לולי וילוז

 

חלק ראשון

לאחר מות אביה עברה לורה וילוז להתגורר בלונדון במחיצת אחיה הבכור ומשפחתו.

"את כמובן תבואי אלינו," אמרה קרוליין.

"אבל זה ישבש את כל התוכניות שלכם. זה יטריד אתכם. את בטוחה שאת באמת רוצה בי שם?"

"הו יקירתי, כן."

קרוליין דיברה בחיבה אבל מחשבותיה נדדו. הן כבר נסעו בחזרה ללונדון ורכשו שם כסת חדשה למיטה שבחדר האורחים הקטן. אם יזיזו את כַּן הרחצה לכיוון הדלת, אולי יהיה אפשר לדחוק שולחן כתיבה בינו ובין האח? אולי מכתבה תתאים יותר, עם כל המגירות הנוספות? כן, זהו זה. לוֹלי תוכל להביא את מכתבת עץ האגוז הקטנה עם ידיות הדֶמֶה בצד אחד ומשטח הכתיבה שניתר ממקומו בכל פעם שנגעו בקפיץ שליד קסת הדיו. היא הייתה שייכת לאמא של לולי, ולולי השתמשה בה תמיד, לכן לא סביר שסיביל תתנגד. לסיביל אין שום חזקה עליה, בעצם. היא נשואה לג'יימס שנתיים בסך הכול, ואם המכתבה תשאיר אחריה סימן על טפט חדר הבוקר, היא יכולה לשים שם משהו אחר בלי שום בעיה. מעמד עם שרכים ועציצים ייראה נחמד מאוד שם.

לולי היא יצור עדין, והילדות אוהבות אותה; היא תשתלב בביתה החדש עד מהרה. רק חבל על חדר האורחים הקטן. הם כמובן לא יכולים לוותר על חדר האורחים הגדול לטובת לולי, והחדר הקטן היה השימושי מבין השניים, לכל האורחים הרגילים. זאת תהיה הגזמה לכבס סט מצעי כותנה גדולים בכל פעם שאורח יחיד יגיע לשני לילות בלבד. טוב, בכל אופן, ככה זה, והנרי צודק — לולי צריכה לבוא אליהם. לונדון תהיה בשבילה שינוי נעים. היא תפגוש אנשים נחמדים, ובלונדון יהיה לה סיכוי גבוה יותר להתחתן. לולי בת עשרים ושמונה. היא תצטרך להזדרז אם היא רוצה למצוא לעצמה בעל לפני גיל שלושים. לולי המסכנה! לא הולם אותה שחור. היא נראית צהובה, והעיניים האפורות הבהירות שלה נראות עכשיו דהויות יותר ומפתיעות מאי פעם, מתחת לכובע הפטרייה השחור הלא מחמיא בעליל הזה. האבל לעולם לא משביע רצון כשאת נאלצת לרכוש בגדי אבלוּת בעיירה כפרית.

בזמן שהמחשבות האלה חלפו בראשה של קרוליין, לורה לא חשבה כלל. היא קטפה פרח גרניום אדום, מעכה את עלי הכותרת שלו והכתימה בהם את פרק כף ידה השמאלי. כך, כשהייתה צעירה יותר, הכתימה את לחייה החיוורות והתכופפה מעל מכל המים שבחממה כדי לראות איך היא נראית. אבל אגן המים שיקף רק לורה אפלה ומוצללת, מאוד כהה וחלקה, כמו הגבירה בתמונת הקודש הישנה שהייתה תלויה בחדר האוכל ונקראה "הלאונרדו".

"הילדות יהיו מאושרות," אמרה קרוליין. לורה העירה את עצמה. הכול נקבע, אם כך, והיא עומדת לגור בלונדון עם הנרי, ועם קרוליין אשתו, ועם פנְסי ומריוֹן בנותיו. היא תהיה אחת מדיירות הבית הגבוה ברחוב אכסדרת אַפְּסלִי, שעד כה היא הייתה בו רק גיסה כפרייה שבאה לביקור. היא תלמד לזהות משהו מיוחד בפיזיונומיה של חזית הבית, שיאפשר לה להיעצר מולו בוודאות בלי לשלוח מבט אל המספר או אל מקוש הדלת. בתוך הבית היא תדע בדיוק ובלא היסוס לאן מובילה כל אחת מהדלתות החומות הממורקות, ותהיה אדישה למדי למקומו של האמבט, שבלבל אותה כל כך לילה אחד כששכבה ערה וניסתה להרכיב בעיני רוחה את הבית בתוך תיבת קירותיו החיצוניים. היא תצא לנשום אוויר בהייד פארק ותביט בילדים על סוסי הפוני שלהם ובגברות המטופחות והאופנתיות ברוֹטְן־רואו, והיא תיסע לתיאטרון במונית.

החיים בלונדון מלאים ומסעירים מאוד: החנויות, השיירות של בני משפחת המלוכה ושל מובטלים, מנהרת הזהב בכלבו ויטלי, הרחובות הזוהרים לעת לילה. היא חשבה על פנסי הרחוב — כל כך ענייניים, כל כך קרי מזג בדימינואנדו המרשים שלהם — ונמלאה מבוכה מפולשנותם. כל אחד מהם בתורו יסגיר אותה, אותה ואת צלה, כשתלך ברחובות ובכיכרות העלומים — אבל אז הם כבר יהיו לה מוכרים — ותיענה בצייתנות לצווי העתיד החתומים; ובמהרה היא תקבל אותם כמובנים מאליהם, כפי שעושים הלונדונים. אבל בלונדון לא תהיה חממה עם מכל מים מבריק, ולא יהיה חדר תפוחים, ולא סככת שתילים חמימה ואדמתית, ובה זרי ראשי פרגים תלויים מן התקרה וזרעי חמניות בקופסת עץ ופקעות בשקיות נייר עבות וסלילים של חוטי זפת ואזוביון מתייבש על מגש תה. היא מוכרחה לעזוב את כל זה, או אולי ליהנות מזה רק כאורחת, אלא אם כן ג'יימס וסיביל ירגישו במקרה, כפי שמרגישים הנרי וקרוליין, שהיא כמובן חייבת לגור דווקא איתם.

סיביל אמרה: "לולי היקרה מכל! אז הנרי וקרוליין זכו בך... אין לי מילים לתאר עד כמה נתגעגע אלייך, אבל ברור שתעדיפי את לונדון. לונדון הישנה והטובה, עם הערפילים הציוריים שלה והאנשים המעניינים וכל זה. אני די מקנאה בך. אבל אסור לך לנטוש לגמרי את משכן הגבירה. את מוכרחה לחזור אלינו לביקורים ממושכים, כדי שטיטוֹ לא ישכח את הדודה שלו."

"תתגעגע אליי, טיטו?" אמרה לורה ורכנה לחכך את פניה בסינרו הדוקרני ובראשו החמים והחלק. טיטו הידק את ידיו סביב אצבעה.

"הוא בטוח יתגעגע לטבעת שלך, לולי," אמרה סיביל. "תצטרך להבקיע את השיניים הנותרות שלך על האלמוג הישן העלוב אחרי שדודה לולי תיסע, נכון, מלאך שלי?"

"אני אתן לו את הטבעת אם את חושבת שהיא באמת תחסר לו, סיביל."

עיניה של סיביל נצצו, אבל היא אמרה: "הו לא, לולי, זה בכלל לא עולה בדעתי. מה פתאום. הרי זו טבעת משפחתית."

אחרי שפֶנסי וילוז תגדל ותתחתן ותאבד את בעלה במלחמה ותנהג משאית בשביל הממשלה ותתחתן שוב מטעמים פטריוטיים, היא תאמר לאוון וולף־סוֹנדֵרס, בעלה השני: "נשים היו כל כך חסרות יוזמה פעם! תראה את דודה לולי — סבא השאיר לה חמש מאות בשנה, היא הייתה כמעט בת שלושים כשהוא מת, והיא בכל זאת לא הצליחה למצוא משהו טוב יותר לעשות עם עצמה חוץ מלעבור לגור עם אמא ואבא ולהיתקע שם עד היום."

"מעמדן של נשים רווקות היה שונה מאוד לפני עשרים שנה," יענה לה מר וולף־סונדרס. "feme sole, את יודעת, ו־feme covert, וכל המושגים הרקובים האלה.“

אפילו בשנת 1902 היו כמה נפשות נחשוניות שתהו מדוע העלמה וילוז, שהייתה אמידה למדי ולא מועדת להינשא, לא מקימה לה בית משלה ומוצאת לה איזה עיסוק אמנותי או משחרר. אפשרויות כאלה לא עלו בדעתו של איש מקרוביה של לורה. מכיוון שאביה מת, היה להם מובן מאליו שעליה להיטמע במשק הבית של אחד משני אחיה. לורה, שבעצמה הרגישה קצת כמו רכוש משפחתי שנשמט מהצוואה, הייתה מוכנה שיעשו בה מה שמצאו לנכון.

