לונה והשקר

זה היה ה'לעזאזל, לונה', שגרם לי לפקוח את העיניים. הקול העמוק והמחוספס שדיבר אליי גרם לי להביט בגבר, שעמד במרחק כשלושה מטרים ממני. ידיו הונחו על מותניו בזמן שהוא הזעיף את מבטו כלפיי.

אם הייתי צריכה לנחש במה זכיתי בכבוד המפוקפק הזה, הייתי תולה את האשמה בעיניי, שהיו עצומות במשך – הצצתי בשעון ה'קסיו' הישן והנאמן שלי – עשרים הדקות האחרונות. בעצם, על מי אני עובדת? הייתי מהמרת על כל הכסף שאין לי, שזו הייתה הסיבה לכך.

כאשר ראיתי אותו באותו בוקר רוכן מעל מכסה המנוע של טנדר ה'ג'י־אם־סי' משנות החמישים המוקדמות, חושף מעט מחולצתו הלבנה שלבש מתחת לסרבל שלו, ידעתי שהוא סובל ממצב רוח רע. לא שלמישהו היה מצב רוח טוב בימי שישי בבוקר, אבל... האיש שבהה בי תמיד היה שרוי במצב רוח רע כשהוא לבש לבן, וזו הייתה עובדה.

זה בטח לא עזר שכאשר הבאתי לו את ספל הקפה בבוקר והוא שאל אותי, כמו תמיד, "האם החלטת כבר?" עניתי, כמו תמיד, "אה, לא."

אפשר היה לחשוב שהוא כבר יתרגל לתשובה שלי לאחר ששאל את אותה שאלה אלף פעמים וזכה לאותה תשובה, אבל הוא בכל זאת התעצבן.

אף שזה לא היה חריג מבחינת הבוס שלי – אחד משני הבוסים, למעשה – להגיד לי 'לעזאזל, לונה', זה גם לא אירע לעיתים קרובות. לא אהבתי להסתבך בצרות. חבריי כבר אמרו לי שאני אלרגית למצבים שבהם כועסים עליי או מאוכזבים ממני. זו הייתה קללה שלא הצלחתי להיפטר ממנה, ושלא פעם פעלה נגדי.

לא יכולתי שלא לחייך לעברו כשעמד שם, ידיו על מותניו וקמטי זעף על מצחו. חשבתי לקרוץ לו כי ידעתי היטב עד כמה קריצות מעצבנות אותו, אבל ויתרתי על הרעיון. אחרי הכול, זה היה יום של חולצה לבנה, והייתי צריכה לשמור על האנרגיה שלי לכל היום, לפני שאוכל לחזור הביתה לסוף השבוע.

"כן?" עניתי, במקום לשאול מה בדיוק עוללתי. רק עצמתי את העיניים לכמה דקות, לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד.

ריפלי צמצם את עיניו והצליח למקד את מבטו רק בי, תוך שהוא מתעלם משבעת העובדים האחרים שישבו בחדר המנוחה, שבו ניהלנו את הישיבות השבועיות שלנו. מדי יום שישי בשעה תשע בבוקר נאלצנו, אני ויתר העובדים בחברת 'קופר פחחות וצבע', להאזין לבוסים שלנו מדווחים לנו על הפרויקטים שנכנסו ועל אלה שייכנסו, להאזין לתלונות ולבקשות, וגם להיות עדים לוויכוחים לגבי מי הגזים בשימוש במטהר האוויר בשירותים.

זה לא היה כיף. זה גם לא היה סוד שסבלנו את הישיבות האלה רק כי שילמו לנו כדי להשתתף בהן. היה קשה מספיק להישאר ערה בבקרים של ימי עבודה רגילים, אבל בימי שישי, כאשר סוף השבוע היה קרוב כל־כך? ועוד עם כל החום שנפלט מהאנשים שמסביב? זה היה בלתי אפשרי שלא לעצום את העיניים.

גם העובדה שנרדמתי אתמול מאוחר, אחרי שצפיתי עם לילי בסרטי אימה, לא עזרה. כשהיא ביקשה ממני שנצפה יחד לא הייתי מסוגלת לסרב. הזמן המשותף שלנו הלך ואזל וידעתי שיום אחד אתחרט על כך שלא ניצלתי יותר הזדמנויות לבלות איתה. כבר למדתי את הלקח הזה עם שתי אחיותיי האחרות.

