פרק ראשון
שליחות ראשונה
א. ירושלים, 1863 — פריז, 1864 "הוועד היהודי להצלת יהודי ארץ ישראל (פלשתינה)"
ב־20.2.1863 נפל דבר מסעיר בירושלים: גיליונו הראשון של העיתון העברי הראשון, הלבנון, יצא לאור. עורכיו של העיתון החדש היו: מיכל הכהן, (ידידו מנוער של עזרא בנבנישתי), יואל משה סלומון, ויחיאל ברי"ל, סופר כולל האשכנזים־פרושים באותו זמן, אשר במצוות הרבנים, עוד בשנת 1860, החל לשלוח מירושלים כתבות לפרסום, בעיתון המגיד, שיצא לאור בָּעיר לִֵיק (Lyck) בפרוסיה.
זמן קצר לאחר מכן, באביב 1863, עזב עזרא בנבנישתי, צעיר כבן 36, שנשא אישה חודשים ספורים קודם לכן, את העיר בלגראד, והגיע בגפו לירושלים. לאחר נישואיו, בניסיון למצוא לעצמו דרך חדשה להתפרנס ולכלכל משפחה, עוררה בו הידיעה על הופעתו של העיתון העברי הראשון בירושלים, תקווה ורצון עז לבדוק אפשרות הוצאת עיתון לאור בלדינו בירושלים, ככיוון חדש בדרכו להגשמת חלום ישן. השארת אשתו הטרייה בבלגראד, נעשתה מתוך התחשבות ובכוונה להקל עליה ולמנוע ממנה את קשיי ההסתגלות הראשונים. עזרא בנבנישתי האמין, כי אם אכן תצלח משימתו, יביא אותה לירושלים במהרה, ויחד ישתקעו בה, ויבנו את עתידם כמשפחה חדשה.
בהגיעו לירושלים, פגש עזרא בנבנישתי את ידיד נעוריו, מיכל הכהן, שהגשים כעת את חלום הילדות המשותף, לו ולעזרא בנבנישתי, לעסוק בדפוס ובהוצאה לאור של עיתון בירושלים. מיכל הכהן, יחד עם יואל משה סלומון, היו בעלי בית דפוס חדש בירושלים. הם צירפו אליהם את יחיאל ברי"ל, ובתמיכת הרבנים האשכנזים־פרושים, קנו ציוד חדש, מתאים יותר, וקיוו להתפרנס מעבודתם וּלקַדֵם את עיתונם, שזה עתה הופיע.
עזרא בנבנישתי פגש, עם בואו לירושלים, גם את ישראל ב"ק, בעל בית הדפוס הראשון בירושלים, אותו העריץ עוד בנערותו, ושימש לו דוגמה ומופת לאדם המפרנס עצמו, משפחתו ועובדים רבים אחרים, בעבודת כפיים. בפגישותיו עם ישראל ב"ק, לאחר שובו לירושלים, סיפר לו עזרא בנבנישתי על תוכניתו וכוונותיו להוציא לאור, לראשונה, בירושלים, עיתון משלו בשפת לדינו, אותו ייעד ליהודי המזרח, יהודי האימפריה העות'מאנית, דוברי הלדינו. בנבנישתי ביקש את חוות דעתו של ישראל ב"ק, והתעדכן מפיו, על הלך הרוחות הכללי בירושלים, ועל תוכניותיו. התברר לו, כי ישראל ב"ק ניסה תחילה לעניין את צעירי ירושלים האשכנזים־פרושים, להצטרף אליו, ולהוציא יחד לאור עיתון ראשון בעברית, אך הם סירבו, על רקע היותם אשכנזים־פרושים, בעוד ישראל ב"ק, נמנה עם החסידים, ועמד בראש כולל וואהלין. דחיית הצעתו, ואולי אף מחסור בכוח אדם מתאים, גרמו לדחיית ביצוע תוכניתו של ב"ק, להוציא לאור עיתון עברי משלו, ורק כחמישה חודשים, לאחר הופעת עיתון הלבנון, יצא לראשונה לאור בירושלים, העיתון העברי חבצלת. ישראל ב"ק היה המו"ל והעורך.
עזרא בנבנישתי בשנת 1863, זמן קצר לאחר נישואיו, בבלגראד. (מתוך אוסף התמונות המשפחתי של המחברת, נינתו של עזרא בנבנישתי)
להשערתי, סייע עזרא בנבנישתי, עם הגיעו לירושלים, מאחורי הקלעים, לעבודה בבית הדפוס של ישראל ב"ק, ככל הנראה, כסַדָר וּכְמַגִיהַ, בראותו בכך דרך להתפרנס בתקופת שהותו בירושלים, אך זוהי השערה בלבד.
