לטרוף את השמיים

1

ראיתי אותם מתרחצים בבריכה, בלילה. הם היו שלושה והם היו צעירים מאוד, קצת יותר מילדים, כמוני באותם ימים.

בספֶּציָאלֶה טרדו את שנתי ללא הרף רעשים חדשים: רשרוש מערכת ההשקיה, חתולי הבר שהתקוטטו בדשא, ציפור שחזרה שוב ושוב על אותו צליל עד אינסוף. בקיצים הראשונים אצל סבתי כמעט נדמה היה לי שאני לא ישנה לעולם. מהמיטה שעליה שכבתי הבטתי בחפצים בחדר מתרחקים ומתקרבים, כאילו הבית כולו נושם.

באותו לילה שמעתי קולות בחצר, אבל לא קמתי מייד, לפעמים השומר היה ניגש עד הכניסה ומשאיר לנו פתק תקוע בדלת. אבל אחר כך נשמעו הלחישות והצחוק הכבוש. אז החלטתי לקום.

נזהרתי שלא לפגוע ברגלי בקוטל היתושים שהקרין אור כחול ממקומו על הרצפה, הגעתי אל החלון והסתכלתי למטה, מאוחר מכדי לראות את הנערים מתפשטים, אבל בזמן כדי לתפוס את האחרון שבהם כשהחליק לתוך המים השחורים.

תאורת המרפסת אפשרה לי להבחין בין ראשיהם, שניים כהים ואחד כסוף. פרט לכך, ממקומי הם נראו כמעט זהים, מניעים את זרועותיהם במעגל כדי להמשיך לצוף.

הייתה מעין שלווה באוויר, אחרי שרוח הצפון נרגעה. אחד הנערים העמיד פני מת באמצע הבריכה. חשתי צריבה בגרון למראה עירומו הפתאומי, אפילו שזה היה רק צל, פרי דמיוני יותר מכל דבר אחר. הוא קימר את גבו, התהפך לאחור וצלל. כשעלה שוב הוא צעק, וחברו כסוף השיער הכה אותו בפָּנים כדי להשתיק אותו.

"הכאבת לי, אידיוט!" אמר זה שהתהפך במים לאחור, עדיין בקול רם.

השני דחף אותו מתחת למים, ואז גם השלישי קפץ עליו. פחדתי שהם יכו זה את זה, שמישהו עלול לטבוע, אבל במקום זה הם פרצו בצחוק. הם ישבו על שולי הבריכה בצד הרדוד והפנו אליי את הגווים הרטובים. הנער שבמרכז, הגבוה ביותר, פשט את זרועותיו והניח אותן סביב צווארם של האחרים. הם דיברו בשקט, אבל יכולתי לתפוס כמה מילים קטועות.

לרגע חשבתי לרדת ולצלול איתם בלחות הלילה. הבדידות של ספציאלה עוררה בי רעב לכל קשר אנושי, אבל בגיל ארבע־עשרה לא היה לי אומץ לדברים מסוימים. הנחתי שהם הנערים מהאחוזה השכנה, אף שתמיד ראיתי אותם מרחוק. סבתא כינתה אותם "אלה מהחווה".

ואז חריקת צירים של מיטה. התקף שיעול. סוליות הגומי של נעלי הבית של אבי נוקשות על הרצפה. לפני שהצלחתי לצעוק לנערים לברוח, הוא כבר מיהר במדרגות וקרא לאחראי על התחזוקה. האור נדלק בלאמיה1, וקוֹזימוֹ יצא ברגע שאבי הופיע בחצר, שניהם בתחתוני בוקסר.

הבנים יצאו מהבריכה בקפיצה ואספו את בגדיהם הפזורים. הם השאירו כמה פריטי לבוש על הקרקע והתחילו לרוץ לעבר החשכה. קוזימו רדף אחריהם, הוא צרח, אני ארצח אתכם ממזרים, אני אשבור לכם את הראש, אבא שלי הלך מאחוריו כעבור רגע של היסוס. ראיתי אותו מרים אבן.

מן החשכה עלתה צעקה, אחר כך נשמע רעש של גוף הפוגע בגדר, קול שאמר לא, רד משם. היו לי דפיקות לב, כאילו הייתי אני הנמלטת, אני הרודפת.

עבר זמן רב למדי עד שהם חזרו. אבי אחז במפרק ידו השמאלית, הייתה עליה חבּורה. קוזימו בחן אותה מקרוב, ואחר כך דחף אותו אל תוך הלאמיה. לפני שנעלם לתוך הבית הוא הביט לרגע בחושך שאפף את הפולשים.

למחרת, בארוחת הצהריים, הייתה ידו של אבי חבושה. הוא אמר שהוא מעד כשניסה לתקן קן של עקעקים. בספציאלה הוא היה לאדם אחר, בתוך ימים מעטים התכהה עורו מאוד ובד בבד עם הדיאלקט המקומי השתנה גם קולו, נדמה היה לי שאינני מכירה אותו כלל. לפעמים תהיתי מי הוא באמת: האם המהנדס שבטורינו תמיד לבש חליפה ועניבה, או הגבר בעל הזיפים שהסתובב חצי עירום בבית. מכל מקום, היה ברור שאימי בחרה להינשא רק לאחד מהשניים ועם האחר לא רצתה שום קשר. במשך שנים כף רגלה לא דרכה בפּוּליָה. בתחילת אוגוסט, כשיצאנו אל המסע הנצחי במכונית לכיוון דרום, היא אפילו לא יצאה מהחדר כדי להיפרד מאיתנו לשלום.

אכלנו בדממה, עד ששמענו את קולו של קוזימו קורא מן החצר.

על מפתן הבית, לפני איש התחזוקה שהתנשא מעליהם כמו שומר, עמדו שלושת הנערים מהלילה. בהתחלה זיהיתי רק את הגבוה ביותר, בגלל הצוואר הדק וצורת הראש, המלבני מעט. אבל תשומת ליבי נמשכה לשני האחרים. לאחד מהם היה עור בהיר מאוד, גבות לבנות ושיער לבן כמו כותנה; השני היה חום, שזוף, וזרועותיו מפוספסות בשריטות.

"אה," אמר אבי, "באתם לקחת את הבגדים שלכם בחזרה?"

הגבוה ענה בקול שטוח: "באנו לבקש סליחה בגלל שנכנסנו לשטח שלך אתמול בלילה, ועל השימוש בבריכה. ההורים שלנו שולחים לך את אלה," הוא הרים שקית, ואבא תפס אותה בידו הלא חבושה.

"איך קוראים לך?" שאל. למרות רצונו הוא התרכך מעט.

"ניקולא."

"ולהם?"

"זה טוֹמאסוֹ," הוא הצביע על הבחור הבהיר. "וזה בֶּרן."

היה לי הרושם שחולצות הטריקו שלהם לא נוחות להם, כאילו מישהו אילץ אותם ללבוש אותן. החלפתי מבט ארוך עם ברן. היו לו עיניים שחורות מאוד, קצת קרובות זו לזו.

אבי טלטל קלות את השקית, והצנצנות שבתוכה שקשקו. אני חושבת שהיה לו קשה למצוא את עצמו שם ולשמוע את התירוצים האלה.

"לא הייתם צריכים להיכנס בסתר," הוא אמר. "אם רציתם להשתמש בבריכה, הייתם רק צריכים לבקש."

ניקולא וטומאסו השפילו את עיניהם, ואילו ברן המשיך לנעוץ את עיניו בעיניי. לובן החצר שמאחוריהם היה מסנוור.

"אם אחד מכם היה לוקה במחלה פתאום..." אבא שלי היסס, הוא נעשה יותר ויותר נבוך. "קוזימו, האם הצענו לימונדה לנערים האלה?"

האחראי על התחזוקה עיווה את פניו, כאילו ביקש לשאול אותו אם השתגע.

"זה בסדר, תודה," אמר ניקולא בנימוס.

"אם ההורים שלכם מרשים לכם, אתם יכולים לבוא להתרחץ היום אחר הצהריים."

אבי הביט בי, אולי כדי לבקש את הסכמתי.

בשלב זה ברן התחיל לדבר: "אתמול בערב פגעת בטומאסו בכתף עם אבן. אנחנו ביצענו עבירה כשנכנסנו לשטח שלך, אבל אתה ביצעת עבירה חמורה יותר כשפצעת קטין. אם נרצה, נוכל לדווח עליך למשטרה."