נקודת המבט הייתה אמנם מיושנת, אבל זאת משום שהווילוזים היו משפחה שמרנית שדבקה בדרכים המסורתיות. העדפה, ולא דעה קדומה, היא שגרמה להם להיות נאמנים לעברם. הם ישנו במיטות וישבו על כסאות שנוחותם שכנעה אותם, בלי משים, לכבד את השכל הישר של אבות אבותיהם. הם מצאו שעץ שנבחר היטב ויין שנבחר היטב משתבחים עם הזמן, והאמינו שאותו החוק חל גם על אורחות חיים שנבחרו היטב. מתינות, שיח תרבותי, שלוות נפש ופשטות נאה היו עיקרי ההתנהגות הנאותה שהושרשו בהם באמצעות הדוגמה שקיבלו מאבותיהם.

בהקפדתם על העיקרים הללו, איש ממשפחת וילוז לא הגיע למעמד רם במיוחד. אולי רק לדודה רבתא־רבתא סָלוֹמֶה הייתה קרבה כלשהי לתהילה. המשפחה נהגה להתפאר, במתינות, שמאפה בצק העלים של הדודה רבתא־רבתא סלומה זכה לשבחיו של המלך ג’ורג’ השלישי. וספר התפילות של הדודה רבתא־רבתא סלומה, ובו תפילות לנשמת המלך צ’ארלס הקדוש המעונה, לכבוד הרסטורציה של בית המלוכה ולשלומו של בית האנוֹבֶר — דוגמה נאה לאדיקות חסרת פניות — שימש תמיד את אשת ראש המשפחה. סלומה, אף שהייתה נשואה לכומר מכובד בכנסיית סליסברי, הסירה את כסיות עור הגדי הרקומות שלה, הפשילה את שרווליה, נכנסה אל המטבח ולשה במו ידיה את הבצק לסעודתו של הוד רוממותו, בעוד דשי התחרה הוונציאנית הארוכים שלה מתנודדים מעל קערת הקמח. היא הייתה נתינה נאמנה, אשת כנסייה מסורה ועקרת בית טובה, והווילוזים התגאו בה בצדק. טיטוס, אביה, ערך מסע אל תת־היבשת ההודית והביא עמו בשובו תוכי ירוק, הראשון מסוגו במחוז דוֹרסֶט. התוכי נקרא בשם ראטאפִי והוא חי חמש עשרה שנה. כשמת פחלצו אותו והציבו אותו על הטבעת שלו, כפי שניצב בחייו, וכך הוא התנדנד לו מהכרכוב של מזנון כלי החרסינה וסקר ארבעה דורות של משפחת וילוז בעיני הזכוכית שלו. בתחילת המאה התשע עשרה נפלה אחת מעיניו ואבדה. העין שהחליפה אותה הייתה גדולה מקודמתה, אבל פחותה ממנה בברק ובמבע. ראטאפי לקה בשל כך בפזילה קלה, אבל היא לא גרעה דבר מן ההערכה שרחשו לו כולם. בדרכה הצנועה נכנסה הציפור להיסטוריה של המחוז, והמשפחה הכירה בכך והעניקה לה מקום בקרבה.

לצד מזנון כלי החרסינה ומתחת לראטאפי ניצב הנבל של אֶמה, נבל ירוק מעוטר בדוגמת מגילות ועלי קוציץ מצופי זהב בסגנון דויד. בילדותה הייתה לורה מתגנבת לפעמים אל חדר ההסבה הריק ופורטת על המיתרים שעדיין לא פקעו. הם נענו לה בצלילים נוגים ומהורהרים ולורה הייתה מתענגת במחשבות מפחידות על רוחה של אֶמה, ששבה הביתה כדי לנגן באצבעות קרות, מתגנבת חרש אל חדר ההסבה הריק, כמוה. אבל רוחה של אמה הייתה ענוגה. אמה נהרגה בנפילה, וכששכבה מתה ותחת כפות ידיה השלובות ערימת פתיתי שלג, גזרו קווצה משערה כדי לרקום אותה לתוך תמונת עץ ערבה הפורש את ענפיו מעל קבר עטוף בבד סאטן לבן. “זהו עזבונה של דודה רבתא שלך, אֶמה, שמתה,“ אמרה אמא של לורה, ולורה ריחמה על העלמה הצעירה והאומללה שהייתה היחידה מכל קרוביה, כך היה נדמה לה, שאיתרע מזלה למות.

הנרי, שנולד בשנת 1818 והיה סבא של לורה ואחיין של אֶמה, נעשה לראש בית וילוז כשהיה אך בן עשרים וארבע, לאחר שאביו ואחיו הבכור הרווק מתו ממחלת האבעבועות השחורות בהפרש של שבועיים זה מזה. בצעירותו היה הנרי בעל מזג בלתי שגרתי ויצר נדודים, ולמרבה המזל הותר לו, בעת הכשרתו כצוער, למצוא את דרכו שלו. הוא ניצל את החירות הזו כדי להינשא לגברת וולשית ולהתיישב ליד יוֹביל, ששם קנה לו אביו שותפות במבשלת בירה. אך טבעי היה לצפות שהנרי, משעה שנהיה ראש המשפחה, ינטוש לפחות את סוֹמֶרסֶט — אם לא את אשתו הוולשית ואת המבשלה — ויחזור למכורתו. אך הוא סירב לעשות זאת. הוא נקשר אל השכונה שבילה בה את שנות נישואיו הראשונות. הלעג הבלתי מתחשב של דודו האדמירל, שצחק על הנרי שהוא מחזר אחר וולשית בעלת מגבעת כשל אמא שיפּטון1 שוודאי תישא את נעליה בידיה בדרכה לכנסייה, גרם להנרי להתנכר בסתר לבו לקרובי משפחתו. והסיבה כבדת המשקל מכולן הייתה שמשכן הגבירה — אחוזה קטנה ומהוגנת שזה זמן רב חשק בה ואמר לעצמו שאם אי פעם יהיה עשיר דיו הוא יעמיד בראשה את אשתו — בדיוק הוצעה למכירה. העיקשות הווילוזית, שזמן רב כל כך שימרה את הבית בדורסט בלא שינוי, היא שהביאה כעת להעתקת אותו הבית אל מעבר לגבול המחוז. הבית הישן נמכר, רהיטיו וכל רכוש המשפחה הועברו אל משכן הגבירה. כמה ממיתרי הנבל של אמה פקעו, כמה נוצות מזנבו של ראטאפי נתלשו, ושלוות נפשה של הגברת הנרי וילוז, שחונכה על ברכי האוונגליזם, הופרה במשך לא מעט ימי ראשון מפאת התגליות שגילתה בספר התפילות של סלומה. אבל בעיקרו של דבר היטיבה מורשת בני וילוז לצלוח את המעבר. השולחנות והכסאות והארונות ניצבו זה לעומת זה כמקודם; התמונות היו תלויות באותו הסדר על הקירות החדשים; ומן החלונות עוד היה אפשר לראות את גבעות דורסט, אם כי כעת מהחלונות הפונים דרומה ולא מהחלונות הפונים אל הצפון. אפילו המבשלה, בלתי מסורתית ככל שהייתה, השתלבה עד מהרה באורח חייהם של הווילוזים ונעשתה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

הנרי וילוז הוליד שלושה בנים וארבע בנות. אֵוֶראַרד, הבכור, נישא לבת דודה שנייה שלו, העלמה פרנסס ד'אוּרפיי. היא הביאה איתה אל הבית בסומרסט פריטי רכוש וילוזיים נוספים: אוסף אבני נופך; מערכת כלי תה בצבעי צהבהב וזהב שהעניק לה האדמירל, שהיה חובב כלי חרסינה והרעיף על כל אחייניותיו ובנותיהן שפע מתוצרתם של וורסטר, מינטון ואוריינטל; ושתי תמונות שמן של רבי־אמן איטלקים, שאחיה של אֶמה, טיטוס הצעיר, רכש ברומא כשטייל שם כדי לשפר את בריאותו. פרנסס ילדה לאוורארד שלושה ילדים: הנרי, שנולד בשנת 1867; ג'יימס, שנולד בשנת 1869; ולורה, שנולדה בשנת 1874.

