ליאור רובין

1

אבא שלי מתעקש להסיע אותי לחיפה, אל הדירה שבה אסר עלי לגור. הוא הולך לפני אל האוטו. זרמי־אוויר חמים נוסעים במגרש החניה, פורעים את כיפת השיער הדלילה שלו, מסתחררים פה ושם למערבולות של אבק ופרחי בוגנוויליה. הוא נושא תרמיל ספורט בשתי הידיים, תרמיל שמצאתי בפינת ארון בחדר שלי ודחסתי לתוכו בערבוביה בגדים נקיים מהארון ובגדים מלוכלכים מתוך סל הכביסה, שבחודשים האחרונים היה שקית זבל שחורה בפינת החדר.

הוא מגיע למכונית הלבנה וטופח עליה פעמיים, ליד הסנפיר שמודבק לגג.

״במושב האחורי נשים אותן, יאללה,״ הוא אומר, פותח את הדלת ומשליך פנימה את התרמיל. אני מניח ליד הרגליים שלו את המזוודה שרק לפני רגע סיימתי למלא בספרים.

״אפשר בבגאז׳, אני אשב במושב האחורי,״ אני מציע. שם התרגלתי לשבת, בין תבניות וסירים רותחים, בדרך לארוחות משפחתיות.

״לא, למה שתשב שם? תשב מקדימה,״ הוא מוחה, ״אתה רוצה לנהוג?״

״לא־לא, ממש לא.״

״אז שב מקדימה. תשים לנו מוזיקה.״

״אתה לא צריך להסיע אותי, באמת,״ אני חוזר על מה שאמרתי לפני שירדנו, אבל הוא כבר מתכופף בלי שאלה, משמיע קול שמכופף אותי יחד איתו, ושנינו מרימים את המזוודה הכבדה ומשליכים גם אותה אל המושב האחורי.

״תשמור לך את המזוודה,״ הוא אומר, ״אם תרצה לטוס לחוץ־לארץ.״

ריחות של בד חם, דלק וזיעה טרייה נדחסים בחלל המכונית, וכשאני נשען לאחור עולה מהמושב ריח חמוץ של בושם ישן, שמזכיר קינמון ושתן. זה הבושם של תמי. הלוואי שלא אריח את זה יותר בחיים. בכיס שלי מקופלים כמה ניירות שתלשתי ממחברת ספירלה לפני כמה חודשים. הם מדאיגים אותי ולא מאפשרים לי לחשוב, כאילו היו אולר.

אנחנו נוסעים. עברנו את גלילות, והוא מאיץ על הנתיב השמאלי של כביש שתיים, עוקף כמה מכוניות, אפילו מהבהב באורות גבוהים למכונית אחת שחוסמת את הנתיב לפניו, אבל כעבור כמה דקות צופרים לו והוא עובר ללא מחאה לנתיב האמצעי ונשאר שם. מדי פעם הגרון שלו נוהם, כאילו הוא מתכונן לומר משהו.

אני מניח את יד ימין על כיס המכנסיים בתנוחה לא טבעית, עומד לשלוף את הניירות, אבל הרצון פתאום ניתק מהפעולה; מתי תשתחל היד לכיס, תוציא את הדפים המגוּנים ותושיט לו אותם? ועוד באמצע נסיעה? אחרי רגע, כשחרק נתקע בזגוגית החלון, מתפרק ונהדף הצידה, היד שלי מוציאה את הדפים, מקפלת אותם לריבוע דחוס וסוגרת עליהם באגרוף.

הוא פולט אנחה עמוקה ומניח את היד שלו על ידית ההילוכים. אני נותן לנייר הדחוס להשתלשל לרצפה. הנחיתה שלו חרישית. הדפים נפתחים לאט, כמו משהו שנולד.

כשכתבתי אותם גימדתי לעומתם את הדוקטורט ואת ספר ההדרכה שכתב. לא היה בי ספק שצרור הניירות המרשרש יהפוך את עולמו. בשורות מרוגשות, נוטות למעלה, בעט כדורי שלעתים נחלש בו הדיו עד כדי כך שרק חרת אותיות על הדף, תיארתי בלי רחמים את דמותה של אמא שלי, של תמי. התגאיתי בתיאורים הכמו־משפטיים, שהפריכו את כל העונשים שקיבלתי; אבל בעיקר התפעלתי מתיאורי גופה הדוחים, מהפנים המאדימות מפצעוני זעם ומהתיאור המדוקדק של הקול שלה, שהיה צולל למעמקי אלימות גבריים ואז נסדק, מסתחרר במנעד בלתי־ייאמן ולבסוף נשבר. בעודי כותב בכיתי על עצמי בכי של גדוּלה.