ניקולא הכה אותו בחזה במרפקו, אבל היה ברור שאין לו סמכות, הוא רק הכי גבוה.

"לא עשיתי דבר כזה," ענה אבי, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

ראיתי מול עיניי את התנועה שלו כשהתכופף להרים את האבן ושמעתי שוב את הרעש ההוא בחושך, את הצעקה שלא הצלחתי לפענח.

"טומי, תַראה את החבּורה למר גספּארוֹ, בבקשה."

טומאסו נסוג לאחור, אבל כשברן לקח את שולי חולצתו בין אצבעותיו, הוא לא התנגד. ברן קיפל בעדינות את הבד וחשף את גבו, שהיה עוד יותר בהיר מהזרועות. החיוורון הבליט מאוד את הכתם הכחול, הגדול כמו תחתית של כוס.

"רואה?"

ברן לחץ באצבע על החבורה, וטומאסו התפתל.

אבי נראה מהופנט. קוזימו התערב במקומו, הוא ציווה על הבנים משהו בדיאלקט והם, בקור רוח, נפרדו מאיתנו בקידה.

כשהשמש כבר הייתה באמצע השמיים, ברן הסתובב והסתכל על ביתנו במבט חמור. "אני מקווה שהיד שלך תתרפא בקרוב," הוא אמר.

באותו יום אחר הצהריים פרצה סופת הוריקן. בתוך דקות ספורות נצבעו השמיים בסגול ובשחור, צבעים שלא ראיתי מעולם.

הסופות נמשכו כמעט שבוע, והעננים באו מן הים, בפתאומיות. אחד הברקים שבר ענף של איקליפטוס, ואחֵר שרף את המשאבה ששאבה מים מהבאר. אבי זעם, ופרק את זעמו על קוזימו.

סבתא, על הספה, קראה את ספרי המתח שלה, שיצאו בהוצאת ספרי כיס. רק בשביל להעביר את הזמן ביקשתי ממנה להמליץ לי על אחד הספרים. היא אמרה לי לחפש באקראי מהספרייה, כי כולם טובים. בחרתי בספר "ספארי קטלני", אבל הסיפור היה משעמם.

לאחר שהסתכלתי זמן־מה בחלל הריק שאלתי אותה מה היא יודעת על נערי החווה.

"הם באים והולכים," אמרה. "הם אף פעם לא נשארים הרבה זמן."

"ומה הם עושים?"

"מחכים שההורים ייקחו אותם בחזרה, אני מתארת לעצמי. או שמישהו אחר ייקח אותם."

כאילו כבר הרסתי לה את ההנאה שבקריאה, היא הניחה את הספר. "בינתיים הם מתפללים. הם מהווים חלק מסוג של... כפירה."

כשמזג האוויר הרע פסק, הייתה פלישה של צפרדעים. בלילה הן קפצו לתוך הבריכה, ולא משנה כמה כלור הוספנו, לא הייתה שום דרך להרחיק אותן. מצאנו אותן לכודות במסננים או מעוכות על ידי גלגלי הרובוט שניקה את הבריכה. הניצולות שחו להן בשלווה, חלקן בזוגות, זו על גבי זו.

בוקר אחד ירדתי לחצר לארוחת הבוקר, עדיין במכנסיים קצרים ובכותונת הלילה, וראיתי את ברן. הוא רדף אחרי הצפרדעים משולי הבריכה, מחזיק רשת בידו. כשתפס אחת מהן, הוא נתן לה להחליק ואז שפך אותה לדלי.

במשך זמן־מה לא הייתי בטוחה אם להסב את תשומת ליבו או לחזור למעלה ולהתלבש, אבל לבסוף ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם אבא שלי משלם לו על העבודה הזאת.

"צֶ'זארֶה לא אוהב שיש לנו כסף," הוא אמר, בקושי מסובב את פניו. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף: "לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְאָמַר: 'מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אוֹתוֹ לָכֶם?' נָתְנוּ לוֹ שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף."2

התשובה נשמעה לי חסרת היגיון, אבל לא התחשק לי לקבל הסברים. הסתכלתי בדלי: הצפרדעים המגובבות ניתרו כלפי מעלה, אבל קירות הפלסטיק היו תלולים מדי.

"מה אתה רוצה לעשות איתן?"

"לשחרר אותן."

"אם תשחרר אותן הן יחזרו הלילה. קוזימו יהרוג אותן בסודה קאוסטית."

ברן הרים את מבטו בפראות. "את תראי שאני אקח אותן מספיק רחוק."

משכתי בכתפיי. "בכל מקרה, אני לא מבינה למה אתה עושה את העבודה המגעילה הזאת אם אפילו לא משלמים לך."

"זה העונש שלי בגלל שנהניתי מהבריכה שלכם בלי רשות."

"כבר סלחו לכם, נדמה לי."

"צ'זארה חושב שאנחנו צריכים לכפר על זה. רק שעד היום לא הייתה הזדמנות בגלל הגשם."

במים נמלטו הצפרדעים במלוא המהירות. הוא עקב אחריהן בסבלנות עם הרשת.

"מי זה צ'זארה?"

"אבא של ניקולא."

"והוא לא גם אבא שלך?"

ברן נד בראשו. "הוא הדוד שלי."

"וטומאסו? הוא כן אח שלך?"

שוב נד בראשו לשלילה. כשהם הופיעו בפתח הדלת, ניקולא אמר "ההורים שלנו". אבל כנראה שברן לא התכוון להקל עליי להבין, ולא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה.

"מה שלום החבּורה שלו?" שאלתי.

"כואב לו להרים את הזרוע. בערב פלוריאנה מכינה לו קומפרסים מחומץ תפוחים."

"בכל אופן, לדעתי טעית, אבא שלי לא היה מי שזרק את האבן. זה בטח היה קוזימו."

נדמה שברן לא מקשיב לי, הוא היה שקוע כל כולו בדיג הצפרדעים. הוא לבש מכנסיים שפעם היו כחולים, והיה יחף. ואז, פתאום, הוא אמר: "את באמת חצופה."

"אני מה?"

"להאשים את מר קוזימו כדי לזַכות את אבא שלך. אני לא חושב שאתם משלמים לו מספיק בשביל זה."

צפרדע נוספת צנחה לתוך הדלי. היו שם כעשרים צפרדעים, והן התנפחו והתנפחו.

רציתי לחנוק את השקר הקודם, אז שאלתי: "למה החברים שלך לא באו?"

"הרעיון להשתמש בבריכה היה שלי."

נגעתי בשערי, הוא היה רותח. יכולתי להתכופף, לטבול את ידיי ולהרטיב את ראשי, אבל עדיין היו צפרדעים בבריכה.

ברן שלה אחת מהן וקירב אליי את הרשת. "את רוצה לגעת בה?"

"בחיים לא!"

"תיארתי לעצמי," הוא אמר בחיוך לא נעים. ואז, כאילו דבר לא קרה: "היום טומאסו הלך לבקר את אבא שלו בכלא."

הוא חיכה לראות איך המידע הזה משפיע עליי. אני שתקתי.

"הוא רצח את אשתו בכפכף עץ. אחר כך הוא רצה לתלות את עצמו על עץ, אבל המשטרה תפסה אותו בזמן."

הצפרדעים הכו בדלי באי־שקט. כל הרפש המצטבר הזה. רציתי להקיא.

"אתה ממציא את זה, נכון?"

ברן נשאר עם הרשת באוויר. "ברור שלא."

לבסוף תפס את הצפרדע האחרונה, זו שהערימה עליו הכי הרבה קשיים. הוא כופף את ברכיו כדי שלא להרים את הרשת יותר מדי.

"ומה עם ההורים שלך?" שאלתי.

הצפרדע נמלטה בקפיצה ומיהרה לנקודה העמוקה ביותר של הבריכה.

"לעזאזל! ראית מה עשית? את שלומיאלית!"

סבלנותי פקעה. "ומה זה שלומיאלית, אה? אתה ממציא מילים! זאת לא אני שפגעתי באח שלך, או בחבר שלך, או מה שהוא לא יהיה, לכל הרוחות!"

התכוונתי לעזוב מייד, אבל בפעם הראשונה ברן הביט בי ברצינות. פניו הביעו מורת רוח כנה, ובו־בזמן מעין תמימות. ושוב הפזילה הקלה והמשתקת ההיא.