עם לידתו של הנרי הניח אוורארד תריסר תריסרי חביות פּוֹרְט לאחסון, ליום שהנרי יגיע לפרקו. אוורארד היה גאה במבשלה והצהיר שבירה היא המשקה היאה לבני כל המעמדות באנגליה ויש להעדיפה על פני יינות זרים. אבל הוא לא הרחיב את החרם הזה עד כדי הימנעות מפורט ומשֶרי; סלידתו התמקדה ביינות אדומים רגילים.

עוד תריסר תריסרי חביות פורט אוחסנו למשמרת עבור ג'יימס, ונראה שבזאת יסתכם העניין.

אוורארד אהב את המין הנשי; הוא חפץ עד מאוד בבת, וכשהגיעה יקְרה בעיניו עוד יותר, כי כבר כמעט איבד תקווה. עם זאת, את שמחתו מן המאורע הוא לא היה יכול לבטא באופן תמציתי שכזה. הוא לא יכול לאחסן פורט עבור לורה. בסופו של דבר צץ במוחו הפתרון לקושי. הוא נסע ללונדון באמתלה המסתורית והבלתי הולמת שהוא מתחיל להקריח, ושב משם עם מחרוזת קצרה של פנינים קטנות ושוות בגודלן, שהתאימה בדיוק לצווארה של התינוקת. בכל שנה, הסביר, יהיה אפשר להאריך את השרשרת, עד שתקיף את צווארה של עלמה צעירה ובוגרת בנשף הראשון שלה. הנשף צריך להיערך בחורף, הוא הוסיף ואמר, משום שרצה לראות את לורה עטויה בפרוות הֶרְמין.2

"יקירי," אמרה הגברת וילוז, "הנערה האומללה תיראה כמו איש משמר המלכה." אבל אוורארד היה איתן בדעתו. נקבת סמור מפוחלצת שראה בילדותו עדיין ייצגה בעיניו את אידיאל הנסיכה הקסומה, כה טהורה וחלקה היא הייתה, ראשה הקטן והיפה ניצב בחן רב על צווארה הארוך.

"זו שועלה!" קראה אשתו. "אוורארד, איך אתה מעז לאהוב כזאת חיה טורפת?"

לורה הצליחה לחמוק מגורלם של מרבית הרכים הנולדים וכלל לא הייתה אדומה. לאוורארד היא נראתה כמו השועלה שלו שקמה לתחייה. הוא התאהב בנשיותה מרגע שהניח עליה את מבטו. "הו, הגברת המושלמת הקטנה!" קרא כשהראו לו אותה לראשונה, עטופה בצעיפים ומייבבת באור השמש הבוהק של בוקר דצמבר קפוא. שלושה ימים לאחר מכן הפשיר הכפור, ומר וילוז יצא לצוד. אבל אחרי ההרג הראשון הוא חזר. "זו הייתה שועלה," הוא אמר. "שועלה צעירה יפה כל כך. היא הזכירה לי את הגורה שלי, וחשבתי שאולי עדיף שארכב בחזרה ואראה איך היא מתנהגת. הנה היא."

לורה גדלה כמעט כבת יחידה. עד שחלפו שנות ינקותה כבר נסעו אחיה ללימודיהם. כשחזרו הביתה בחופשות הייתה הגברת וילוז אומרת: "שחקו יפה עם לורה. היא האכילה את הארנבים שלכם כל יום כשהייתם בבית הספר. אבל תשגיחו עליה שלא תיפול לתוך האגם."

הנרי וג'יימס ניסו לציית להוראותיה של אמם כמיטב יכולתם. כשלורה התקרבה מדי לשפת האגם היה אחד מהם נזכר בדרך כלל לקרוא לה לחזור; ולפני ששבו הביתה היה הנרי, ליתר ביטחון, תולש חופן עשבים ומנגב בו כל רמז לירוקת רירית שנמרחה במקרה על נעליה. אבל היה זה כמעט בלתי אפשרי לשחק יפה עם אחות שהייתה צעירה מהם כל כך. הם מילאו את תפקידם כאחים כשלימדו אותה למסור ולתפוס; וכשהם שיחקו באבירים או באינדיאנים אדומי עור, לורה לוהקה כמצופה לתפקיד נשי סביל כלשהו. היא מילאה כראוי את דרישות קוד הכבוד; ואם בשלב מאוחר התגלה שהנסיכה החטופה או האינדיאנית הנאמנה חמקה באין רואה והלכה לבקר את ברוּאר בבית הכרכרה או את אוליבר קרומוול הקרפד, שחי תחת הגג הארגמני של עלי הסיגליות ליד מקשת המלונים הנטושה — המהלך הדרמטי לא הושפע מכך במיוחד. אמנם פעם אחת לורה נקשרה לעץ כנסיכה שבויה, והאחים שלה נסחפו כל כך בסדרת קרבות־ביניים למענה, עד ששכחו לחזור ולהציל אותה לפני שנשבעו להיות חברי אמת ויצאו למסע אל ארץ הקודש. מר וילוז עשה את דרכו הביתה מהמבשלה לעת שקיעה דרך עננת יבחושים, ובמקרה נכנס אל הבוסתן כדי לבדוק אם הארנבים כרסמו לו עוד שתילים. הוא מצא שם את לורה יושבת אזוקה בכבלים, מרוצה, שרה לעצמה סיפור על נחש שלא היה לו תפוח. מר וילוז התרגז מאוד כשהבין מה קרה מהתיאור שמסרה לורה בקור רוח. הוא הסיר את נעליה ושפשף את כפות רגליה, ואז נשא אותה פנימה אל חדר העבודה שלו והורה להכין לה מיד קנקן לימונדה חמה ומתוקה. היא ישבה על ברכיו ושתתה אותה והוא סיפר לה על הסמור החדש. כשעלו ובאו קריאות הקרב של הנרי וג'יימס, הניח אותה מר וילוז בכורסת העור שלו ויצא לפגוש אותם בחוץ. קריאות הקרב נרעדו ודעכו ככל שהתקרבו וראו את פניו חמורות הסבר של אביהם. הערב ירד עליהם בתוכחה קודרת כשאביהם הזכיר להם ששעת הארוחה חלפה וציין שלולא מצא את לורה לגמרי במקרה, היא עוד הייתה יושבת כבולה לעץ האגס.

כל זה התרחש באחד הימים שבהם סבלה הגברת וילוז מכאב ראש ושכבה במיטתה. "תמיד משהו משתבש כשאני באחד הימים שלי," התלוננה הגברת האומללה. באחד מאותם ימים של הגברת וילוז, אוורארד האכיל את לורה דובדבנים משומרים מהעוגה שבחדר ההסבה. עד מהרה החלה לורה להקיא ונער האורווה נשלח בדחיפות גדולה, על סוסתו של אוורארד, לקרוא לרופא.

גברת וילוז בקושי השתקמה מלידתה של לורה; עם הזמן נעשתה יותר ויותר חולנית ומשותקת, אם כי תמיד בנועם רב. לעתים נדירות בלבד הייתה בריאה דיה לארח, ולכן לורה גדלה באווירה ביתית שקטה. גברות בגלימות משי או במעילי עור כלב ים, לפי עונת השנה, באו לבקר. הן היו יושבות ליד הספה ואומרות: "לורה ילדה גדולה עכשיו. אני מניחה שבקרוב תשלחו אותה ללימודים." גברת וילוז הייתה מקשיבה להן בעיניים עצומות למחצה, מטה את ראשה הצדה בזלזול ועונה תשובות מתחמקות. אחרי שהייתה עוצמת את עיניה כמעט לגמרי ובזאת משכנעת אותן ללכת, הייתה קוראת ללורה ואומרת, "יקירתי, החצאיות שלך כבר קצת קצרות מדי, לא?"

ואז הייתה המטפלת מתירה עוד מכפלת בחצאיות הצמר והכותנה של לורה, ועוד כמה חודשים היו חולפים עד שהגברות תקפו שוב. הן כולן חיבבו את הגברת וילוז, אבל הייתה ביניהן הסכמה שצריך להזכיר לה מפעם לפעם את חובותיה, בעיקר בכל הנוגע ללורה. זה באמת היה לא בסדר שהניחו את לורה לנפשה כל כך הרבה זמן. העלמה טיילור הייתה בחורה מצוינת. האם לא ניסתה לברר מהי בדיוק פֵּנינְסוּלה, בכל חדרי הלימוד המובחרים שבסביבה? אבל העלמה טיילור לשלוש שעות ביום ומאדאם בְּרֵוֶה לשיעורי ריקוד בחורף לא היו יכולות להספיק, ואכן לא הספיקו, לכל צרכיה של לורה. היא זקוקה לחברתן של נערות בנות גילה או שתגדל להיות תימהונית. רמיזה קלה נוספת ודאי תפקח את עיניה של גברת וילוז האומללה. ואמנם הגברת וילוז שמעה את עצותיהן בארשת מחמיאה של מי שעומדת לקבלן במלואן, ומילאה את ספלי התה שלהן בכמות נכבדה של שמנת משובחת, אבל הגברות עטויות המשי ועורות כלבי הים רמזו לשווא — לורה עדיין התגוררה בבית כשאמה הלכה לעולמה.

בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי," ויצאה מן החדר, שובל צעיפה הלבן מתנפנף מאחוריה.

לורה התאבלה על אמא שלה בחצאיות שהגיעו כמעט עד הרצפה, משום שלגברת בוֹדל, התופרת של המשפחה, הייתה רגישות לעניינים כאלה והיא לא חשבה שרגליים יכולות להביע צער. אכן, רגליה של לורה היו דקות ושובבות מאוד, הן אהבו לטפס על עצים ולקפוץ מעל ערימות שחת, ולא היה להן שום רצון לפרוש מהנאות העולם ולהשתייך לגברת צעירה. אבל משעה שלבשה את בגדיה החדשים, שריחם היה מוזר מאוד, והביטה במראה וראתה את עצמה עצובה ומבוגרת, השלימה לורה עם הבלתי נמנע. במוקדם או במאוחר יהיה עליה להיכנס בעול אורחות הגברות הצעירות; ונראה הולם שהשינוי יגיע בכובד ראש שכזה, ולא בהמולה המנומסת הרגילה של שלב “היציאה לַחֶברה“ — ביטוי מוזר שמשמעותו הייתה, כך לפחות נראה לה, שלאחר שיתרוקנו בקבוקי השמפניה ויוסרו שמלות הנשף המעודנות מן הכתפיים הדקות, תתחיל דווקא התכנסות פנימה.

כפי שנראו פני הדברים, היא קיבלה תגמול על אובדן חירותה. אוורארד נזקק לנחמה, היה לו צורך באישה שתנחם אותו, ובסיוע רמיזותיה של הגברת בודל הצליחה לורה עד מהרה לשכנע אותו שניחומיה הם מן הסוג הנשי הלגיטימי. היה קל, הרבה יותר קל משציפתה, להיות בוגרת; להיות זהירה ובעלת ראש צלול, לנוע בשלווה ולחשוב לפני שהיא מדברת. ידיה כבר נראו לבנות יותר על רקע שולי הבגד השחורים. היא לא יכלה לתפוס את מקומה של אמא — זה היה בלתי אפשרי כשם שהיה בלתי אפשרי להצליח לנגן כמוה בפסנתר: הגברת וילוז למדה מתלמיד לשעבר של פילד, היה לה jeu perlé;3 אבל היא יכלה לתפוס לה מקום משל עצמה. לורה התנהגה למופת — על כך הסכימו כל מכריהם של הווילוזים, ושיבחו אותה בינם לבין עצמם — היא המשיכה בענייניה, ובכתה רק כשהייתה לבדה בסככת השתילים, ששם שִחזר עבורה זוג כפפות גינון ישנות את צורת ידיה של אִמה.

התנהלותה הייתה חשובה עוד יותר משום שאף אחד מאחיה לא היה בבית כאשר הגברת וילוז מתה. הנרי, שהיה באותה עת חבר ב־Inner Temple,4 בדיוק הציע נישואים לעלמה בשם קרוליין פוֹסֶט. כשחזר ללונדון לאחר הלוויה לא היה יכול שלא להרגיש שהוא נחלץ מן הצל שירד על משכן הגבירה ועובר להתחמם בפרטיות באור זוהרם של אירוסים ראויים.

הוא עזב את אביו ואת אחותו, ואלה נותרו מאחור להסתפק בניחום הדדי. אף שג'יימס נשאר עמם, ואף שצערו שלו היה בלתי מסויג, לא היה סביר שהוא יהיה להם לעזר רב. הוא היה בעיצומם של לימודי כימיה בגרמניה, וכאשר אוורארד ולורה שלחו לו את המברק, הם חישבו כמה זמן ייקח לו להגיע למשכן הגבירה ותכננו לקבל את פניו באופן המעודד ביותר, וכבר החלו לטוות מעטפת עבה יותר של טוב לב משפחתי, כנגד קור האובדן. כששמעו את חריקות גלגלי הכרכרה במעלה השביל ואת אוושת ענפי הרודודנדרון הרטובים, החליפו ביניהם מבט מרגיע והתעודדו מן המחשבה על האש הבהירה המבוערת בחדר השינה שלו, על ארוחת הערב המתוכננת בקפידה שמחכה לו. אך כשעמד לפניהם והם הביטו בפניו האדומים המתעוותים, הם נבוכו מחומרתו של צער שהתבטא באופן שונה כל כך מצערם. לא היה ביכולתם להציע לו דבר שירפא את כאב הלב הזה. הם עזבו אותו לנפשו ומצאו זה בחברת זה מפלט מִצערו כמו גם מצערם, וכשהיו בחברתו ישבו בשקט, כמו שני ילדים טובים במחיצת אָבֵל בוגר מכפי הבנתם.

ג'יימס אולי קיבל את הביטול העצמי שלהם בהכרת תודה שקטה ואולי כלל לא הבחין בו — אין לדעת. זמן לא רב לאחר שובו עשה דבר שהיה כה חסר תקדים בתולדות המשפחה, עד שהיה אפשר לתרצו רק בתשישות הנפש הקיצונית שתקפה אותו: הוא הזיז ריהוט ממקומו, בלי להתייעץ עם איש. הוא העביר מראה וספת בְּרוֹקָד בצבע ירוק־שקד מחדרה של אמו לחדרו. לאחר שעשה זאת ירד לאטו במדרגות ויצא אל חצר האורווה. אביו ולורה בחנו שם שֶגֶר של כלבלבים. הוא דיווח להם על המעשה בנימה יבשה, כאילו היה דבר שבשגרה, וכשניסו, בהיסוס מה, להגיב כאילו גם מבחינתם הסידור הזה הוא נוח וטבעי, הוסיף שאין בכוונתו לשוב לגרמניה אלא להישאר מעתה במשכן הגבירה ולסייע לאביו במבשלה.

אוורארד היה שבע רצון. אמונתו בערכו של בישול הבירה ספגה טלטלה עזה מן הסירוב הנחרץ של בכורו לעסוק בתחום. עוד לפני שהנרי סיים את לימודיו בבית הספר התמקדו שאיפותיו בתחום החוק. אחד המרצים שלו ציין, לאחר ששמע אותו טוען במסגרת מועדון הוויכוחים, שיש לו חשיבה משפטית. המחמאה הזו הותירה את הנרי נקי מספקות באשר למקצוע הרצוי בעיניו, ובתוך זמן קצר הובא דבר חשיבתו המשפטית לידיעת הוריו. אוורארד נפגע וגברת וילוז חשה בוז קל, משום שאחזה בדעה הקדומה המיושנת, השוללת את מקצועות ההשכלה, ולדעתה שגה בנה כשהעדיף פרנסה שתלויה בחוכמתו על פרנסה יצרנית. אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאמו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה. "הזמנים השתנו," אמר אוורארד. "כיום עסק כפרי לא נראֶה לגבר צעיר כמו שהוא נראָה בימיי."

לכן, אף ששותפות במבשלה הייתה אמורה מלכתחילה להיות ייעודו הטבעי של ג'יימס, אוורארד הוחמא מאוד מהחלטתו ומיהר ליישם את השיפורים המדעיים שהציע בנו. מטבעו היה חשדן כלפי חידושים, אלא שהוא קיווה שהעניינים הללו יסיחו את דעתו של ג'יימס מצערו, ורכש למענו מֵכל תסיסה חדש באותה רוח הורית שבה העניק לו פעם רובה אוויר. ג'יימס היה מרוצה למדי מיכולותיו של המכל. אבל לא היה ברור אם הוא אכן שיכך את צערו, משום שג'יימס הסווה את רגשותיו בקפדנות יתרה, עד שנהיה, באיפוקו המופרז, מרוסן אפילו בריסון שלו, כך שמבחינה חיצונית הוא נראה כמו סתם בחור אדום פנים בעל שטף דיבור מתון.

