לוקו ונטורה

1

טיילור — הווה

אני לא יודעת מה הוא עשה או איך, אבל מאז ביקרתי את מייקל לא ראיתי שוב את החיילים של אדיר. אולי הוא כועס עליי על שפעלתי כך, אבל זה היה הפתרון היחיד. ידעתי שמייקל הוא האדם הנכון לפנות אליו במצבים כאלה.

אני מסיימת לסרק ולאסוף את שערי בגומייה. הבעיה בשיער חלק, שלא משנה באיזו גומייה אשתמש, היא תחליק באיזשהו שלב. לכל אדם אחר זו לא בעיה, אבל בחדר ניתוח זה אתגר רציני.

המונית שהזמנתי צופרת בחוץ. אני גרה בדירת סטודיו קטנה שבה המטבח, הסלון וחדר השינה נמצאים באותו החלל, אבל אני לא אחת שמארחת אנשים אז זה לא מפריע לי. יש לי חדר שירותים עם מקלחת ומרפסת בדירה, אני לא צריכה יותר מזה.

המונית צופרת שוב כשאני יורדת במדרגות הכניסה של הבניין. אני נכנסת למושב האחורי.

"ערב טוב, לאן?" הנהג שואל ולוחץ על הגז.

"לבית החולים, בבקשה." אני מושיטה לו את הסכום שעליו סיכמתי עם חברת המוניות. זה סכום גבוה יותר מכפי שאולי הייתי משלמת אם הייתי דורשת להפעיל מונה, אבל בתמורה הבטיחו שיהיה נהג זמין עבורי בכל שעה וזה חוסך לי את הצורך להחזיק מכונית או לקוות שתהיה מונית זמינה.

הוא לוקח את הכסף. בזמן הנסיעה אני בודקת את ההודעות שלי, כולן קשורות לעבודה. כשאתה מנסה לשמור על פרופיל נמוך, ככל שיש פחות אנשים ברשימת אנשי הקשר שלך, ככה טוב יותר.

הנייד שלי מצלצל. זאת אימו של טום, ילד שסובל ממום בלב, ואני מטפלת בו באופן פרטי ובהתנדבות כי להורים שלו אין את האמצעים לשלם את המחיר. הניתוח נקבע לחודש הבא. השיחות האלה בערבים הן ביוזמתי אחרי שאימו סיפרה לי שהוא לא מצליח להירדם בלילות וזה משפיע לרעה על מצבו הרפואי. החלטנו שכשהוא לא מצליח להירדם, היא תצלצל אליי ואני ארגיע אותו.

"היי, דוקטור," טום אומר בצד השני של הקו בקול חלש, "אימא אמרה שאת תתקני לי את הלב עוד מעט."

אני צוחקת. "נכון, חמוד. אתה תתרכז בלשמור על עצמך עד הניתוח."

"ואז אוכל ללכת לשחק עם כל הילדים בגן המשחקים?"

"כן." אני מחייכת והלב שלי מתכווץ כשאני מדמיינת אותו יושב בצד ולא יכול לשחק ולהשתולל עם שאר הילדים. "תוכל לרוץ ולהשתולל. תהיה גיבור. עכשיו תישן קצת, בסדר?"

"קשה לי להירדם."

"אתה מתרגש?"

"כן."

אני מחייכת לעצמי ומקווה שהחיוך יעבור אליו בקולי. "אתה רוצה לעזור לי לקראת הניתוח?"

"כן!" הוא אומר בקול נלהב.

"אז בוא נעשה חזרה. מה יקרה ביום הניתוח?"

"יהיה לי אסור לאכול ולשתות יום לפני, ובבוקר פרדי, האח, יבוא לקחת אותי לחדר ניתוח." הוא מפרט לי את כל מה שיקרה באותו יום, איך ייראה חדר הניתוח, מי יהיה שם ומסיים במשפט, "וכשאתעורר, אקבל גלידה ענקית וכדורגל!"

"מעולה! נראה שאנחנו מוכנים ויודעים מה לעשות! עכשיו אנחנו צריכים רק לסיים את הבדיקות עד ליום הגדול."

"זה עוד הרבה זמן," טום מתלונן.

"יש לי רעיון, תעצום עיניים ותחשוב. מה הדבר הראשון שתרצה לעשות כשתשתחרר מבית החולים?" זה נחמד יותר מספירת כבשים, לדעתי.

"לשחק כדורגל במגרש."

"מי בקבוצה שלך?"

הוא מתחיל להגיד שמות.

"ומי השופט? עכשיו, כשאתה יכול לשחק, מישהו אחר יצטרך למלא את התפקיד," אני מעודדת אותו להמשיך.

"בובי!" הוא קורא בנחרצות.

"או־קיי, בובי יהיה השופט. למה דווקא בובי?"

"כי הוא אומר תמיד שאני לא יכול לשחק, והוא גם לא מקשיב כשאני קובע שהוא עשה עבירה."

אנחנו ממשיכים לדבר ולאט־לאט דיבורו נעשה ישנוני יותר עד שהוא משתתק, ואימו שוב על הקו, "הוא נרדם. תודה רבה, דוקטור, על הכול. את האדם הטוב ביותר והרחום ביותר שאני מכירה, שאלוהים יברך אותך!"

אני עוצרת את שטף הברכות ומזכירה לה שאבוא לבקר בשבוע הבא, כחלק מהמעקב הרפואי לקראת הניתוח. המונית נעצרת בכניסה לבית החולים. אני מודה לנהג, יורדת ממנה, ונכנסת בהליכה מהירה.

בלייר מקבלת את פניי בתחנת האחיות, בידיה כוס קפה. היא מצביעה על הכוס שממתינה עבורי על הדלפק. בחיי, היא מתנה משמיים. למזלי, היא האחות שצמודה אליי כמעט בכל המשמרות. אנחנו צוות טוב.

"ערב טוב, דוקטור ספנסר," היא מברכת בחיוך גדול. עם כל הרצון שלי לשמור מרחק מאנשים, להתרחק מבלייר זה על גבול הבלתי אפשרי.

"וואו, את חבל הצלה!" אני אומרת את המשפט הקבוע שלי כשאני לוקחת את הקפה ושותה ממנו.

היא צוחקת. "אני יודעת."

"יש לנו משהו חדש שהגיע בבוקר?" אני שואלת לאחר שאני לוקחת לגימה נוספת מהקפה.

"לא, חדר טיפול נמרץ ריק."