"אני מבקש ממך לקבל את התנצלותי," הוא אמר.

"אתה מבקש ממני ל..."

הייתי קצת נסערת, כמו בשבוע שעבר, כשהוא הביט בי מעבר לכתפי אבי. רכנתי מעל המים כדי לראות איפה הצפרדע.

"מה החוטים השחורים האלה?"

"ביצים. הצפרדעים באו הנה כדי להטיל אותן."

"זה נורא."

אבל הוא לא הבין את כוונתי.

"כן, זה נורא. לא רק שאתם הורגים את הצפרדעים, אלא גם את כל הביצים האלה. בתוך כל אחת מהן יש יצור חי."

אחר כך שכבתי להשתזף, אבל השעה הייתה שתיים, השעה הכי גרועה, ולא החזקתי מעמד זמן רב. חציתי את החצר ועברתי את שביל האבנים שהפריד בינה לבין האדמות החקלאיות שהשתרעו מסביב. מצאתי את המקום בגדר שדרכו טיפסו הנערים, הרשת הייתה מכופפת למעלה ומעוותת באמצע. מעבר לה היו עוד עצים, קצת יותר גבוהים משלנו. רכנתי קדימה בניסיון לראות את החווה, אבל היא הייתה רחוקה מדי.

לפני שעזב, הזמין אותי ברן לקבורת הצפרדעים שכבר היו מתות כששלה אותן. אחרי כל אותן שעות תחת השמש הוא לא הזיע, אפילו לא קצת.

ביקשתי מקוזימו לנפח את הצמיגים של האופניים הישנים של סבתא, והוא מצא אותי מוכנה בחצר, מרוחה בשמן ובוהקת.

"לאן את הולכת?"

"לעשות סיבוב קטן, כאן, לאורך השביל."

חיכיתי עד שאבי יֵלך לפגוש את חבריו, ואז יצאתי לדרך.

הכניסה לחווה הייתה בצד הנגדי לשלנו, ומי שרצה להגיע אליה היה צריך לעשות את כל הסיבוב, אלא אם כן החליט לטפס ולחתוך דרך השטח כפי שעשו הנערים. לאורך כביש האספלט חלפו המשאיות על פניי. הנחתי את הווקמן בסל ונאלצתי להתכופף קדימה כי חוט האוזניות היה קצר.

לחווה לא היה שער אמיתי, רק מוט ברזל, שהיה פתוח. באמצע שביל המרעה צמחו עשבים, והגבולות לא היו מסומנים היטב, כאילו היה זה המעבר החוזר ונשנה של המכוניות שקבע את המסלול. ירדתי מהאופניים והמשכתי ברגל. נדרשו לי עוד חמש דקות להגיע לבית.

כבר ביקרתי בבתי חווה, אבל זה היה שונה. רק החלק המרכזי היה מאבן, השאר היה מחובר אליו כמו קרום. החצר, שאצלנו הייתה רחבה חלקה, הייתה כאן רצפת בטון סדוקה.

השארתי את האופניים באחת הפינות וכחכחתי בגרון כדי למשוך תשומת לב. איש לא הופיע, אז צעדתי כמה צעדים כדי להגן על עצמי מפני השמש מתחת לפרגולה. דלת הבית שמאחורי תריס הרשת הייתה פתוחה לרווחה, אבל לא התחשק לי להיכנס. נשענתי על השולחן במקום זה; מפת השולחן העשויה פלסטיק תיארה את מפת העולם ועוררה את סקרנותי. חיפשתי את טורינו, אבל היא לא הייתה שם.

החזרתי את האוזניות לאוזניי והסתובבתי מחוץ לבית, מציצה מבעד לחלונות, אבל הניגוד בין החשכה בפנים לבין האור בחוץ היה חזק מדי. ואז, מאחור, מצאתי את ברן.

הוא ישב על שרפרף, בפינה מוצלת, כפוף כלפי מטה. בתנוחה זו יצרו החוליות רצועה של גבנון באמצע הגב. הוא היה מוקף בערמות של שקדים, רבים כל כך עד שיכולתי לשכב עליהם בזרועות פתוחות ולשקוע בתוכם.

הוא לא הבחין בי עד שהייתי לפניו, וגם אז הוא לא נראה מופתע.

"הנה הבת של הקָטָפּוּלטָה," הוא מלמל.

זרם של מבוכה עלה מבטני. "בעצם קוראים לי תֶרֶזָה."

בכל הזמן שהיינו יחד בבוקר הוא לא שאל אותי לשמי. הוא הנהן, אבל כאילו ההבהרה לא עניינה אותו כלל.

"מה אתה עושה?" שאלתי.

"את לא רואה?"

הוא חפן ארבעה או חמישה שקדים, שחרר אותם מהקליפה והשליך אותם לערמה נפרדת.

"אתה מתכוון לנקות את כולם?"

"בטח."

"זה מטורף, יש פה אלפים."

"את יכולה לעזור לי, במקום לעמוד שם ולהתבטל."

"ואיפה אני אשב?"

ברן משך בכתפיו. התיישבתי על הארץ ברגליים שלובות.

קלפנו שקדים זמן־מה. ראיתי כמה הוא כבר ניקה, בוודאי ישב שם שעות.

"את איטית מאוד," אמר בשלב מסוים.

"אבל זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה!"

"זה לא משנה, את איטית וזהו."

"אמרת שנקבור את הצפרדעים."

"אמרתי בשש."

"חשבתי שכבר שש," שיקרתי.

ברן הציץ בשמש, מתח את צווארו. ללא חשק הושטתי יד לתפוס עוד חופן. התכסיס להסרת הקליפה במהירות היה לא לנסות למנוע מהעיסה מלהיכנס מתחת לציפורניים.

"אתה קטפת את כולם?"

"את כולם, כן."

"ומה אתה רוצה לעשות איתם?"

ברן נאנח. "ביום ראשון אימא שלי תבוא, היא מאוד אוהבת שקדים, אבל זה לוקח להם לפחות יומיים להתייבש בשמש. ואז צריך להפריד את הקליפות, שזה החלק הכי ארוך. אז אני מאחר. אני צריך לגמור אותם עד מחר."

עצרתי, כבר הייתי עייפה, והערמה לא פחתה כלל. זזתי קצת כדי למשוך את תשומת ליבו של ברן, אבל הוא לא הסיר את עיניו מהקרקע.

"אתה אוהב את השיר החדש של רוֹקסֶט?" שאלתי אותו.

"בטח שאני אוהב אותו."

אבל היה לי הרושם שזה לא נכון, שהוא בכלל לא מכיר את השיר, וגם לא את להקת רוקסט.

אחרי זמן־מה הוא אמר: "לזה הקשבת?"

"אתה רוצה לשמוע?"

ברן היסס לפני שהפיל את השקדים. נתתי לו את הווקמן. הוא הניח את האוזניות על הראש והחל לסובב את המכשיר בידיו.

"אתה צריך ללחוץ על 'פליי'."

הוא בחן אותו שוב, מצד אחד ומן הצד הנגדי, ואז החזיר לי אותו בתנועה עצבנית.

"לא חשוב."

"למה? אני אראה לך איך..."

"לא חשוב."

המשכנו לעבוד, בלי להביט זה בזה ובלי לדבר, רק נקישות השקדים העירומים, טוק, טוק, טוק, עד שהבנים האחרים באו לחפש אותנו.

"מה היא עושה פה?" שאל טומאסו והביט בי מלמעלה.

ברן קם ונעמד מולו. "אני הזמנתי אותה."

ניקולא, חביב יותר, הושיט את ידו והציג את עצמו, סמוך ובטוח שלא זכרתי את שמו. תהיתי מי מבין השלושה עשה את עצמו מת בבריכה. זה היה כאילו המחזה שראיתי באותו לילה נתן לי יתרון לא הוגן על כולם.

ואז אמר טומאסו, "הוא מוכן שם, תתחילו לזוז," והתקדם בלעדינו.

בחלל פתוח בין עצי הזית המתין לנו גבר אחד. "בואי, יקרה," הוא אמר ופתח את זרועותיו.

מכתפיו גלשה גלימה עם שני צלבים רקומים בזהב והוא החזיק ביד אחת ספרון בעל כריכת עור. היה לו זקן שחור, אבל עיניו היו כחולות מאוד, כמעט שקופות. "שמי צ'זארה."