הייתי בטוחה שהגבר שבהה בי לא רצה במיוחד לשמוע ממה נבעה העייפות שנפלה עליי. מילותיו אישרו את זה.

"לא דיברנו על עניין השינה שלך בזמן הישיבות?" ריפלי שאל בטון לא נחמד.

לא שאי־פעם הטון שלו היה נחמד. נותרתי באותה תנוחת ישיבה. מרפקיי נחו על השולחן וסנטרי נשען על ידי הפתוחה, רק שכעת במקום ששתי עיניי יהיו עצומות, אחת מהן הייתה פקוחה. המשכתי לחייך כשהענקתי לו את התשובה שהייתה ידועה לשנינו. "כן, כבר דיברנו על זה." רק למקרה שהוא שכח מה הוא בדיוק אמר, הזכרתי לו: "אמרת לי לא לעשות את זה."

"לונה, את צריכה להפסיק להירדם בישיבות. אם את רוצה לישון, חכי עד שתגיעי הביתה, הבנת?"

ניהלנו את השיחה הזאת במשרדו של מר קופר, האיש ששכר אותי לעבודה, הבוס הגדול והבעלים של המוסך. עד לפני שלוש שנים הוא היה הבעלים היחיד, ואז ריפלי הצטרף כשותף והעסק נעשה אחד המצליחים ביוסטון, טקסס.

קיבלתי את המסר וכיבדתי אותו. הבוס שלי, ששלח לעברי מבט זועף, אפילו לא מצמץ כשאישר את מה ששנינו ידענו. "כן. זה בדיוק מה שאמרתי."

מר קופר, שעמד לצידו, השתעל ונראה שהעדיף לא להשתתף בשיחה. לא לקחתי את זה אישית. שמעתי יותר מדי ריבים שלהם וידעתי שעבר זמן רב עד שהם הגיעו לשלב הנוכחי ביחסיהם, שבו הם לא הסכימו על כלום, אבל לפחות לא רבו על זה בנוכחותנו. הייתי בטוחה שלא הייתי היחידה שקלטה את השינוי המבורך הזה. הייתה תקופה שבה התאמצנו לשבת בדממה, לבהות בקירות ולהעמיד פנים שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. כבר מזמן קיבלתי דוקטורט בזה.

"אף אחד לא מקבל משכורת כדי לישון בזמן הישיבות," הכריז ריפלי, כאילו אמר משהו מהפכני. תווי פניו המחוספסים הביעו זעף שאיכשהו העביר לי מסר שאמר, 'אפילו לא את'. כאילו ציפיתי לקבל יחס מיוחד.

מעולם לא זכיתי ליחס יוצא דופן בעבודה, אף שזה מה שהוא חשב כשסבל ממצב רוח רע. תמיד הגעתי ראשונה לעבודה, נשארתי הכי מאוחר ומעולם לא סירבתי לעבוד שעות נוספות. בתשע השנים האחרונות נעדרתי מהעבודה לעיתים נדירות מאוד, אבל הייתי מודעת היטב לעובדה שבחרתי מרצוני החופשי לעשות את כל הדברים האלה, ולכן שמרתי על פי סגור. יכולתי לסרב כשהם ביקשו ממני. זו הייתה ההחלטה שלי להישאר מאוחר בעבודה או לעבוד לפעמים בסופי שבוע.

אם התערבת עם חבר וקפצת מגשר, את לא יכולה להאשים אותו אם אושפזת בבית חולים עם רגליים שבורות.

קיבלתי אחריות על הפעולות שלי ולא האשמתי אחרים בטעויות שלי. זה היה אחד השיעורים החיוביים המעטים שלמדתי מבני המשפחה שלי. לא שהם ניסו ללמד אותי את זה בכוונה תחילה.

קטעתי את חוט המחשבה הזה. יש אנשים ודברים שהם רעילים כל־כך, עד שעצם המחשבה עליהם היא הרסנית. בחרתי להיות שמחה, וזה אמר לא לחשוב על העבר המחורבן שלי. היום הזה יהיה יום טוב, וגם מחר, מחרתיים וכל הימים שיבואו אחריו.

המשכתי לחייך, ואילו הבוס שלי בהה בי. כדי שאפגע ואתעצבן היה צריך הרבה יותר מריפלי בחולצה לבנה. כדי שזה יקרה היה צריך לקרות משהו משמעותי בהרבה מכך שאחשוב על אנשים מסוימים. העניין היה פשוט: הייתי עייפה. עצמתי את עיניי. הוא קלט אותי. לא הייתה כל סיבה להתרגז בגלל זה.

