לילה בלתי נשכח

1

"מי הבחור הזה?"

סוניה לייטון ניגשה לאיזובל שניסתה לעצור בעד אחד האורחים היותר שיכורים מלשפוך עוד בקבוק וודקה לתוך הפונץ' ונגעה בזרועה.

"מיהו?" היא המשיכה, כשנראה היה שאיזובל מתעלמת ממנה. "נו מותק, את בטח יודעת. את הזמנת אותו."

"תיקון – ג'וליה הזמינה אותו," אמרה איזובל בקצרה, מונעת מלאנס בליס מלהפוך את התערובת החזקה ממילא לדינמיט טהור.

"לא כיף איתך," מלמל, כשהוא מרים את הבקבוק הפתוח לשפתיו ולוגם לגימה ארוכה. "תשתחררי, זאת מסיבה."

"כן, אבל לא אשכבה," השיבה איזובל בשנינות, מנחשת מה כמות כזאת של אלכוהול בלתי מזוקק עשויה לעולל. "בחיי, אילו רק ידעתי."

"עוד לא אמרת לי מי הבחור ההוא," מחאה סוניה, חושבת על עניין אחד בלבד. "אולי לא הזמנת אותו בעצמך, אבל זאת הדירה שלך. את בטח יודעת את מי ג'וליה הזמינה."

איזובל נשפה בייגעות והביטה לכיוון אליו אותתה סוניה – למרות שזה לא היה הכרחי לחלוטין. היא הבחינה בגבר מיד כשג'וליה הכניסה אותו.

עיניהם נפגשו לרגע קצר והיא סיפרה לעצמה שהגיבה כך רק משום שלא נראה אנגלי. אבל האמת היא, שעד לאותו רגע, טרם ראתה גבר מושך בצורה כל כך מטרידה.

גבוה וכהה – צעיר מג'וליה, כך חשדה – עם שיער חלק ועבה שכיסה את צווארונו וחבק את מצחו. היא לא ידעה איזה צבע עיניו, אך הייתה בטוחה למדי שאף הן תהיינה כהות ומתאימות לתווי פניו הקשוחים, הגבריים במהותם.

הוא נשען ברישול על אדן החלון בצידו השני של החדר, יד כהה אחת מונחת על ירכו ובשנייה בקבוק בירה פתוח, אך לא נראה כמי שמתעניין בבירה או במסיבה, או באישה שזרועה הייתה מוטלת על כתפו ברכושנות מה.

"אני לא יודעת איך קוראים לו," אמרה איזובל, תוהה מדוע סוניה פשוט אינה שואלת את ג'וליה, למרות שהתשובה לכך הייתה די ברורה: ג'וליה לא תשמח אם סוניה תפלוש לה לטריטוריה.

"לעזאזל!" סוניה נראתה מאוכזבת. "אני די בטוחה שכבר ראיתי אותו." היא אחזה במרפקה עם כף ידה, בעודה מקישה על שפתיה עם ציפורן צבועה בשני.

"אולי זה היה בשבוע שעבר בבית משפחת המפדן? אבל את בטח לא יודעת," היא הוסיפה, מביטה באיזובל בבוז. "את לא אוהבת מסיבות, נכון?"

"לא מסיבות כאלה," הסכימה איזובל ביובש, קצת מצטערת שנעתרה לבקשתה של ג'וליה.

דירתה הייתה גדולה בהרבה מדירתה של ג'וליה והיה זה חסר נימוס מצידה לסרב לבקשת חברתה.

"טוב, כנראה שאצטרך לברר בעצמי," העירה סוניה, מוזגת לעצמה מידה נדיבה של פונץ' לתוך כוס שמצאה. "המממ; יש אלכוהול בדבר הזה? אם כן, הוא מאוד לא מורגש."

איזובל נענעה בראשה, ולא טרחה לענות. אם סוניה חשבה שהפונץ' חלש, היא כנראה הייתה רגילה לשתות שכר חזק יותר. איזובל ידעה בוודאות שג'וליה הוסיפה בקבוק שלם של רום לתערובת מיץ הפירות והיין שהכינה ויכול להיות שהיא הוסיפה עוד מבלי שתדע. לא היה מפתיע אותה לגלות שחברתה תיבלה את הפונץ' בתוספת אלכוהול.