עכשיו אני משעין את הראש על הציפוי דמוי המהגוני של ידית החלון, פותח אותו קצת ונותן למכות הרוח הקרירות לפרוע את השיער שלי ואת המחשבות.

אבל אי־אפשר לחשוב. בתא פלסטיק במורד הדלת היד השמוטה שלי מוצאת ניירות טישו מקומטים וקרוּשים מנזלת שיבשה, ובתוכם, כעין גרעין, דבוקים מסטיקים קשים. זוהי הנוכחות של תמי באוטו הזה, נוסף על הריח. אם אשתדל, לא אראה אותה עוד.

פעם בחודש אזמין אותו. אכין לו ארוחות פשוטות, פשוטות אבל טעימות. אכין שעועית שחורה ברסק עגבניות ושום, אקנה חלה מתוקה, אפתח מנגל במרפסת השירות הקטנה, אניח עליו שני דגי מוּשט שאקנה בשוק תלפיות. הוא יגיע, יתנצל שאיחר. אוביל אותו אל הכיסא הקלוּע במרפסת. כשיתמקם יפתח בסיפורים על התקופה שבה למד בטכניון. ״היית יוצא לטיולים?״ אשאל אותו. הוא ישעין את הגב אחורה, ישעין על כל העבר המוצק שעומד לרשותו, יביט בדסקית השמש נאכלת בים, מדי פעם יצליף ביתוש שנחת על הירך שלו או יתחוב חלה עם שעועית ודג לפה, ויספר שהיה לו יותר מדי כסף והוא לא ידע מה לעשות בו; ״בשנות השמונים עשית הרבה כסף בתור סרן אקדמאי בצבא,״ יסביר. לכן הרבה לטוס לאתרי סקי צרפתיים ושוויצריים. פעם אחת, בסן מוריץ, ראה את ״פרינס צ׳ארלס״ טורף קערה ענקית של צ׳יפס, מערבב קטשופ ומיונז ממש כמו ילד, ומעליו שני ה״בודיגארדס״, יספר ויצחק, וגם ממני תשתחרר אנקת צחוק כנה. כשייבלע היום וחיפה תשחיר, תצהיב ותירדם, אכין שתי כוסות קפה עם הל והוא ייזכר בתימני שהיה מכין קפה במילואים כשהיו נכנסים למעיינות לצד הדרך בהרי יהודה, שותים קפה רותח בתוך המים הקפואים. ״נכנסתם עם הרובה?״ אשאל שאלה תמוהה. ״כן, עם הנשקים,״ יענה והעיניים שלו יעפעפו, טיפת זיעה תנשור מהסנטר המגולח...

״לא רצית לשים דיסק?״ הוא שואל. ריח מהמם של אבנית נודף מהפה שלו, ומתבהר לי בבת אחת שלא יגיע אלי בימי שישי. בטח שלא יגיע. יש משפחה, סבא וסבתא, שמתייחסים למעבר שלי בסלחנות אדישה, מהרהרים בחשש קל על ההתנערות מכל המסגרות, מצפים שאתמיד להופיע בארוחות שישי, ואחרי חודש, לכל המאוחר, כבר אירשם לשנה הבאה באוניברסיטה. אני בעצמי מיהרתי להתחייב על כך בפני סבא בארוחה האחרונה.

״זה הטיול אחרי צבא שלו — מה רע? יש מי שנוסע להודו ויש מי שנוסע לחיפה. אני מבינה אותו, הוא כבר השתגע ממני בבית,״ תמי הסבירה אז בשמי.

סבא צחק בלי קול, חבית החזה שלו רעדה, אבל הקול הקשה שלו נזף בה כששאל מה אני מתכוון ללמוד עכשיו; והדגיש את המילה ״עכשיו״, לסמן שהתשובה בוודאי תשתנה.

״הוא חושב ללמוד מתמטיקה,״ תמי ענתה בהיסוס, מפני שלא היתה בטוחה אם שמעה את זה ממני או ממישהו אחר. הנהנתי בהסכמה. וסבא, בנחישות אטומה של מי שלא הובן כראוי, פתח בתיאור של חידושים מדעיים שליקט ממהדורות החדשות, חידושים שלצערו לא אקח בהם חלק, ואף לא ויתר על אותו נכד של אחד ממכריו, שכבר משמש כמתרגל בפקולטה לפיזיקה בטכניון ומקבל מלגה.

״אל תדאג לו,״ תמי השיבה כרומזת שההישגים שלי יתעלו על אלה פי כמה וכמה.

