לילה אחד יותר מדי

כשהרכבת התחתית עצרה סוף־סוף בחריקה בתחנת רחוב פרנקלין, ברוק כבר כמעט חטפה בחילה מרוב לחץ. היא הציצה בשעון שלה בפעם העשירית בעשר הדקות האחרונות וניסתה להזכיר לעצמה שזה לא סוף העולם; נולה, החברה הכי טובה שלה, תסלח לה, היא חייבת לסלוח לה, גם אם האיחור שלה הוא לחלוטין בלתי נסלח. היא התפתלה לעבר הדלת בין כל הנוסעים שחזרו הביתה בשעת העומס, כשהיא עוצרת אינסטינקטיבית את הנשימה בין כל הגופים, והרשתה להם לדחוף אותה אל גרם המדרגות. ברוק וחבריה הנוסעים פעלו עכשיו כאילו היו על טייס אוטומטי: הם שלפו את הטלפונים הניידים שלהם מהתיקים ומכיסי המעילים שלהם, הסתדרו בשקט בטור ארוך, וכמו חיילים זומבים במצעד טיפסו בצד הימני של מדרגות הבטון ובהו בחוסר הבעה במסכים הזעירים שבידיהם.

"שיט!" היא שמעה אישה גדולה קוראת מלמעלה, ובתוך שנייה הבינה למה. הגשם היכה בה בכוח וללא אזהרה ברגע שהגיחה מהמדרגות. מה שהיה רק לפני עשרים דקות ערב מרס קריר אבל די נעים, הידרדר לגיהינום קפוא ורועם, כשהרוחות מצליפות בגשם ומחסלות כל סיכוי להישאר יבש.

"לעזאזל!" היא תרמה לקקופוניית הקללות שצעקו האנשים סביבה בעת שנאבקו לשלוף מטריות מהתיק או לסדר עיתונים מעל הראש. מאחר שרצה אחרי העבודה הביתה להחליף בגדים, לברוק לא היה דבר למעט תיק ערב קטן מוכסף (וחמוד מאוד) כדי להגן עליה ממטחי הגשם. ביי־ביי, שיער, חשבה כשהתחילה לרוץ לאורך שלושת הרחובות עד למסעדה. אתגעגע אליכן, צלליות עיניים. היה נעים להכיר אתכם, מגפי זמש הורסים שחיסלו חצי מהמשכורת השבועית שלי.

ברוק היתה ספוגה במים כשהגיעה לסוֹטוֹ, המסעדה השכונתית הקטנה ונטולת היומרה שנולה והיא נפגשו בה פעמיים או שלוש בחודש. הפסטה לא היתה הכי טובה בעיר - בטח אפילו לא הכי טובה ברחוב - והמקום לא היה מיוחד, אבל לסוטו היו יתרונות אחרים, חשובים יותר: קראף יין שלם במחיר סביר לגמרי, טירמיסו ממית, ומארח איטלקי הורס שתמיד שמר לברוק ולנולה את השולחן הפרטי ביותר בסוף המסעדה, רק משום שהן הגיעו לשם פעמים רבות כל כך.

"היי, לוּקה." ברוק בירכה את הבעלים, השתחררה ממעיל הצמר הכחול שלה וניסתה שלא להתיז מים לכל עבר. "היא כבר פה?"

לוקה הניח מייד את ידו על שפופרת הטלפון והצביע בעיפרון מעבר לכתפו. "כרגיל. לכבוד מה השמלה הסקסית הזאת, קארה מיה? את רוצה להתייבש קודם?"

היא סידרה את השמלה השחורה הצמודה וקצרת השרוולים, וקיוותה שלוקה צודק, שהשמלה סקסית ושהיא נראית בסדר. היא התחילה לחשוב על השמלה הזאת כעל מדי ההופעה שלה; עם עקבים, סנדלים או מגפיים - תלוי במזג האוויר - היא לבשה אותה כמעט לכל ההופעות של ג'וליאן.

"אני נורא מאחרת. היא כבר מייללת מכעס?" שאלה ברוק, שסחטה בידיה את השיער בניסיון נואש להציל אותו ממתקפת קרזול מיידית.

"היא כבר שתתה חצי קראף ועוד לא הפסיקה לדבר בטלפון. כדאי מאוד שתזוזי לשם."

הם החליפו נשיקת־לחי משולשת - ברוק מחתה בתחילה על טקס שלוש הנשיקות המלא, אבל לוקה התעקש - לפני שברוק נשמה נשימה עמוקה ופסעה אל השולחן שלהן. נולה ישבה זקופה על הספה, ז'קט החליפה שלה היה מונח על המסעד, וגופיית הקשמיר בצבע כחול־צי שלבשה הדגישה זרועות שזופות ושריריות ובלטה על רקע עור הזית היפה שלה. שערה, שהיה מדורג עד הכתפיים, נראה אופנתי וסקסי, הגוונים הבלונדיניים זהרו תחת האורות הרכים שבמסעדה, והאיפור שלה שידר טבעיות ורעננות. מי שהיה מביט עכשיו בנולה לעולם לא היה מנחש שהיא בדיוק יצאה משתים־עשרה שעות של מסחר בניירות ערך שהתנהל בצעקות לתוך הטלפון.

ברוק ונולה נפגשו רק בסמסטר השני בשנת הלימודים האחרונה שלהן בקורנל, אם כי ברוק - כמו שאר הסטודנטים - ידעה מי זו נולה וחשבה שהיא מרתקת ומאיימת באותה מידה. חברותיה נהגו ללבוש סווטשירטים ולנעול מגפי אָג, אבל נולה, שנראתה כמו דוגמנית, העדיפה מגפיים גבוהי עקב וז'קטים, ואף פעם לא אספה את שערה לקוקו. היא למדה בבתי־ספר פרטיים ויוקרתיים בניו־יורק, לונדון, הונג קונג ודובאי - מקומות שבהם עבד אביה, שהיה בנקאי השקעות, ונהנתה מהחופש הנלווה להיותה בתם היחידה של זוג הורים עסוק במיוחד.

אף אחד לא ידע איך היא הגיעה בסופו של דבר לקורנל במקום לקיימברידג' או לג'ורג'טאון או לסורבון, אבל היה די ברור שכל זה ממש לא מרשים אותה. כשכולן התרוצצו בין בתי האחוות, נפגשו לארוחות צהריים בחדר הקיסוס והשתכרו בכל מיני פאבים בסביבה, נולה העדיפה להתבודד. אמנם התאפשרו להן כמה הצצות לחייה - הרומן הידוע עם המרצה לארכיאולוגיה, ההופעות התכופות של גברים מסתוריים ולוהטים בקמפוס, שנעלמו כלעומת שבאו - אבל רוב הזמן נולה באה לשיעורים, הצטיינה בכל קורס שלמדה, ומיהרה בחזרה למנהטן ברגע שהגיעו שעות אחר הצהריים של יום שישי. כאשר שתי הבנות גילו שבמסגרת קורס כתיבה יוצרת שהשתתפו בו בשנתן האחרונה, הן צריכות לבדוק זו את הסיפורים הקצרים של זו, ברוק חשה כה מאוימת שבקושי הצליחה לדבר. נולה, כרגיל, לא נראתה מרוצה או מעוצבנת במיוחד, אבל כאשר החזירה כעבור שבוע את הסיפור הראשון של ברוק - סיפור בדיוני על דמות שנאבקת להשלים משימה מטעם כוחות השלום בקונגו - הוא היה מלא בהערות ובהצעות מעמיקות וחכמות. ואז, בדף האחרון, אחרי שכתבה את המשוב הארוך והרציני שלה, נולה הוסיפה: "נ.ב. אולי תשקלי סצנת סקס בקונגו?" וברוק צחקה כל כך חזק עד שנאלצה לבקש סליחה ולצאת מהכיתה להירגע.