אני מביטה בה בחוסר אמון. "ברצינות? ערב חופשי?" אני שואלת כשאני מנסה לחפש תיקים רפואיים על הדלפק.

"הערב אנחנו שותות קפה ללא הפרעה," היא משיבה בחיוך ומרימה את הכוס לפיה.

אני מחייכת ומתיישבת על כיסא שכבר מעלה אבק מחוסר שימוש. לשבת בטיפול נמרץ ילדים זאת סיטואציה שבהגדרתה היא על תקן הבלתי נתפס. אין לנו דקה אחת פנויה במשמרת, אז ערב שקט זה כמעט נס.

"אז, מה עשית בסוף השבוע האחרון?" היא שואלת.

הלכתי לבקר את בן הדוד שלי בכלא אחרי שהחייל שלו סידר לי פגישה איתו כדי שאוכל לבקש עזרה, והוא איים עליי לא לבוא שוב יותר. אבל אני לא יכולה לספר לה את זה. "כלום. רבצתי מול הטלוויזיה וצפיתי ב'מלך האריות'." אני נושפת אוויר על הקפה.

היא צוחקת. "מלך האריות? מה את, בת ארבע

"הלוואי — "

"דוקטור ספנסר לחדר טראומה, מיידית!" הכרוז מקפיץ אותי מהכיסא. אני מניחה את הקפה ומתחילה בהליכה מהירה לכיוון חדר הטראומה. בלייר ואני מחטאות ידיים ונכנסות לחדר.

"מה מגיע אלינו?" אני שואלת.

"ילד בגיל חמש שנפל מסוס," האחות משיבה, "ככל הנראה מכה בחזה וחתך עמוק בירך. האבא מעדכן שבוצעה חסימת עורקים."

"יש לי מנות דם בהיכון?" אני שואלת.

"כן, לקחנו בדיקת דם להצלבה והכנו מנות דם מסוג O," האחות אומרת, ממשיכה להקליד במחשב.

"איך הוא הגיע?" בעצם, אם המידע הגיע מהאבא, זה אומר שאין איתם פרמדיק. "עצמאית," בלייר ואני עונות על השאלה עוד לפני האחות. למה אני בכלל טורחת לשאול.

"הלך הערב החופשי," בלייר צוחקת.

"חופש זה לחלשים. בואי נעזור לילד," אני לוקחת גומייה משרדית וקושרת את שערי, נרעדת מהמחשבה על הכאב שייגרם לי כשאצטרך להסיר אותה, אבל היא היחידה שמצליחה להחזיק את השיער שלי אסוף.

רכב נכנס לרחבה והאחים של חדר הטראומה רצים אליו עם אלונקה ועוזרים לגבר גדול ממדים להשכיב עליה ילד קטן ומדמם. אני רצה לרחבה כדי לקבל את פניהם. אם הנזק חמור כפי שנראה לי, אצטרך חדר ניתוח מוכן. "בלייר, חדר ניתוח בעוד חמש דקות!" אני קוראת ויוצאת בלי להתמהמה. "מה קרה?" אני שואלת.

"הוא נפל מסוס."

"למעט חוסם העורקים הוא קיבל טיפול כלשהו בדרך?"

אני שואלת את הגבר. הוא מניד בראשו. אני מחברת אותו למנת דם שהאחות מביאה לי ומקבעת את צווארו בזמן שהאחים בודקים שאין לו חתכים נוספים. "כמה זמן הוא מחוסר הכרה?"

"הוא שב להכרה בדרך, אבל איבד אותה שוב," אימו של הילד אומרת בקול חנוק.

הנשימה שלו לא סדירה. יכול להיות שהוא איבד את ההכרה כבר ברכיבה ולכן נפל מהסוס. כדי לאבחן את הבעיה, נצטרך לבצע בדיקות.

אני מסבירה להורים את חומרת המצב. "תביאו להורים טופסי הסכמה לביצוע הליך רפואי דחוף ותדאגו לאורתופד ולרופא מרדים בדחיפות!" אני מורה לאחות שנשארת עם ההורים ורצה ליד המיטה עם האחים שמובילים אותה למעליות.

בלייר מקבלת את פניי בכניסה לחדר הניתוח. היא מספיקה להלביש לי חלוק שניות לפני שהמיטה של הילד הפצוע מוכנסת פנימה.

עיניו של הילד מרפרפות לרגע ונפקחות. "אל תספרי לאבא שלי, טוב, אישה אדומה?" הוא לוחש, "הוא בחיים לא ייתן לי לרכוב על סוסים שוב."

אני מחייכת אליו. "אני אטפל בך," אני מבטיחה לו, "אתה תהיה כמו חדש."

הוא לא מספיק לומר מילה נוספת לפני שהוא מאבד שוב את ההכרה.

"יש אישור מההורים והכול מוכן," הרופא המרדים מכריז וכבר מתחיל להכין את חומרי ההרדמה. האורתופד נכנס לחדר הניתוח. הוא מצליח לסגור את החתך העמוק בירך. בדיקת הא־ק־ג לא הראתה שקיימת בעיה לבבית וזה אומר שהמכה בחזה הייתה שטחית. גם בדיקת הסי־טי שנעשתה לראש הראתה שחוץ מכאב זמני הוא יחלים לחלוטין בעוד כמה שבועות.

"תישאר לו צלקת בירך, אבל חוץ מאשתו אף אחד לא יראה אותה," האורתופד אומר כשהוא מסיים את התפר האחרון.

"זה היה מהיר, טיילור," בלייר אומרת בחיוך.

"תודה על ההיענות המהירה, דוקטור," אני מודה לאורתופד ופונה לבלייר. "קחי אותו לחדר ההתאוששות, ההורים שלו בטח מחכים לו." היא מהנהנת ואני הולכת לכתוב את סיכום הניתוח לפני שאצטרף אליה.

אני הולכת לשטוף את ידיי, מחליפה את החלוק ומורידה את כובע חדר הניתוח. קצוות משערי מוצאים את דרכם החוצה מהגומייה הנוראית ואני מגלגלת את עיניי בייאוש. כעת אין סיבה להילחם בשיער הסורר ואני מותירה אותו פזור.

אני נכנסת למשרדי ומתחילה לכתוב את הדוח. נקישה על הדלת גורמת לי להרים את מבטי. המפקח של בית החולים ומנהל המחלקה נכנסים, פניהם נפולות. אני עוצרת את העבודה שלי.

"טיילור, אפשר לדבר איתך?" הם נכנסים וסוגרים את הדלת.

"קרה משהו?"