"לונה." ריפלי הגה את שמי בקולו הנמוך עד כדי גיחוך, קול שהוציא אותי מאיפוס בפעם הראשונה ששמעתי אותו. "אנחנו מבינים זה את זה? את לא תישני יותר במהלך ישיבות. לא כזה קשה להבין את זה, נכון?"

במרחק של כמה כיסאות ממני, מישהו השמיע נחרת בוז. לפי הצליל זיהיתי בדיוק מי זה היה כך שלא הייתי צריכה לבזבז את כוחי ולהסתובב אליו, ובטח שלא להתייחס ברצינות לעובדה שהוא צחק עליי.

שמרתי על זוויות פה מורמות כשהנהנתי לעבר הבוס. הבנתי אותו היטב. הבנתי גם את המבט ששלח לעברו מר קופר, שישב לשמאלו. הוא לא היה אמור לקלל, לא אותי ולא אף אחד אחר בעבודה. זה היה אחד הנושאים שעליהם שניהם הרבו לדבר כשהם לא ידעו שצותתִּי להם, וזה מה שעשיתי כל הזמן, פחות או יותר.

הם לא ידעו את זה. לפחות קיוויתי שהם לא ידעו. מצד שני, זה לא שהם ניסו להיות דיסקרטיים במיוחד או לשוחח בשקט כשהם היו במשרד.

הכול החל לפני שלוש שנים.

זה היה מוסך רגיל, שהוקם על ידי אבא של מר קופר, בערך בשנת 1940. העסק המשפחתי הצליח במשך שנים רבות, והיה גם מצליח מאוד בזמן שאני התחלתי לעבוד בו, שש שנים לפני היום שבו הכול החל להשתנות.

העובדים קיבלו משכורות פעם בשבועיים ומר קופר היה, ועדיין, הבוס הכי נפלא בעולם. לדעתי הוא אחד האנשים הנפלאים ביותר בעולם, והייתי בטוחה שאף אחד מהעובדים האחרים במקום לא יטיל ספק בקביעה שלי.

הכול היה כרגיל. היינו עשרה עובדים ובוס אחד והכול התנהל על מי מנוחות. יום אחד הגעתי לעבודה, התעלמתי מהטנדר הקלאסי מתוצרת 'פורד' שחנה במגרש החנייה הקדמי, זה שהיה מיועד ללקוחות, ואז שמעתי בטעות את קולו המוכר של מר קופר מדבר עם אדם נוסף, בעל קול עמוק בהרבה. הם היו במשרד בשעה שבע בבוקר ודיברו על איך יחלקו ביניהם את הרווחים ולאן יעבור העסק.

זה טלטל אותי קשות, אבל לא היה סביר שאגיב אחרת. חלוקת רווחים? העברת העסק, שעמד באותו מקום בשמונים השנים האחרונות, למיקום אחר?

המוסך היה תמיד עמוס בעבודה. העסק נראה משגשג. למען האמת, גם ממרחק של זמן עדיין לא הצלחתי להבין למה מר קופר החליט להכניס שותף שינהל את העסק איתו.

האזנתי להם ככל שהתאפשר לי ואז העמדתי פנים שלא שמעתי דבר, אף שנבהלתי מאוד מההשלכות שהיו לנושאים שעליהם הם שוחחו. רק כמה חודשים מאוחר יותר, במהלך ישיבת יום שישי, מר קופר הטיל את הפצצה.

"יש לי משהו חשוב לספר לכם," אמר האיש המלאכי הזה לכולנו. נראה שהייתי היחידה בחדר ששמה לב לעובדה שידיו רעדו, מפני שאף אחד לא התייחס לכך מאוחר יותר. "אנחנו מעבירים את העסק למקום אחר."

כולם החלו לדבר בבת אחת, אבל מר קופר התעלם מהם והמשיך. "כבר שנים שאנחנו צריכים יותר מקום. צפוף פה מדי וכולכם יודעים את זה. אנחנו נעבור למקום הרבה יותר גדול ומרווח." הוא הוסיף עוד כמה דברים שלא הצלחתי לזכור כשישב שם, ידיו בכיסי הג'ינס השחוקים שלו. ואז הוא נשם עמוק והפיל את הפצצה האמיתית על כולם. כולם, מלבדי. "זה לא הדבר היחיד שישתנה. כשיהיה לנו יותר מקום, ניקח עלינו גם יותר עבודות."