לרגליו נחפרו חמישה בורות קטנים, הצפרדעים כבר היו בפנים. צ'זארה התחיל להסביר לי בסבלנות מה מתרחש: "האדם קובר את מתָיו, תרזה, מאז ומעולם. כך החלה הציוויליזציה שלנו, וכך מובטח לנשמות המסע לעבר מושב חדש. או לעבר ישוע, אם המעגל שלהן הושלם."

כשאמר "ישוע", כולם הצטלבו פעמיים ברציפות, ונישקו את ציפורן האגודל בסוף.

בינתיים ניגשה אליי אישה אוחזת גיטרה וליטפה את לחיי, כאילו הכירה אותי כל חיי.

"את יודעת מהי הנשמה?" שאל צ'זארה.

"אני לא בטוחה."

"ראית פעם צמח שעומד למות? אולי מצמא?"

ההַוֵיאָה של שכנינו בטורינו התייבשה על המרפסת, הבעלים יצאו לחופשה בלי לדאוג לה. הנהנתי.

"בנקודה מסוימת העלים מתקמטים," המשיך, "הענפים צונחים והצמח הופך להיות דבר עלוב. החיים כבר נטשו אותו. אותו הדבר קורה לגוף שלנו כשהנשמה עוזבת אותו," הוא התקרב אליי קצת יותר, ראשו לפנים. "אבל יש משהו שלא לימדו אותך בקתכיזם. אנחנו לא מתים, תרזה, כי הנשמות נודדות. לכל אחד יש חיים רבים מאחוריו ורבים אחרים לפניו, בתור גבר, אישה או חיה. גם לצפרדעים המסכנות האלה. בגלל זה אנחנו רוצים לקבור אותן. זה לא עולה לנו הרבה, נכון?"

הוא נעץ בי מבט מרוצה, ואז, בלי להסיט את מבטו, אמר: "פלוריאנה, בזמנך."

האישה חיבקה את הגיטרה. מאחר שלא הייתה לה רצועת כתף, היה עליה לכופף ברך כדי לתמוך בה. היא התחילה לנגן באיזון המעורער הזה. היא שרה שיר מתוק, על עלים ועל החסד, על השמש ועל החסד, ואחר כך על המוות ועל החסד.

אחרי כמה רגעים, בהרמוניה מושלמת, הנערים הצטרפו. נדמה שקולו העמוק והצרוד של צ'זארה מרומם את האחרים. ברן היה היחיד שעצם את עיניו, וסנטרו התרומם מעט. הייתי רוצה להקשיב לו ולוּ רק לרגע.

בשלב מסוים הם אחזו ידיים. צ'זארה, שהיה משמאלי, הושיט לי את ידו. לא ידעתי מה לעשות עם פלוריאנה, שהייתה עסוקה בנגינה בגיטרה. ראיתי שטומאסו מחזיק את אצבעותיו על כתפה וכדי שלא לקטוע את המעגל, גם אני עשיתי זאת. היא חייכה אליי.

בפזמון השלישי כבר יכולתי לשיר כמה מילים. אולי הם חזרו על זה כמה פעמים בדיוק בשביל זה. ברן בכה? או שמא צל השיער שנפל על פניו הטעה אותי?

הצפרדעים היו נוקשות, יבשות, לא ייתכן שיש נשמה באותן בטנים עשויות ג'לטין. תהיתי אם לדעתו של צ'זארה הנשמה עדיין שם או שכבר התעופפה לה למקום אחר. בכל מקרה בירכנו אותן, והבנים כרעו כדי לסתום את הבורות. "הם מהווים חלק מסוג של... כפירה," אמרה סבתא.

לפני שהתרחק משם, הזמין אותי צ'זארה לחזור: "יש לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, תרזה."

לאורך שביל המרעה אחז ברן בכידון האופניים והוביל אותם במקומי. "אז זה מצא חן בעינייך?" הוא שאל אותי.

עניתי בחיוב, בעיקר מתוך נימוס. רק אחר כך הבנתי שזה נכון.

"לֹא עַל־זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ," הוא אמר, "וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.״

"מה?"

"לֹא־אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים," הוא חזר על אחת התפילות שצ'זארה קרא מעט קודם לכן. "יָדַעְתִּי, כָּל־עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי.3 זה הפסוק האהוב עליי, כשהוא אומר בחלק השני: כל מה שנע בשדה, הוא שלי."

"אתה יודע את זה בעל פה?"

"למדתי כמה מזמורים בעל פה, אבל עדיין לא את כולם," הוא ציין, כמתנצל.

"אבל למה?"

"כי לא היה לי זמן!"

"לא, התכוונתי לשאול למה אתה לומד אותם בעל פה? בשביל מה?"

"מזמורי תהילים הם הדרך היחידה להתפלל, הדרך היחידה שמשמחת את אלוהים."

"צ'זארה לימד אותך את הדברים האלה?"

"הוא מלמד אותנו הכול."

"אתם שלושתכם לא הולכים לבית ספר רגיל, נכון?"

הוא עלה עם גלגל האופניים על אבן, השרשרת התנודדה.

"זהירות!" אמרתי לו. "קוזימו בדיוק סידר אותם."

"צ'זארה יודע הרבה יותר דברים ממה שלומדים בבתי ספר רגילים, כמו שאת קוראת להם. בצעירותו הוא היה חוקר, הוא חי בטיבט, לבדו בתוך מערה, בגובה של חמשת אלפים מטר."

"למה במערה?"

"הוא חושב שבנקודה מסוימת הוא כבר לא הרגיש אפילו את הקור, הוא היה יכול בקלות לשבת בעשרים מעלות מתחת לאפס בלי בגדים. והוא לא אכל כמעט כלום."

"זה מוזר," אמרתי בספקנות.

ברן משך בכתפיו. "שם הוא גילה את גלגול הנשמות."

"את מה?"

"את הנדידה של הנשמות. זה מוזכר במקומות רבים באוונגליונים, בבשורה על פי מתי, למשל. אבל בעיקר ביוחנן."

"ואתה באמת מאמין בזה?"

הוא הביט בי בחומרה. "אני בטוח שלא קראת אפילו דף אחד מהתנ"ך."

הגענו למוט הברזל, הוא עצר פתאום. הוא החזיר לי את האופניים ואמר, "את יכולה לבוא עוד פעם אם את רוצה. אחרי ארוחת הצהריים כולם ישנים, רק אני נמצא."

לפעמים אני תוהה למה חזרתי לחווה, אם זה היה בגלל הרצון לראות שוב את ברן, אותה סקרנות שעדיין לא היה לה שֵם, או סתם בגלל השעמום של ספציאלה. בכל מקרה, הלכתי לשם למחרת אחר הצהריים, עזרתי לו עם השקדים ויחד הצלחנו לנקות את כולם.

ביום האחרון בפּוּליה ביליתי את הבוקר באיסוף חפציי והנחתם במזוודה. בדרך כלל הייתי מלאת התרגשות למחשבה שאני עוזבת, אבל באותה שנה לא הרגשתי כך. אחרי ארוחת הצהריים לקחתי את האופניים ונסעתי לחווה.

ברן לא היה שם. הסתובבתי סביב הבית פעמיים ולחשתי את שמו. השקדים עדיין היו שם, ללא הציפה והקליפות הם פחתו לכדי כמות חסרת משמעות.

חזרתי אל מתחת לפרגולה, התיישבתי על כיסא הנדנדה ונתתי לעצמי דחיפה קלה. שני חתולים ישנו בשכיבה על הצד, המומים מהחום. ואז שמעתי שקוראים בשמי.

"איפה אתה?" שאלתי.

ברן כיוון את מבטי אל חלון בקומה הראשונה, לוחש גם הוא: "תתקרבי."

"למה אתה לא יורד?"

"אני לא יכול לקום מהמיטה. הגב שלי תפוס."

חשבתי על כל השעות שהוא בילה ברכינה מעל השקדים. "אני יכולה לעלות?"

"יותר טוב שלא. את תעירי את צ'זארה."

הרגשתי מטומטמת, לשוחח עם חלון.

"רציתי להשאיר לך משהו. אני עוזבת הלילה."

"לאן את נוסעת?"

"אני נוסעת הביתה. לטורינו."