נושא חשוב ביותר הועלה על סדר יומם של שני העיתונים החדשים, הלבנון וחבצלת. בגיליונו הרביעי של הלבנון, מיום 14.5.1863, הופיעה תשובתו של הרב מאיר אוירבך לשאלת הרב אליהו גוטמאכר, מגרידץ (גראץ), בנוגע לעמדתו של הרב אוירבך, בעניין יישוב ארץ ישראל ועבודת אדמתה.
מו"ל חבצלת, ישראל ב"ק, העלה את עניין "יישוב ארץ ישראל בעבודת אדמה" בגיליון השלישי של עיתונו, מיום 24.9.1863, והעיד בעצמו, על סמך ניסיונו בעבר, על האפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ, קרא "לאחינו הדורשים טוב לארץ וליושביה להוציא לאור מחשבתם וצדקתם ימהרו יחושו את מעשיהם הטוב". בדבריו אלה, פנה ישראל ב"ק לראשי חברת "יישוב ארץ ישראל בעבודת האדמה", החברה שנוסדה בפרנקפורט על נהר אוֹדֶר, (בפרוסיה) בשנת 1860, בהנהלתו של ד"ר חיים לוריֶא.
באותו גיליון של חבצלת, בראש הגיליון, שהופיע לפני ראש השנה, פרסם יוסף ריבלין, במסגרת ברכה לשנה החדשה, תרכ"ד, דברי ביקורת, מהם השתמע, כי לשני העיתונים החדשים, הלבנון וחבצלת, השפעה רעה על שמה הטוב של העיר ירושלים ויושביה.
ריבלין ביטא בדבריו את דעת הפקוא"מ (פקידי ואמרכלי ארץ הקודש באמסטרדם) ודעת הרבנים האשכנזים־פרושים.
העלאת נושא "יישוב ארץ ישראל בעבודת אדמה" גרמה למתנגדים לרעיון זה בירושלים ובאמסטרדם להזדעק ולמהר לפרסם את תגובתם וביקורתם.
"מכתב גלוי" של יהוסף שווארץ מירושלים, הופנה אל הרב אליהו גוטמאכר.
יהוסף שווארץ התלונן על המצב הפרוץ הקיים בשדה העיתונות והדפוס בעולם היהודי, וביקר את הקַלוּת הרבה, בה יכול היה, כל אחד, לכתוב ולהפיץ דברים באמצעות העיתונים ברחבי העולם. לטענתו, השפיעו הדברים שנכתבו בעיתונים על המתרחש בירושלים לרעה על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל, וגרמו נזק לשמם הטוב של יהודי ארץ ישראל. שווארץ התייחס במכתבו, לפרסומים בעניין "יישוב ארץ ישראל", וכן, "חברת יישוב ארץ ישראל", אותה ייסד, כאמור, ד"ר חיים לוריא, בפרנקפורט על נהר אוֹדֶר. שווארץ הזהיר את הקוראים, (כפי שעשה בעבר, בשנת 1858), לא לשים לב לרעיונות ההבל של רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית, ולא לתרום כספים למטרה זו. עוד ציין שווארץ, כי כל הרוצה לתמוך באֶחָיו בארץ הקודש, עליו לשלוח את נדבתו לפקוא"מ באמסטרדם.
מו"ל עיתון המגיד הגיב בעיתונו ב־14.10.1863, על תלונותיו והאשמותיו של יהוסף שווארץ, והצביע על תגובתם הנרעשת של רבני ירושלים האשכנזים־פרושים, כבר בשנת 1856, עם צאתו לראשונה לאור של עיתון המגיד:
"אוי מה היה לנו?", הכריזו רבני ירושלים האשכנזים־פרושים, "מי יצילנו מידי האדירים האלה אשר כוחם בפיהם, וּכְעוֹף השָמַים יוליכו את הקול, ממדינה למדינה, ומעיר לעיר — מי ייתן ונוכל להַכְרִית (לחסל כליל) שְמָם וזכרם מארץ החיים, ולכל הפחות מארצנו הקדושה, אשר זה הדרה ותפארתה להיות מכוסה ונסתרה מעין כל היושבים בחו"ל". (הדגשה שלי)
עיקרון חשוב זה, השארת הארץ הקדושה "מכוּסָה ונסתרה מעין כל היושבים בחו"ל", או במילים אחרות, השיטה בה דגלו הרבנים האורתודוקסים, האשכנזים־פרושים, לגבי ירושלים: "כבוד ירושלים הַסְתֵר דָבָר", נפרץ, לדבריהם, עם הופעת עיתון המגיד.