כן, הוא יוריד אותי בבית. נלחץ ידיים. יאחל לי בהצלחה על סף הדלת ואז ירד במדרגות עם נקודה קירחת במרכז השיער.

הוא מציץ בי ושואל אם אני רעב, אם אני רוצה שנעצור לאכול.

״הבאתי כמה ארגזים, שני ארגזים, הם בבגאז׳, אמא ארזה...״ הוא אומר, ״יש שם קופסאות שימורים, קערות, סכו״ם, מלחייה, מגבות ידיים, אפילו מין רדיד עץ כזה, היא אמרה, אם תרצה להכין פעם סושי. דברים לבית. חשבנו ש —״

״כן, אפשר לעצור לאכול, אני אשמח,״ אני קוטע אותו. מולנו ניצבות שלוש הארובות של תחנת הכוח בחדרה.

״יהיו בכלל מקומות לאכול בהם?״ אני שואל.

״מקסימום... מקסימום נמצא משהו בחיפה, איזה מסעדה,״ הוא עונה. השפתיים שלו יבשות. קצף מאובן מבצבץ בקצוות שלהן, נבלע בקפלים שנחרצים מצדי האף.

״פה אתה רוצה לעצור?״ הוא שואל ומאט ליד צריף עץ שמעל הכניסה שלו, על שלט לבן של קוקה קולה, כתוב ״מזון חינם לחיילים״. ״נאכל קצת ממה שהבאנו לך. נפתח טוּנות, עלי גפן ממולאים. אני אתן לך כסף, תקנה מחר מה שנאכל עכשיו. תשב שם, אני אביא,״ הוא אומר כשאנחנו יוצאים מהמכונית.

אני מתיישב לצד שולחן פיקניקים עשוי מתכת ובטון, מלוכלך ומבריק באור הפנסים שמקיפים את מגרש החניה. קוּרי קור מלטפים נישאים באוויר החם, מביאים ריחות צמחייה וקולות רשרוש משורת האקליפטוסים שבקצה הרחבה.

אנחנו אוכלים בתיאבון עצום. אני שוכח מהטבעונות ואוכל בעיקר טונה. התחלתי בעלי הגפן, אבל כשפתח את הטונה הושטתי יד והוא נתן לי אותה, שפכתי את השמן על האספלט והנחתי את הפחית הנמוכה במרכז השולחן. המזלג שלו נשלח לפחית, אבל נסוג מול המזלג שלי. ״קח גם, קח גם,״ אני מפציר בו בקוצר רוח נדיב, והוא לוקח גם, לא שואל איך אני אוכל טונה אף על פי שאני טבעוני.

״אז למה אסרת עלי לגור בדירה הזאת?״ אני שואל. חריצי העיניים העייפות שלו סוקרים אותי.

״באמת לא הייתי צריך... אבל הלכלוך, הפתח הזה למרפסת, כאילו שברו את הקיר... לא ככה צריך לגור מישהו ממשפחה כמו שלנו. שבעת?״ הוא שואל.

הנה, התשתי אותו. זה לא מגיע לו. אדם פשוט, מאוהב בעצמו עד חנק, דעתו מיושבת בתארים ובתוכניות טלוויזיה, עטופה בצניעות בלתי־חדירה.

הוא מבין שמצופה ממנו להמשיך.

״אסרתי עליך לגור שם כי... אבל זה לא משנה, אתה רק בן עשרים ואחת... ואולי עדיף ככה, בעצם... ואמא, שתדע, אמרה: ׳תן לו, תן לו׳. היא מאמינה שיצא מזה משהו טוב. היא מאמינה בך, תסלח לי על הקלישאה.״

״כל הכבוד לה,״ אני אומר ומגרד את העפעפיים כדי לבלום את הבכי התינוקי שמתחיל לטפס לי באף.

״טוב,״ הוא נאנח, ״יאללה, בוא לאוטו. סיימנו,״ הוא לא חוזר לשבת.