אחרי השיעור הזמינה נולה את ברוק לבית־קפה קטן במרתף של אחת מהפקולטות, מקום שאף אחד מהחברים של ברוק לא בילה בו, וכעבור כמה שבועות ברוק כבר הצטרפה לנולה לסופי שבוע בניו־יורק. אפילו אחרי כל השנים שעברו מאז, נולה עדיין נראתה זוהרת להפליא, אבל ברוק התנחמה בידיעה שחברתה מתייפחת כשמשודרות בטלוויזיה כתבות על חיילים שחוזרים הביתה מהמלחמה, מפתחת אובססיה חשאית להשיג יום אחד בית עם גדר עץ לבנה בפרברים, אם כי היא לעולם לא תודה בכך בפומבי, ומפחדת נורא מכלבים קטנים ונבחניים (לא כולל וולטר, הכלב של ברוק).

"מעולה, מעולה. לא, אני חושבת שבר זה רעיון מצוין," אמרה נולה לטלפון וגילגלה עיניים כשראתה את ברוק. "לא, לא צריך להזמין מקום לארוחת ערב, בוא נראה איך זה יתגלגל. כן, זה נשמע טוב. אז נתראה." היא סגרה את הטלפון ומייד תפסה את היין האדום ומילאה את הכוס שלה לפני שנזכרה בברוק ומילאה גם את שלה.

"את שונאת אותי?" שאלה ברוק כשהניחה את המעיל שלה על הכיסא שלידה והשליכה את תיק הערב הרטוב בצד. היא שתתה לגימה ארוכה מהיין והתענגה על תחושת האלכוהול שהחליק על לשונה.

"למה? רק כי ישבתי כאן לבד חצי שעה?"

"אני יודעת, אני באמת מצטערת. יום מזעזע בעבודה. שתיים מהתזונאיות שלנו הודיעו שהן חולות היום - אם תשאלי אותי, זה נשמע לי חשוד - אז כולנו היינו צריכות למלא את מקומן. ברור שאם היינו נפגשות איפשהו בשכונה שלי, אולי הייתי מספיקה להגיע בזמן..."

נולה הרימה יד. "הבנתי. אני באמת מעריכה את העובדה שהגעת עד לכאן. ארוחת ערב במידטאון וסט פשוט לא מפתה אותי."

"עם מי דיברת עכשיו? עם דניאל?"

"דניאל?" נולה נראתה מבולבלת. היא בהתה בתקרה בזמן שסרקה את מוחה. "דניאל, דניאל... אה! לא, אני כבר לא איתו. בתחילת השבוע שעבר הזמנתי אותו לאירוע של העבודה, והוא התנהג מוזר. הכי מטורלל. לא, קבעתי למחר דייט מהאינטרנט. השני השבוע. מתי הפכתי להיות כל כך פתטית?" היא נאנחה.

"אבל את לא..."

"לא, באמת. אני פתטית כי אני כמעט בת שלושים ועוד חושבת שהחבר שלי מהקולג' הוא הקשר 'האמיתי' היחיד שהיה לי. אני גם פתטית כי יש לי מנוי בעשרות אתרי היכרויות ואני יוצאת עם גברים שהכרתי בכולם. אבל מה שהכי פתטי - אני לא יכולה למצוא לזה אפילו תירוץ - זה שאני מוכנה ליילל באוזני כל אחד שרק מוכן לשמוע."

ברוק שתתה עוד קצת. "אני ממש לא 'כל אחד שרק מוכן לשמוע'."

"את יודעת למה אני מתכוונת," אמרה נולה. "אם היית העדה היחידה להשפלה שלי, הייתי יכולה לחיות עם זה. אבל אני מרגישה כאילו הפכתי כל כך מחושלת בפני..."

"מילה טובה."

"תודה. זה הופיע הבוקר בלוח ה'מילה ליום' שלי. אז באמת, אני כל כך מחושלת בפני הביזיון הזה שכבר איבדתי את כל הבלמים שלי. רק אתמול הסברתי במשך רבע שעה לאחד מסגני הנשיא הבכירים ביותר בגולדמן את ההבדלים בין הגברים במאץ' לאלה שבנֶרב. זה בלתי נסלח."

"אז מה הקטע עם הבחור שאת פוגשת מחר?" שאלה ברוק בניסיון לשנות את הנושא. משבוע לשבוע היה יותר קשה לעקוב אחר היחסים של נולה עם גברים. לא רק שלא ידעת במי מדובר - שאלה שכשלעצמה העמידה אתגר לא פשוט - אלא שגם לא ידעת אם היא רוצה נואשות חבר כדי להתברגן איתו, או שמא היא מתעבת מחויבות ורק רוצה להמשיך להיות רווקה ומהממת ומתפרפרת. זה השתנה בן־רגע, ללא כל אזהרה, כך שברוק היתה מוצאת את עצמה מנסה שוב ושוב להיזכר אם הבחור של השבוע "הורס" או "אסון בינלאומי".

נולה צימצמה את עיניה ושירבבה את שפתיה הנוצצות למעין נשיקה - פרצוף שהצליח לומר: "אני שברירית", "אני מתוקה" ו"אני רוצה שתרגש אותי", הכול באותו זמן. ברור שהיא תיכננה תשובה ארוכה לשאלה הזאת.

"תשמרי את זה לגברים שלך, יקירתי. זה לא עובד עלי," שיקרה ברוק. נולה לא היתה יפהפייה קלאסית, אבל זה לא היה משנה. היא הצליחה לייצר הופעה כל כך מסחררת ולשדר כל כך הרבה ביטחון עצמי, שגברים וגם נשים נפלו בקסמה על בסיס יומיומי.

"הוא נשמע מבטיח," היא אמרה בעגמומיות. "אני בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שתתגלה אצלו איזו שריטה ענקית. אבל עד אז, אני חושבת שהוא מושלם."

"אז איך הוא?" לחצה ברוק.

"הממ, בואי נראה. הוא היה בנבחרת הסקי בקולג', ולכן פניתי אליו מלכתחילה, ובמשך שתי עונות הוא אפילו עבד כמדריך, פעם בפארק סיטי ואחר כך בזֶרמאט."

"הוא באמת מושלם."

נולה הינהנה. "לגמרי. הוא כמעט מטר שמונים, בנוי טוב - או לפחות ככה הוא אומר - שיער בלונדיני־ג'ינג'י ועיניים ירוקות. הוא עבר לעיר לפני כמה חודשים ולא מכיר הרבה אנשים."

"את הולכת לשנות את זה."

"כן, כנראה..." היא שירבבה שוב את שפתיה. "אבל..."

"מה הבעיה?" ברוק מזגה להן עוד יין והינהנה למלצר ששאל אם הן ירצו את המנות הרגילות שלהן.

