וגופי כואב. לא רק מהתנוחה שאלוהים יודע כמה זמן הייתי בה, אלא גם מהעינויים שעברתי בימים האחרונים, בזמן שהייתי שבויה.

"כואב לי."

דקלן נעמד, מרים אותי מהרצפה ומשכיב אותי על המיטה. הוא מרחף מעליי וסוקר בעיניים מלאות זעם ורחמים את פניי ואת גופי החבולים.

ההבעה שלו מעצבנת אותי. "תפסיק."

"להפסיק מה?"

"להסתכל עליי ככה. כאילו אתה מרחם עליי."

"אני דואג לך, זה הכול." הוא נותן לי משכך כאבים ואני מכניסה את הכדור לפה.

"אני לא מבינה. אני לא מבינה שום דבר מזה."

"גם אני לא. עברת הרבה בזמן האחרון, אז נראה לי שהמוח שלך לא מסוגל כרגע לחשוב בבהירות וגם המוח שלי לא. בואי נתמקד בדבר אחד בכל פעם, בסדר?"

"כל מה שאני מסוגלת להתמקד בו כרגע זה למה פניו של אבי מופיעות על גבי המסך הזה כשהוא לא אמור להיות חי. אני לא יודעת אם אני אמורה לשמוח או לכעוס," אני אומרת. "למה הוא לא רצה אותי?"

דקלן לא מגיב ומצמיד אותי אליו. אני מנסה להילחם בערפול שמשתלט עליי בגלל התרופות, אך עיניי נעשות כבדות. דקלן לוחש בעדינות באוזני, מנסה להרגיע אותי. "ששש, יקירה. אני אדאג לך. אעשה מה שאוכל כדי למצוא תשובות."

אני נאחזת במילותיו, נכנעת, נושמת עמוק כמה נשימות ונרדמת.

*

דקלן

אליזבת רועדת בשנתה כשאני מחבק אותה. מוחי הוא כמו מבוך ארור ומפותל. אני עוצם עיניים ומנסה לעכל את ארבעים ושמונה השעות האחרונות אך זו נראית כמו משימה בלתי אפשרית. מראות מהיומיים האחרונים משתוללים בי עם מאה גילויים נוספים ואלף שאלות חדשות. הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא שאני חרד מכך שלא אצליח למנוע מאליזבת לעבור התמוטטות נפשית מוחלטת.

פניה מעוטרות בחבורות, בחתכים ובפצעים שנגרמו לה מהאונס ומהעינויים שעברה. כואב לי לדעת שיש לי יד בסבל שלה, שחלק מהפצעים נגרמו על ידי. האחרים נגרמו על ידי הבן־זונה ההוא, ריצ'רד, האיש שרצחתי. הם נגרמו כי לא יכולתי להגן עליה.

לאחר שאליזבת סיפרה לי שהוא זה שרצח את אימי אפילו לא היססתי כשדפקתי לו כדור בראש. העובדה שיכולתי להרוג בקלות שכזו מפחידה אותי לגמרי. זו תחושה קודרת לפחד מעצמך. אני יודע עכשיו שאני מסוגל לעשות כל דבר. אני מפלצת שנוצרה על ידי האישה הזאת, שגופה כרוך סביבי.

אני רוצה הסבר, בדיוק כמוה. מי היה ריצ'רד? איך הוא הכיר את אימא שלי? למה הוא הרג אותה? מה החלק של אבי בכל זה? אני רוצה לדעת. אני רוצה להבין, אך ככל שאני חסר שליטה על עצמי כרגע, אליזבת במצב נפיץ יותר ממני. היא צריכה להתחזק, אז אני חייב להניח בצד את כל מה שרודף אותי ולהתרכז בה.

כשהנשימות שלה מתאזנות, אני מחליק החוצה מהמיטה ומאפשר לה את המנוחה שהיא זקוקה לה נואשות. אני נעצר לפני שאני יוצא מהחדר ומסתכל עליה כשהיא שוכבת במיטה שלי ופרץ של טינה וכעס מציף אותי כמו נחשול. היא גרמה לי לאבד שליטה ואני חייב לחזור ולהשתלט על עצמי כדי להגן עליה – כדי לוודא ששום דבר נוסף לא יקרה לה בלי רשותי.