״באמת כל הכבוד לה שהיא מאמינה. אמונה זה דבר גדול מאוד בחיים האלה. קראתי מחקר ב־ynet: אנשים מאמינים מאושרים יותר. עשו ניסויים. יש שעון ששואל אותך כל כמה דקות כמה מאושר אתה, ובסוף היום שולח לך מייל עם סטטיסטיקות. קבעו: אנשים מאמינים מאושרים —״

״ליאור,״ הוא קורא לי בשם, ובעודו מדבר הוא פורש את כפות הידיים, להוכיח את חפותו ואת חפותה, ״אמא... מה לעשות? לאמא היו הדברים שלה, אבל שתדע שבלעדיה... והיא זו שהתרוצצה כל היום, רצה מחנות לחנות, היא זו שרצתה לתת לך לגור שם... לא לתת, אתה ילד גדול, אבל... ואפילו... לפני כמה ימים היא נסעה לחיפה, להסתובב בשכונה ולראות איך שם...״

״מה היא עשתה?! היא עשתה את זה?״ אני קורא והחזה שלי סומר. ״רק בשביל שאתה תוכל לומר לי את זה ככה,״ אני הוגה בחיוך דק, ״רק בשביל זה היא הלכה. שאתה תגיד לי שהיא הלכה כל היום. מסכנה! כי היא בטח הסתובבה כל היום. הרגה את עצמה. לא אכלה כלום. עוד שנייה היתה מתייבשת.״

״טוב,״ הוא פולט ומפנה את הגולגולת המעונה שלו אל המכונית, ״בוא לאוטו. די.״

אנחנו ממשיכים לנסוע. שתי הידיים שלו אוחזות בהגה בחומרה, והמבט שלו קבוע בהמשך כביש שתיים, מאפשר לי לסקור אותו כמעט בחופשיות.

״אתה רוצה לשים מוזיקה?״ הוא שואל בשקט מפויס. אני מחבר את הטלפון הנייד שלי לכבל ושם את האריה O zittre nicht מחליל הקסם של מוצרט. אני מניח את הטלפון לידו בדקדקנות. המוזיקה, שאין בלתי־מתאימה ממנה עכשיו, לא מעוותת בו כלום.

אני פותח את החלון ומשעין את הראש בתוך הרוח הקרירה. ״שנים רדתה בי״, נאמר בראש שלי משפט שגור ומאוס. ״בת זונה מחורבנת״, ״לא הרשתה לי לאכול מהאוכל שלה״... משפטים כל כך שכיחים, די בכך שיישמע הצליל המיוחד להם, וכבר כאילו נאמרו ונשנו בראש שלי לאלפיהם... בחודשים שלפני העזיבה לטכניון כבר לא דיברנו, אני ותמי, רק פלטנו ״הַיי״ נוקשה אם אחד נכנס והשני במקרה היה בסלון או במטבח שצמוד לסלון. רבנו לעתים נדירות.

הייתי שומע הרצאות באינטרנט עד הצהריים ואז הולך לאכול בחוץ, ברחוב אבן גבירול. מהאוכל שלה אסרה עלי לאכול מאז תחילת השנה, אחרי ריב קשה במיוחד. אבל כשלא היתה בבית, ואפילו אם הסתגרה בחדר השינה, אכלתי מהאוכל שלה. אכלתי ממנו המון כך שתדע שאכלתי. לפעמים הייתי שובע בחוץ מנודלס או מסלט גדול ואז חוזר הביתה ודוחס אל הבטן גם את התבשילים שלה. והיא, מצדה, המשיכה לבשל לשלושה אנשים. לא הצטערתי לראות כמויות מזון גדולות בפח. אחרי הארוחה הייתי קורא בחדר עד הערב, אז הייתי יוצא לסיבובים ארוכים מסביב לתל אביב ומחוצה לה. הגעתי לבני ברק, לגבעתיים, לפתח תקווה. בכל פעם התמלאתי תקווה לנשים עצובות שיצוצו על ספסל ויאספו אותי לדירה שלהן, יציעו לי יין.

חזרנו לדבר כמה ימים לפני שעזבתי לטכניון. ישבתי בחדר וצפיתי בהרצאה. אוננתי כמה דקות קודם והמכנסיים שלי עדיין היו מופשלים. על השולחן שלי, כמו תמיד, היו גלעיני תמרים, נייר טואלט וכוס עם משקע קפה. שלוש דפיקות פתאומיות בדלת גרמו לי להרים את המכנסיים. היא ניסתה לפתוח ולא הצליחה. הדלת היתה נעולה, כמו תמיד. קמתי ופתחתי לה, והיא ניצבה מולי בעיניים מתחננות, נוצצות וזרות.

״אתה רוצה לאכול? הכנתי לך חביתה,״ אמרה וניסתה לאטום את השפתיים בחומרה, אבל הפה שלה פרכס ונמתח לחיוך. שנינו צחקנו צחוק חד ומהיר. לא שיערתי כמה קרובים היינו, גם בחודשי הריב הגדולים, להתקפי הצחוק האלה, כאילו היינו שני חברי ילדות מסוכסכים. אולי באמת היינו כאלה. בילינו כל כך הרבה שעות יחד, סגורים בדירת פאר במגדל, שפיתחנו מבלי להבחין שפת סתרים של צחוק ושל חיוך, שפה שהיתה מפציעה בשיחה שלנו ומשתלטת על מחשבותינו, עד שמשפטי השנאה נאמרו בחיוך שטני של ליצן, והצעקות רעמו בצל האיום להפוך לצחוק מטמטם.