"טוב, יש בעיה עם העבודה. הוא מגדיר את המקצוע שלו כ'אמן'." היא ביטאה את המילה כאילו היא אומרת "שחקן פורנו".

"אז מה?"

"אז מה? אז מה לעזאזל זה אומר, אמן?"

"הממ, אני חושבת שזה יכול לומר הרבה דברים. צייר, פסל, מוזיקאי, שחקן, סופ..."

נולה תפסה את המצח ביד. "זה יכול לומר רק דבר אחד, ושתינו יודעות את זה: מובטל."

"כולם מובטלים עכשיו. זה לגמרי באופנה."

"נו, באמת. אין לי בעיה עם מישהו שהוא מובטל בגלל המיתון. אבל אמן? זה עושה לי בחילה."

"נולה! זה מגוחך! יש מספיק אנשים - המון אנשים, אלפים, בטח מיליונים - שמצליחים לחיות מהאמנות שלהם. תראי את ג'וליאן. הוא מוזיקאי. עשיתי טעות שיצאתי איתו?"

נולה פתחה את הפה כדי לומר משהו, אבל שינתה את דעתה. היה רגע מוזר של שתיקה.

"מה רצית לומר?" שאלה ברוק.

"כלום, שום דבר. את צודקת."

"לא, באמת. מה רצית לומר? פשוט תאמרי."

נולה סובבה את רגלית כוסית היין שלה ונראתה כאילו היא מעדיפה להיות בכל מקום אחר חוץ מאשר במסעדה. "אני לא אומרת שג'וליאן לא באמת מוכשר, אבל..."

"אבל מה?" ברוק רכנה קרוב כל כך עד שלנולה לא היתה ברירה אלא להביט לה בעיניים.

"אני לא בטוחה שהייתי קוראת לו מוזיקאי. הוא היה עוזר של מישהו כשפגשת אותו. עכשיו את מפרנסת אותו."

"נכון, הוא היה מתמחה כשנפגשנו," אמרה ברוק, שאפילו לא ניסתה להסתיר את כעסה. "הוא עבד כמתמחה בסוֹני כדי להכיר את תעשיית המוזיקה, ללמוד איך היא פועלת. ונחשי מה? רק בגלל הקשרים שהוא בנה שם בכלל שמו לב אליו מלכתחילה. אם הוא לא היה מגיע לשם כל יום ומנסה להפוך את עצמו להכרחי למערכת, את חושבת שראש מחלקת אמנים היה מבזבז שעתיים מזמנו כדי לראות אותו מופיע?"

"אני יודעת, אבל..."

"איך את יכולה לומר שהוא לא עושה שום דבר? את באמת חושבת ככה? אני לא בטוחה שאת קולטת את זה, אבל בשמונת החודשים האחרונים הוא היה נעול באיזה אולפן הקלטות במידטאון ויצר אלבום. והוא לא איזה פרויקט צדקה שלהם, דרך אגב. סוני באמת החתימו אותו כאמן - הנה שוב המילה הזאת - ושילמו לו מקדמה. אם את לא חושבת שזו עבודה הולמת, אני באמת לא יודעת מה לומר לך."

נולה הרימה את ידיה בהתגוננות והרכינה את ראשה. "כן, כמובן. את צודקת."

"את לא נשמעת משוכנעת." ברוק התחילה לכסוס ציפורן. ההנאה מהיין נעלמה לחלוטין.

נולה שיחקה עם המזלג בסלט שלה. "טוב, אבל הם לא חותמים על מיליון חוזי הקלטה עם כל מי שרק מראה טיפת כישרון, כי הם צריכים רק להיט אחד גדול כדי לשלם על כל הכישלונות הקטנים?"

ברוק הופתעה מהידע שחברתה הפגינה בתעשיית המוזיקה. ג'וליאן הסביר לה את התיאוריה הזאת בדיוק כשהמעיט בערך העסקה שעליה חתם וניסה, במילים שלו, "להנמיך ציפיות" באשר למשמעות שלה. ועדיין, כששמעה את זה מנולה, זה נשמע הרבה יותר גרוע.

"'טיפת כישרון'?" ברוק הצליחה רק ללחוש את המילים. "זה מה שאת חושבת עליו?"

"ברור שזה לא מה שאני חושבת עליו. אל תיקחי את זה כל כך אישית. פשוט קשה לי, כחברה, לראות אותך הורגת את עצמך בעבודה כדי לפרנס אותו כבר כל כך הרבה שנים. במיוחד כשהסיכויים שמשהו ייצא מזה כל כך נמוכים."

"טוב, אני מודה לך על הדאגה לשלומי, אבל תדעי שזו היתה בחירה שלי להתחיל לייעץ גם בבתי־ספר פרטיים כדי להגדיל את ההכנסות שלנו. אני לא עושה את זה מטוב ליבי, אני עושה את זה כי אני באמת מאמינה בו ובכישרון שלו, ואני יודעת - גם אם אף אחד אחר כנראה לא חושב ככה - שעוד תהיה לו קריירה מדהימה."

ברוק התלהבה עד מעל לראש - אולי אפילו יותר מג'וליאן - כשהוא צילצל לפני שמונה חודשים לספר לה על ההצעה הראשונית של סוני. מאתיים חמישים אלף דולר היו יותר ממה ששניהם הרוויחו ביחד בחמש השנים האחרונות, ולג'וליאן יהיה החופש לעשות איתם מה שהוא רוצה. איך היתה יכולה לחזות שאינפוזיה חזקה כל כך של כסף תכניס אותם לחוב אפילו יותר גדול? ג'וליאן היה צריך לשלם מהמקדמה הזאת על השעות באולפן, לשכור מפיקים וטכנאי קול יקרים, ולכסות את כל מחיר הציוד, הנסיעות והלהקה. הכסף נעלם בתוך כמה חודשים, הרבה לפני שהספיקו להוציא ולו דולר אחד על שכר דירה, מים או חשמל, או אפילו על ארוחת ערב חגיגית. וברגע שכל הכספים האלה הושקעו בניסיון של ג'וליאן לבנות לעצמו שם, כבר לא היה שום היגיון בעצירת הפרויקט. הם כבר הוציאו שלושים אלף דולר מכספם שלהם - כל החסכונות שיועדו פעם לתשלום ראשון על דירה - והמשיכו לשרוף את יתרת האשראי שלהם בכל יום. והקטע הכי מפחיד היה בדיוק מה שנולה אמרה באכזריות רבה כל כך: הסיכויים שג'וליאן יצליח להפוך את כל הזמן והכסף האלה לסיפור הצלחה - אפילו כשהשם סוני מאחוריו - שאפו לאפס.

"אני רק מקווה שהוא יודע כמה מזל יש לו שאת אשתו," אמרה נולה, כעת יותר ברכות. "תאמיני לי, אני בטוח לא הייתי תומכת בו. ולכן זהו כנראה הגורל שלי - להישאר רווקה לנצח..."

למרבה המזל מנות הפסטה שלהן הגיעו והן עברו לדבר על נושאים בטוחים יותר: כמה משמין רוטב הבשר, האם נולה צריכה לבקש העלאה בשכר, וכמה ברוק מתעבת את ההורים של ג'וליאן. כשברוק ביקשה חשבון בלי להזמין טירמיסו, או אפילו קפה, נולה נראתה מודאגת.