ברן שתק במשך כמה רגעים. אחר כך אמר, "אז שתהיה לך נסיעה טובה."

אולי מישהו יבוא לאסוף אותו בחורף, אולי אימא שלו, ואני לא אראה אותו שוב. "הם באים והולכים," אמרה סבתא. חיפושית התקרבה לרגליי, מחצתי אותה מתחת לסוליות הסנדלים. האם הם יקברו גם אותה?

הרמתי את האופניים מהקרקע. כבר ישבתי על הכיסא כשברן קרא לי שוב.

"מה עכשיו?"

"את יכולה לקחת שקדים. קחי אותם איתך לטורינו."

"למה, אימא שלך לא רצתה אותם?"

רציתי להיות גסת רוח וכנראה הצלחתי. נדמה היה שהוא מהרהר לרגע.

"קחי אותם," אמר לבסוף, "כמה שאת רוצה. שימי אותם בסל האופניים."

לחצתי על הבלמים והרפיתי מהם כמה פעמים, מתלבטת. אחר כך ירדתי מהאופניים והלכתי לעבר השקדים. לא היה לי מושג מה אעשה בהם, ללא ספק לא התכוונתי לאכול אותם. אבל לקחתי אותם, חופן אחד בכל פעם, ומילאתי את הסל עד שפתו. לפני שברחתי משם, החבאתי את הווקמן בין הקליפות, עם חתיכת נייר דבק צבעוני על כפתור ההפעלה.

כשאימי מצאה את הקופסה עם השקדים, כבר היה חודש פברואר, אולי אפילו מרץ. היא ניצלה את שעות הלימודים כדי לסדר את חדרי. היא רצתה כל הזמן להזיז דברים, לזרוק, לפנות מקום. היא השאירה את הקופסה על המיטה וכשחזרתי וראיתי אותה הייתה לה עליי השפעה מוזרה, ההשפעה של משהו חשוב שאני התעלמתי ממנו. פתחתי אותה, היא הייתה ריקה. העברתי את האצבע על הקרקעית, שם הצטברה שכבה דקה של אבקה, ובלעתי אותה עם רוק. זה לא היה מתוק, לא היה לזה טעם, אבל בכל זאת זה גרם לי לראות שוב את ברן מתעסק עם הקליפות, ובמשך כל היום לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר.

אבל אותן שעות אחר הצהריים היו יוצאות מן הכלל. זה קרה באותן שנים מוקדמות, לקראת האביב, שספציאלה והחווה הפכו להיות לא מציאותיות. שכחתי את העובדה הזאת עד שהגיע הזמן לחזור לשם, באוגוסט. לא ידעתי אם גם ברן ושני הנערים האחרים הרגישו כך. אם הם חשו בהיעדרי, הם בהחלט לא הפגינו את זה. כשנפגשנו מחדש, לא חיככנו לחיים או ידיים, לא שאלנו שום דבר על החודשים שחלפו. עבורם הייתי רק עוד מרכיב של הטבע, תופעה שהופיעה ונעלמה בהתאם לעונות השנה, כזו שמיותר לחשוב עליה יותר מדי.

כשהכרתי אותם טוב יותר למדתי שהזמן שלהם זרם בצורה שונה משלי, או ליתר דיוק, הוא לא זרם כלל. כל יום היה מסומן על ידי שלוש שעות של לימוד תיאורטי בבוקר ועוד שעות רבות של עבודת כפיים אחר הצהריים, למעט יום ראשון. הקצב הזה לא השתנה אפילו בקיץ. לכן נמנעתי מללכת לחווה לפני ארוחת הצהריים, העדפתי שלא להיות מעורבת באחד השיעורים של צ'זארה, שהיה בהם כדי לגרום לי להרגיש טיפשה. הוא דיבר על מיתוסים של הבריאה, הרכבה או פיצול של עצי פרי, על המַהַבּהַרַטָה - דברים שלא ידעתי עליהם כלום.

מדי פעם הבנים פרשו איתו הצידה, כל אחד בתורו. הם ישבו ודיברו בצל עץ אלון גדול. למען האמת, זה היה תמיד צ'זארה שדיבר, ואילו ברן או טומאסו או ניקולא הניעו את ראשיהם מעלה ומטה. יום אחד הוא אמר לי שאתקבל בברכה אם ארצה לשוחח קצת. הודיתי לו, אבל מעולם לא היה לי אומץ ללכת אחריו אל מתחת לעץ.

ובכל זאת, שנה אחר שנה גם אני אומצתי. בקיץ של השנה הראשונה בתיכון, ושל השנה השנייה. אבא שלי לא התלהב מזה, אבל הוא לא אמר כלום, כי הוא העדיף לדעת שאני אצל השכנים ולא לראות אותי כל היום בבית בפרצוף חמוץ. אני מתארת לעצמי שגם סבתא הרגישה כך.

בתמורה לאירוח בחווה תרמתי לעבודה כמיטב יכולתי. ליקטתי שעועית ועגבניות, תלשתי את קצות העשבים בשביל המרעה ולמדתי לשזור את הענפים היבשים וליצור מהם מקלעת. הייתי מגושמת, אבל איש לא גער בי. כשהמקלעת שלי הסתבכה עד שלא יכולתי להמשיך הלאה, ברן וניקולא באו לעזרתי. הם התירו אותה עד לנקודה שבה טעיתי ואז הסבירו לי את רצף התנועות בפעם המי־יודע־כמה, קחי את הקצה הזה, תעבירי אותו פה למטה, אחר כך באמצע ועכשיו תהדקי, כאן, זהו, את יכולה להתחיל שוב. הם יכלו לקשור את הענפים האלה בעיניים עצומות, ליצור מקלעות באורך של כמה קילומטרים, אפילו אם זה היה חסר תועלת: כי ברגע שהן היו מוכנות שרפו אותן. כששאלתי את ברן למה, אם כך, הם בזבזו כל כך הרבה זמן במלאכה הזאת, הוא ענה: "זה בשביל הענווה. זה רק תרגיל."

אני זוכרת ערב אחד, כשהיינו כולנו מתחת לפרגולה. אשכולות ענבים שחורים השתלשלו מעל לראשינו. ניקולא הבעיר אש באח, בשעה ששאר הנערים הביאו את הכלים המלוכלכים אל המטבח. בקושי טעמתי מהאוכל. בחווה היו כולם צמחונים, ובתקופה ההיא כמעט לא אכלתי ירקות. אבל עמדתי ברעב רק כדי להישאר שם, בתוך אותה שלווה מרוחקת מכל השאר, קרובה לברן ולאש.

צ'זארה שעשע אותנו בסיפור על הפעם הראשונה, כשהיה בן עשרים, שבה ראה את החיזיון של חייו הקודמים.

"הייתי שחף," הוא אמר, "או אלבטרוס, בכל מקרה בעל חיים של אוויר."

היה לי הרושם שכולם כבר מכירים את הסיפור, אבל הם הקשיבו בקשב רב. צ'זארה אמר שבמהלך אותו חלום צלול הוא טס עד לגדות ימת בּאיקאל. הוא עודד אותנו למצוא את האגם על מפת העולם המצוירת על מפת השולחן. הנערים דחפו הצידה בלהיטות את מה שעדיין נותר על השולחן והחלו לסרוק את היבשות.

ניקולא צרח ראשון: "הנה זה! הנה זה כאן!"

צ'זארה גמל לו בלגימה של ליקר. ניקולא לגם בארשת ניצחון, ואילו ברן וטומאסו נעשו קודרים יותר ויותר. בעיקר ברן. הוא בהה במפת השולחן, בנקודה הכחולה של ימת בּאיקאל, כאילו רצה לשנן כל שם אחת ולתמיד.

אחר כך פלוריאנה הגישה גלידה והרוגע חזר. צ'זארה המשיך לדבר על חיים קודמים, על אלה של הבנים הפעם. שכחתי מה שאמר על ניקולא; על טומאסו אמר שהיה חתול ועל ברן שהוא שומר בדמו משהו תת־קרקעי. גם תורי הגיע.

"ואת, תרזה היקרה?"

"אני?"

"איזו חיה את מרגישה שהיית?"

"לא יודעת."

"נסי לדמיין, אל תפחדי."

כולם הביטו בי.

"שום דבר לא עולה בדעתי."

"אז עצמי את העיניים, ותגידי לי מה הדבר הראשון שאת רואה."