לדעת הרבנים האשכנזים־פרושים, גם העיתונים העבריים החדשים שהופיעו כעת בירושלים, הלבנון וחבצלת, תרמו את תרומתם לכך.
הדבר שהכעיסם, במיוחד, הייתה תרומת העיתונים להתעוררות "הַרֶגֶש הלאומי".
בכך הוּפַר עיקרון ההסתרה מיהודי הגולה לגבי עניין ההתעוררות בירושלים לרעיונות של שינוי ופרודוקטיביזציה.
הפסקת הופעתם של שני העיתונים, חבצלת והלבנון, (בנובמבר ודצמבר 1863), התקבלה בשביעות רצון על ידי עקיבא לעהרן, נשיא הפקוא"מ, כפי שעולה ממספר איגרות סודיות שכתב לעהרן לכמה ממכותביו, בעניין זה.
לעהרן וגַבָּאָיו באירופה חששו מהשפעתם המזיקה, לדעתם, של עיתונים אלה. הרב אליהו גוטמאכר, אחד הגבאים החשובים של הפקוא"מ בעיר גראץ, התלונן, כזכור, מספר פעמים, באיגרותיו אל עקיבא לעהרן, על הנזק שגורמות הידיעות בעיתונים, לגבי המריבות והמחלוקות בירושלים, לשמם הטוב של ירושלים ושל יושביה, וביקש ממנו להתערב ולעשות לשיפור המצב.
איגרת ששלח עקיבא לעהרן בחודש נובמבר 1863, אל הרב צבי הירש קאלישר (אף הוא גבאי מָסוּר של הפקוא"מ בטהורן בפרוסיה), מְאַשֶשֶת נקודה זו.
בסוף אותה איגרת סיפר לעהרן לרב קאלישר:
"...מצאנו כתוב במכתב אחד ממיודענו [הכוונה, ליוסף ריבלין, שהיה בא כוחו ואיש אמונו של לעהרן, בירושלים] בעיר הקודש ירושת"ו, למן ט"ז חשוון שעבר (תרכ"ד), אשר סוּגְרוּ בתי הדפוס גם ממוציאי "הלבנון", וגם ממדפיסי "החבצלת", מטעם המלך ושריו [הרשות העות'מאנית], באשר לא שאלו פירמאן (היינו הורמנא) מאת הממשלה לכך".
ריבלין הוסיף בדבריו את חוות דעתו על כך, ולעהרן ציטט את דברי ריבלין באיגרתו:
"ולא יָרֵעוּ עוד פְּרי "הלבנון" ונָבְלָה ה"חבצלת", ורוב העם שמחים על ביטולם הַרֽבֵּה מאד. ועיניהם לשמים, אשר לא ישיגו פירמאן, וקולם לא יישמע עוד. ושלומות וכו' פקוא"מ וכו׳״. (הדגשות שלי)
איגרת שנייה, שנשלחה הפעם אל הרב אליהו גוטמאכר מגרידיץ (גראץ), (שנשאה אף היא אותו תאריך, ה־18.11.1863), הייתה תגובתו של עקיבא לעהרן לעניין סגירת העיתונים, מחמירה אף יותר:
"חדשות נודיעהו",סיפר לעהרן לרב גוטמאכר [הוא שהתלונן, כזכור, על נזקן של החדשות מירושלים לשמה הטוב של ירושלים ויושביה], "כי סוגרו בתי הדפוס גם ממוציאי "הלבנון" גם ממדפיסי "החבצלת", מטעם המלך ושריו [הרשות], עד אשר ישיגו פירמאן [רישיון מהממשלה התורכית], ורוב העם שמחים על ביטולם עד מאד, ועיניהם לשמים כי לא ישיגו פירמאן. ולא ירעש עוד פרי הלבנון וה"חבצלת" נבול תיבול גם היא, כי שתיהן רעות יעשו, וטוב מותן מחיין." (הדגשות שלי)
לעזרא בנבנישתי, אשר פעל בעצם אותם ימים בירושלים, מאחורי הקלעים, התחוור עד מהרה, ללא כל ספק, כי לא יוכל להוציא לאור עיתון בלדינו בירושלים. בגיליון 5 של חבצלת, (מיום 26.11.1863), כתב מו"ל חבצלת, ישראל ב"ק, כי "הרָשוּת (מושל ירושלים, הפחה התורכי), פּוֹעָל יָדֵנוּ לא תִּרְצֶה, וָתִסְגוֹר דְלָתַּיִים (שתי דלתות) לפנינו, להיות מַגִּידֵי בעֲלָטָה, כמעט רגע (מיָדִית), עד יעבור זעם".