"את לא כועסת עלי, נכון?" שאלה והניחה את כרטיס האשראי באוגדן העור.

"לא," שיקרה ברוק. "היה לי יום ארוך."

"לאן את הולכת עכשיו? לא מתחשק לך לשתות משהו אחרי הארוחה?"

"למען האמת לג'וליאן יש... הוא מופיע," אמרה ברוק, ששינתה את דעתה בשנייה האחרונה. היא היתה מעדיפה לא להזכיר כלל את ההופעה, אבל לא הרגישה בנוח לשקר לנולה.

"אה, איזה כיף!" אמרה נולה בעליצות, וסיימה לשתות את כוס היין שלה. "רוצה חֶברה?"

שתיהן ידעו שהיא לא באמת רוצה לבוא, וזה בסדר, כי ברוק לא באמת רצתה שהיא תבוא. החברה שלה ובעלה הסתדרו לא רע, וזה בהחלט היה מספיק. היא העריכה את התכונות המגוננות של נולה, וידעה שהכוונות שלה טובות, אבל קשה לדעת שהחברה הכי טובה שלך שופטת ללא הרף את בעלך - והוא תמיד יוצא אשם.

"האמת היא שטְרֶנט בעיר," אמרה ברוק. "הוא באיזשהו סבב כאן, אז אני פוגשת אותו שם."

"אה, טרנט החמוד. הוא אוהב את הלימודים בבית־הספר לרפואה?"

"הוא כבר גמר ללמוד. עכשיו הוא מתמחה. ג'וליאן אומר שהוא אוהב את לוס אנג'לס, וזה די מפתיע - מי שנולד וגדל בניו־יורק אף פעם לא אוהב את לוס אנג'לס."

נולה קמה ולבשה את ז'קט החליפה שלה. "הוא יוצא עם מישהי? אם אני זוכרת נכון, הוא משעמם נורא, אבל מאוד מתוק..."

"הוא בדיוק התארס. למתמחה בגסטרו, בחורה בשם פֶרְן. אני מעדיפה לא לדעת על מה הם מדברים."

נולה עיוותה את פניה בגועל. "תודה על המידע. ולחשוב שהוא היה יכול להיות כולו שלך..."

"הממ."

"אני רק רוצה לוודא שאני עדיין מקבלת קרדיט על שהכרתי אותך לבעלך. אם לא היית יוצאת באותו ערב עם טרנט, עדיין היית עוד מעריצה של ג'וליאן."

ברוק צחקה ונישקה את חברתה על הלחי. היא דגה שני שטרות של עשרים מהארנק שלה והושיטה אותם לנולה. "אני חייבת לרוץ. אם אני לא אעלה על הרכבת בתוך שלושים שניות, אני אאחר. נדבר מחר?" היא לקחה את המעיל ותיק הקלאץ' שלה, נופפה במהירות ללוקה בדרך החוצה, וברחה דרך הדלת.

אפילו אחרי כל השנים שעברו מאז, ברוק הצטמררה כשנזכרה עד כמה היא וג'וליאן היו קרובים לפספס אחד את השנייה. זה היה ביוני 2001, חודש בלבד אחרי שסיימה את הלימודים בקולג', וברוק גילתה שהיא לא מצליחה להתרגל לשבוע העבודה החדש שלה: הוא כלל שישים שעות, שחולקו כמעט שווה בשווה בין הקורסים לתואר שני בלימודי תזונה, שעות התמחות נוקשות, ועבודה כבַּריסְטה בבית־קפה שכונתי שהצליחה לשלם רק את החשבונות. אמנם לא היו לה אשליות באשר לקושי שבעבודה בת שתים־עשרה שעות ביום תמורת עשרים ושניים אלף דולר בשנה, אך היא לא הצליחה לחזות את הלחץ הכולל שינבע מימי עבודה ארוכים, משכורת לא מספקת, מעט מדי שינה, והתמרונים שיידרשו משותפוּת עם נולה וחברה נוספת בדירת חדר אחד שגודלה שישים וחמישה מטר רבוע במארי היל. ולכן, כשנולה הפצירה בברוק להצטרף אליה להופעה בליל ראשון, היא סירבה בנחרצות.

"נו, ברוקי, את צריכה לצאת מהדירה," טענה נולה בזמן שלבשה גופייה שחורה צמודה. "זו הופעה של רביעיית ג'אז שאמורה להיות ממש טובה, ובני וסיימון אמרו שישמרו לנו מקומות. כניסה עולה חמישה דולרים ומקבלים שני משקאות במחיר אחד. מה יכול להיות רע?"

"אני עייפה מדי," נאנחה ברוק והחליפה באדישות ערוצים בטלוויזיה מהפוטון שבסלון. "אני עדיין צריכה לכתוב עבודה, ואני חייבת לחזור לעבודה בעוד אחת־עשרה שעות."

"די, מספיק עם הדרמה. את בת עשרים ושתיים, לעזאזל. תפסיקי לקטר ולכי להתלבש. אנחנו יוצאות בעוד עשר דקות."

"יורד גשם ו..."

"עשר דקות, אפילו לא שנייה יותר, או שאני מפסיקה להיות חברה שלך."

עד שהבנות הגיעו לרוּ־בִּי באיסט וילג' והצטופפו בשולחן קטן מדי עם חברים מהלימודים, ברוק כבר התחרטה על החולשה שהפגינה. למה היא תמיד נכנעת לנולה? למה לעזאזל היא דחוסה בבר עמוס ומלא עשן, שותה וודקה־טוניק דלוחה ומחכה לראות רביעיית ג'אז שמעולם לא שמעה עליה? היא אפילו לא אוהבת ג'אז במיוחד. או, לצורך העניין, הופעות חיות כלשהן, אלא אם כן אלה הופעות של דייב מתיוס בנד או ברוס ספרינגסטין שבהן היא יכולה לשיר בעליצות את כל השירים. וזו, בוודאות, לא הולכת להיות הופעה כזאת. ולכן חשה תערובת של רוגז והקלה כשהברמנית הגבוהה והבלונדינית הקישה בכפית על כוס מים.

"היי, חבר'ה! היי, אפשר לקבל תשומת לב לרגע?" היא ניגבה את ידה הפנויה במכנסי הג'ינס שלה וחיכתה בסבלנות שהקהל ישתתק. "אני יודעת שכולם רוצים לשמוע את הטְרַייבְּסמֶן הערב, אבל הרגע נודע לנו שהם תקועים בפקק בכביש המהיר לונג איילנד ולא יגיעו לכאן בזמן."

שריקות וצעקות בוז נשמעו.

"אני יודעת, זה מבאס. נגרר של טרקטור התהפך, כולם עומדים במקום, בלה, בלה, בלה."

"מה עם סיבוב חינם לכולם בתור התנצלות?" קרא איש בגיל העמידה שישב בקצה הבר והרים את כוסו.

הברמנית צחקה. "אני מצטערת. אבל אם מישהו רוצה לעלות ולבדר אותנו..." היא הביטה ישירות באיש שרק הניד את ראשו.

"ברצינות, יש לנו פסנתר מצוין. מישהו פה יודע לנגן?"

החדר דמם וכולם הביטו בכולם.