כולם הפסיקו לדבר באותו שלב. אני פשוט ישבתי שם עם ידיי בין רגליי. הידקתי את שפתיי, ובטני התהפכה כשהבנתי שלא דמיינתי את השיחה ששמעתי לפני כמה חודשים.

"לוקאס ריפלי יצטרף לצוות שלנו," אמר מר קופר, כאילו הוא עצמו התקשה להאמין לחדשות. או שאולי רק דמיינתי את זה. "הוא יהיה שותף ב'קופר', והוא יתעסק אצלנו בתחום שיפוץ המכוניות העתיקות." הוא בלע את רוקו, שילב את זרועותיו על חזהו ושאל, "יש שאלות?"

למזלי כולם איבדו את העשתונות לאחר ששמעו שהמוסך יעבור למיקום אחר ויתרחב ושיהיו בעלים חדשים, ולכן לא שמו לב שלא שאלתי אף שאלה. אף אחד מאיתנו לא שאל מי זה לוקאס ריפלי ולמה הוא מצטרף לעסק.

למחרת, בשבע בבוקר, כשהגעתי לעבודה ומצאתי את המכונית המוכרת חונה לצד ה'מוסטנג' המשופצת והיפהפייה של מר קופר, הבנתי מייד למי היא שייכת. בשנים שבהן עבדתי עבור מר קופר אף אחד לא הגיע לעבודה מוקדם כל־כך, מלבדנו. אף אחד.

כאשר נכנסתי לבניין וחלפתי על פני המשרד לעבר האזור שבו עבדתי רוב היום בצביעה, בפחחות ובפינישים קוסמטיים, לא הייתי מופתעת למצוא את מר קופר מאחורי השולחן שלו, מדבר עם מישהו.

האיש היה ענק, ולבש חולצה בעלת שרוולים ארוכים באמצע יולי. שוב. שמתי לב שהוא לבש תמיד חולצות שכיסו הכול, ממפרקי ידיו ועד צווארו, ושחשפו רק כמה מילימטרים של עור מקועקע על צווארו. תהיתי אם הייתה זו חולצה מהסוג שנועד לנדף זיעה.

עצרתי ליד הכניסה והתבוננתי בפרופיל שלו. לאיש היו הפנים הכי קשוחות שראיתי מימיי. לא הייתי בטוחה איך להסביר את זה, אבל זה היה המצב. הוא היה משגע, גברי בטירוף, כאילו נוצר על טהרת הטסטוסטרון.

כבר ראיתי בחיי כמה גברים מהממים, בעיקר באינטרנט, אבל הגבר הזה, שהיו לו כתפיים ופלג גוף עליון של מתאבק מקצועי, היה מביס את כולם. הוא לא היה מהטיפוסים שהאחיות שלי היו נדלקות עליהם, הוא לא נראה כמו דוגמן. עצמות לחייו היו רחבות ומבנה עצמותיו מרובע. השפתיים שלו לא היו ממש מלאות, אבל כל החבילה יחד יצרה פנים בלתי נשכחות, מדהימות. היה לי ברור שהפנים האלה, בצירוף שרירי החזה והזרועות הענקיים שלו, שהוסתרו על ידי החולצה, יטריפו אותי.

זה הפתיע אותי. ואז התעצבנתי כי חשבתי על כך שלא היה לי שום עניין בלעבוד עבור בוס חדש, מדליק או לא. אהבתי את מר קופר וידעתי איפה עמדתי איתו. במחיצתו חשתי מוגנת. האיש החדש הזה היה זר גמור ולא ידעתי איך להתייחס אליו. לא חשבתי שהוא יהיה מישהו שיהיו לי איתו יחסי עבודה נינוחים.

בדיעבד, לא הייתה לי כל דרך לדעת עד כמה לוקאס ריפלי ישגע אותי. כשפסעתי למשרד ב'קופר פחחות וצבע' והצגתי את עצמי בפניו, לא היה לי שמץ של מושג מה הוא יהיה חייב לי בעתיד, וודאי שלא היה לי מושג עד כמה החוב הזה כלפיי יטריד אותו מדי יום ביומו. מה שכן ידעתי וזכרתי היה איך עמדתי בפתח המשרד, נופפתי בידי וחייכתי אל שני הגברים.