"אבל אני לא רואה כלום."

הם היו מאוכזבים. "אני מצטערת," מלמלתי.

צ'זארה נעץ בי מבט מהעבר השני של השולחן. "אני חושב שאני יודע," אמר. "תרזה נשארה מתחת למים במשך זמן רב. היא למדה לנשום בלי חמצן. נכון או לא?"

"דג!" קרא ניקולא.

צ'זארה הביט בי כאילו ראה דרך גופי ודרך הזמן שלי.

"לא. לא דג. דו־חיים, אם בכלל. בואו נראה אם אני צודק."

הבנים הבינו שמתחילה תחרות נוספת והם התעוררו לחיים.

"כשאגיע לשלוש, עצרו את הנשימה. מי שיחזיק מעמד הכי הרבה זמן, ינצח."

הוא ספר לאט, כשהגיע לשתיים מילאתי את לחיי באוויר וקפאתי במקומי. בחנו זה את זה, בלי שמישהו יפרוץ בצחוק, בשעה שצ'זארה החליק מאחורי הכיסאות והעביר אצבע מתחת לנחיריים כדי לוודא שאנחנו לא מרמים.

הראשון שוויתר היה ניקולא. הוא קם בכעס ונעלם בתוך הבית. אחר כך ברן. ואז צ'זארה נעמד בין טומאסו לביני, בודק אותנו לפי תור. הגרון שלי התחיל להשתנק, אבל טומאסו, שצווארו קיבל גוון סגול מטריד, פער את פיו רגע לפני כן.

צ'זארה הציע לי את כוסית המשקה שהרווחתי. שתיתי מהר מדי, וחום האלכוהול התפוצץ בבטני. הכול היה רציני כל כך, חגיגי כל כך, בזמן שהנוכחים ראו אותי שותה, כאילו על ידי המחווה הזאת הוכתרתי סוף־סוף לחברת כבוד במשפחה: האחות הראשונה של החווה. לא הודיתי שהתאמנתי ימים רבים בעצירת הנשימה בבריכה, אחד המשחקים ששיחקתי לבדי. היה הרבה יותר מרתק להאמין בחיים הקודמים שלי, כשהייתי דומה לצפרדעים שלפני שני קיצים נולדו בשדות. יכולתי לבחור במה להאמין, פשוט ככה. לא ידעתי את זה לפני שהגעתי לשם.

ועם זאת, הייתי צריכה כבר אז להבחין בחוסר הסיפוק הקל שזיהם הכול, במיוחד את ברן. הייתי צריכה לנחש עד כמה הוא סובל בגלל מה שהוא מעולם לא עשה, מעולם לא ראה, מעולם לא חווה; את הקנאה שאולי חש כלפי חיי שהתרחשו הרחק משם, ושבהם ספציאלה הייתה רק סוגריים.

באותה שנה הוא רצה להשאיל לי ספר. הוא אמר שהוא השפיע עליו מאוד, נדמה שהספר מדבר עליו באופן אישי. בשעה שסובבתי את הכרך בין ידיי, הרגשתי שהוא מביט בי באופן שונה, כאילו הוא עומד מול אבן גסה, גולמית, ותוהה אם באמת כדאי לעבד אותה, אם היא תשרוד אחרי שינוי הצורה או שמא תתגלה כשברירית מדי.

בבית הנחתי את העותק של "הברון המטפס"4 על שולחן הלילה. סבתא הבחינה בו. "נתנו לכם לקרוא את קאלווינו בזמן החופשה?"

"לא."

"אז בחרת את זה בעצמך?"

"בערך."

"זה יהיה לך קשה."

בשעות הבאות לקחתי איתי את הספר לכל מקום, לחצר, לבריכה, אבל משום מה מעולם לא פתחתי אותו. בערב, במיטה, ניסיתי ומייד איבדתי את הריכוז.

כמה ימים לאחר ההשאלה שאל אותי ברן אם הספר מצא חן בעיניי.

"עוד לא סיימתי אותו," אמרתי.

"אבל הגעת לז'אן דה ברוּיי? זה החלק האהוב עליי."

"אני לא חושבת. אולי אני קרובה."

הלכנו בשביל המרעה. הערב היה לח, מוזיקה מדיסקוטק הגיעה אלינו ממרחק.

"ולנדנדה?"

"לא נראה לי."

"אז לא קראת כלום!" הוא נהם. "תחזירי לי אותו מייד!"

הוא רעד. ביקשתי ממנו להשאיר אצלי את הספר עוד כמה ימים, אבל הוא דרש שאלך להביא אותו. אחר כך התרחק בלי להיפרד ממני, מהדק אותו לחזהו.

בשעה שנעלם בחשכה, חשתי צביטה של עצבות. זה קרה לעיתים קרובות לקראת הסוף. המחשבות שלי חזרו על עצמן: זאת הפעם האחרונה שאת לובשת בגד ים, זאת הפעם האחרונה שאת רואה את החתול מתקרב לבריכה, זאת הפעם האחרונה שאת משאירה את החווה מאחור, זאת הפעם האחרונה שאת רואה אותו.

הפעם האחרונה שאת רואה אותו.

יכול להיות שבאותו ערב העצבות כבר הייתה מהולה ברגש אחר, מעין חיבה עזה. ובמבט לאחור זו הייתה בדיוק הבעיה: בכל הנוגע לברן, מעולם לא למדתי להפריד בין שני הרגשות האלה.

הגיע הקיץ הבא. הייתי בת שבע־עשרה, ברן עמד להיות בן שמונה־עשרה במרץ. היה שם סבך קנים שצמח בנקודה כלשהי בשטח הכפרי, שבה נבעו מים ממעיין תת־קרקעי וזרמו זמן־מה בנחל, לפני שנבלעו שוב באדמה. הגענו ברגל מהחווה והתהלכנו בין עצי הזית במשך כעשר דקות. ברן לקח אותי לשם בשעות החמות ביותר של היום, כאשר כולם נחו, השעות הסודיות שלנו מן ההתחלה.

השתרענו על האדמה ואני עצמתי את עיניי. לפתע השתנה הצבע שהיה לחוץ על עפעפיי, חשבתי שזה בגלל ענן, אבל כשפקחתי אותן ראיתי את פניו של ברן קרובים מאוד לשלי. הוא התנשם קלות והביט בי ברצינות. סימנתי לו "כן" באופן כמעט בלתי מורגש, והוא הרכין את ראשו לנשק אותי.

באותו יום נתתי לו ללטף את פניי ואת מותניי באצבעותיו בזמן שהתנשקנו, וזה הכול. אבל תמיד היינו כל כך נטולי בגדים בספציאלה, וסבך הקנים היה כה רחוק מהכול. חזרנו לשם בכל יום בשעות הצהריים, ובכל פעם העזנו מעט יותר.

ליד הנחל הייתה האדמה רכה, הרגשתי שהיא נדבקת לגבי, לשערי, לכפות רגליי, ונראה לי שאפילו גופו של ברן מעל שלי עשוי מחמר. ביד אחת נצמדתי לעצמות גבו ואת השנייה תקעתי עמוק באדמה, בין האבנים והתולעים. מפעם לפעם הבטתי למעלה: גבעולי הסוּף נראו גבוהים מאוד.

באותו חודש אוגוסט ברן בחן כל קפל של גופי, תחילה באצבעותיו ואחר כך בלשונו. לפעמים הייתי כל כך מבולבלת, כל כך מותשת מהתרגשות, שלא ידעתי עוד היכן נמצאים הראש שלו, הפה שלו, הידיים שלו. לחצתי את הזקפה החמה שלו ובהתחלה הייתי צריכה לעזור לו לדחוף אותה בין רגליי, כי הוא נראה משותק מפחד. מעולם לא הייתי עם בחור, ובקיץ אחד בלבד הוא לקח את כל מה שהיה אפשר לקחת.

אחר כך הוא ניגב את הזיעה בידיו. הוא נשף על מצחי כדי לרענן אותי, ובנשימתו הרחתי את הריחות המעורבבים של שנינו. הוא הרטיב את אגודלו ברוק והסיר את כתמי העפר מהעור, את העלים מהשיער, אחד בכל פעם. תמיד ברח לנו פיפי, השתנו זה לצד זה, אני משתופפת והוא על ברכיו. הבטתי בפלגי השתן שעשו את דרכם על האדמה וקיוויתי שהם יתאחדו, לפעמים זה קרה. ואז היינו חוזרים לחווה בלי להחזיק ידיים, בלי לדבר.