"היי, ברוק, את לא מנגנת?" נולה לחשה בקול רם מספיק כדי שכל השולחן שלהם ישמע.

ברוק גילגלה עיניים. "העיפו אותי מהתזמורת בכיתה ו' כי לא הצלחתי ללמוד תווים. שמעתם על עוד מישהו שהעיפו אותו מתזמורת של בית־ספר יסודי?"

הברמנית לא ויתרה בקלות. "קדימה, חבר'ה! יורד מבול בחוץ, ולכולנו מתחשק לשמוע קצת מוזיקה. אני נכנעת ומציעה כמה קנקנים לכל החדר אם מישהו יוכל לנגן לנו כמה דקות."

"אני מנגן קצת."

ברוק עקבה אחרי הקול שבקע מבחור מוזנח למראה שישב לבד על הבר. הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו לבנה חלקה וכובע צמר, על אף שהיה קיץ. היא לא הבחינה בו קודם אבל החליטה שאולי - אולי - הוא יהיה חמוד אם יתקלח, יתגלח וייפטר מהכובע.

"בבקשה..." הברמנית הניפה זרועות לעבר הפסנתר. "איך קוראים לך?"

"ג'וליאן."

"טוב, ג'וליאן, הבמה שלך." היא חזרה אל העמדה שלה מאחורי הבר כשג'וליאן התיישב על כיסא הפסנתר. הוא ניגן כמה תווים, התקשקש עם התזמון והקצב, והקהל איבד עניין די מהר וחזר לשיחותיו. אפילו כשניגן שיר שלם (איזו בלדה שלא זיהתה), המוזיקה נשמעה יותר כמו רעש רקע. אבל אחרי עשר דקות הוא ניגן את הפתיחה ל'הללויה', והתחיל לשיר את המילים בקול שלמרבה ההפתעה נשמע חזק וצלול. החדר השתתק.

ברוק שמעה את השיר בעבר, כשטיפחה אובססיה קצרה לליאונרד כהן ואהבה אותו, אבל הצמרמורות בכל הגוף היו עניין חדש. היא סרקה את החדר. האם גם אנשים אחרים מרגישים את זה? הידיים של ג'וליאן נעו בקלילות על הקלידים, והוא הצליח איכשהו להחדיר לכל מילה רגש עמוק. רק כאשר מילמל את ה'הללויה' השבורה האחרונה הקהל הגיב: הם מחאו כפיים, שרקו, צעקו וכמעט קפצו כולם ביחד מכיסאותיהם. ג'וליאן נראה נבוך, מבויש, ואחרי קידה כמעט בלתי נראית הוא התחיל לחזור לכיסא הבר שלו.

"וואו, הוא טוב," התנשפה בחורה צעירה לחבר שלה בשולחן שמאחוריהם, ועיניה היו ממוקדות בנגן הפסנתר.

"הדרן!" צעקה אישה יפה שאחזה ביד של בעלה. הבעל הינהן וחזר על קריאתה. בתוך שניות התרועות היו חזקות כפליים וכל החדר דרש שיר נוסף.

הברמנית תפסה את היד של ג'וליאן ומשכה אותו בחזרה אל המיקרופון. "הוא די מדהים, לא, חבר'ה?" היא צעקה, קורנת מגאווה מהתגלית החדשה שלה. "מה אתם אומרים, שנשכנע את ג'וליאן לנגן לנו עוד קצת?"

ברוק הסתובבה אל נולה, נרגשת יותר מתמיד. "את חושבת שהוא ינגן משהו אחר? היית מאמינה שאיזה כלומניק שיושב במקרה באיזה בר ביום ראשון בערב - בחור שהגיע לראות הופעה של מישהו אחר - יודע לשיר ככה?"

נולה חייכה אליה ורכנה כדי שברוק תשמע אותה מעל הקהל הרועש. "הוא באמת מוכשר. רק חבל שהוא נראה ככה."

ברוק הרגישה כאילו פגעו בה אישית. "נראה איך? אני אוהבת את החספוס הזה שלו. ועם קול כזה, אני חושבת שהוא יהיה כוכב יום אחד."

"אין סיכוי. הוא מוכשר, אבל יש עוד מיליון אנשים מעולים שגם נראים הרבה יותר טוב."

"הוא חמוד," אמרה ברוק, זועמת מעט.

"הוא חמוד של הופעה באיסט וילג'. לא חמוד של כוכב בינלאומי."

לפני שהספיקה לצאת להגנתו של ג'וליאן, הוא חזר אל כיסא הפסנתר והתחיל לנגן שוב. הפעם זו היתה גרסת כיסוי של 'לֶטס גֶט אִיט אוֹן', ושוב, איכשהו, הוא הצליח להישמע אפילו יותר טוב ממרווין גיי - בקול עמוק יותר, סקסי יותר, מעט איטי מהקצב, ומבט של ריכוז עז על פניו. ברוק התהפנטה מההבעה הזאת ובקושי שמה לב שהחברים שלה חזרו לפטפט כשקנקן הבירה שהובטח להם בחינם הגיע לשולחן שלהם. הם מזגו ושתו ומזגו עוד קצת, אבל ברוק לא הצליחה להסיר את עיניה מהבחור המרושל שישב ליד הפסנתר. כשהוא יצא מהבר אחרי עשרים דקות, מרכין את ראשו לקהל המריע ומציע רמז לחיוך, ברוק שקלה ברצינות לצאת בעקבותיו. היא מעולם לא עשתה דבר כזה בחייה, אבל הפעם היא הרגישה שזה הדבר הנכון.

"כדאי לי ללכת להציג את עצמי?" היא שאלה את כולם בשולחן, ורכנה מספיק קדימה כדי להפסיק את שיחתם.

"למי?" שאלה נולה.

"לג'וליאן!" זה היה מעצבן. אף אחד פה לא שם לב שהוא כבר יצא החוצה ובעוד כמה דקות ייעלם לנצח?

"ג'וליאן הפסנתרן?" שאל בני.

נולה גילגלה עיניים ושתתה מהבירה. "מה את מתכוונת לעשות? לרדוף אחריו ולומר לו שאת מוכנה להתעלם מההומלסיות הפוטנציאלית שלו כל עוד הוא יעשה איתך אהבה מתוקה על הפסנתר שלו?"

בני התחיל לשיר. "טוב, השעה תשע, ערב שבּ... ראשון, הקהל הקבוע מדשדש פנימה1..."

"בחור מטונף שיושב לידי עושה אהבה עם החברה שלנו ברוק," סיימה נולה בצחוק. הם השיקו כוסות בירה.

"אתם קורעים מצחוק," אמרה ברוק וקמה על רגליה.

"אין מצב! את לא עוקבת אחריו, נכון? בני, לך איתה. הפסנתרן יכול להיות רוצח סדרתי," אמרה נולה.

"אני לא עוקבת אחריו," אמרה ברוק. אבל היא ניגשה אל הבר, ואחרי שחפרה בציפורניה בכפות ידיה ושינתה את דעתה חמש פעמים, אזרה לבסוף אומץ ושאלה את הברמנית אם היא יודעת עוד משהו על הפסנתרן המסתורי.