גיליון 5 הפך להיות הגיליון האחרון שיצא לאור, של חבצלת! רק כשלושה שבועות מאוחר יותר(!) יצא לאור גיליונו האחרון של עיתון הלבנון (גיליון 12 מיום 18.12.1863), ובית דפוסם של מיכל הכהן, יואל משה סלומון ויחיאל ברי"ל נסגר גם הוא בפקודת מושל ירושלים.
כתוצאה מאירועים אלו, החליט עזרא בנבנישתי באופן סופי, להעביר את פעילותו בנושא זה לעיר פריז, והֵחֵל, עוד בזמן שהותו בירושלים, בהכנות למעבר.
כאן התערב הגורל, או אחד האנשים אותם פגש עזרא בנבנישתי בירושלים, עם הגעתו לשם בשנת 1863, פגישה אשר גרמה למפנה בפעילותו של עזרא בנבנישתי בחודשים הקרובים, לטובת עניין אחר.
היה זה הרב יוסף שלום בן עבדאללה, עוזרו ויד ימינו של הרב חיים נסים אבולעפיה, הרב חנ"א, שהלך לעולמו בירושלים, בסוף שנת 1860.
הרב יוסף שלום בן הרב עבדאללה, בן רבי משה חיים, עלה עם אביו מבגדאד לירושלים, בצעירותו, בשנת 1841. סבו ואביו, היו תלמידי חכמים גדולים וידועים בבגדאד. אביו התפרסם בירושלים במעשי צדקה וחסדים, לעניים ולומדי תורה, בהם תמך. יוסף שלום הוזמן למלא בחברון את תפקיד "פקיד העדה". היה עליו להשגיח על ענייני ההכנסות וההוצאות של קופת כוללות חברון. בשנת 1854 ניתנה לו הרשאה רשמית להיות הנושא והנותן בשם העדה הספרדית בחברון. ליוסף שלום היו קשרים הדוקים עם הרב חנ"א, ואילו לרב חנ"א היה אמון מלא ברב יוסף שלום, שתמך בכספו ובעושרו, גם בקהילה הספרדית בירושלים.
הרב חנ"א היה איש מוכשר ורב תושייה, "סבא דמשפטים", אמיץ ומנהיגותי, ובהיותו רב ראשי בטבריה והגליל, הוכיח עצמו היטב בתפקידו; מאוחר יותר, נשא בתפקידים רמים, שהוטלו עליו כמחותנו של הרב אג"ן, שהיה "הראשון לציון" ו"חכם באשי". אז נאלץ הרב חנ"א לכלוא את רגשותיו ועמדותיו האמיתיות, ולמלא את שהוטל עליו בנאמנות, גם אם לא היה שָלֵם עם מדיניותו של הרב אג"ן, ועם כניעותו כלפי צבי הירש לעהרן והפקוא"מ.
לאחר מות הרב אג"ן, ושובם לשלטון של הרבנים לבית נבון, בראשות הרב יצחק חזקיה קובו, הרגיש עצמו הרב חנ"א חופשי, להביע את דעותיו לטובת יישוב ארץ ישראל, ולטובת הכלל, (בניגוד לדאגה הבלעדית של צבי הירש לעהרן אך ורק לתלמידי החכמים), ובעיקר, התבטא הרב חנ"א בקשר לדאגתו לעניים.
במשך כל התקופה בה הסתיר את עמדותיו האמיתיות, רקם הרב חנ"א תוכנית לשיפור ותיקון מצבם של כלל העניים בירושלים, חברון וארץ ישראל, והאמין כי בעזרת יהודי הגולה, אוהבי ציון, ניתן יהיה לבצע תוכנית זו. יחד עם זאת, היה מודע לשינויים שהתחוללו בעולמם של יהודי אירופה המערבית, שנהנו משוויון זכויות, ונחשפו למגמות התבוללות וטמיעה בגויים. מגמה זו החרידה והדאיגה אותו מאוד, והוא חשש להמשך קיומו של העם היהודי בגולה. חששות אלו דרבנו אותו לחשוב על דרכים לתקן את מצב "כללות האומה הישראלית ופרטיה", כדבריו, והוא חשב לנכון, כי חשוב להביא את הצעותיו, בפני שרי ישראל הגדולים, בגולה, ולעוררם לפעול על פי עצותיו, כדי להשיג את "יישוב כללות האומה הישראלית ופרטיה". במונח 'יישוב' התכוון הרב חנ"א, מלבד עניין "שיבת ציון", גם לקיומו והישרדותו של העם היהודי.