אוורארד ולורה מעולם לא הגיעו עם ג'יימס לדרגת הקרבה שמאפשרת לבני אותה משפחה לקבל זה את זה כמות שהם. אהבתם אליו נצבעה ביראת כבוד, מן הסוג שהאהבה מאמצת משעה שהיא מוצאת את עצמה חסרת תועלת. אבל הם שמחו שהוא הצטרף אליהם, בעיקר אוורארד, שהזדקן דיו ליהנות מרעיון ההקלה בעומס המחויבויות — ביניהן אף המחויבות הטבועה בהם מעצם היותם בני וילוז — והעברתו לכתפיים צעירות יותר. איש לא התאים יותר מג'יימס לשאת בנטל הזה. כל דבר בו, מישיבתו על סוס ועד טעמו בכריכות עור, שיקף אחדות של טעם טוב והיגיון בריא בצניעות, בגאווה, במשוא פנים.

כריכות העור הגיעו עד מהרה אל חיקה של לורה. ספרים חדשים היו בדיוק מה שרצתה, משום שכבר כמעט סיימה לקרוא את כל הספרים בספריית משכן הגבירה. לו ידעו זאת הגבירות עטויות המשי ועורות כלבי הים, הן היו מנידות בראשן ביתר שאת על אופן גידולה. אך כמובן לא עלה בדעתן כלל שנערה צעירה כלשהי מבין מכרותיהן מורשית לקרוא כאוות נפשה, ללא כל מגבלות, והגברת וילוז לא מצאה שום סיבה להרחיב את ידיעותיהן בנושא.

לורה קראה אפוא באין מפריע, ובלי להפריע לאיש, שכן נושאי השיחה במסיבות התה ובנשפים המקומיים מעולם לא סיפקו לה הזדמנות להזכיר דבר מה שלמדה מלוֹק על תורת ההכרה או מגְלאנוויל על מכשפות. למעשה, בעיני האמהות השכנות הייתה לורה בורה למדי, מכיוון שלא הייתה בקיאה בסוג הספרים שבנותיהן שלהן הורשו לקרוא. עם זאת הן הוסיפו לחבב אותה, משום שבורותה, גם אם לא הייתה דוחה מינית כמו למדנות, הייתה בלתי מתוקה בעליל, עד שלא היה בה שום דבר מושך. גם לא הייתה להן סיבה להיות בלתי מרוצות מהופעתה החיצונית. כל יופי שניחנה בו דמותה היה חסר מתיקות כמו יפי שכלה, ואווירת החינוך המשובח ששררה סביבה גרמה לה להיראות מבוגרת מכפי גילה.

לורה הייתה בינונית בגובהה, רזה וזוויתית למדי. עורה היה שחום, נוטה לצהבהבות; הוא נראה כהה עוד יותר לעומת עיניה, שהיו גדולות, מרוחקות זו מזו, ובגוון אפרפר שאינו נוטה לכחול או לירוק, אלא נראה יותר כמו שחור מדולל עד מאוד. עיניים כאלה נדירות בכל פרצוף, ועל אחת כמה וכמה בפרצוף שחום. במקרה של לורה, התוצאה הייתה מבהילה מכדי להיות נאה. זרים חשבו שהמראה שלה ראוי לציון, אבל לא המשיכו משם הלאה, ואלה שהיו מורגלים בה יותר חשבו שהיא פשוטת מראה. אולי רק אוורארד וג’יימס היו אומרים שהיא יפה, אילו שאל מישהו לדעתם. וזאת לא רק משום ההעדפה הטבעית שחשו בני וילוז זה כלפי זה. הם ראו אותה בבית, ושם העלתה התנהלותה החיונית צבע בלחייה והפיחה בה רוח. מחוץ לבית, בחברה, לא הייתה בה כל חיוניות. היא לא אהבה לצאת, ורק לעתים נדירות השתתפה באירועים שאינם אותן מסיבות רשמיות שבהן נוכחותה כגברת וילוז ממשכן הגבירה הייתה מחויבת מטעמי נימוס; ושם לא מצאה עילה לחיוניות. לא היה בה שמץ גנדרנות והיא לא הרגישה שעליה להעמיד פני נהנית בשעה שאין היא נהנית. אותה הלקוּת יצרה אצלה אדישות באשר לחובתה של כל נערה שהגיעה לפרקה להקסים, בין שהקסם מופנה כלפי מושא אחד מיוחד ובין שהוא מופץ לכל עבר, בהעדר מושא אחד, כאהבה חסרת פניות לאנושות כולה. אולי יש לתלות זאת באופן גידולה; זה היה ההסבר שנתנו אנשי המקום. אבל אופן גידולה רק טיפח אצלה אופי שהיה אדיש לחלוטין לצורך להינשא — או בעצם לעשות איזשהו דבר חיובי — והאדישות הזו קיבלה חיזוק מן הנסיבות שהפכו אותה לאחרונה לבת לוויתו של אביה.

אין דבר שמסכן את נטייתה הטבעית של נערה להימשך לגברים צעירים, יותר מקרבה לגברים שגילם כפול מגילה. לורה השוותה לאביה את כל הגברים הצעירים, שאם לא כן, ללא השוואה כלשהי, אולי הייתה מקבלת כמושאים ראויים להתעניינות מצדה, ולא מצאה שהם עומדים היטב בהשוואה. הם היו מלאי אנרגיה, נאים, וצדו פסיונים במיומנות רבה; או שהיו שנונים, לבושים באלגנטיות ונמנים על מועדון חברים לונדוני; ובכל זאת לא עלה בדעתה לוותר על חברת אביה למענם, גם אילו היו מסמנים לה מפורשות ביום מן הימים שזהו רצונם. ובכל אופן, כל עוד זה לא קרה היא כמעט לא הקדישה להם תשומת לב, לא במחשבות ולא במעשים.

כשהדודה אֶמי חזרה מהודו ומילאה את חדר ההסבה בקופסאות עץ ארז, היא נזפה באוורארד נמרצות: “באמת, כבר מזמן הגיעה השעה לחתן את לורה! איך זה שהיא עדיין לא נשואה?“ ואז, משהבחינה בעווית קלה של מצוקה שעברה על פניו של אחיה לנוכח מתקפת הפתע הזו, הוסיפה: “נערה כמו לורה רק צריכה לבחור. העיניים הוולשיות האלה... בכל פעם שהן מביטות בי אני נזכרת באמא. אוורארד! אתה מוכרח לתת לי לקחת אותה איתי להודו לעונה אחת.“

“את צריכה לשאול את לורה,“ אמר אוורארד. הם יצאו יחד אל הבוסתן, ושם אספה אמי את התפוחים שנשרו ואכלה אותם בתאוותנות של גוֹלה. הם לא הוסיפו לדבר על הנושא באותו זמן. אמי הייתה מודעת לשגיאה שעשתה. היא התביישה שפרצה את גבולות הנימוס של בני משפחת וילוז בכל הנוגע להתערבות בעניינם של אחרים, ושמחה על ההזדמנות לשוב לשאת חן בעיני אחיה בעזרת העלאת זיכרונות מילדותם, שעברה עליהם מתחת לעצים האלה ממש.

אבל אוורארד שמר על שתיקה של מצוקה. הוא האמין בתום לב שההקלה שחש כשראה את מחזריה של לורה מושבים ריקם נבעה מוודאותו המלאה שאיש מהם לא היה טוב דיו בשבילה. בתמימות כְזו שהייתה ללורה אילו העסיקה את עצמה בנושא, הוא חיכה לבואו של המחזר האידיאלי. אלא שעכשיו הטילה דאגתה חסרת הטקט של אמי צל קר על העתיד הרחוק שיגיע לאחר מותו. ובנוגע לעתיד הקרוב, האם לא אמרה שתיקח את לורה להודו? הוא יתנהג כמו שצריך. הוא לא יאמר דבר שיניא את הילדה ממה שיכול להתברר כטובתה. אבל המחשבה שהיא תעזוב אותו לטובת ארץ רחוקה כל כך, לטובת אורח חיים זר כל כך, פוגגה את כל החמימות משגרת ימיו.

