לילדה שלא יכלה לשיר

היי שם! חשוב לקרוא את הצד השני. תמיד.

כשהייתי קטנה, קטנה מאוד, הבנתי כמה דברים שבבית אני צריכה לעשות. אמא צריכה אותי כשהיא רוצה לצחוק ועוד יותר כשהיא צריכה לכעוס, על אבא שלי או על ההורים שלה. או עליי, כי לא רציתי לצחצח שיניים היום. מחר בגן כולם יראו שלא רציתי לצחצח שיניים היום בערב, אני צריכה לזכור לא לענות כששואלים אותי מה קרה בבית. זה הכי חשוב. מותר לי להגיד שהתנגשתי במשקוף.

אבא צריך אותי בשביל סיפוק, חשוב להיות ילדה טובה ובעיקר לשים ידיים על הפה, ששש!

אחותי הקטנה צריכה לאכול, להתקלח, לדבר איתי, אני חייבת להיות שם כשהיא בוכה אחרת מי יהיה? היא אוהבת כשהשוקו שלה חם אבל לא מדי, “שוקו-פושר” היא אומרת, בלי להפריד את המילים באמת. זה צריך להיות מדויק, השוקו. אחרת לא תשתה. חשוב לזכור לכבות את הגז אחרי שמכינה לה. ילדה טובה מכבה את הגז וגם סוגרת את הידית כדי שלא תהיה שריפה.

אסור שהבית יעלה באש, כולנו נמות! את רוצה שזה יהיה בגללך?חשוב לזכור במיוחד, אבא לא אוהב כשיש רעש.

מוזיקה – חלש. לשחק – בדממה.

לשיר? לא שאלתי. אסור לשאול יותר מדי, זה מציק ואז יש צרחות שמכאיבות לי באוזניים עד היום.

במיוחד בסופי שבוע, זה כואב. במיוחד בקיץ.

היום, בגיל עשרים וחמש אני יודעת שלכל הילדות והילדים בעולם מגיע לשיר, חזק, שכל הגדולים יקשיבו לקולות הכי חכמים שיש, הכי כנים, הכי פשוטים.

אבל מגיע במיוחד לילדים ולילדות שגדלו שקופים ושקופות, מושתקות ומושתקים, לשיר בקול הכי חזק שאפשר.

היום, הסובבים אותי אוהבים את כּל ֹ קוֹלי, גם כשאני מזייפת וגם כשקולי נקי.