בהביטה סביב החדר, ראתה שכמה וכמה מהאורחים נראו מחוקים למדי. היא הודיעה לחברתה שלא תסכים לכך שיהיו סמים במסיבה, אבל משהו גרם לה לתהות אם חלק מהרגליים הלא יציבות והעיניים המזוגגות לא נגרמו אך ורק כתוצאה מהפרזה בשתיית אלכוהול.

גם המוזיקה הוגברה. מישהו החליף את מוסיקת הרוק שג'וליה בחרה קודם לכן במוסיקת ראפ כבדה. איזובל הרגישה מאוד זקנה כשהסתכלה על האורחים המתנועעים במרץ על ריצפת העץ שלה, למרות שגם בצעירותה לא זכרה את עצמה מתנהגת בכזאת פריצות, גם לא כשהייתה בת עשרה. ממש עצוב.

ובכל זאת, היא הייתה צריכה לחיות פה גם אחרי שהמסיבה תיגמר והייתה מודעת לחלוטין ששכניה לבניין במורטימר קורט לא יסכימו שהמסיבה תצא מכלל שליטה. שכנתה מהדלת ליד, הגב' ליטון-סמיט, כבר מחאה על כמות המכוניות שחסמו את הכניסה לחניה התת-קרקעית של הבניין ושני הרופאים שגרו בדירה מתחתיה היו צריכים לטפל בחולים בבוקר.

ג'וליה הציעה לאיזובל להזמין את שכניה למסיבה ובכך לנטרל את ההתנגדויות, אבל זה לא היה לעניין. איש משכניה של איזובל לא היה רוצה להשתתף בהילולה הרועשת שהמסיבה הפכה להיות.

איזובל עזבה באנחה את החדר הגדול ששימש כסלון וחדר אוכל בימים כתיקונם והלכה לכיוון המטבח הקטן לידו. המוסיקה הייתה מעט פחות פולשנית כאן והיא בהתה בעיי החורבות של פחיות ריקות, בקבוקי יין ושאריות של הכיבוד, שאורחיה של ג'וליה בקושי נגעו בו מוקדם יותר. מבט בשעונה גילה לה שכבר אחרי חצות והיא תהתה עד מתי חברתה ציפתה שהמסיבה תמשך.

איזובל הייתה עייפה. היא הייתה ערה כבר משש וחצי בבוקר, מנסה לסיים מאמר אודות מאפר מפורסם, היות שהבטיחה לעורך שלה שיהיה מונח על שולחנו למחרת בבוקר. יותר נכון, היום בבוקר, היא תיקנה את עצמה, תוהה אם לא הייתה צריכה לבקש מג'וליה לדחות את המסיבה עד סוף השבוע. אבל היום – או יותר נכון אתמול – היה יום-הולדתה ה-30 של ג'וליה והיה זה קטנוני מצידה למנוע ממנה לחגוג בתאריך יום ההולדת שלה.

איזובל נאנחה תוך כדי שהסתובבה ואז נשמה בהפתעה למראה גבר העומד בפתח הדלת, נשען בכתפו על המשקוף; היה זה הגבר שסוניה שאלה אודותיו. הוא היה רזה וללא ספק סקסי במכנסי ג'ינס צמודים וחולצת משי שחורה, השרוולים המקופלים מגלים אמות ידים מכוסות בפלומה עדינה של שיער כהה.

"אמא'לה," היא אמרה בצורה מקרטעת, היא לא יכלה להשתמש בשמו משום שלא ידעה אותו. "הי." היא עצרה לרגע. "אתה צריך משהו?"

",Nao quero nada, obrigado" הוא אמר, קולו נמוך וחושני באופו מטריד. "אני לא צריך כלום," הוא הוסיף, במבטא שעורר אותה. "חפשתי אותך."

"אותי!" קשה היה להפתיע את איזובל יותר ממה שהופתעה. בדרך כלל, היה לה מעט מאוד במשותף עם חבריה של ג'וליה. היא וג'ולה הכירו באוניברסיטה אבל בחמש השנים האחרונות ראו אחת את השניה מעט מאוד וחדשו את החברות ביניהן רק כשאיזובל חזרה ללונדון.

Sim" – אותך," הוא הסכים עם חיוך שהעניק למילותיו אינטימיות משחררת. "אני חושב, שכמוני, גם את como se diz? – משועממת מהאנשים הללו, nao ?"

איזובל קימטה את מצחה. אז הוא מפורטוגל, חשבה, מזהה פה ושם מילה בשפתו. ג'וליה בוודאי לא הייתה מרוצה אם הייתה שומעת את מה שהוא אמר. היא בילתה את כל הערב כרוכה אחריו.