בהתחלה פחדתי שהוא יספר הכול לצ'זארה בשיחות שלהם בצל האלון, אבל נראה שמשהו השתבש ביניהם במהלך השנה. במשך כל הקיץ לא הייתי עדה ולו לתפילה אחת, חוץ מהתפילות החטופות לפני הארוחות. לא היו שירים ולא שיעורים. בספטמבר ברן וטומאסו היו אמורים להתחיל ללמוד בבית ספר בברינדיזי כדי להתכונן לבחינות הבגרות, כפי שעשה ניקולא בשנה הקודמת.

עכשיו בילינו הרבה זמן מחוץ לחווה. חיכינו לשעות הקרות יותר בגלל צבע עורו של טומאסו, ואז נכנסנו לפורד של פלוריאנה. היה מפרץ צר בקוֹסטָה מֶרלָטָה, שכבנו על רחבת הבטון ששימשה חוף, אפילו בלי מגבת. המים היו בהירים או בוציים, בהתאם לרוח, אבל ברוב הפעמים הים היה שטוח, וצבעו כחול עז באזורים העמוקים וירוק ליד החוף. ניקולא וברן קפצו מהנקודה הגבוהה ביותר של הצוק. מלמטה טומאסו ואני חילקנו ציונים. לא ידענו איך לדבר זה עם זה. דגיגי מעמקים מסוימים נשכו לי את העקבים והקרסוליים, גירשתי אותם בנענוע רגליים, אבל הם תמיד חזרו כעבור רגע.

אחר כך ברן וניקולא הצטרפו אלינו בשחייה. ברן החזיק אותי בחשאי ביד אחת, הזיז באצבעותיו את רצועת בגד הים, ממשיך לדבר עם השניים אחרים.

בערב הלכנו ל"סקאלו". קואופרטיב של צעירים תפס את אזור הסלעים בין הסבך לבין הים, ליד מגדל שמירה נטוש. היו שם כמה ספסלים ושולחנות סביב קרוואן צבוע בוורוד, המוזיקה יצאה בקרקור מהרמקולים, בעוצמה נמוכה, ובשביל לרקוד היה עדיף להישאר בסנדלים בגלל המאובנים החדים הטבועים בסלע. ברן ואחיו הכירו את כולם שם, הם בירכו אנשים לשלום כל הזמן. כמעט תמיד סיימתי את הערב בבירה, בצד, לבד או בחברתו של איזה זר בעל ארשת פנים עקומה.

לילה אחד נדהמתי לראות את ברן וטומאסו אוכלים כריך עם בשר סוס. הייתי בטוחה שמבחינת צ'זארה, אכילת בשר סוס היא הפרה חמורה ביותר של הכללים. ניקולא כרסם את הצ'יפס באדישות, כאילו כבר היה רגיל להתנהגות הזאת, אבל כשברן, אחרי שניקה את הקטשופ משפתיו בגב ידו, אמר לו, "יום אחד אני אזלול גם את אחת התרנגולות היפות של אביך," הוא קפץ וקרא עליו תיגר בקומתו הגבוהה. ברן וטומאסו הקניטו אותו, מנופפים במרפקים כמו שתי תרנגולות.

לקראת חצות היינו חוזרים למכונית לאורך השביל בין שיחי ההדס, כל אחד מאיתנו נצמד לכתפיו של מי שלפניו.

כשהגענו לווילה ירדו הבנים ללוות אותי לכניסה. הבריכה הייתה מזמינה באותה שעה, התבדחנו על האפשרות לקפוץ לתוכה בבגדים ועל העובדה שאבא שלי יזרוק עלינו אבנים, אבל אף פעם לא עשינו את זה. מחלון חדר השינה שמעתי את מנוע הפורד מותנע. שערי היה סיבי ממלח, האצבעות הסריחו מסיגריות, ראשי המום מבירה, ומעולם לא הייתי מאושרת יותר.

אחר כך סבך קני הסוף לא הספיק. המחשבה על מיטה הפכה להיות קיבעון של ברן. כששאלתי אותו מה כל כך שונה בזה, הוא ענה לי במעורפל: "אפשר לנסות הרבה יותר דברים."

אבל לא ידענו איך לעשות את זה: צ'זארה היה תמיד בחווה, ובווילה קוזימו ורוזה עמדו תמיד על המשמר. שקלנו את כל האפשרויות מההתחלה.

בינתיים כבר עבר יום חגו של הקדוש סן לוֹרֶנצוֹ והחום היה שונה, הקיץ התחיל להתרופף קצת. הכול סביבנו שידר דחיפות.

"אני אבוא בלילה," אמר ברן לבסוף, בשעה שבקצות אצבעותיו התווה עיגולים סביב הטבור שלי.

"לאן?"

"לבית שלך."

"יגלו אותך. ניקולא תמיד אומר שהשינה שלו קלה יותר משל כולם."

"זה לא נכון, לי יש את השינה הכי קלה. ובכל מקרה ניקולא הוא לא בעיה."

"ומה יקרה אם אבא שלי ישמע אותנו?"

ברן הפנה את ראשו. עיניו היו כה קרובות לשלי, כמעט בלתי נסבלות.

"אני לא משמיע רעש," הוא אמר. "זאת את שצריכה להתאמץ."

אבל חלפו ימים נוספים לפני שמימשנו את התוכנית, ימים שבהם לא חזרנו לסבך, כי ברן היה מרוכז מדי בפרטים. הצטערתי, אבל לא אמרתי לו. זה היה עוד אחד מהדברים שלא יכולתי להתוודות עליהם בפניו באותו קיץ, כמו העובדה שהתאהבתי בו. עשיתי כמיטב יכולתי להרחיק את החשד כי עצם השגת המיטה נעשתה חשובה יותר מהבילוי איתי, אפילו שהספק הזה ייסר אותי יותר ויותר בכל יום אחר הצהריים, כשלקח את ידי, ובמקום להוביל אותי אל מעֵבר להרדופים, הוא נכנס לשביל המרעה.

מנקודה מוסתרת חקרנו את הבית של סבתא. "אני יכול לשים רגל אחת על הזיז ההוא, ואז להיאחז במרזב," אמר ברן. "בדקת אם הוא יציב? משם אני אמור להצליח להגיע אל אדן החלון, אבל תצטרכי לעזור לי. תעמדי בחלון כשתשמעי את הצליל הזה," הוא מצץ את השפה התחתונה ופלט שריקה דומה לציוץ של ציפור.

בערב לא הלכנו ל"סקאלו". ברן אמר שלא מתחשק לו, אחרי הכול, בילינו שם כל לילה, אי אפשר להמציא משהו אחר?

"כמו מה?" שאל אותו ניקולא, מרוגז קצת.

"כמו לקנות משקאות ולהביא אותם לכיכר."

ידו של ברן תמיד הייתה על העליונה, אז נסענו לאוּסטוּני. בפיאצה סנט אוֹרוֹנזוֹ הילדים התרוצצו בכל מקום, אנחנו ישבנו במרכז, לרגלי פסלו של הקדוש. נותרו עשרה ימים עד לחגיגת יומו של הפטרון הקדוש, אבל הקישוטים המוארים כבר היו מוכנים, וברן עזר לנו לדמיין כמה נחמד היה אילו תלינו אותם בחווה.

קנינו בקבוק בירה גדול, כי הוא היה זול יותר, אבל בעיקר משום שמצא חן בעינינו להעביר אותו מיד ליד, לשתות תוך כדי החלפת רוק.

"אבא שלי שאל אותי אם יש איתנו עוד בנות," אמרתי.

"ומה ענית?" שאל טומאסו.

"ברור, אמרתי לו."

גבי נשען על ברכיו של ניקולא, רגליי היו מתוחות מעל רגליו של טומאסו, וברן החזיק את ראשו על כתפי. הרגשתי את הבחורים צמודים אליי יותר מאי־פעם, זה מצא חן בעיניי. וחוץ מזה היה הסוד הזה, מה שעמדנו לעשות באותו לילה.