"מה זאת אומרת, פוטרת?" בלייר שואלת כשהיא עומדת מולי בזמן שאני מסיימת לארוז את הדברים שלי. בכל מקרה, אין לי פה הרבה חפצים.

"זה בדיוק מה שזה," אני מספרת לה, לוקחת את הארגז שאליו הכנסתי את כל חפציי ואנחנו צועדות יחד אל עבר היציאה מבית החולים. מוזר לחשוב שהמשרד שלי לא יהיה שלי יותר, ושכל מה שהפך אותו לשלי נמצא עכשיו בארגז מסכן.

"את הצלת את הילד הזה!"

"הילד הוא לא הסיבה. הם יודעים שעשיתי הכול לפי הנהלים."

"אז למה, לעזאזל, מפטרים אותך?"

"לטענתם נמצאו על המחשב שלי חומרים אסורים. אני לא יודעת במה מדובר, אבל נראה שאני מסוכנת לילדים," אני אומרת בכעס. הם אפילו לא הציגו בפניי את ה'ראיות', ועדיין, הן כנראה היו חמורות מספיק כדי להביא לפיטוריי המיידיים.

"איזה שטויות! חייב להיות מישהו שנוכל לדבר איתו," היא מתעצבנת, אבל אני יודעת שכרגע הכי חכם בשבילי זה להקשיב לדברי הממונה עליי ולא לעורר מהומות. לדעתו כל העניין מקורו בטעות איומה שתתוקן בקרוב, ואם אעורר גלים אגרום נזק בלתי הפיך.

אני יוצאת משער החניה של בית החולים כשבלייר עדיין הולכת לצידי ומקללת את הנהלת בית החולים. "מי מפטר מישהו במשמרת לילה?" היא שואלת, "לא צריך לחכות לבוקר או משהו בסגנון?"

"ייאמר לזכותם שהם שילמו את המונית בחזרה," אני צוחקת במרירות.

"תעשי לי טובה! הם יכולים לדחוף את הכסף הזה לתחת!" היא ממשיכה להתלהם.

"תירגעי, שלא נסלים את העסק," אני אומרת לה ולעצמי, "אולי הכול יתברר ויחזירו אותי לעבודה." מקום העבודה הזה חשוב לי. כאן אני מרגישה שייכת. הצלחתי להשתלב במערכת ואפילו הכרתי את בלייר.

אני יכולה לשכוח ממונית מוזמנת בזמן הקרוב, אין לי תקציב לזה, אם כי קיבלתי אישור מבית החולים שהנסיעה תהיה על חשבונו. אני מרימה את ידי ומנסה לעצור את המונית שבדיוק חולפת על פנינו. המונית עוצרת בצד ואני רוכנת לחלון שנפתח.

"אני יכול לקחת אותך, אבל יש כאן מישהו נוסף, זה מפריע לך?" הנהג שואל.

לא מפריע לי בכלל. לעצור מוניות בשעות האלה ובאזור הזה, זה על גבול הבלתי אפשרי, אז אני ממש לא הולכת לוותר על המונית הזאת. "זה בסדר מבחינתי, תודה." אף שאני לא אוהבת את הרעיון של לשבת ליד איש זר, כבר החלטתי שלחכות כאן זה רעיון שאני אוהבת עוד פחות, אז אני מנשקת את בלייר על לחייה, נפרדת ממנה ונכנסת למושב האחורי. אני מניחה את הארגז על ירכיי וסוגרת את הדלת.

עכשיו, בתוך המונית, אני מתחרטת על הפזיזות שלי כי כשאני מפנה את מבטי לנוסע הנוסף, אני רואה הר אדם. הוא תופס את רוב המושב ואני נדחקת לדלת.

"לאן, גברתי?" הנהג שואל, מצליח להסיח את דעתי לכמה שניות מהנוסע הנוסף. זה לטובה כי אם אתמקד בו, בוודאי אימלט על חיי מהמונית שכבר מתחילה בנסיעה.

אולי אני סתם מגזימה. יכול להיות שהוא סתם כמו דובי גדול ולא מזיק, כזה שכיף לחבק. אני אומרת לנהג את כתובתי ומחזירה את עיניי לגבר, שככל הנראה עוסק בחייו בהרמת טנקים על הגב, אחרת אי אפשר להסביר את השרירים שלו, שכמעט קורעים את ז'קט החליפה שהוא לובש. "אני מקווה שאתה בסדר עם זה שהתפרצתי למונית שלך," אני מנסה להיות אדיבה למרות החרא שעבר עליי בשעות האחרונות. מרים הטנקים לא קשור לזה, אין סיבה שהוא יספוג את התקף הזעם שמאיים לפרוץ ממני.

הוא מפנה אליי את פניו. אלוהים ישמור, אני צריכה כמה שניות לעכל את מה שאני רואה. מרים הטנקים כנראה עוסק בעבודה צדדית בתור דוגמן בית של חברת איפור כלשהי, אם יש כזאת לגברים, כי הוא פשוט מהמם. שיער כהה קצוץ, לסת מרובעת חזקה, עצמות לחיים גבוהות וחדות, אף רומאי בעל בליטה, זיפים מסודרים, שפתיים עבות והעיניים... על אף החושך ששורר במונית, הן מזכירות לי עיני חתול מיוחדות בצבען.

השפתיים שלו זזות ואני מבינה שאני חולמת בהקיץ כשהוא מדבר אליי. "סליחה, מה אמרת?" אני שואלת כשהוא משתתק וככל הנראה ממתין לתשובתי. וואו, אני לא מאמינה שזה קרה לי. תמיד חשבתי שזה קורה רק בסצנות בסרטים מלאי קלישאות.

"שאלתי למה יצאת בשעה כזאת מהעבודה עם ארגז בין הידיים?" הוא שואל בחיוך שחושף גומה קטנה. גומה. כאילו הוא לא היה מושלם מספיק.

"פיטרו אותי." אני מנערת את הארגז. "אני בדרכי הביתה כדי לשתות בקבוק יין שיגרום לזה להיעלם, אף שסביר יותר שאקום מחר עם כאב ראש מגיהינום."

הוא צוחק. "את צריכה שותף?"

הוא מציע להצטרף אליי למשקה? לא הצטרף אליי גבר מעולם, לאף מקום. "אני חושבת שזה לא רעיון טוב," אני אומרת בחיוך ומחזירה את עיניי לארגז שעל ברכיי.

"את חושבת שזה לא רעיון טוב שאבוא, או שאת חושבת שזה לא רעיון טוב שאשתה איתך?"