אמי פרשׂה את תוכניותיה לפני לורה, כלומר פרשה את עטיפתן החיצונית. לורה הקשיבה בחדווה לסיפורי דודתה על החיים בהודו. מתחמי החוות ופירות המנגו; רכיבות השחר בדרך קילפוֹק; שירי האנחות של הסבלים, שסחבו “מֶם סָאהיב“5 בכמויות אל ערי הנופש שבהרים; תוכים מתעופפים בג'ונגל; המשרתות ההודיות המכונות אָיָה, שאבני אודם נעוצות בנחיריהן; כסיות עור גדי שמורות בצנצנות חמוצים בעלות מכסה מתברג. הפאר הפשוט והמכובד של בדי המַדראס המסורתיים — הכול קרץ לה, קרא לה כמו אפלולית מוצלת, כמו זרועות מנצנצות מצמידי זהב רך וזכוכית צבעונית. אבל כשהקריאה לבשה את צורת הצעתה המפורשת של הדודה אמי, לורה נרתעה, העלתה התנגדויות מהתנגדויות שונות, ולבסוף ביטאה בגלוי את סירובה, שהתגבש בדעתה למן הרגע שהוצגה ההזמנה.

היא לא רצתה לעזוב את אביה וגם לא רצתה לעזוב את משכן הגבירה. חייה סיפקו אותה לחלוטין. לא היה לה כל רצון להתנהל בדרכים שונות מאלה שהתחנכה לאורן. בחריצות נעימה היא מילאה את תפקידה כבעלת הבית, ובכל שלב נעזרה במשרתים הכפריים הוותיקים, שכמוה נהנו אף הם משגרה נינוחה. בעונות מסוימות היה פושט בבית ריח טרי של שרף ורודף אותו כמו רוח רפאים כפרית. זו הייתה הגברת בּוֹנֶט, שהכינה את שעוות המירוק המסורתית שלה, שרק היא יכלה להעניק את הברק הראוי לחזיתותיהן של השידות והארוניות, המגולפות בטוב טעם. הימים האפורים של תחילת פברואר נצבעו בניחוחות הטרופיים של מתכון המרמלדה של הדודה רבתא־רבתא סלומה; ובשעת אחר הצהריים של יום שישי הטוב הוציאו את פוחלצי השועלים והלוטרות מתיבות הזכוכית שלהם, הברישו את פרוותם והציבו אותם לנוח על המדשאה.

אלה היו מסורות עתיקות יומין שהחלו הרבה לפני זמנה של לורה. אבל עם הזמן חלה שקיעה הדרגתית של המסורות המשפחתיות, וסך מנהגי וילוז שנשמר בזיכרונה של לורה הלך ופחת. היה פיקניק ליל אמצע הקיץ בעמק פּוֹטס — פשטידת בשר יונים קרה וספל סיידר ונרות מכותרי עש מהבהבים על הדשא. היה טקס זר הכשות, שג'יימס הביא איתו מגרמניה, והייתה מסיבת הפנטומימה בבית המחסה. והיה סוג מסוים מאוד של שעוות חותם שהיה אפשר להשיג רק בפָּדוֹבָה. לפני שנים רבות הותר לילדים לבחור את המנות בסעודת יום ההולדת שלהם, ומאז בכל שבעה עשר ביולי ג'יימס אכל ברווז ואפונה ירוקה וקציפת דומדמניות, ובכל תשעה בדצמבר הונח לפני לורה פסיון בכל הדר נוצות זנבו. ובקצה הבוסתן צמחה ללא כל השגחה ערוגת סרפדים, משום שלמטפלת קוואנְטרֶל היה אמון רב בסגולת ניקוי הדם של סרפדים צעירים שמבושלים כמו עלי כרוב הבר, והיא ציטטה ברוב רגש ומקצב פזמון שסבתה שיננה לה:

אם יאכלו סרפדים במרְס

וישתו לענה במאי

עלמות נאות רבות כל כך

יחמקו ממותן בוודאי

לורה הייתה שותה לענה במאי, ברצון רב, משום שהפזמון הזה של המטפלת, ששונן באוזניה לעתים קרובות מאוד, הותיר עליה רושם בל ימחה וקנה לו אחיזה בדמיונה. היא תמיד נמשכה לבוטניקה וגם ירשה איזו תשוקה לבישול בירה. אחת ההנאות הגדולות הראשונות שלה הייתה להתלוות לאוורארד אל המבשלה ולהציץ לתוך המכלים העצומים בשעה שהוא אוחז אותה בחוזקה בשמאלו, ובימינו טובל מקל ארוך בתוך גושי קצף רוחשים ותוססים. אלה נענו לתנועותיו ואט אט פינו לו דרך, עד שאי שם הרחק למטה, מבעד לקרעי הקצף המתפוגגים, הנבללים, נתגלתה הבירה.

עתה שילבה לורה את הבוטניקה ואת תורת בישול הבירה לייעוד אחד, משום שפזמונה של המטפלת דרבן אותה להפנות את תשומת לבה אל משעוליה הירוקים הנשכחים של הפרמקופיאה הכפרית. היא אספה כמה מרשמים מאוורארד ומצאה מידע רב ועצות טובות בספרי המתכונים המשפחתיים, וכשכל אלה לא הספיקו נעזרה בניקולס קאלפֶּפֶּר6 או במרת אנדרוז הקשישה, שיכלה להיות חברת הנפש של ניקולס לפי הכבוד שרחשה לירח. היא שוטטה בשדות ובחורשות בחיפוש אחר עשבים וצמחי מרפא, והכינה אין־ספור תמציות ומִשׁרות מצמחי הדס בִיצה, רְגֵלַת הגינה, בְכוֹר אביב, ומשורשי עולש. את עלי הסלט שליקטה בשדות ומהגדרות החיות אכל אוורארד, תחילה מתוך אמון ובתקווה לטוב ואחר כך בתיאבון מחמיא. בעידודו אפילו כתבה ספרון בשם "בריאות בשולי הדרך" ובו המליצה על שימוש מסורתי בעשבים ובצמחי מרפא. הוא פורסם בעילום שם בבית הוצאה לאור מקומי ונחל כישלון גורף. אוורארד נפגע מזה יותר ממנה וקנה את כל העותקים הנותרים בלי לומר לה. אבל לענה לא נכללה בספר, משום שלורה מעולם לא הורשתה לבחון את סגולותיה, והיא לא הייתה כוללת בספר מתכונים שלא ניסתה בעצמה.

המטפלת האמינה שלענה יעילה לא פחות מסרפדים, אבל לא ידעה כיצד להכינה. פעם מזמן הכינה ציר לענה — היא חלטה את העלים במים רותחים, סיננה אותם, ואת הנוזל נתנה להנרי ולג'יימס לשתות. זה גרם לשניהם הקאות, והגברת וילוז אסרה עליה לחזור על כך. לורה הרגישה בוודאות שהיא לא הייתה מקיאה משתיית תה לענה. היא התחננה שיתירו לה לנסות זאת, אך בלא הועיל; המטפלת הטילה איסור חמור לא פחות משל גבירתה. אבל היא לא איבדה אמון בצמח; היא הסבירה ללורה שסוג הלענה המתאים למטרה זו נדיר במיוחד ואינו מצוי בסומרסט, אבל הוא גדל בשפע ליד שער ביתו של הסנדלר בכפר הולדתה. זמן רב לאחר שניהלו את השיחה הזאת מצאה לורה בחיבורו של ג'ון אוֹבּרי, "שונות", ציטוט מאת פְּליניוס, המספר כיצד גילתה אַרטֵמיס את סגולותיה של הלענה לפֶּריקלֵס בחלומו. היא מיהרה לספר על כך למטפלת. המטפלת חשה סיפוק רב, אבל היא לא רצתה להודות שאמונתה נזקקה לאישוש כלשהו. "היוונים האלה לא ידעו הכול!" אמרה והחזירה מחט לקופסת המחטים שלה, שהייתה לה צורת תות והייתה מצופה בד אדום ומנוקדת בחרוזים צהובים זעירים.

לורה ניהלה את ביתם של אוורארד וג'יימס כמעט עשור. דבר לא הפריע את שלוות ימיהם הנעימה, מלבד לידתה של בת ראשונה להנרי וקרוליין, ואחר כך לידתה של בת שנייה, וגם זה לא הפריע במיוחד. אוורארד, ששמח כל כך בבתו, היה מוכן ומזומן לשמוח גם בנכדותיו. כשהנרי התנצל בפניו באצילות רבה על תקלת מינן, אוורארד ציטט לו את פזמון הילדים על החומרים השונים שמהם עשויים בנים ובנות.7 כשהנרי גילה שאביו מקבל בקלות כזו כישלון אפשרי של השושלת הגברית של משפחת וילוז, הוקל לו, ובכל זאת היה מעדיף שאביו לא יקל ראש בדבר באופן כזה. הוא לא הרשה לעצמו להביך את אביו בחשיפת השקר שלו בנוגע לתאוריה הבלתי מדעית בעליל על הרכב המינים. הוא העיר בעגמומיות שבנות עלולות לעלות ביוקר בימינו, עכשיו כשעושים עניין כזה גדול מחינוך של נשים.