האישה עירבבה כמה מוחיטות ולא הרימה את מבטה. "כבר ראיתי אותו פה, בדרך כלל כשיש לנו הופעות בלוז או רוק קלאסי, אבל הוא אף פעם לא מדבר עם אף אחד. תמיד לבד, אם זה מה שמעניין אותך..."

"לא, לא, אני, הממ... לא, זה בכלל לא זה. אני רק סקרנית," היא גימגמה והרגישה כמו מטומטמת.

ברוק הסתובבה בחזרה אל השולחן כשהברמנית קראה, "הוא אמר לי שהוא מנגן באופן קבוע בבר באפֶּר איסט סַייד, במקום שנקרא טְריקס או ריקס, משהו כזה. בימי שלישי. מקווה שזה עוזר."

ברוק היתה יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים שהלכה להופעות חיות. היא מעולם לא איתרה בחור זר ועקבה אחריו. ולמעט עשר או חמש־עשרה דקות שבהן חיכתה לחברים או לבחורים שיגיעו, היא לא בילתה הרבה זמן לבד בברים. אבל שום דבר מזה לא עצר אותה מלהתקשר לחמישה מקומות עד שמצאה את המקום הנכון, וכעבור שלושה שבועות נוספים שבהם ניסתה לאזור אומץ, עלתה לרכבת התחתית בליל שלישי לוהט אחד ביולי וניגשה לדלת הקדמית של הבר ניק'ס.

ברגע שהתיישבה על אחד מהכיסאות האחרונים שנותרו פנויים בפינה האחורית, היא ידעה שכל זה היה שווה. הבר היה בדיוק כמו מאה ברים אחרים בשדרה השנייה, אבל למרבה ההפתעה הקהל היה מעורב. במקום הכנופייה הרגילה של האפר איסט סייד, בוגרי קולג' טריים שאוהבים לשתות בירה אחרי שהם משחררים את העניבות החדשות שקנו בברוקס־ברדרס, הקבוצה הלילה נראתה כמו תערובת משונה של סטודנטים מאוניברסיטת ניו־יורק שהתגלגלו צפונה, זוגות בשנות השלושים שלגמו מרטיני והחזיקו ידיים, והיפסטרים בנעלי אולסטאר שרק לעיתים נדירות נראו בריכוז כה גבוה מחוץ לאיסט וילג' או לברוקלין. ניק'ס נהיה מפוצץ עד מהרה - לא נותר אף כיסא מיותר, וכחמישים או שישים איש נוספים עמדו מאחורי השולחנות - וכולם הגיעו מסיבה אחת בלבד. ברוק הזדעזעה לגלות שהרגש שמילא אותה כששמעה את ג'וליאן מנגן לפני חודש ברו־בי לא היה ייחודי. עשרות אנשים כבר הכירו אותו והיו מוכנים להגיע מכל קצות העיר כדי לראות אותו מופיע.

כשג'וליאן התיישב אל הפסנתר והתחיל לבדוק את הסאונד, הקהל כבר הימהם בציפייה. כשהתחיל לנגן היה נדמה שהחדר כולו נרגע לתוך הקצב, חלק מהאנשים נעו בקלילות, חלק בעיניים עצומות, אבל כולם רכנו קדימה לעבר הבמה. ברוק, שמעולם לא הבינה מה זה אומר ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה, הרגישה שכל גופה נרגע. לא ברור אם זה קרה בהשפעת היין האדום, או השירה הסקסית, או התחושה הזרה שהשתלטה עליה בתוך קהל של זרים מוחלטים, אבל ברוק התמכרה.

היא באה לניק'ס מדי שלישי במשך כל הקיץ. היא אף פעם לא הזמינה מישהו להצטרף אליה. כשהשותפות שלה לחצו עליה וניסו לגלות לאן היא הולכת כל שבוע, היא המציאה סיפור אמין מאוד על מועדון קריאה עם חברים מהלימודים. רק מהישיבה שם, מהצפייה בו, משמיעת המוזיקה שלו, היא התחילה להרגיש שהיא מכירה אותו. עד עכשיו מוזיקה היתה עניין מינורי, בסך הכול הסחת דעת על ההליכון, שיר שכיף לרקוד איתו במסיבה, דרך להעביר זמן בנסיעות ארוכות. אבל זה? זה היה יוצא מן הכלל. הוא אפילו לא אמר שלום, אבל למוזיקה שלו היה כוח להשפיע על מצב הרוח שלה, לשנות את מחשבותיה ולגרום לה להרגיש דברים שהיו זרים לגמרי לשגרת היומיום שלה.

עד שהתחילה לצאת בלילות לניק'ס, הימים שלה נראו כולם אותו דבר: קודם עבודה, ואז אותם מפגשים נדירים מדי עם אותה קבוצה של חברים מהקולג' ואותן שותפות חטטניות. היא היתה די שמחה, אבל לפעמים הרגישה חנוקה. ועכשיו ג'וליאן היה כולו שלה, והעובדה שמעולם לא החליפו ולו מבט אחד, לא הפריעה לה כלל. לא היתה לה שום בעיה רק להמשיך לצפות בו. אחרי כל הופעה הוא התנהג כרגיל - מעט באי רצון, כך נראה לה - ולחץ ידיים וקיבל בענווה את השבחים שכולם חלקו לו, אבל ברוק מעולם לא חשבה לגשת אליו.

שבועיים אחרי 11 בספטמבר 2001 נולה שיכנעה אותה לצאת לפגישה עיוורת עם בחור שפגשה באירוע מטעם העבודה. כל החברים שלהן נמלטו מניו־יורק כדי לראות את המשפחה או להצית מחדש מערכות יחסים עם אהבות ישנות, והעיר עדיין היתה משותקת מעשן חריף ומצער עמוק. נולה מצאה מפלט אצל איזה בחור חדש, ובילתה כמעט כל לילה בדירתו, וברוק הרגישה מבולבלת ובודדה.

"פגישה עיוורת? באמת?" שאלה ברוק ובקושי הרימה את מבטה מהמחשב.

"הוא מתוק נורא," אמרה נולה כשישבו ערב אחד על הספה זו לצד זו וצפו בסאטֶרדיי נַייט לַייב. "הוא לא בעלך לעתיד, אבל הוא ממש נחמד, והוא די חתיך, והוא ייקח אותך למקום שווה. ואם תפסיקי להיות כזאת כלבה קרה, אולי הוא אפילו יעשה אותך."

"נולה!"

"אני רק אומרת שזה רעיון טוב. זה יכול לעזור לך, את יודעת. ואם אנחנו כבר מדברות, מקלחת ומניקור לא יהרגו אותך."

ברוק פרשה את כפות ידיה והבחינה, בפעם הראשונה, בציפורניים כסוסות ובעור מתקלף. הן באמת נראו מגעיל. "מי זה? אחד מהשאריות שלך?" היא שאלה.

נולה עיקמה את האף.

"הוא כן! את לגמרי שכבת איתו ועכשיו את מעבירה אותו אלי. זה מעשה שפל, נול. ואני חייבת לומר, די מפתיע. אפילו את לא רעה כל כך בדרך כלל."

"תחסכי ממני," אמרה נולה בגלגול עצום של עיניה. "פגשתי אותו לפני כמה שבועות באירוע צדקה מטעם העבודה. הוא היה שם עם מישהו שעובד איתי."

"אז כן שכבת איתו."