הוא אדיב. בעצם, לא הייתי קוראת לזה אדיב, אבל הוא לא מרתיע אותי למרות הגודל שלו. "שניהם."

"חבל, גם אני עברתי יום די חרא."

הוא גורם לי להסתכל עליו שוב. "זה יהיה חצוף אם לא אשאל אותך מה עבר עליך? פשוט ממש אין לי ראש לצרות של אחרים. אני די טובעת בשלי." אני צוחקת בייאוש.

הוא צוחק. "תיזהרי, דוקטור ספנסר, את מתחילה לגרום לי לחבב אותך."

"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני שואלת בחשד וכל הנורות האדומות שלי מהבהבות. הצורך להימלט מכה בי בעוצמה.

"התג שלך." הוא מפנה את עיניו לכיוון התיק שלי, שעליו תליתי את תג השם שלי. אני נרגעת וצוחקת בהקלה, כבר מרגישה טוב יותר. למעשה, אני חושבת שאני מרגישה טוב הרבה יותר מכפי שהרגשתי די הרבה זמן.

"אתה רוצח סדרתי?" אני שואלת.

הוא זוקף גבה. "כן, אבל אני משתדל לא לרצוח נשים יפות שאני שותה איתן אחרי יום קשה."

אני צוחקת חזק יותר. כן, אני לגמרי צריכה את הסחת הדעת הזאת. "אתה לא מתכוון לשדוד אותי או משהו, נכון?"

הוא צוחק. "תלוי. יש לך בבית מפעל לייצור כלי נשק או סמים? כי אם כן, אהיה חייב לעשות את זה."

אני צוחקת שוב וזה רק מחזק את העובדה שאני צריכה לשחרר מעט ולתת לו להצטרף אליי לשתייה. "מדובר רק במשקה, שום דבר מעבר," אני מבהירה.

"כל עוד את לא רוצה, לא יקרה שום דבר," הוא מבטיח.

"אתה רוצה שיקרה?"

"אני גבר?"

"מה הקשר?"

"כל גבר שעיניו בראשו, ירצה."

"כל גבר סטרייט," אני מתקנת.

"מותק, תאמיני לי כשאני אומר 'כל גבר'. המראה שלך יכול לבלבל גם הומו."

משום מה, אני לא נבהלת. למה לא? בדרך כלל אני בורחת משיחות בעלות אופי מיני כמו מאש. "אני לא רוצה שום דבר מעבר למשקה. אתה עדיין בעניין?"

"אני בעניין," הוא אומר בדיוק כשהמונית עוצרת בפתח הבניין שבו אני גרה. אני מוציאה את הכסף מכיסי, אבל לפני שאני מספיקה להגיש לנהג, הדוגמן מרים הטנקים משלם לו.

"שמור את העודף," הוא אומר ויוצא מהמונית. גם אני מתכוונת לצאת, אבל הדלת נעולה.

"הדלת נעולה," אני אומרת לנהג.

"נעילת ילדים," הנהג אומר.

לא הייתה נעילת ילדים כשהטנק יצא מהמונית שלך, והוא ישב בצד שפונה לכביש. אני מספיקה לשלוח לנהג מבט רצחני כשהגבר מגיע לדלתי ופותח אותה עבורי. אני יוצאת, ולמרות העצבים אומרת לנהג תודה.

"לא היית צריך לשלם בשבילי." אני מרימה עיניי לגבר. הוא גבוה ממני בראש וחצי לפחות ונראה רחב הרבה יותר ממה שנראה לי במונית.

"אמרת שפיטרו אותך."

"אכן."

"זה אומר שלא תקבלי משכורת בחודשים הקרובים." הוא צודק ואני שונאת את זה.

"אמצא עבודה." אני מנתחת לב, בטוח אמצא עבודה אחרת. אפילו אחת זמנית, עד שהמצב יתברר ואוכל לחזור לבית החולים שלי.

הוא לוקח מידיי את הארגז. "תובילי," הוא אומר במקום להגיב. אני מתחילה ללכת לכיוון הכניסה והוא בעקבותיי.

לרגע אני חושבת שאולי אני עושה טעות. אני הולכת להכניס אליי זר הביתה? מה אם הוא אויב של מייקל או אחד האנשים של אדיר? לא, אין סיכוי שמדובר במישהו של אדיר, הר האדם לא נראה כמו מישהו שעובד אצלו, וגם אם הוא באמת היה עובד אצלו, כנראה המונית לא הייתה עוצרת בבית שלי.

"את חושבת הרבה," הוא אומר כשאנחנו עולים במדרגות.

"אני מנסה להחליט אם אני עושה טעות כשאני נותנת לך גישה לבית שלי בלי לדעת מי אתה," אני משיבה בכנות.

"מה, אף פעם לא עשית את זה?" הוא שואל מאחוריי.

"הכנסתי גבר זר הביתה כדי שישתכר איתי? לא. אני לא יכולה להגיד שעשיתי את זה אי פעם," אני צוחקת כשאני מכניסה את המפתח למנעול.

"אם את רוצה לא אשתכר, רק אארח לך חברה."

"ואז אהיה שיכורה לבד? לא, תודה." אני מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת. "אתה יכול להניח את הארגז על השיש," אני מצביעה לאזור המטבח בזמן שאני מתיישבת על המיטה חולצת את הנעליים.

"בית נחמד." הוא סורק את המקום בעיניו. "קצת קטן," הוא מציין ונשמע מאוכזב.

"אני לא צריכה יותר מזה," אני אומרת. הוא מהנהן. אני קמה מהמיטה והולכת למקרר, מוציאה בקבוק יין, לוקחת מהארון שתי כוסות ואומרת, "אתה מוזמן לשבת."

"אין כאן ספה."

"הספה שלי זאת המיטה."

"כל גבר שנכנס אלייך הביתה יושב על המיטה שלך?"

"כפי שציינתי קודם, שום גבר לא נכנס אליי הביתה," אני עונה בזמן שאני צועדת לכיוון המיטה. הוא כבר התיישב עליה.

"באמת, אני הראשון?" הוא לוקח מידי את הכוסות.

"אתה הראשון." אני מתיישבת לצידו, חולצת את הפקק מהבקבוק בשיניי ויורקת אותו. הוא אוחז בכוסות ואני מוזגת לנו יין. כשאני מסיימת, הוא מושיט לי כוס ואני מתלבטת איפה להניח את הבקבוק.