הנרי חשש לשושלת הגברית של משפחת וילוז כי הניח כמובן מאליו שאחיו לא יתחתן לעולם. אם שתיקה סביב נושא מסוים היא סימן לכך שהוא לא נשקל כלל — ג'יימס בוודאי לא מעלה בדעתו אפשרות של נישואים. הוא היה בן שלושים ושלוש כשהכריז בתקיפות השקטה האופיינית לו שבכוונתו להתחתן. בחירת לבו הייתה אחת בשם העלמה סיביל מוֹליוורֶר. היא הייתה בתו של כומר, אבל מהסוג הלונדוני האופנתי, וזה ללא ספק הסביר את העובדה שלא היה דבר וחצי דבר בינה ובין כל בת כומר אחרת שאוורארד ולורה אי פעם פגשו. חצאיותיה של העלמה מוליוורר היו ארוכות ושופעות כל כך, עד שנחו בקפלים על הרצפה כשעמדה ללא נוע, וכדי שהיא תוכל ללכת היה צריך להרים אותן בשתי הידיים. כובעיה נטו על ראשה בשיפוע שכמותו לא נראה מעולם בסומרסט, והיה לה כלבלב טרייר אבֶּרדין חלק שער, לפי האופנה האחרונה. באמת היה קשה להאמין שהברייה הייחודית הזו נולדה וגדלה בקהילה דתית. אבל לא היה דבר קרתני יותר מהנחישות שלה לאהוב את קרוביה החדשים, ושהם ישיבו לה אהבה. היא כינתה את אוורארד Vaterlein, היא לימדה את לורה לרקוד את “הילוך העוגה“, היא לימדה את הגברת בונט להכין petits canapés à l'Impératrice, ומשלא הצליחה ללמד את ברואר להקים גינת סלעים, תכננה להקים כזו בעצמה; ואף שהיא עצמה הייתה מעדיפה אלון עתיק, הכריזה שהיא מוקסמת מהמהגוני ומהאגוז בבית הווילוזים. הצעירה היפה התאמצה כל כך לרַצות את לורה ואוורארד, עד שהייתה זו גסות רוח מצדם לולא הגיבו כיאות למחמאותיה. אמנם כל אחד מהם תהה לעצמו מה מצא ג’יימס במישהי כל כך ראוותנית וזוהרת כסיביל. אבל הם היו שקולים מכדי להודות בכך בקול, אפילו לא בינם לבין עצמם, והסתפקו בתהייה מנומסת מה מצאה סיביל בבחור כפרי פשוט כג’יימס.

משכן הגבירה היה בית גדול, ונראָה הגיוני וראוי לכולם שג’יימס יביא את אשתו לגור שם. עוד היה ראוי שהיא תתפוס את מקומה של לורה כבעלת האחוזה. הגיסות ניהלו את הדיון בסוגיה בנימוס רב. כל אחת מהן התעקשה על זכות הקדימוּת של רעותה כמו שתי מלכות מול דלת פתוחה. על כל פנים סיביל הייתה המלכה האורחת ולכן נאלצה להיענות ללורה בנימוס ולקבל על עצמה את האחריות לניהול הבית, על כל החובות הנלוות לה. היא מילאה את חובותיה אלה במידת מה, ומיד כשגילתה שהיא הרה העבירה אותן בחזרה ללורה, וזו הקפידה תמיד שיוגשו petits canapés בכל פעם שבא אורח לארוחת הערב.

כל בדל ספק או חרטה שהיו לאוורארד וללורה באשר לאשתו של ג’יימס נזנחו כשסיביל ילדה בן זכר. יהיה זה חוסר נאמנות כלפי היורש העתידי של הווילוזים להניח שאמו לא חונכה טוב כמוהו. אוורארד אפילו לא נאלץ להזכיר לעצמו את הדוכסית מסאפוֹלק.8 טיטוס, פורשׂ את כפות ידיו השמנות על חזה אמו, טיטוס, קול גרגור שבע רצון מתגלגל מהתינוקייה למעלה — טיטוס היה מצדיק אפילו שידוך מעורר ספקות פי כמה וכמה מזה של ג'יימס.

שנה לאחר מכן הדליק אוורארד בחגיגיות את הנר הבודד שציין את יום הולדתו הראשון של נכדו וננעץ בעוגה שהגברת בונט אפתה ולורה ציפתה וסיביל קישטה בפרחים. להבת הנר נרעדה קלות ממשב רוח, ואוורארד, שנשמר מפני סימנים ואותות, ציווה לסגור את החלונות הצרפתיים. היה מוזר לראות את עצי המחט מנידים את ראשיהם ברוח ולשמוע את הסתיו מתנשף ברחבי הבית כאות מבשר רעות, בשעת אחר צהריים זוהרת בחודש ספטמבר. לורה בהתה בנר. היא הבינה את חרדתו של אביה, ומכיוון שהאמינה גם היא באמונות טפלות, עצרה את נשימתה עד שראתה את הלהבה מתייצבת ואת טיפת השעווה הצבעונית הראשונה זולגת בדרכה אל כוכב הפח המנצנץ שהחזיק את הנר. אותו ערב, לאחר הארוחה, נערך בגינה מופע זיקוקין דינור לילדי בית הספר. אוורארד וג'יימס שיגרו כל כך הרבה זיקוקים, עד שלשעה קלה עוטרו שמי הצפון בסבך צפוף של קנים זוהרים שהותירו אחריהם שובלי גצים. תפעול הקסם המרהיב הזה כל כך הלהיט והלהיב את אוורארד, עד שהתעלם מהרוח הקרה והסיר את מעילו.

יומיים לאחר מכן התלונן על כאב בצד הגוף. הרופא יצא מחדר השינה בפנים חמורי סבר, אף שכשהיה בפנים שמעה אותו לורה מתלוצץ עם חברו הוותיק ודוחק בו לשתות את כוסית המשקה שלו לפני השינה. אוורארד סובל מדלקת ריאות, אמר לה, והבטיח לשלוח שתי אחיות לטפל בו. הן הגיעו, וחלוקיהן הלבנים המעומלנים נראו לה כמו מצבות נקיות מכתוֹבות. מלכתחילה רוחה הייתה שחוחה מרוב דאגה, ואכן לא הייתה הרבה תקווה, ולו לרגע, באשר לגורלו של הזקן. כשהיה בהכרה שכב בשלווה, הפנה את פניו אל החלון וצפה בסנוניות מתעופפות בחוסר מנוחה מעץ לעץ. "יהיה חורף קשה," אמר ללורה. "הן מקדימות להתקבץ לנדידה." ואז הוסיף: "את חושבת שהן יודעות לאן הן נודדות?"

"אני בטוחה שהן יודעות," השיבה בניסיון לנחם אותו. הוא בחן אותה במבט חד, חייך והניד את ראשו. "אז הן חכמות מאתנו."

כשסבא הנרי, הַגביר, העתיק את מושבו אל מעבר לגבול, השתרכה אחריו שיירה כיאה לראש משפחה — משרתים ומשרתות, סוסות, סוסים מסורסים, כלבי ספנייל, עגלות משא מלאות כלי בית ורהיטים ועגלות כפר איטיות עמוסות צמחים מתנודדים. "אני רוצה לוודא שיהיו לי תפוחים טובים לאכילה," אמר, "מכיוון שאני עובר למשכן הגבירה למשך כל ימי חיי." המוות זה עניין אחר. חלקת הקבורה של בני וילוז שכנה בדורסט, ואפילו הנרי לא היה נשכב למנוחת עולמים במקום אחר. עכשיו הגיע תורו של אוורארד. נראה שהמתים מקבלים את פניו ללא פליאה — כל האוורארדים והטיטוסים הקודמים, הלורות והאֵמֶלינות. היה להם ברור שהוא יבוא, והם ראו בעין יפה את החלטתו להצטרף אליהם.