צבי הירש לעהרן, נשיא הפקוא"מ (צולם ע"י המחברת בספריית "עץ חיים" באמסטרדם, ינואר 2020)
מאחר והרב חנ"א נרדף באופן אישי ע"י "הרבנים הצדיקים" מירושלים, ואף אוּיָם בפגיעה אנושה במצבו הכלכלי של הכולל הספרדי, על רקע תמיכת הכולל הספרדי בפתיחת בית הספר על שם למל, ב־1856, נרתע הרב חנ"א, שהרגיש במותו המתקרב, מעימותים קשים נוספים, והחליט להעביר את היוזמה לתיקונים אל הרב יוסף שלום, אשר הוכיח את עצמו בפעולתו לעזרת עניי חברון וירושלים. הוא הדריך אותו כיצד יהיה עליו לבצע את תוכניתו בעתיד.
כאשר הזדמן לרב יוסף שלום לפגוש את עזרא בנבנישתי בשנת 1863, והוא מצא בו אדם הראוי לשליחות, ולאחר גישושים וחקירות ראשוניות אף נודע לו מפיו, כי בנבנישתי מתכוון לעבור לפריז, ולפעול שם להוציא לאור עיתון בלדינו, פנה אליו יוסף שלום בהצעה, לקבל על עצמו את השליחות מטעם הרב חנ"א המנוח, ואכן זכה בהסכמתו.
לאחר ששוחח ארוכות עם בנבנישתי, והסביר לו את תכלית שליחותו, מסר יוסף שלום בירושלים את כתב השליחות לבנבנישתי, שנשא את התאריך 14.10.1863 [ש"א לחודש חשוון משנת תרכ"ד (1863) ליצ'(ירה) כא ס"ט ,"רני ושמחי" בת ציון לפ"ק ברוב עוז ושלום"]. בתחתית הטקסט שנכתב בחֶרֶט בכתב יד מסוגנן, הופיעו שתי חתימות: האחת, ככל הנראה, חותמת שעווה מעוגלת, הכתובה באותיות עבריות, ומעוטרת עיטור עלי זית; והשנייה, חתימת ידו של כותב כתב השליחות, חתימה מסוגננת בכתב יד, בה צוין כדלהלן: "יוסף שלום בר עֶֶבֶֶדאֵֵל בר משה חיים ס"ט".
להלן נוסח כתב השליחות שנמסר לעזרא בנבנישתי בא' בחודש חשוון תרכ"ד (1863), בירושלים
(הדגשות שלי):
"בעזהי"ת
כתבא די רשים חתום בחתי' (בחתימתי) וחותמי הלא זאת לעדות ולראיה מהימנא ביד איש שלומי חכם בבינה, יקר רוח שלם בדעותיו ובמידותיו ירא את ה', מאד נעלה כמוהר"ר סי' סי' (סיניור) עזרא ן' בינישתי יצ"ו על דבר אמת כי לי אני החתו"ם (החתום מטה) נמסר מיד הקודש, הרב הגדול, מבצר עוז ומגדול, בן מלכי קדם, ר"ל (רוצה לומר, דהיינו) כמוהר"ר חיים נסים אבואלעפיא זיע"א (זכותו יגן עלינו אמן), שני כתבים טובים ומתוקנים, דברי פי מלך לתקן עולם במועצות ודעת ורוח יתירה דאשתכחת ביה רוח אלהין קדישין. האחת (אחד הכתבים) מַתְחֶלֶת במגילת ספר (מכתב) וכ"י (וכתב יד), הלא היא [המגילה] כתובה בחודש ניסן מ"ש (משנת) כת"ר [תר"כ, דהיינו, שנת 1860] לפ"ק וחתומה בחת"י (בחתימת יד) הקודש הרב הנ"ז (הנזכר) [חיים נסים אבואלעפיא — חנ"א], וחותמו אמת ומקוימת (מאוּשֶרֶת), חתימתו בבית דין הצדק ובקאנג'יליריאה (בקונסוליה), של מלכות בריטאנייא יר"ה (ירום הודה). ושנייה (וכתב היד השני), לה הני קרא שמה "משמיע שלום מבשר טוב", הלא היא כתובה בחודש אייר משנה הנ"ז (1860), וחתומה בכתב יד הקדושה, הרב הנ"ז (אבואלעפיא), וחותמו אמת ומקוימת חתימתו בב"ד הצדק [בית דין הצדק של העדה הספרדית, הסמכות העליונה של יהודי ירושלים וארץ ישראל], ובקאנג'יליריאה של מלכות בריטנייא יר"ה (ירום הודה). הנה השני כתבים הועתקו אות באות מגוף העיקרי [המקור], ונתקיימו ההעתקות (אושרו), בב"ד ה' (הנזכר), ובקאנג'יליריאה של מלכות בריטאנייא ירום הודה, ומסרתים ההעתקות