"לא! יכול להיות ששכבתי עם זה שעובד איתי..."

ברוק גנחה וכיסתה את עיניה.

"...אבל זה לא משנה. אני זוכרת שהחבר שלו היה חמוד ופנוי. סטודנט לרפואה, אני חושבת, אבל באמת, את ממש לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית. כל עוד הוא נושם..."

"תודה, מותק."

"אז תצאי איתו?"

ברוק לקחה שוב את השלט. "אם זה מה שישתיק אותך עכשיו, אני אחשוב על זה," אמרה.

כעבור ארבעה ימים ברוק מצאה את עצמה יושבת במרפסת של בית־קפה איטלקי ברחוב מקדוגל. כמו שנולה הבטיחה, טרנט היה בחור מתוק להפליא. די חתיך, מנומס מאוד, לבוש היטב, ומשעמם בטירוף. השיחה שלהם היתה יותר תפלה מהלינגוויני עגבניות ופטרוזיליה שהוא הזמין לשניהם, והרצינות שלו הותירה בה רצון עצום לדחוף לעצמה מזלג לעין. אבל מסיבה כלשהי שלא הבינה, כאשר הציע שיעברו לבר קרוב, היא הסכימה.

"באמת?" הוא שאל ונשמע מופתע באותה מידה שהיא חשה.

"כן, למה לא?" ובאמת, היא חשבה, למה לא? הרי זה לא שיש לה תוכניות אחרות, והיא אפילו לא מצפה לראות סרט עם נולה מאוחר יותר בערב. למחרת בבוקר היא תצטרך להתחיל להכין ראשי פרקים לעבודה בת חמישה־עשר עמודים שהיא צריכה להגיש בעוד שבועיים. חוץ מזה, התוכניות המסעירות ביותר שלה היו לעשות כביסה, ללכת לחדר הכושר ולעבוד משמרת של ארבע שעות בבית־הקפה. למה שתמהר לחזור הביתה?

"מצוין, אני יודע בדיוק לאן כדאי לנו ללכת." טרנט התעקש ברוב מתיקותו לשלם את החשבון ולבסוף הם יצאו משם.

הם עברו רק שני רחובות כשטרנט ניצב מולה ופתח דלת לבר סטודנטים רועש וידוע לשמצה. זה ככל הנראה היה המקום האחרון בדאונטאון מנהטן שמישהו ייצא אליו עם בחורה שהוא לא מתכוון לסמם, אבל ברוק שמחה שהם הגיעו למקום רועש מספיק כדי שלא ייאלצו לפתח שיחה אמיתית. היא תשתה בירה, אולי שתיים, תשמע מוזיקת אייטיז טובה מהג'וקבוקס, ועד חצות כבר תהיה מתחת לשמיכה - לבד.

עברו כמה שניות עד שהעיניים שלה הסתגלו לחושך, אם כי היא זיהתה מייד את הקול של ג'וליאן. כשלבסוף התמקד מבטה בבמה, היא בהתה בחוסר אמון: הוא ישב בתנוחה המוכרת שלו ליד הפסנתר, כשאצבעותיו מרחפות ופיו לחוץ למיקרופון, ושר את השיר המקורי שלו שהיא הכי אהבה:

האישה יושבת לבד בתוך חדר / לבד בבית דומם כמו קבר / הגבר סופר אבנים בכתר / כל שיאבד יימדד לפי מטר.

היא לא היתה בטוחה כמה זמן בדיוק עמדה נטועה בפתח הדלת, שקועה לחלוטין בהופעה שלו, אבל עבר די זמן כדי שטרנט יגיב.

"מגניב כאן, לא? בואי, ראיתי שם שני כיסאות."

הוא לקח את זרועה וברוק התירה לו לגרור אותה דרך הקהל. היא התיישבה בכיסא שעליו הצביע טרנט ובקושי הספיקה להניח את תיק היד שלה על השולחן כשהשיר נגמר וג'וליאן הודיע שהוא יוצא להפסקה. היא היתה מודעת במעומעם לכך שטרנט מדבר אליה, אבל בין הרעש שבבר לניסיון שלה לאתר את ג'וליאן, היא לא שמעה מילה ממה שאמר.

זה קרה כל כך מהר עד שבקושי הספיקה לעכל. רגע אחד ג'וליאן שיחרר את מפוחית הפה שלו מעל הפסנתר, וכעבור רגע הוא כבר עמד מעל השולחן שלהם וחייך. הוא לבש כהרגלו חולצת טריקו לבנה חלקה ומכנסי ג'ינס וכובע צמר, הפעם בצבע חציל. על פניו וזרועותיו נצץ בוהק קל של זיעה.

"היי, גבר, אני שמח שהצלחת להגיע," אמר ג'וליאן וטפח לטרנט על הכתף.

"כן, גם אני. נראה שהפסדנו את החלק הראשון." מישהו בדיוק נטש כיסא בשולחן הצמוד, וטרנט משך אותו בשביל ג'וליאן. "שב, תירגע."

ג'וליאן היסס, הציץ בברוק בחיוך קטן, והתיישב. "ג'וליאן אלטר," אמר והושיט את ידו.

ברוק עמדה להשיב כשטרנט קטע אותה. "אוי, אני כזה אידיוט! לאן נעלמו הנימוסים שלי? ג'וליאן, זאת ה... זאת ברוק. ברוק..."

"גרין," היא אמרה, ושמחה שטרנט חשף בפני ג'וליאן כמה מעט הם מכירים.

היא וג'וליאן לחצו ידיים, מחווה שנראתה משונה בבר סטודנטים צפוף, אבל ברוק התרגשה. היא בחנה אותו מקרוב כשהוא וטרנט התבדחו על בחור מסוים ששניהם הכירו. ג'וליאן היה גדול ממנה בשנתיים, אולי, אבל משהו בו גרם לו להיראות יודע יותר, מנוסה, אם כי ברוק לא הצליחה להצביע על זה בדיוק. האף שלו בלט מדי והסנטר מעט נסוג, והעור החיוור שלו ניכר לעין אפילו יותר עכשיו, בסוף הקיץ, כשכל השאר כבר חטפו מנה שלמה של ויטמין די. העיניים שלו, אף שהיו ירוקות, לא היו ראויות לציון במיוחד. הן היו עמומות למדי, עם קמטים דקים שהתכווצו סביבן כשחייך. אם לא היתה שומעת אותו שר כל כך הרבה פעמים, צופה בו משליך את ראשו לאחור וצועק את המילים בקול עשיר כל כך ומלא משמעות - אם רק היתה נתקלת בו ככה, כשהוא חובש את כובע הצמר ואוחז כוס בירה בבר אנונימי ורועש - היא לא היתה מביטה בו פעמיים, או חושבת שהוא אפילו טיפה מושך. אבל הלילה היא בקושי הצליחה לנשום.

שני הגברים פיטפטו במשך כמה דקות, וברוק נשענה לאחור וצפתה. היה זה ג'וליאן, לא טרנט, שהבחין שאין לה מה לשתות.

"אני יכול להזמין לכם בירה?" הוא שאל וחיפש מלצרית.

טרנט קפץ מייד על רגליו. "אני אביא. הרגע נכנסנו לכאן ואף מלצרית עוד לא הגיעה. ברוק, מה את רוצה לשתות?"