"לונה." מר קופר קיבל את פניי בחיוך רחב כל־כך, עד שאם לא הייתי מכירה אותו, אולי הייתי מחמיצה את המתח שבכתפיו. "בוקר טוב."

"בוקר, מר קופר." הסבתי את תשומת ליבי אל האיש הענק, שישב בצידו האחר של השולחן.

הוא התבונן בי, במר קופר, ואז בי שוב. ארשת פניו, שנראתה מרושעת בגלל שרירי לסתו ההדוקים והקמט התמידי שבין גבותיו, לא השתנתה כלל. הוא לא חייך אליי או אפילו ניסה להיראות ידידותי. הוא פשוט... התבונן בי.

והמבט הזה הפך לפתע למבט מלא ביקורת. הלב שלי עשה מה שהוא תמיד עושה כשאני פוגשת מישהו שנראה שלא מחבב אותי – הוא הכריח אותי לרצות נואשות שהוא, הגבר הזה שעמד להיות הבוס החדש שלי, יחבב אותי.

זו הייתה קללה נוספת שלא הצלחתי להיפטר ממנה מעולם. הצורך להיות נאהבת. ידעתי שאצליח לשרוד גם אם מישהו לא יעריץ את לונה אלן, אבל תמיד התאמצתי כדי שיחבבו אותי. יכולתי להאשים את כל האנשים האלה, שלהם לא התכוונתי להקדיש שום מחשבה, אם הייתי מרשה לעצמי לחשוב על זה, אבל לא הרשיתי לעצמי.

"היי." פסעתי צעד אחד פנימה והושטתי לעברו את ידי. "אני לונה."

מר קופר, בהיותו מר קופר, אמר, "ריפלי, תכיר את לונה אלן. היא אחראית על כל עבודות הצביעה שלנו ועוזרת לנו הרבה בפחחות ובפינישים. לונה, זה ריפלי, הוא ה... שותף העסקי שלי."

שמתי לב להיסוס שלו, אבל לא ייחסתי לכך אז שום משמעות. במיוחד לא כאשר הבוס החדש שלי לא מיהר כשהרים את ידו מירכו והחליק את אצבעותיו הארוכות על ידי. ידו לחצה את ידי לשנייה ואז הוא הרפה במהירות. ראיתי שעיניו הצטמצמו מעט, וזה רק חיזק בי את הצורך לגרום לו לחבב אותי.

"נעים מאוד להכיר אותך," אמרתי.

הבוס החדש שלי התבונן בי ביסודיות. עיניו, בגוון שנע בין ירוק לכחול, עברו למר קופר שוב, לפני שחזרו אליי.

ממש לא הייתי מוכנה לשאלה שהגיחה מפיו. "את מבוגרת מספיק כדי לעבוד פה?" הוא שאל בקול שנשמע כמו רעם מתגלגל.

לא יכולתי שלא להציץ לעבר הבוס הוותיק שלי, מפני שהוא שאל אותי בדיוק את אותה השאלה לפני שהציע לי את העבודה. הייתי אז בת שבע־עשרה. חייכתי כשחזרתי להתמקד בגבר בעל הקעקועים הכהים שטיפסו עד לקו הלסת שלו. "כן."

הוא לא החמיץ את התגובה שלי ועיניו הכחולות־ירוקות, שבלטו מתחת לריסיו הקצרים אך המסולסלים מאוד, הצטמצמו שוב. "כמה זמן את עובדת פה?"

"שש שנים."

זה גרם לו למצמץ. "מה את יודעת על צבע?" הוא שאל בקולו העמוק והמחוספס.

מה אני יודעת על צבע? החיוך שלי כמעט התפוגג, אבל הצלחתי להמשיך לחייך. הוא לא היה הראשון ששאל אותי את השאלה הזאת. הייתי בין הנשים המעטות שעבדו בצביעת מכוניות. כשהייתי ילדה לא חשבתי שאתפרנס מצביעת מכוניות וחלקי מכוניות, ובעיקר לא האמנתי שאיהנה מזה ושאהיה טובה בזה, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אבל ככה זה בחיים, הם בלתי צפויים לחלוטין.

אז אמרתי לגבר הזה, שטעה בדיוק כמו כולם, את האמת. "אני יודעת הכול על צבע ועל צביעה." חייכתי אליו כי לא התנהגתי ביהירות, רק אמרתי את האמת. לא החמצתי את הדרך שבה מר קופר חייך אליי.