״מה זאת אומרת?״ מיהרתי לשאול כדי לקטוע את הצחוק המענה.

״הכנתי חביתה. אתה יכול לאכול. אתה רוצה עכשיו? הכנתי לך חביתה משתי ביצים.״

התיישבנו בשולחן האוכל. היא קמה כדי להביא מלחיות, ומדי פעם חזרה וקמה כדי להציע לי גבינות, קוטג׳, לחם ורטבים מהמקרר. כשחתכתי את החביתה הסכין חרקה על הצלחת, ובכל פעם שזה קרה פלטנו צחקוקים. היא שאלה מה עשיתי בארבעת החודשים מאז שסיימתי את התיכון.

״ראית מה עשיתי,״ עניתי, וסיפרתי על ההרצאות, ההליכות והארוחות בחוץ.

״הרבה כסף בזבזתי ככה,״ היא מלמלה, ״שגרמתי לך לאכול במסעדות. כמה זה יוצא? יותר מארבעת אלפים, הייתי אומרת.״ אחר כך המשיכה לחקור אותי בדקדקנות על מעשיי בחודשים האלה, ואני, מופתע יותר ויותר מהפתיחות שבה אני מדבר ומהנועם שמתפשט לי בבטן, אפילו הזכרתי את התקווה למצוא נשים עצובות על ספסל, שיציעו לי לעלות אליהן לכוס יין...

"Du! Du! Du!" הזמרת צורחת ואני פוקח עיניים. רכס הכרמל מופיע מימין.

״ישנת קצת?״ הוא שואל. ״השיר חזר על עצמו כבר כמה פעמים, מעניין שהיו־טיוב עושה את זה... הם שייכים לגוגל, אתה יודע.״

״כן?״ אני ממלמל בהפתעה קלושה.

״יום אחד גוגל ישלטו בעולם,״ הוא מנבא, ומספר לי שוב את סיפור ההתהוות של החברה הזו, ש״כבר לא ברור אם היא חברה או מדינה, ואם מדינה אז מה זה בכלל מדינה.״

אני מהנהן בצייתנות והוא ממשיך לספר בלי חדווה, כאילו נגזר עליו לאטום את הרגעים האחרונים האלה לפני שניפרד.

אנחנו נכנסים לעיר התחתית, עוברים כמה מלונות גדולים משמאל, והנה החומה הצחה של מפעל דגון, שאורות זרקורים צהובים מטפסים עליה; הוא מפעיל ווייז, והקול הנשי מוביל אותנו לדירה שלי ברחוב המוריה בהדר, סמטה קטנה, לא שדרות המוריה הגדולות בהר הכרמל. הוא עוצר על המדרחוב והקול מכריז שהגענו ליעד.

״דוקטור ווייז,״ הוא מתבדח ופותח את הדלת.

נכנס משב רוח קריר. הריח החדש של חיפה מזמין אותי. אני נשאר לשבת והוא פותח את הדלת שלי. מאחוריו מתנשא פנס רחוב מעל עץ שהפריחה שלו סגולה, והזוהר הזה מקיף את קו המתאר של הגולגולת ומטשטש את תווי הפנים שלו.

״טוב,״ הוא מפטיר בחגיגיות, וקשיון הפנים שלו נבקע בחיוך צעיר וסלחני: הוא כבר שכח את מועקת הנסיעה, את העינוי הקטן; יעזור לי להעלות את הדברים לדירה, יאחל לי בהצלחה ונלחץ ידיים. יעטוף את לחיצת היד ביד נוספת. יֵרד במדרגות עם נקודה קירחת במרכז השיער. בדרך חזרה ישמע הרצאה על כלכלה התנהגותית. ייזכר בי פתאום. יפלוט אנחה. הוא בהחלט זכאי לפלוט אנחה כזאת, אנחה של אב עייף.

״יאללה,״ הוא אומר ומוציא את המזוודה ואת תרמיל הספורט.

״יאללה,״ אני משיב.

והנה אני לבד במרפסת השירות הקטנה, מחזיק כוס מי ברז. אני צופה בפנסים האחוריים של המכונית נדלקים, מטילים מאחוריהם שובל אדום שמשתרך הלאה עד לפינת רחוב בלפור, פונה, מהבהב בתמרור חניה עקום ונעלם.