אני מחליטה להניח אותו על הרצפה, אבל לפני שאני מספיקה, הדוגמן מרים הטנקים לוקח אותו מידי ומניח על השידה ליד המיטה. "לחיי ימים טובים יותר." אני מקרבת את הכוס שלי אליו.

"לחיי ימים רעים פחות." הוא משיק את הכוס שלו בשלי ולוגם מהיין.

"אתה כזה פסימי." אני לוגמת מהכוס שלי את היין וממלאת אותה שוב.

"באותה המידה שבה את אופטימית."

"מה רע בקצת אופטימיות? זה חשוב להיות אופטימי בעבודה כמו שלי." אני לוגמת שוב מהיין והוא צוחק.

"צודקת, טעות שלי." הוא מביט בי.

"מה?" אני שואלת בעיקר כדי להפר את השתיקה המביכה וכדי שיפסיק לבהות בי.

"את אופטימית, חכמה ואמיצה."

"אמיצה? מאיפה הגעת למסקנה הזאת? בנוגע לחכמה זה עוד בבדיקה, אבל מי יודע, אם היין יהיה טוב והחברה תהיה נעימה." אני מרימה גבה. "ואולי מחר יודיעו לי שביטלו את הפיטורים המטומטמים האלה, אני אופטימית!" אני אומרת בעוקצנות לא אופיינית. "למה אתה לא שותה? לא סיכמנו שאתה מצטרף אליי לשתייה?"

"את רופאה, לא צריכים להיות חכמים בשביל זה? ואת אמיצה מספיק כדי לתת לגבר שאת לא מכירה לשבת על המיטה שלך." הוא מחייך ומניח את כוס היין על השידה לפני שהוא חולץ את נעליו ומרים את רגליו על המיטה.

אני שותה עוד מהיין. "אני חושבת שזה לא נובע מאומץ."

"אז ממה זה נובע?"

"מטיפשות, מפזיזות, מחוסר אחריות. תבחר אחד."

הוא לוקח מהשידה את הבקבוק וממלא את הכוס שלי שהתרוקנה. "הרבה נשים עושות את זה, את יודעת," הוא אומר ומחזיר את היין לשידה.

"מה? מכניסות למיטה שלהן גברים זרים?"

"מזדיינות עם גברים זרים," הוא מתקן.

אני משתעלת ויורקת יין מפי. אני משתעלת עוד עד שזה נרגע, ואני מגלה שידו טופחת על גבי.

"את בסדר?"

מתחיל להיות לי חם ואני לא חושבת שזאת רק ההשפעה של היין. אני מהנהנת. "מעולם לא הזדיינתי," אני לא יודעת אם אני אומרת את זה כי אני שיכורה או שאני פשוט מרגישה בנוח לומר את זה לאדם זר.

"את רוצה לומר לי שאת עדיין בתולה?"

הוא שואל את זה כאילו הרגע סיפרתי לו שהנחתי פצצה בפנטגון. אני צוחקת לשמע הטון שלו. "אני לא בתולה."

"אני לא מבין, אמרת הרגע שאף פעם לא הזדיינת ועכשיו את אומרת שאת לא בתולה."

אני לוגמת עוד מהיין. מתברר שבעזרתו קל לי יותר לדבר. "אף פעם לא הייתי עם גבר, אבל אני לא בתולה." לקחתי את בתוליי לגמרי בעצמי אחרי שהבנתי שהדוד שלי מתכוון לסחור בי עבורם.

"איך זה אפשרי? מבחינתי גם אם את לסבית את בתולה. את לא לסבית, נכון?"

"אם הייתי, לא היית פה. עזוב, אני לא רוצה להיכנס לזה. איך בכלל הגענו לנושא?" אני שותה שוב, אבל שום כמות של יין בעולם לא תגרום לי לדבר על זה.

הוא מתעלם מאי־הנוחות הברורה שלי וממשיך, "זה לא משנה אם יש לך קרום בתולים או לא. זאת בסך הכול חתיכת בשר חסרת משמעות. אותי מעניין אם את בתולה."

"אני לא," אני מתעקשת.

"את יודעת מה, אנסח את השאלה שלי אחרת." הוא מסובב את גופו העצום אליי ואני צריכה לרסן את עצמי ממש כדי לא להסתכל על השרירים המשורטטים שלו. כאילו, הבן־אדם הזה אמיתי? הוא נראה כאילו נשלף מתוך קטלוג של קלווין קליין אם דבר כזה קיים בכלל, "האם גבר הכניס את הזין שלו לתוך הכוס שלך וזיין אותך עד שהוא גמר?"

אלוהים אדירים, איזה דיבור מלוכלך. אני נעה בין מבוכה היסטרית להתרגשות, מי ידע שבמילים בלבד אפשר לגרום לאיברי להתכווץ?

אני מרגישה שהפנים שלי בוערות ולא בגלל האלכוהול. "לא," אני משיבה בכנות ומלקקת את שפתיי.

"בת כמה את?"

"מבוגרת מדי מכדי לקיים את השיחה הזאת, ולא מבוגרת מספיק כדי שתדע לבד כמה השיחה הזאת מיותרת," אני מקרבת את הכוס אל פי, אבל הוא לוקח אותה ממני ומניח על השידה ליד הכוס שלו. "היי!" אני מוחה.

"את תסבלי בבוקר, אם תמשיכי לשתות."

"זאת המטרה של השתייה, לא?" אני שואלת בחיוך ומנסה להחזיר אליי את הכוס, אבל הוא תופס אותי במותניי ומשכיב את שנינו על המיטה בלי להתאמץ בכלל. אני מוצאת את עצמי תקועה, הקיר בצד אחד, הכוס עם היין על השידה בצד השני, ובינינו ניצב הר בדמות דוגמן מרים טנקים. אני מחליטה לטפס מעליו כדי להגיע למשקה הנחשק, אך הוא עוצר ומניח אותי לצידו.

"לשאלתך, זו אולי הייתה המטרה הראשונית, אבל עכשיו יש לנו מטרה אחרת ובשביל זה אנחנו צריכים שלא תהיי שיכורה מדי," הוא אומר ואני לא מצליחה להבין על מה הוא מדבר עד לרגע שבו הוא רוכן לעברי ומנשק את שפתיי.