האיש מצמץ שוב וקולו הונמך עוד יותר כשירה את שאלתו הבאה. "מה את יודעת על עבודות פחחות?"

עדיין הצלחתי לשמור על החיוך. "כמעט הכול." הוא לא ידע את זה אז, אבל מר קופר העסיק אותי בהתחלה בפחחות. רק לפני כמה שנים הוא העביר אותי לצביעה. גם בפחחות הייתי טובה.

הבוס החדש שלי הציץ לעבר מר קופר לפני שמבטו חזר אליי. "מה את יודעת על מכוניות עתיקות?" הוא שאל בקול מתוח שלא הצלחתי להבין את מקורו.

שיט. הצצתי לעבר מר קופר, אבל הוא היה עסוק מדי בלהתבונן באיש הזה מכדי לראות שהייתי זקוקה לתמיכתו ולתשומת ליבו. לכן אמרתי את הדבר הראשון שעלה במוחי. "קצת. לא הכול, אבל גם לא כלום."

הגבר, שעד לפני כמה רגעים נראה לי מדליק, הידק את שפתיו, שלא היו עבות במיוחד אך גם לא ממש דקות, ושאל, "את יודעת לרתך?"

האם ידעתי לרתך? צמצמתי את עיניי. "זה מבחן?"

האיש לא היסס לחזור שוב על השאלה. ואז ידעתי. ידעתי שהוא בוחן אותי. אמרתי לו את האמת. "אני יודעת את העקרונות הבסיסיים."

הפה שלו התעקם. גופו המוצק והגדול רכן קדימה בכיסאו. סנטרו, שהיה מכוסה בזיפים חומים־כסופים, הורם מעט וזה אישר לי שהוא עדיין ניסה לבחון אותי. "אם היית עושה עבודת פחחות ומוצאת עופרת, מה היית עושה?"

מזווית עיני ראיתי את מר קופר נאנח ומכסה את עיניו בידו. זו הייתה הפעם הראשונה, וממש לא האחרונה, שראיתי אותו מחווה את התנועה הזאת בשלוש השנים שבאו לאחר מכן, אבל זה כבר סיפור אחר.

למזלי ידעתי את התשובה לשאלה ועניתי נכון. הייתי בטוחה שהוא היה מפטר אותי אם לא הייתי עונה נכון. "אי אפשר לרתך מעל עופרת. צריך לשרוף אותה."

הגבר נשען לאחור בכיסא, שילב את זרועותיו על חזהו הענק ואמר, לגמרי ברצינות ולא פחות בהתנשאות ובאותו האופן שבו הוא נהג מאז מאות פעמים, "את תתאימי."

אני אתאים. ובאמת התאמתי.

זה קרה לפני שנים ומאז למדתי איך להתמודד עם לוקאס ריפלי, או ריפ, או רק ריפלי, כפי שהוא ביקש שנקרא לו אז.

לכן, כאשר הוא שאל אותי אם הבנתי את מדיניות החברה שהתנגדה בכל תוקף לאפשר שינה בזמן ישיבות, אמרתי לו את הדבר היחיד שיכולתי לענות. "הבנתי." אמרתי את זה בטון הכי עליז שהצלחתי לגייס, מפני שהייתי מודעת היטב לכך שהתגובה שלי רק תעצבן אותו עוד יותר.

אבל החיים תמיד היו בפרטים הקטנים, ולקנטר את ריפלי בלי להרגיז אותו היה משחק שאהבתי לשחק, כנראה יותר מכפי שהייתי אמורה. מדי פעם, אם המצב התאים לכך והוא לבש את חולצתו הכחולה, הצלחתי לחלץ ממנו עווית של גיחוך. לעיתים נדירות מאוד הצלחתי לחלץ ממנו חיוך מעוקם, שנעלם כהרף עין.

ואם ליבי הקטן קפץ בהתרגשות למראה החיוך או הגיחוך שלו, זה לא היה עסקו של אף אחד מלבדי. ומלבד האחיות שלי. ומלבד החברה הכי טובה שלי. אבל זהו זה.

לא נתתי לעצמי לחשוב יותר מדי על הניסיונות שלי לחלץ ממנו הבעות פנים, שלא כללו זעף, כעס או גלגול עיניים, וללא כל ספק לא התכוונתי לחשוב על פני הפוקר שלו, שאהבתי ושנאתי בו־זמנית. לא. ממש לא.