הנ"ז (הנזכרות) ביד איש חַיִל צִיר (שָליח) אֱמוּנִים לשולחיו, הלא זה הוד והדר הן כל יקר כמוהר"ר סי' סי' עזרא ן' בינישתי יצ"ו הנ"ז, כי כן צֻוֵותִי מהרב הגדול הנ"ז (אבואלעפיא), שיהיו הכתבים הנ"ל כמוסים תחת ידי, לעת מצוא אופן אחד לשַגְרָם לפני השרים, שָׂרֵי עָם קודש ישראל החפצים בכל לבם לב טהור, לתקן עולם ולהרים מכשולות רבי'(ם) מכללות כל ישראל, ולתקן תקנות גדולות, ליישוב כללות האומה ישראלית ופרטיה, מתוך אהבה וחיבה ויראת ה' אשר על פניהם, ונשארו כמוסים תחת ידי עד יומא כי האידנא (הזמן) אשר הִקְרָה (זימן באופן אקראי) ה' לפָנַי, איש כָּשֵר ישר ונאמן, אוהב האמת ביראת ה' על פניו. על כן, אמרתי בא עת רצון מאת ה', למסור הכתבים הנ"ז (הנזכרים) ביד הנ"ז (הנזכר — עזרא בנבנישתי), אשר נדבה רוחו ולבו לב טהור, למסור נפשו, לקַדֵש ש"ש (שם שמים), בכל כוחו, והקדיש גופו לִדְרוֹך בְּצִיוֹת, מִמָקוֹם לְמָקוֹם, ולהתראות פָּנִים בְּפָנִים עם שרי צבאות ישראל, אשר כוח בהם, בעזר מִשָדַי, לתקן עולם מלא, במועצות ודעת, ורב כוח וממשלה, אשר השפיע עליהם אלוקי הרוחות לכל, כי על כן, בבוא אליכם האיש הלזה — ועשו לכבוד ה' ותורתו וכבוד כלל האומה הישראלית לשמור לעשות את כל הכתוב בכתבי הקדוש הרב הנ"ז זיע"א (זכותו יגן עלינו אמן), ויותר ממה שכתוב, אשר ישים האלד'ים את רוחו אליכם, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', לתקן את כל הגולה, על אופנים טובים ומתוקנים, הרצויים לפני אבינו שבשמים, ועל דבר אמת וצדק, חתמתי שמי פה, עיר הקודש ירושלים, תוב"ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) בש"א לחודש חשוון משנת תרכ"ד (1863) ליצ'(ירה) כא ס"ט "רני ושמחי" בת ציון לפ"ק ברוב עוז ושלום".
כתב השליחות שנמסר לעזרא בנבנישתי מיוסף שלום בן עבדאללה בירושלים באוקטובר 1863. [אצ"מ, ירושלים, A335/30].
בתחילת ינואר 1864 (ה־5.1.1864), פנה עזרא בנבנישתי מירושלים במכתב אל נשיא חברת כי"ח ("אליאנס") בפריז, אדולף (יצחק) כרמייה (שנבחר לכהונתו כנשיא החברה משנת 1863 ועד 1867), ובו העלה את בקשתו, בצרוף מסמכים ותעודות של הרב חנ"א, בקריאה לבוא לעזרת עניי יהודה, ירושלים וחברון. למרבה הצער, לא מצאתי בעיזבון מכתב זה. ניתן לעמוד מעט על טיבו, ממכתב התשובה, ששלח אדולף כרמייה (בצרפתית) והגיע לירושלים, אישית, אל עזרא בנבנישתי, כשהוא נושא את התאריך 26.1.1864.
את מכתב תשובתו של אדולף כרמייה, מצאתי, מקופל, ב"מחברתו" של עזרא בנבנישתי, בארכיון הציוני המרכזי, בירושלים.
מתוך דברי התשובה למכתבו של עזרא בנבנישתי עולה, כי הנושא העיקרי של בקשתו מאדולף כרמייה היה לבוא לעזרת עניי פלשתינה.
להלן נוסח המכתב בעברית: [ראה בהמשך, צילום המכתב בצרפתית]
"פריס, 26.1.1864
אדון בנבנישתי, ירושלים. (הדגשה שלי)
אדוני,
קבלנו את המכתב שהואלת לכבדנו בחמישי לחודש זה, (ינואר 1864), בצירוף המסמכים השונים שהואלת להעביר אלינו (הדגשה שלי). אין כל ספק, כי איש אינו מעריך כמונו, את מצבם הקשה של בני דתנו בארץ הקודש. ואין כל צורך לומר, כמה התרגשות וכאב־לב נגרמו לנו, מן הפרטים שהעברת אלינו, בקשר לגורלם האיום.