בחלק האחורי של המוח שלי, איש קטן צורח שאני אמורה להרחיק אותו ממני ולדרוש שיעזוב, אבל זה איש קטן, ממש קטנטן. עברתי יום מחורבן, אני קצת שיכורה ואני אוהבת את ההרגשה של שפתיו על שלי. אני אוהבת את זה שהוא מפשק את שפתיי בלשונו ומחדיר אותה לפי, אני אוהבת את טעם המנתה הרענן והעדין שלו, המעורב בטעם היין ששתה, ואני אוהבת את הידיים הגדולות שלו, שמחזיקות בפניי כשהוא מקרב אותי אליו ומתייחס אליי כאילו אני יקרה לו.

אף פעם לא הרגשתי ככה, ואני מאשימה את היין.

אני מרגישה את איברי מתהדק וכל מה שאני רוצה זה לגעת בעצמי כמו שאני עושה בדרך כלל עד שאגיע לאורגזמה, אבל בגלל האורח אני לא יכולה לעשות את זה, אז אני מסתפקת בהצמדת ירכיי זו לזו ומקווה שזה יעזור.

הוא נושך קלות את שפתי התחתונה ומתרחק. אני נזכרת במשפט האחרון שהוא אמר לפני שהצית בי צורך לפורקן. "מטרה אחרת? איזו מטרה אחרת?" אני שואלת.

"להיפטר מהבתולים שלך."

"אני לא בתולה!"

הוא מהנהן ומחייך חיוך מהפנט. אם יש מישהו שהייתי מנסה להתחיל איתו, בהנחה שהייתי מהבחורות האלה שמספיק אמיצות כדי לעשות את זה, זה מישהו שנראה כמוהו. בחיי, הוא התגלמות החטא.

"אני רוצה להראות לך מה זה באמת לאבד את הבתולים," הוא מתעקש, "את בעניין?"

אני צריכה לומר 'ממש לא' עם סימן קריאה בסוף. אפילו שלושה סימני קריאה, אבל במקום זאת אני שואלת את עצמי, למה לא? אני לא הולכת לראות את האיש הזה שוב אף פעם. אף אחד לא ידע לעולם שהייתי איתו ואני רוצה לעבור את השלב הזה של ההסבר המביך למה זו הפעם הראשונה שלי אבל לא באמת הפעם הראשונה שלי כי אני לא בתולה. בקצרה, אני מהנהנת.

"אני צריך מילים." הוא מתקרב אליי כך שאני מרגישה את חום גופו ונושמת את האוויר שהוא נושף. הוא נוגע בשפתיי כאילו החלום שלו לנשק אותי שוב, ואני רוצה את זה. אני רוצה שמישהו יסתכל עליי כמו שהוא מסתכל עליי. אני אוהבת את זה. הגוף שלי אוהב את זה עד לרמה שאני מרגישה את תחתוניי נדבקים לאיברי שנעשה רטוב.

אני בולעת את רוקי. "אני בעניין, הכי בעניין."

הוא קם מהמיטה ומתחיל לפשוט את ז'קט החליפה שלו ואז לפתוח את כפתורי החולצה השחורה שהוא לובש. "רגע, אבל אם אתחרט כש... כאילו, ממש לפני ש..."

"אז אעצור. בכל רגע, בכל שלב. אעצור ברגע שתגידי לי להפסיק, אם תגידי לי להפסיק."

"נראה שזה יצא ממני באינסטינקט." אני צוחקת בלחץ. פתאום השפעת האלכוהול נעלמת ואני בצלילות דעת לא רצויה.

"אל דאגה, אין לחץ, מקסימום אפסיק בטעות ותגידי לי להמשיך." הוא מחייך ומלטף את גופי.

"אולי בכל זאת נקבע מילת ביטחון?" אני מציעה בחשש, לא בטוחה שאם ארצה להפסיק, הוא ישים לב. ממה שידוע לי, גברים מתקשים לעצור באמצע.

"אין סיבה למילת ביטחון, מותק, אבל אם זה ירגיע אותך, נקבע אחת." הוא ממשיך לפתוח את הכפתורים וחושף את בטנו החטובה.

"אין לי מילה בראש." אני נלחצת. איך אפשר לחשוב כשמישהו שנראה כמוהו מתפשט מולי?

הוא מנענע את ראשו וצוחק. "אריה," הוא אומר.

"מה אריה?"

"זאת מילת הביטחון שלך. אריה."

אני מהנהנת. "או־קיי, אני אוהבת אריות. גם אתה? זו מילה טובה, לא?" אני מברברת סתם מילים, כמו שאני עושה תמיד כשאני לחוצה. למה זה מלחיץ כל־כך אם מבחינתי אני כבר לא בתולה?

חגורת מכנסי החליפה שלו עדיין סגורה ומהודקת. הוא מטפס על המיטה ואני נשכבת לאחור כשהוא גוהר מעליי. הוא ענק. אני לא צוחקת. הבן־אדם הזה עצום! "אתה לא אמור להיפטר מהמכנסיים כדי ש... אתה יודע." חום מטפס ללחיי שוב ואני מרגישה עקצוצים בקרקפת מרוב מבוכה.

"אל תדאגי, כשאגיע לשלב שבו אזיין אותך, אעשה את זה."

אני בולעת את רוקי. "אתה תמיד מדבר ככה?"

"תמיד." הוא מבריש את שפתיי בשפתיו בנגיעה עדינה. "אבל את יודעת מה אף פעם לא עשיתי ואני עושה איתך?"

אני מנענעת את ראשי, מביטה בצבע המיוחד של עיניו והבטן שלי משתוללת. אני רושמת לעצמי לעולם לא לשתות אלכוהול בחברת אדם זר.

"מעולם לא שכבתי עם בתולה לא בתולה, ומעולם לא זיינתי מישהי בעדינות. אף פעם לא היה לי אכפת מהפרטנרית שלי, אבל את, בתולה מיוחדת שכמותך, הולכת לקבל את הגרסה העדינה ביותר שלי." הוא מעביר את שפתיו משפתיי על קו הלסת שלי עד שהוא מגיע לאוזני. "את מוכנה להתחיל לשאוג בשבילי?"

אני מהנהנת.

"מילים." הבל פיו החם גורם לי לרצות להתקרב אליו ולחפש עוד מהחום שלו. "אני צריך לשמוע אותך."

"כן," אני עונה בלחישה.

הוא מתרחק ממני, פותח את מכנסי הג'ינס שלי ומושך אותם למטה עם התחתונים. תוך שניות ספורות אני חשופה לעיניו של איש זר, האדם הראשון שאשכב איתו.