היא מילמלה את שם הבירה הראשונה שקפצה לה לראש, וג'וליאן הרים מה שנראה כמו כוס מים ריקה. "אתה יכול להביא לי ספרייט?"

ברוק חשה דקירת פחד כשטרנט עזב את השולחן. על מה לעזאזל הם ידברו? על הכול, הזכירה לעצמה, על הכול למעט העובדה שהיא עוקבת אחריו בכל רחבי העיר.

ג'וליאן הסתובב אליה וחייך. "טרנט בחור טוב, לא?"

ברוק משכה בכתפיים. "כן, הוא נראה נחמד. נפגשנו הלילה בפעם הראשונה. אני בקושי מכירה אותו."

"אה, פגישה עיוורת? איזה כיף. את חושבת שתצאי איתו שוב?"

"לא," אמרה ברוק ללא כל רגש. היא היתה משוכנעת שהיא בהלם. היא בקושי הבינה מה היא אומרת.

ג'וליאן צחק וברוק צחקה איתו. "למה לא?" הוא שאל.

ברוק משכה בכתפיה. "אין ממש סיבה. הוא נראה בחור נעים. רק קצת משעמם." היא לא התכוונה לומר את זה, אבל לא הצליחה לחשוב בהיגיון.

על הפנים של ג'וליאן התפרץ חיוך גדול, כל כך בוהק וקורן שברוק שכחה להיות נבוכה. "את קוראת לבן דוד שלי משעמם." הוא צחק.

"אוי אלוהים. לא התכוונתי לזה ככה. הוא נראה באמת, אה, חמוד. רק ש..." ככל שגימגמה יותר כך הוא נראה יותר משועשע.

"די, די." הוא קטע אותה והניח את ידו הרחבה והחמה על זרועה. "את צודקת במאה אחוז. הוא באמת בחור נהדר - בכנות, מתוק כמו סוכרייה - אבל אף אחד מעולם לא תיאר אותו כמסמר המסיבה."

רגע של שתיקה השתרר בזמן שברוק חיטטה במוחה בחיפוש אחר משהו נאות לומר. לא משנה מה, כל עוד היא תצליח להסתיר את העובדה שהיא מעריצה שלו.

"הייתי פעם בהופעה שלך," היא הודיעה, ומייד הצמידה את ידה לפיה מרוב הלם.

הוא הביט בה. "אה, באמת? איפה?"

"בכל ערב שלישי בניק'ס." כל סיכוי שהיה לה לא להצטייר כמטרידת־על נעלם כלא היה.

"באמת?" הוא נראה מבולבל ומרוצה.

היא הינהנה.

"למה?"

ברוק שקלה קצרות לשקר ולספר לו שהחברה הכי טובה שלה גרה באזור, או שבכל שבוע היא מגיעה לשם לשתות עם כמה חברים, אבל מסיבה כלשהי שהיא עצמה לא הבינה לגמרי, היא הפגינה כנות מלאה. "הייתי באותו לילה ברו־בי כשרביעיית הג'אז הבריזה ונתת הופעה מאולתרת. חשבתי, אה, חשבתי שאתה מדהים, אז שאלתי את הברמנית איך קוראים לך וגיליתי שיש לך הופעות קבועות. עכשיו אני מנסה להגיע בכל פעם שאני יכולה." היא הכריחה את עצמה להביט למעלה, משוכנעת שהוא בוהה בה באימה, וככל הנראה גם בחשש, אבל ההבעה של ג'וליאן לא חשפה דבר, והשתיקה שלו רק שיכנעה אותה להמשיך לדבר.

"ולכן זה מוזר שטרנט הביא אותי לכאן הלילה... צירוף מקרים מוזר..." היא נתנה למילים שלה להישמט בסרבול והתמלאה חרטה מיידית בשל כל הדברים שחשפה הרגע.

כשאזרה אומץ לפגוש בעיניו שוב, ג'וליאן הניד בראשו.

"אתה בטח מבוהל לגמרי," אמרה בצחוק מתוח. "אני מבטיחה שלעולם לא אופיע פתאום בדירה או בעבודה שלך. כלומר, לא שאני יודעת איפה אתה גר, או אפילו אם יש לך עבודה. אני בטוחה שהמוזיקה היא העבודה שלך, העבודה האמיתית שלך, כמו שצריך להיות..."

היד חזרה לזרועה וג'וליאן הביט בעיניה. "אני רואה אותך שם כל שבוע," הוא אמר.

"הא?"

הוא הינהן וחייך שוב, והפעם הניד את ראשו קלות כאומר: אני לא מאמין שאני מודה בזה. "כן. את תמיד יושבת בפינה הרחוקה, ליד שולחן הסנוקר, ואת תמיד לבד. בשבוע שעבר לבשת שמלה כחולה עם פרחים לבנים, או משהו כזה, רקומים למטה, וקראת מגזין, אבל הנחת אותו בצד כשעליתי להופיע."

ברוק נזכרה בשמלה הקיצית שאמה קנתה לה כמתנה למסיבת סיום הלימודים. רק לפני ארבעה חודשים היא נראתה כל כך אופנתית, וכשהסתובבה איתה כעת ברחבי העיר הרגישה כמו ילדה לא מתוחכמת. הכחול אמנם גרם לשערה האדום להיראות לוהט יותר, וזה היה טוב, אבל השמלה לא הועילה לירכיה או לרגליה. היא שקעה כל כך בניסיון להיזכר איך נראתה באותו לילה, שלא שמה לב שטרנט חזר לשולחן עד שדחף לעברה בקבוק של בּאד לַייט.

"מה פיספסתי?" הוא שאל והתיישב. "מלא פה הערב. ג'וליאן, אחי, אתה יודע איך למשוך אותם."

ג'וליאן השיק את כוסו בבקבוק של טרנט ולגם לגימה ארוכה. "תודה, גבר. אני אחזור אליכם אחרי ההופעה." הוא הינהן אל ברוק במה שהיא נשבעה - והתפללה - שהיה מבט מבין ויודע, ופסע לעבר הבמה.

היא לא ידעה אז שהוא יבקש מטרנט רשות להתקשר אליה, או ששיחת הטלפון הראשונה שלהם תגרום לה להרגיש כאילו היא מרחפת, או שהפגישה הראשונה שלהם תהפוך לאחד הלילות המכריעים בחייה. היא מעולם לא צפתה שהם ייפלו יחד אל המיטה אחרי פחות משלושה שבועות של פגישות מרתוניות שלא רצתה שייגמרו, או שהם יחסכו במשך כמעט שנתיים לטיול מחוף לחוף, או יתארסו בזמן הופעה חיה במקום קטן ומפוקפק בווסט וילג' עם טבעת זהב ששילם עליה לגמרי בעצמו, או יתחתנו בבית החוף היפהפה של הוריו בהמפטונס, כי באמת, מה הם בדיוק מוכיחים אם הם מסרבים להתחתן במקום שכזה? כל שידעה לבטח באותו לילה הוא שהיא רוצה נואשות לראות אותו שוב, שהיא תגיע לניק'ס בעוד שני לילות גם אם העולם יתהפך, ושלא משנה כמה היא מתאמצת - היא לא מצליחה להפסיק לחייך.

מתייחס לקטע משירו של בילי ג'ואל, 'הפסנתרן'.