כשירדנו למגרש החניה, בסביבות השעה אחת, מכוניות צרו על המרכז ההיסטורי. הן יצרו שרשרת של אורות רצופים שהקיפה את העיר הלבנה. קבוצת נערים עמדה ליד הפורד. הם הניחו את הבקבוקים על הגג. ניקולא אמר להם להוריד אותם, אולי קצת בגסות, אבל לא באופן שהצדיק את הנימה שבה ביקש ממנו אחד מהם לחזור על דבריו ולהוסיף את המילה "בבקשה".

ברן חסם את דרכי. ראיתי את ניקולא חוטף את הבקבוקים ומניח אותם אחד־אחד על המכונית שלהם. הם חיקו אותו, כולם יחד, כדי ללעוג לשחצנותו. ברן נשאר דומם, זרועו הימנית עדיין פרושה באופן מגונן, כדי למנוע ממני להתקדם.

ואז אחד מהם, במכנסי גולשים אדומים ונעלי נייק ללא רבב, הציע בירה לניקולא.

"תרגיע, בוס," הוא אמר לו. "שתה קצת."

ניקולא נד בראשו לשלילה, אבל השני התעקש: "בשביל לעשות שלום."

ניקולא לגם לגימה והחזיר לו את הבקבוק. הוא פתח את דלת הפורד. זה היה אמור להסתיים שם, הוא היה נוסע בכיוון ההפוך, ואנחנו היינו עולים ומצטרפים לשורת המכוניות שהתפתלה כנחש לעבר ספציאלה, אלמלא אמר אחד הנערים, כשהוא מצביע על טומאסו: "שטפו אותו באקונומיקה?"

ניקולא נתן לו מכה מהירה כברק, בפרצוף, ביד פתוחה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו תוקף אדם אחר באופן הזה. אחזתי בזרועו של ברן, שלא זז אפילו צעד אחד, כאילו צפה הכול במדויק מרגע שהגענו לשם.

הנערים נראו המומים לרגע. ספרתי אותם, הם היו חמישה, קרוב לוודאי צעירים מאיתנו ובוודאי חזקים פחות מניקולא. גם הם מן הסתם הרגישו את נחיתות מצבם, שכן הדחיפה שהגיעה בתגובה הייתה חלשה, כמעט מתוך חובה. ניקולא אפילו לא התנועע. באותה מהירות כמו קודם הוא תפס את הבחור בכתפיים והטיח אותו במכונית. הוא רכן מעליו ולחש משהו שאף אחד מאיתנו לא שמע.

לאורך מגרש החניה נסעו מכוניות בקצב הליכה, מאירות את פנינו לפי תור, אך איש לא עצר. נכנסנו למכונית, טומאסו ואני מאחור, ברן וניקולא מלפנים.

כשכבר הגענו לכביש, תקועים בפקק, כולם התחילו לצרוח בהתרגשות. ברן חיקה את הסטירה של ניקולא, ואחר כך עיסה לו את שרירי הכתפיים והצוואר, כמו למתאגרף.

בבית מצאתי את סבתי בסלון. היא נמנמה מול הטלוויזיה הדולקת. נגעתי בזרועה והיא נרתעה.

"איפה היית?" שאלה ושפשפה את לחייה.

"באוֹסטוּני. בכיכר."

"יש בלגן נורא באוסטוני. כל התיירים ההמוניים האלה. רוצה תה צמחים?"

"לא, תודה."

"אז תהיי נחמדה ותכיני לי."

כשהבאתי לה את הספל, היא עדיין הייתה דוממת כפי שעזבתי אותה, עיניה פקוחות לרווחה מול המסך.

"זה הכהה ההוא?" שאלה בלי להפנות את פניה.

הספל קרקש על התחתית. "מה?"

"כן, זה הכהה. גם השני, הבן האמיתי, הוא יפה. אבל הכהה ההוא בהחלט מרתק יותר. איך קוראים לו?"

"ברן."

"ברן וזהו? או ברן מברנרדו?"

"לא יודעת."

היא שתקה לרגע. אחר כך אמרה: "ניסיתי לזכור מה עשינו בלילה כשהייתי בגילך. ואת יודעת מה עשינו? הלכנו לכיכר באוסטוני. הוא מתייחס אלייך יפה?"

"כן."

"זה מה שחשוב."

"אביא לך את התה לחדר," הצעתי. "ככה תוכלי לשכב."

היא עלתה אחריי במעלה המדרגות. לפני שפניתי ללכת, הוספתי: "אל תספרי לו, בבקשה."

פירשתי את החיוך שלה כהסכמה. במסדרון עצרתי מול דלתו של אבי, שמעתי את נשימתו הכבדה.

התקלחתי, ולאחר מכן עבר פרק זמן מסוים שבו הסרתי ושוב לבשתי את מכנסי הפיג'מה, ניסיתי לפחות ארבע חולצות שונות, נשכבתי מתחת לסדין ואחר כך עברתי לכיסא, כי אולי ברן לא יאהב להיכנס למיטה פושרת. המחשבה על מה שבסבך הקנים בא באופן טבעי, עכשיו עוררה בי אי־שקט.

בשעה שלוש שכנעתי את עצמי שהוא לא יבוא. אולי הוא לא יכול לצאת, או אולי שכח. התרכזתי בהשערה השנייה. כן, הקטטה שהתפתחה גרמה לו לשכוח את הפגישה שלנו.

אבל כעבור זמן־מה שמעתי משהו נטרק. דמיינתי את רגלו על המרזב. אילצתי את עצמי להישאר במקום ולא לזוז עד שאשמע את השריקה. כששמעתי אותה, פתחתי את התריסים ועזרתי לברן לעלות. הוא נישק אותי מייד בלהט. לנשימתו היה ריח של בירה, הוא לא צחצח את שיניו או אולי שתה שוב. בידיו חיפש את השדיים שלי, תחילה מבעד לחולצה, ואחר כך הסיר אותה.

"את נוקשה," אמר, ממשיך לגעת בי ולהפשיט אותי.

"אני פוחדת שישמעו אותנו."

"לא ישמעו אותנו."

הוא התנתק לרגע והביט במיטה הצמודה לקיר.

"את רוצה להיות מעל או מתחת לסדין?"

"לא יודעת."

"אני מעדיף מעל. והמנורה? נשאיר אותה דולקת?"

כרענו על המיטה, זה מול זה. גם הוא התפשט. נשימתי נעתקה כשראיתי אותו ככה, עירום בלב הלילה, הזקפה בתוך הכתם הכהה של השערות.

הוא דחף את גופו לעברי באותו להט כמו קודם, אבל הפעם עצרתי אותו. אמרתי לו שנעשה אחרת, שנעשה את זה לאט. היינו על המיטה והיה לנו כל הזמן שבעולם. הוא נסוג, נראה מבולבל. אז התקדמתי לעברו, השכבתי אותו על הגב והנחתי את ברכיי משני צדי מותניו.

התחלתי להתחכך קדימה ואחורה, מהבטן לרגליים, קדימה ואחורה, בהתחלה לאט ולאחר מכן מהר יותר, עד שהרגשתי משהו מתגבש בנקודה שבה נוצר המגע, מעין חמימות שעלתה במהירות עד הגרון. זה מעולם לא קרה לי קודם.

ברן צפה בי בתדהמה, ידיו נשענות על הסדין, כאילו חושש להפריע למה שאני עושה. כשראיתי אותו ככה עבר בי עוד רעד.

המחשבה הראשונה, אחר כך, הייתה שהקמנו יותר מדי רעש, אולי צעקתי אני, אולי הוא. כבר לא ידעתי מה מתרחש סביבי.

"זה היה שונה ממה שחשבתי," הוא אמר. "לא נתת לי בכלל לזוז."

"סליחה."

"לא," מיהר לומר לי. "זה היה טוב."

מצחי נשען על החלק הקדמי של עצם הבריח שלו, רציתי להירדם, אבל יכולתי להרגיש את שריריו המתוחים עדיין.

"אני צריך ללכת עכשיו," הוא אמר.

מהמיטה צפיתי בו בשעה שלבש את בגדיו. לא התביישתי לשכב שם עירומה, מה שעורר בי בושה הייתה העובדה שאני עדיין רציתי אותו בזמן שהוא התכונן לחזור לחווה.

"אתה יכול לצאת דרך הדלת," אמרתי.

אבל הוא כבר טיפס על החלון, התקרבתי. הוא כבר ירד חצי מטר כשהסתכל בפעם האחרונה כלפי מעלה.

"ראית איזה אדיר ניקולא? הוא הגן על כולנו."