מטפלים אנו כעת, בבקשתך, בקשר למשלוח עזרה לפלשתינה. הוועד לא הספיק עוד להחליט בקשר לבעיה כל כך רצינית, והחורגת אולי ממטרות החברה (הדגשה במקור) (חברת "כי"ח"). אך הוחלט לערוך מחקר רציני באמצעות הוועד שלנו בירושלים, כדי לדעת, איך להושיט את העזרה היעילה ביותר, להרמת מצבם החומרי והמוסרי של אחינו". בכל __________
הנשיא אדולף כרמיה".
ב. פריז 1865-1864
מכתב נוסף שקיבל עזרא בנבנישתי, לאחר שהגיע לפריז, מחברת כי"ח ("אליאנס"), נשא את התאריך 14.3.1864, ונשלח אליו מהמזכיר הנלווה של חברת כי"ח, ל. נורדמן. המכתב מוּעָן למר בנבנישתי, מירושלים, (הנמצא) בְּפריז. מכתב זה מאשש את ההנחה, שעזרא בנבנישתי הגיע לפריז, ככל הנראה, בתחילת מרץ 1864, לאחר שקיבל את מכתב תשובתו של כרמייה מיום 26.1.1864. להנחתי, רק לאחר שקבל עזרא בנבנישתי תשובה חיובית מאדולף כרמייה, בעניין השליחות שנטל עליו מאת יוסף שלום, יצא לדרכו לפריז, לעסוק במגוון ההכנות הדרושות להוצאת עיתונו לאור. ללא ספק, עבר קודם בבלגראד, כדי להיפגש עם רעייתו ובני משפחתה, עדכן אותם בתוכניותיו, ונפרד מהם שוב, בתקווה, שלאחר שתתברר הצלחת העיתון החדש, בפריז, יביא לשם את רעייתו, ויחד ימשיכו בחייהם החדשים.
מכתבו של המזכיר, ל. נורדמן, לעיל, התייחס לישיבה של אנשי הוועד המרכזי של חברת כי"ח מיום 8.3.1864, בנושא חומר שהעביר אליהם עזרא בנבנישתי, עם בואו, בנושא השליחות שהטיל עליו יוסף שלום בן עבדאללה, בעניין הצלת יהודי א"י העניים. נורדמן כתב כי הדיון בישיבה התייחס ל־"diverses considerations" (שיקולים שונים), אותם מסר עזרא בנבנישתי, לידי אנשי "אליאנס", בעניין "nos frères de la Terre Sainte" (אחינו מארץ הקודש), והוחלט באותה ישיבה, לדון בעניין שהעלה בנבנישתי, כדי למצוא פתרון (דהיינו, לבוא לעזרת הצלת עניי ירושלים וחברון, או אחינו בני ישראל בארץ הקודש). נורדמן צירף למכתב אל עזרא בנבנישתי "les certificats de Mlles Ul... et Cohen" (תעודות מטעם הגברות אולמן וכהן), והצהיר במכתבו, בשם אנשי חברת כי"ח:
"בהתאם לשאיפתו של עזרא בנבנישתי, חברת "אליאנס", תשתתף באופן מלא, בנדרים שהובעו על ידי בני דתו הנכבדים, בנושא ההשתתפות במשלוח כספים להצלה, שנועדו לבני דתנו האומללים".
מתוך הדברים עולָה, באופן וודאי, התחייבות להתגייס ולבוא לעזרת עניי ארץ הקודש. ככל הנראה, החתים עזרא בנבנישתי את הרב שלמה אולמן, ואת אלברט כהן, כהסכמה לרעיונותיו לבוא לעזרת הצלת יהודי חברון וירושלים, כשהוא נעזר בנשותיהם. מכתב זה של מזכיר חברת "אליאנס", ל. נורדמן, היווה תגובה חיובית נוספת לפנייתו של עזרא בנבנישתי, בעניין השליחות שקיבל מהרב יוסף שלום בן עבדאללה בירושלים.
המאמצים לגיוס עזרתם של אנשי חברת כי"ח נשאו פרי: לאחר פנייתו של עזרא בנבנישתי אל אדולף כרמייה, הוקם בפריז "הוועד להצלת יהודי ארץ ישראל", על ידי חברי חברת "דורשי שלום ירושלים", (שהיו חברים גם בחברת כי"ח). מתוך חברי החברה, נבחרו שבעה אנשי ציבור, יהודים צרפתים, כחברי הוועד. בראש הרשימה, עמד רבה הראשי של צרפת, הרב שלמה אולמן; האחרים היו רבה הראשי של פריז, הרב איזידור; ש. מונק; אלברט כהן; אלכסנדר לאזאר; יוסף בלומנטאל, ומיכאל ארלאנגער.