אני מצמידה את רגליי זו לזו, אבל הוא לא ממתין ומפשק אותן בידיו, מרכין את ראשו לאיברי. אני פותחת את פי כדי למחות, אבל שפתיו נצמדות לאיברי והוא מעביר את לשונו על שפתיי התחתונות. במקום למחות אני אומרת, "אלוהים, אלוהים אדירים!"

הוא מרים את ראשו ומסתכל עליי. "איזו שפה זאת הייתה?"

לעזאזל, דיברתי בעברית בגלל ההפתעה. מייקל הזהיר אותי לעולם לא לחשוף את זהותי ועל הזיון הראשון אני מפשלת. אני יודעת שאני לא הולכת לפגוש את האיש הזה שוב, אבל אני לא יודעת מה לענות לו, אז אני שותקת. הוא לא נותן לשתיקה שלי להרוס את הרגע, מושך בכתפיו ומשפיל את ראשו שוב לאיברי, מצמיד אליו את שפתיו. הפעם כשהוא עושה את זה הוא מצרף את אצבעו האמצעית ומחדיר אותה לתוכי.

"אוי, פאק." אני מכווצת את שריריי הפנימיים על אצבעו כשהלשון שלו מלקקת מקום ספציפי ומדויק להפליא שגורם לי לקמר את גבי ולשאוג. אני מגיעה לאורגזמה מהירה וחזקה יותר מכל אורגזמה אחרת שחוויתי כשנגעתי בעצמי.

"יפה כל־כך, רטובה ולהוטה." הוא נעמד על ברכיו בין רגליי ופותח את אבזם החגורה שלו. אני מסתכלת עליו כשהוא פותח את הכפתור ואת הרוכסן ומושך את המכנסיים עד לאמצע ירכיו, אבל לא מוריד את תחתוני הבוקסר שלו. הוא גוהר מעליי שוב, נשען על אמות ידיו כשפניו ממש מעל פניי.

הוא מצליח להוריד את מכנסיו בעזרת רגליו ובמשך כל הזמן הזה הוא לא מנתק את עיניו מעיניי. "אתה לא אמור להוריד גם את התחתונים?" אני שואלת כדי לשבור את המתח בינינו.

"אוריד אותם, סבלנות."

אני מהנהנת. הוא מרים את החולצה הרחבה שאני לובשת וחושף את חזיית התחרה שלי. "הם לא גדולים," אני אומרת.

"הם מושלמים."

הוא מוריד את החזייה ומוצץ בפיו את הפטמה הימנית שלי. אני מרגישה את המציצה הזאת בנרתיק, שבתגובה מגיר נוזלים נוספים. "וואו," אני מחזיקה בזרועותיו השריריות ודוחפת את החזה שלי לכיוונו כדי להרגיש את זה פעם נוספת. "ואמרו לי שהפעם הראשונה לא כיפית," אני אומרת יותר לעצמי מאשר לו כשהוא עובר למצוץ את הפטמה השמאלית שלי.

הוא מרים את ראשו בחיוך. "לאבד את הבתולים זה לא כיף, אבל את גורה מופרעת שלקחה את הבתולים שלה לעצמה, נכון? אז אין לך מה לדאוג."

"גורה?" אני מבררת את פשר הכינוי שלו.

"רק אריה שואג, לא?"

"כן, אבל גורה? זה קצת מעליב שאתה חושב שאני גורת אריות ולא לביאה." אני מעקמת את פניי.

"גורה קטנה ועצבנית." הוא נושק לקצה אפי. אני אוהבת את המחוות האלה שלו.

"מופרעת או לא, זה היה שווה את זה." רק בשביל הפרצוף של הדוד שלי כשהוא גילה על זה. הוא ממש לא אהב לשמוע את זה.

"אני בטוח."

הוא מוריד את התחתונים והזין שלו קופץ החוצה. הוא מתאים לממדי הגוף שלו. כן, אני צופה בפורנו, אבל אף פעם לא חשבתי שזה גדול ככה במציאות. חשבתי שזה רק בסרטים או בספרים הארוטיים שאני קוראת. אני בולעת את רוקי. "אתה מבין שיש לנו בעיה?"

"מה הבעיה?" הוא שולף קונדום מכיס המכנסיים.

"לא דיברתי על הקונדום." לעזאזל, בכלל לא חשבתי על זה. "הבעיה היא בעיה פיזיקלית. אני לא חושבת שקוטר איבר המין שלך יתאים לזה שלי."

הוא צוחק. "אנחנו נשבור את חוקי הפיזיקה." הוא מחייך אליי בעודו מלביש את הקונדום על איברו העצום.

"או שתשבור אותי. זאת גם אפשרות," אני אומרת בלחץ.

הוא רוכן ומנשק את שפתיי בעדינות. "תסמכי עליי."

זה מטורף, אני לא אמורה לסמוך עליו. אני לא אמורה להיות במצב הזה בכלל, אבל משום מה, אני סומכת. הוא נשען רק על זרוע אחת בזמן שהוא מתחיל להזיז את הזין שלו על איברי. "עזוב. אני מתחרטת. אני לא רוצה," אני אומרת בלחץ כשאני מרגישה את כיפת איברו לוחצת על הפתח הרטוב שלי.

הוא עוצר. "זאת לא מילת הביטחון שלך. את רוצה לומר אותה?"

אני לא מגיבה, והוא מפרש את זה כאישור להמשיך. הוא מתחיל לחדור לתוכי באיטיות ואני נועצת את ציפורניי בזרועותיו. לא מכאב, נטו מלחץ. "אולי עדיף שלא." אני מסתכלת למטה ורואה אותו נכנס עמוק יותר, אבל רובו עדיין בחוץ. הוא עוצר שוב, נותן לי להתרגל לתחושה.

"זאת עדיין לא מילת הביטחון שלך," הוא אומר ונכנס עוד.

אני מרגישה לחץ עצום והגוף שלי מנסה לדחוף אותו החוצה, אבל הוא חזק יותר ומצליח להיכנס עמוק יותר. אני משמיעה יבבה מבוהלת כשהמתיחה שלי סביבו נעשית כואבת. "או־קיי, זהו, עצור!" הדופק שלי משתולל.

הוא באמת עוצר, אבל לא יוצא. "את זו שהתעקשה על מילת ביטחון. אם לא תאמרי את מילת הביטחון שלך, אני ממשיך." אני לא אומרת אותה והוא חודר לתוכי עוד. "תירגעי, את לחוצה וזה מקשה עליי לחדור."

"יש לך עוד לאן לחדור? אני חושבת שאני מרגישה אותך בקיבה שלי," אני אומרת.