עברו רק יומיים מרגע שהגיע למוסך ועד ששאל בפנים זועפות אם אני מחייכת כל הזמן. מר קופר ענה לו שכן.

באותו הרגע בחדר המנוחה פקחתי את עיניי וחייכתי חיוך רחב אל הגבר שלבש חולצה בעלת שרוולים ארוכים שנצמדה לכל שריר ענק בחזהו העצום. "אבל לא ישנתי. שמעתי כל מה שאמרת."

לא הופתעתי כאשר ריפלי בן הארבעים, שאיכשהו נעשה מושך יותר עם השנים, אפילו שהחריץ שבין גבותיו העמיק והקמטים שבצידי פיו נעשו בולטים יותר, התקרב אליי עוד. "כן? מה אמרתי?" הוא ניסה לאתגר אותי.

לפעמים הוא היה כזה קוץ בתחת. ממש הגיע לו שאקנטר אותו. מישהו היה חייב לעשות את זה.

מר קופר הסתכל על התקרה ויכולתי להישבע שהוא פצח בתפילה. הבחורים שישבו מסביב לשולחן החלו למלמל וקלטתי שאחד מהם אמר משהו כמו 'מנוול חולה שליטה'. נראה שגם ריפלי שמע את זה כי עיניו שוטטו סביב כאילו הוא חיפש מי אמר את זה. בפעם האחרונה שזה קרה שני אנשים פוטרו. שניים שחיבבתי.

"קודם דיברת על זה שהפסקות הצהריים נמשכות יותר מדי זמן," פלטתי, "ואז דיברת על כך שצריך לרוקן את שואב האבק אחרי השימוש כי זו לא העבודה שלך."

העובדה שקטעתי אותו גרמה לו כנראה לשכוח על מה הוא דיבר, מפני שהצלחתי להשחיל רק כמה מילים לפני שהוא שוב מיקד בי את כל תשומת ליבו הלא רצויה.

כל זה קרה כי הוא לבש חולצה לבנה. בימי החולצה הלבנה היו לי כארבעים אחוזי הצלחה בהימנעות מתלונות מצידו. ימים של חולצה אפורה הבטיחו לי שבעים אחוזי הצלחה וימים של חולצה כחולה הבטיחו שמונים וחמישה אחוזים. בימים כחולים ידעתי שאוכל אפילו להכות אותו על הגב בלי לזכות בתגובה. הימים הכחולים היו הימים שהכי אהבתי.

הרחבתי את חיוכי ואפילו הרמתי את הגבות. "זה מספיק? או שאתה רוצה שאנסה לחזור על הדברים שלך מילה במילה? כי נראה שאצליח גם בזה, בוס."

הפנים שלו, שאליהן הגנבתי מדי פעם מבטים, הרבה יותר מכפי שהייתי אמורה לעשות, נותרו ללא שינוי. הוא אפילו לא מצמץ.

הוא היה אמור לדעת שלא שיקרתי. למען ההגינות, לא חשבתי שריפלי סמך על מישהו מהעובדים. אפילו לא על מר קופר, זאת הסקתי על סמך הוויכוחים שלהם. אנשים שהתווכחו בעוצמה ובתדירות כזאת היו, לפי ניסיוני, אנשים ששנאו זה את זה.

חייכתי אליו חיוך מזויף, חושף שיניים. אחד הקולגות שלי גיחך. הבוס שלי עדיין לא נראה משועשע, אבל הוא לא חזר ואמר 'לעזאזל, לונה' ולכן החשבתי את זה כניצחון.

לאחר שתי שניות של בהייה בי בפנים אטומות, ריפלי החזיר את תשומת ליבו ליתר הנוכחים והתעלם ממני. היה לו ניסיון רב בכך.

"כמו שאמרתי," ריפלי המשיך, "זה שיש לנו צוות מנקים לא אומר שאתם יכולים להשאיר בלגן בסוף יום העבודה. אף אחד לא המשרת או השמרטף שלכם."

הנחתי את ידי על פי כדי להסתיר פיהוק בזמן שהצצתי לעבר האיש שישב מימיני. האיש בן הארבעים וחמש נשם ביציבות בפה פעור מעט. לפתע קלטתי שהוא נרדם.