פנייתם של עזרא בנבנישתי ויוסף שלום לבוא לעזרת עניי ארץ ישראל, נענתה בחיוב מצד שרי וגדולי ישראל בצרפת, והנושא הועבר, למעשה, לטיפולו של "הוועד היהודי להצלת יהודי פלשתינה (ארץ ישראל)" בפריז. מאוחר יותר, עם צאת עיתונו של עזרא בנבנישתי בפריז, פרסם עזרא בנבנישתי בעיתונו [הקדמה היהודית האמתית, בחלקו הכתוב צרפתית], דו"ח של "הוועד היהודי להצלת יהודי פלשתינה" (שפורסם בצרפתית), וממנו עלה כי הוועד התייחס לנושא בכובד ראש רב.
מתוך דברי הדו"ח, נקודה אחת, מיוחדת, מעידה בבירור, על הקשר העמוק של הדברים, לעמדותיו של הרב חנ"א. אחת המטרות החשובות שהודגשו על ידי אנשי הוועד, הייתה "לשַקֵם את כְּבוֹדָם של יהודי העיר", וכן כי "מדובר בעניין מקודש, המעורר עניין כבעיה הומניטארית, וכן כשאלה הנוגעת בכבודם של היהודים". זו הייתה, אכן, אחת הבקשות החשובות, אליהן התייחס הרב חנ"א בדבריו, דהיינו, לזכור לכבד ולקיים את עניין כבודם של היהודים העניים. יוסף שלום בן עבדאללה, אשר פירט בכתב השליחות שמסר לעזרא בנבנישתי, את בקשתו של הרב חנ"א מאת השרים, שרי צבאות ישראל, בעלי הכוח וההשפעה, נסח את הבקשה במילים הבאות:
"כי על כן בבוא אליכם האיש הלזה [הכוונה לשליחו של הרב חנ"א, עזרא בנבנישתי] — ועשו לכבוד ה' ותורתו וכבוד כלל האומה הישראלית, לשמור לעשות את כל הכתוב בכתבי הקדוש, הרב הנ"ז זיע"א (זכותו יגן עלינו, אמן), ויותר ממה שכתוב, אשר ישים האלד'ים את רוחו אליכם, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', לתקן את כל הגולה, על אופנים טובים ומתוקנים, הרצויים לפני אבינו שבשמים.״ (הדגשות שלי)"טובת יישוב הארץ וטובת הכלל", ובדגש מיוחד, טובת עניי א"י וירושלים, היו בראש מעייניו של הרב חנ"א. בכתביו, העלה הרב חנ"א תוכניות מגובשות, על פיהן חיפש דרכים, והציע הצעות לתיקון מצבו של העם היהודי, בארץ הקודש אך גם בגולה.
בין המשימות שהוטלו על עזרא בנבנישתי, הייתה גם המשימה לעורר את השרים הגדולים, לסכנה הקיומית של ההישארות בגלות. הן בארצות בהן לא זכו יהודי הגולה לשוויון זכויות, והן באותן ארצות בהן אכן זכו היהודים לשוויון זכויות, אך שָם אָרְבָה ליהודים סכנת התבוללות ואיבוד זהותם היהודית.
כך יש להבין את קריאתו של הרב חנ"א לבני הגולה להתעורר "לאהבת ציון ולשכון כבוד בארצנו". אין ספק, כי כוונתו של הרב חנ"א במילים אלה הייתה לעורר לשיבת ציון, כלומר, לעלייה ארצה, ולדאגה להפוך את החיים בארץ, עבור כל יושביה, לחיי כבוד, שהם זכותם של כל בני האדם בצלם אנוש, כבכל מדינה מתוקנת, ככל העמים. [הציטוט נלקח מתוך דבריו של הרב חנ"א, שפורסמו בפומבי, בהוספה לעיתון המגיד שנה ג', גיליון 12 מיום 23.3.1859.]
להשערתי, נשא עמו עזרא בנבנישתי בעניין זה שנים רבות, תחושת אחריות כבדה, וכתיבת "המאמר האחרון" בספרו, ספר חיי משה ויהודית (ירושלים, 1886), היוותה מצדו, מאמץ אחרון לשוב ולדון בעניין, ולהזכיר לגדולי שרי ישראל בגולה, את מחויבותם לדאוג להישרדותו הקיומית של העם היהודי בגולה.
מכתב תשובתו של אדולף כרמייה אל עזרא בנבנישתי (2 עמודים). מימין, בתחתית הדף, חתימתו של אדולף כרמייה, ואילו משמאל, חתימתו של המזכיר הנלווה, ל. נורדמן. [המכתב נמצא בארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, תיק A335/31].
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.