הוא שומט את ראשו על כתפי ונרעד מרוב צחוק. אני צוחקת איתו וזה מרגיע קצת את הלחץ. הוא תופס בלחיי ומנשק אותי בלי לזוז עד שאני מתרפה תחת מגעו.

אני צועקת כשהוא נכנס בפעם אחת חזקה עד הסוף. "אוי, אלוהים אדירים, פאק, פאק!"

"תירגעי. היי, גורה, תירגעי. לא כואב לך, את רטובה ומוכנה בשבילי." הוא מלטף את פניי. הוא צודק, לא כואב לי, לכן אני לא מבינה את הסיבה לדמעות. הוא רוכן ומנשק אותן כאילו הוא מאוהב בי ואני מודה לו על כך ללא מילים. הוא לא חייב לעשות את זה עבורי. הוא לא מכיר אותי כדי שאהיה חשובה עבורו.

"בדיוק ככה, גורה."

הוא יוצא וחודר באיטיות לתוכי שוב, וכך הוא ממשיך עד שהלחץ והכאב הופכים למשהו אחר. אני מרגישה את הצורך לגמור נבנה בתוכי שוב.

"מה את צריכה? אני מרגיש אותך מתהדקת, מה את צריכה כדי להגיע לאורגזמה שוב?"

"תיגע בי." אני מאשימה שוב את היין.

הוא עושה את זה. הוא נוגע בדגדגן שלי ואני מרחיבה את הפישוק ומאפשרת לו להיכנס עמוק יותר. הרטיבות שלי מקדמת אותו בברכה בזמן שאיברי הצר דוחף אותו החוצה. הוא כנראה נהנה מזה כי הוא גונח ומגביר את הקצב.

אני מרגישה את האורגזמה מתחילה לעלות מבהונותיי ויודעת שאני קרובה. "אני עומדת לגמור, אני — " אני גומרת בעוצמה וזה גורם לו להתחיל לזוז מהר וחזק יותר. אני תופסת בו בזמן שהוא מסתכל על מקום החיבור בין גופינו ואז מרים את פניו ומוצץ את צווארי באופן שאני יודעת שישאיר סימן.

"אלוהים אדירים, טיילור, פאק!" הוא נושך את צווארי כשהוא חודר לתוכי עד הסוף פעם אחת אחרונה. אנחנו עדיין מתנשפים כשהוא מרים את ראשו משקע צווארי ומנשק את שפתיי. לאחר מכן הוא יוצא מתוכי ומתחיל להתלבש.

זה מכה בי. שכבתי עם מישהו זר לגמרי שאפילו את השם שלו אני לא יודעת. רגע. "באף שלב לא אמרתי לך את השם שלי, איך ידעת שקוראים לי טיילור?" אני שואלת כשהוא סוגר את החגורה. הוא לא עונה ומסיים להתלבש. "איך קוראים לך?"

"מאוריציו."

הדופק שלי מאיץ ואני מבינה מה עשיתי. "מאוריציו, מה שם המשפחה שלך?" בבקשה לא ונטורה. בבקשה לא ונטורה.

"ונטורה."

"אבל אתה אמור להיות בכלא!" אני צועקת ומתכסה בשמיכה כדי להסתיר את עצמי מפניו, כאילו הוא לא זיין אותי לפני כמה שניות. איך הוא הצליח לצאת מהכלא? איך הוא כאן?

"להתראות, גורה." הוא יוצא, סוגר את הדלת אחריו ונעלם.

"מה נעשה עכשיו בלעדייך? ומה לגבי הניתוח של טום בחודש הבא?" בלייר, מעברו השני של הקו, שואלת את כל השאלות שאין לי עליהן תשובות. "המסכן מחכה לזה הרבה זמן וההורים שלו ייקחו את זה קשה," היא מסכמת בייאוש.

"אל דאגה, אמצא פתרון," אני אומרת, אבל יודעת שאתגר רציני לפניי. גם אם אמצא חדר ניתוח זמין במקום אחר, אם אני לא חלק מהצוות הרפואי בכלל ייתנו לי לנתח אותו?

אולי אצליח לשכנע קולגה לבצע את הניתוח במקומי. אבל הם סומכים עליי, איך, לעזאזל, אני אמורה להעביר אותם לרופא אחר בהתראה כזאת קצרה בלי לתת להם סיבה טובה?

הם כנראה יצטרכו לבטל את הניתוח. אני רק חושבת על זה ויש לי בחילה. אני עדיין לא מצליחה להבין את הסיבה לפיטורים שלי, אבל הממונה עליי הציע לי משרה במתקן הכליאה הקרוב עד שהעניין שלי יוברר. מובן שסירבתי. דבר ראשון, אני ממש לא רוצה לעבוד עם האוכלוסייה הזאת. דבר שני, מייקל נמצא בבית הכלא הזה, ואחרי התגובה שלו בשבוע שעבר לנוכחות שלי, אני חושבת שהוא לא יגיב טוב, אם במקום מדיניות ה'אפס ביקורים' שדרש, אקבל את המשרה החדשה הזאת.

"מנהל בית החולים הציע לעזור לי למצוא עבודה אחרת," אני מספרת לה.

"באמת?" היא שואלת, "איפה?"

"הוא הציע לי לעבוד בכלא." אני שותה מהיין שבו השקעתי את מיטב כספי. אני צריכה את זה.

"את מתכוונת למוסד לשיקום נוער עברייני? זה קשוח, אבל זה לא כלא," היא מנסה לנחם.

"אמרתי כלא והתכוונתי לכלא. כלא 'מיורקה'."

"את רופאת ילדים, מה לך ולמטופלים מבוגרים?"

"ממה ששמעתי, הם כמעט העסיקו וטרינר. נראה שבבית הכלא אין להם דרישות סף," אני אומרת במרמור.

"מה את מתכוונת לעשות?"

"אם לא אמצא דרך להמשיך לעסוק ברפואה, תהיה לי בעיה." אולי ישללו לי את הרישיון בגלל ההאשמות המגוחכות האלה שהובילו אותי למצב הזה. זה הפחד הכי גדול שלי.

"אל תגידי לי שאת חושבת לקחת את המשרה," היא אומרת בזעזוע.

"לא. ממש־ממש לא!" אני לא יכולה כי מעבר לזה שמייקל נמצא שם, אני יודעת בוודאות שגם מאוריציו ונטורה נמצא שם ואני לא רוצה לראות את הרמאי הזה, שהצליח איכשהו להערים עליי לשכב איתו.