משמאלי ישב בחור בן שלושים שעבד בחברה תקופה ארוכה כמעט כמוני. הוא נענע את כף רגלו. כשהוא שם לב שאני מביטה לכיוונו הוא העלה על פניו גיחוך, הסתכל לעבר ריפלי והניד בראשו. "אלוהים," הוא מלמל.

באותם רגעים נזכרתי כמה מזל היה לי להחזיק בעבודה הזאת ושרוב הבחורים שעבדו איתי היו נחמדים והתייחסו אליי יפה.

הרבה עובדים התחלפו עד שמצבת העובדים התייצבה. העבודה פה, שאליה התקבלתי כשהייתי בת שבע־עשרה, הייתה הניסיון הכמעט אחרון שלי למצוא עבודה לפני שהרמתי ידיים. העבודה במוסך לא הייתה סוג העבודה שחיפשתי, אבל כאשר פגשתי את מר קופר הוא נתן לי שתי אפשרויות: לעבוד בשבילו או לא.

קיבלתי את העבודה כי נותרו לי מאתיים דולר בלבד ולא היה לי שמץ של מושג מה אעשה עם חיי. ידעתי רק שלא אוכל לחזור לחיי הקודמים.

אני חייבת הכול למר קופר. הוא הציע לי עבודה ונתן לי בית והזדמנות, ומאז הכול היסטוריה. הוא שינה את חיי ואני אסירת תודה על כך.

הטלפון רטט בכיסי. החלקתי את ידי כדי להוציא אותו בדיוק כשריפלי אמר משהו על כך שאנחנו צריכים לנצל את הזמן שלנו באופן יעיל יותר. המשכתי להביט בו בזמן שהנחתי את הטלפון על הירך. לא רציתי להיתפס כשאני מתעסקת עם הטלפון, במיוחד אחרי שכבר הרגזתי אותו. המשכתי לנעוץ בו את מבטי בזמן שפתחתי את הנעילה על סמך הזיכרון בלבד.

ריפלי המשיך לדבר והביט סביבו, כאילו כדי לוודא שאיש לא נרדם. הצצתי למטה וראיתי שקיבלתי הודעה חדשה ממספר שלא זיהיתי. חשבתי שההודעה תהיה מאחת מאחיותיי, אבל טעיתי. לא נתתי לעצמי להתאכזב.

עם עין אחת על ריפלי פתחתי את ההודעה וקראתי אותה הכי מהר שיכולתי.

זה ג'וליוס תומס. אני צריך לדבר איתך בהקדם. בבקשה, צלצלי אליי כשתתפני.

ג'וליוס תומס? לא הכרתי איש בשם הזה. אתמול קיבלתי שיחה מאותו מספר, אבל התעלמתי ממנה ומההודעה הקולית שהושארה. למספר הייתה קידומת של סן אנטוניו, אבל איש לא היה אמור להתקשר אליי משם.

שילמתי את כל החשבונות. אומנם שכחתי לשלם בזמן את חשבון החשמל, אבל איחרתי רק ביומיים. תיארתי לעצמי שבטח מדובר בהונאה. לוזרים. החזרתי את הטלפון לכיסי והשבתי את תשומת ליבי אל ריפלי שעדיין דיבר בזמן שנשען על הדלפק. העברתי את מבטי אל מר קופר. הוא האזין לריפלי כשעל פניו הבעה משונה. לשם שינוי, זו לא הייתה הבעה מתוסכלת.

הם לא היו באמצע ויכוח כשהגעתי לעבודה בבוקר. בעודי מנסה לפענח את הבעת פניו, נחירה בקעה משמאלי. בעטתי במיגל. גופו נרעד ואז הוא התעורר.

"שיט," הוא לחש והזדקף בכיסאו. "תודה, לונה."

ככל שיכולתי, ניסיתי למנוע מהבחורים להסתבך בצרות והם ידעו את זה. אפילו מההוא שישב בקצה השני של החדר ונהנה מזה שריפלי תפס אותי מנמנמת.

גם אם לוקאס ריפלי הציק לי לפעמים, אהבתי את המוסך ואת העובדים. אהבו אותי, היה לי בית, הייתה לי עבודה וזה היה יום שישי. היה לי כל מה שהייתי זקוקה לו. היום הזה עמד להיות יום טוב.

כאשר החיים שלך מלאים בדברים טובים ובאנשים טובים, למה שהוא לא יהיה?

"לפני שנסיים את הישיבה," אמר מר קופר והבנתי שחלמתי בהקיץ בדקות האחרונות, "יש לי עוד הודעה."