לורה עמדה ליד הקבר הפתוח, אבל ערימת האדמה הטרייה והקורות שהונחו עליה לא מצאו חן בעיניה. מבטה נדד אל הקברים שבנייתם הושלמה. מוחה סיפר לה את סיפוריהם, שהכירה היטב. הגברת וילוז ביקרה בחלקת הקבר המשפחתית ארבע פעמים בשנה, ולורה הילדה ראתה בהיתר להתלוות לאמה במסעותיה אלה כבוד ועונג. היה נעים, בייחוד בקיץ, לשבת על גדר חצר הכנסייה תחת סכך הצמרות הצפוף של עצי הלַיים, או להחליק אצבע על המצבות, כאן חמות, שם קרות, בזמן שאמא שלה עברה מקבר לקבר עם סל הגינון שלה וכפפות העבודה המרופדות. לאחר מכן היו אוכלות את הכריכים שלהן בשדה חציר ומבקרות את מרת דיימונד הקשישה, שבניה ונכדיה ירשו ממנה את התפקיד וגזמו את הדשא ואת השיחים בחלקה המשפחתית. כשלורה בגרה הוטל עליה חלקם הפעיל של המסעות הללו, ובשנים האחרונות, כשכבר הלכה לשם לבדה, לעתים קרובות הניחה לעצמה לראות בעיני רוחה את אמה המתה, שבקברה טיפלה, יושבת בצל במרחק מה ותכף תקום ותבוא לפגוש אותה ותספר לה בפרטי פרטים על איזה מנהג מוזר של דוד־רבא שכן, שבדיוק עלה בזיכרונה.

הדבורים זמזמו בין עצי הליים הדוממים. ריח חצר כנסיות חם ומשכר התנתק בעצלתיים מצמחים ירוקי־עד כשהאבלים התחככו בהם בעברם. השמש, שרק לפני שעה בערך נטתה לשקוע, האירה על הקבוצה הקטנה בעניין רב ונלהב. "באמצע חיינו אוחז בנו המוות," אמר אדון וורבּרי, קולו נישא באופן חסר בושה אל מחוץ לכותלי הכנסייה, סובב באוויר החף מהד, מתחמם לו באור השמש. "באמצע המוות אוחזים בנו החיים" — לורה חשבה שזה היה יכול להיות תיאור מדויק יותר של המתרחש. נראה שגופה הקטן, שהיה עטוף כך באור השמש העז, פעם בחיוניות עצומה, הגיב מעצמו לחום, לניחוח, לצבע. בעיניים מסומאות וצלולות היא ראתה את הארון מורד אל הקבר ואת האדמה נגרפת ומכסה אותו. היא הייתה מודעת לתנועה סביבה, להתרופפות מרקמו של קהל הצופים, לצעדים ולעזיבות. אבל לא עלה בדעתה שיגיע הזמן שגם היא תיאלץ לעזוב. היא עמדה שם וצפתה בקברן, שניגש כעת למלאכתו באופן ענייני יותר. זרוע שולבה בזרועה. קול אמר: "לורה יקרה! אנחנו חייבים ללכת עכשיו," וקרוליין הובילה אותה משם. דמעות זלגו על פניה של קרוליין. נראה שהיא מתייפחת משום שהגיע הזמן ללכת.

לורה הייתה מסתובבת למבט אחד אחרון, אבל קרוליין מנעה זאת ממנה. דמעותיה זלגו בקצב מהיר יותר והיא טלטלה את ראשה ונאנחה. הן הגיעו לשער. הוא נטרק אחריהן בנקישה שבעת רצון, משום שהיו האחרונות לצאת.

מול חצר הכנסייה ניצבו שעריו של הבית הישן. שביל הכניסה היה ארוך, ישר ורשמי. זה היה נתיב עגלות שחצה את האחו כשהבית הישן עדיין היה חווה. בקצה השביל עמד בית האבן האפור. זלזלת גפנית כיסתה את הגזוזטרה בפרחים סגולים וחתול לבן נמנם בערוגת פרחי כובע הנזיר. הווילונות הורדו לאות כבוד למת. לורה הביטה בבית. מאז ילדותה המוקדמת הוא היה מראה מוכר, מחשבה מוכרת. אבל כעת הביטה בו בעיניים שונות: תחושה נבואית של גלות ירדה עליה, ובשכחה רגעית של משכן הגבירה היא הביטה בכמיהה של אדם מנודה במעון שננטש לפני זמן רב כל כך. הבית נראה כמו מטפלת קשישה ועיוורת שיושבת בשמש ומתרפקת על זיכרונות עבר. לנטוש את הכול ולהסתלק בלי מילה אחת של אהבה נראה כמו כפיוּת טובה מזעזעת. אבל השערים היו נעולים ושעת קבלת האורחים חלפה זה מכבר.

הם עמדו כך זמן מה על השביל, איש מהם לא נע, כל אחד מחכה שאחר יוביל. עץ צפצפה גבוה צמח לשמאלו של שער הכנסייה. צלו הדל בקושי הכתים את לובן פני השביל. סביב גזעו זמזמו צרעות רבות, ועד מהרה עקצה אחת מהן את הנרי. דומה שזה היה האות שכולם חיכו לו; הם פנו והלכו אל עיקול הדרך, שם עמדו הכרכרות וחיכו להסיעם בחזרה אל התחנה.

כולם ריחמו על לורה, משום שידעו עד כמה אהבה את אביה. הם הסכימו שטוב שהנרי וקרוליין לוקחים אותה ללונדון. הם קיוו שהשינוי יסיח את דעתה מאבלה. בינתיים היו הרבה מאוד דברים לעשות, וגם הם היו הסחת דעת. היה צריך למיין בגדים וחפצים, היו חברים וקרובי משפחה ותיקים שבאו לבקר, היו מכתבי ניחומים לענות עליהם. חוץ מכל זה הייתה לה עצמה ערימת פריטים אישיים שהיה צריך להיפטר מהם. עשרים ושמונה שנים היא חיה בבית שלא חסרו בו ארונות אחסון והייתה בו מסורת של אגירה, לכן הצטברות הפריטים הייתה ניכרת. היו צעצועים ישנים, מכתבים, אבנים בצורות מוזרות או בצבעים עזים, ספרי לימוד, ציורים של הכלבים ושל הגינה בצבעי מים; היה צרור פנקסי ריקוד שנשמרו בשל העפרונות הקטנים שלהם, וכל העפרונות הקטנים הסתבכו זה בזה לקשר שאי־אפשר להתירו; היו פיסות עבודות תפירה שלא הושלמו, קופסאות תכשיטים, גזירי עיתונים, ופריטים חסרי פשר, שלא יכלו להיות אלא תזכורת לדברים ששכחה. המעבר על הערימות הללו שעשע את פני השטח של תודעתה. אבל עם כל פריט שהושלך נדמה לה שהיא מכחישה את חשיבותם של נעוריה.

בהיותה עסוקה בכל זה, נמנעה ממנה במשך היום ההתעסקות בעצמה. אבל לפנות ערב הייתה יוצאת מהבית וצועדת הלוך ושוב בשדרת עצי האגוז שבקצה הגן. אדי הקור שעלו מהקרקע שחו לה בעצב על משמעותה של קבורה, השבילים מחופי הטחב החרישו מושפלים תחת צעדיה וריחות הסתיו השתתפו בצערה. ברואר, הגנן, שכּיבה ברגליו את רמצי המדורה שלו, ראה אותה צועדת כך אנה ואנה, דמות צנומה סהרורית, מתנודדת בין ענפים דוממים. רק הוא לבדו מכל יושבי הבית קיבל את מות אדונו ללא פליאה. מוות בגיל זקנה לא היה בעיניו מחשבה פוגענית, אבל כשראה את לורה נאנח מעומק לבו, כאילו נטע אותה במו ידיו ועכשיו ראה אותה מתרסקת וקורסת בגלל אקלים גרוע.

עשרה ימים לאחר מותו של אוורארד עזבו הנרי וקרוליין את משכן הגבירה ולקחו עמם את לורה. העזיבה הכאיבה לה פחות משציפתה, וקרוליין השכיבה אותה לישון מיד כשהגיעו לאכסדרת אפסלי ובכך פישטה את צערה, כי גרמה לה להרגיש כמו ילדה עצובה.

לורה שמעה את האחרים מסכימים שהמעבר ללונדון ישנה מאוד את הרגשתה. היא חשבה שהם טיפשים, משום שהניחו ששינוי חיצוני כלשהו יוכל לשנות את מצב רוחה. עכשיו גילתה שהם היטיבו לשפוט ממנה. בסומרסט התאבלה על מות אביה. בלונדון נסוג אבלה והצטמצם לכדי רגעים פתאומיים של הכרה באובדנה. היא חשבה שהצער ילווה אותה עוד שנים רבות והתכוננה לבלות בחברתו המתמדת. עכשיו ביקר אותה כמו סופות שלגים פתאומיות, החְשכה מהירה של השמים, בוהק חולף, וכובד שיורד עליה. היא ניסתה לשחזר את רגש ההתכחשות, שקודם לכן עטתה כמו הינומה. הוא נעלם, ואיתו נעלמה תחושת הרוממות הנאצלת שבשכול.