"רק סידרתי קצת," אמרה לבסוף, מתקשה להאמין שבא למטבח במיוחד כדי למצוא אותה. למען השם, הוא לא נראה כמו גבר שהיה מתעניין במישהי רגילה כל כך. היא הייתה מושכת דייה עבור אישה צעירה שנישאה והתגרשה בטווח של שנתיים, אבל בהחלט לא הייתה בלונדינית ארוכת רגליים כמו שג'וליה או סוניה היו.

"Que?" האיש קימט את מצחו. "אני לא מאמין שאת רק ה – אממ – domestico."

"ממש לא." איזובל הייתה חייבת לחייך. "למעשה, זאת הדירה שלי. ג'וליה, החברה שלך..." היא מצאה שקשה היה לתאר את מערכת היחסים שלהם במונחים הללו, מעניין למה? "היא ידידה."

"אה." הוא השעין לרגע את ראשו על משקוף הדלת, והסתכל עליה עם עיניים שכעת הבחינה, היו בעלות גון ענבר יוצא דופן וממוסגרות בריסים שחורים עבים. הן גרמו לה לרעד פנימי והיא נזפה בעצמה בחוסר סבלנות כאשר הבינה שהייתה זו הפעם הראשונה שנמשכה לגבר מאז שדויד עזב אותה.

הוא הזדקף ונכנס לתוך החדר ועיניה התרחבו בחשש ובתחושת ציפייה אשר כדוגמתו לא חשה לפני-כן. תתעשתי על עצמך, בל, היא הורתה לעצמה, כשהיא מחליטה שכנראה שתתה יותר מדי פונץ'. אבל כל מה שעשה היה להניח את בקבוק הבירה שבידו על מיבש הכלים, שפתיו נעות בשעשוע כאילו הבחין בתגובתה הלא מעודנת במיוחד.

בלי לחזור למקומו הקודם הוא עצר לרגע ואמר: "אז את בטח איזובל, לא?"

"כן!" איזובל הרימה את מבטה וקצת התקשתה לנשום. "איזובל ג'יימסון." היא היססה, "ואתה...?"

"שמי אלחנדרו. אלחנדרו קבראל," הוא אמר כשהוא קד קלות בראשו.

"Muito prazer."

"אה. אממ, נעים להכיר, מה שלומך?" איזובל הופתעה כשהושיט לעברה את ידו. היא לא הייתה רגילה להיכרויות רשמיות כל כך, אך ניחשה שבמקום ממנו הגיע, גינוני הנימוסים הישנים עדיין שרדו.

"מצוין, obrigado, גב' ג'יימסון," היא הושיב ברכות, נוטל את כף ידה המושטת ומקרב אותה לשפתיו. למרות שאיזובל ציפתה ממנו לגעת בפרקי אצבעותיה עם שפתיו, אלחנדרו הפך את ידה והעניק נשיקה חמימה לכף ידה. לרגע נדמה היה לה שלשונו רפרף על עורה, אבל האירוע הביך אותה עד כדי כך, שיכול מאוד להיות שדמיינה את זה.

היא רצתה למשוך את ידה מהיד שלו, לשפשף אותה על התפר מכנסי הכותנה הקרמיים שלה ולהעמיד פנים שהנשיקה מעולם לא התרחשה, אבל הוא לא שיחרר אותה. במקום זאת, הוא המשיך לאחוז בידה ולהביט בעיניה בתשומת לב. זאת ועוד, היא ידעה שהוא יודע שתעוזתו ותגובתה הממאנת גם יחד, מוציאים אותה משלוותה.

"מר קבראל..."

"את יכולה לקרוא לי אלחנדרו," הוא קטע אותה בצרידות. "כל עוד את מרשה לי לקרוא לך איזובל. זה שם כל כך יפה. לסבתי קוראים איזובלה. זה שם מאוד נפוץ במדינתי."

איזובל העבירה את לשונה על שפתיה היבשות, מנידה ראשה במבוכה ובתסכול. היא לא ידעה איפה רכש את כישורי הפיתוי שלו, אבל הייתה בספק שזה היה כאן. היא ניחשה שהוא היה בן – כמה – עשרים וחמש או עשרים ושש. היא הייתה כמעט בת שלושים. אף-על-פי-כן משהו בו גרם לה להרגיש חסרת נסיון וחסרת ביטחון.

"אתה יכול לקורא לי מה שאתה רוצה, אה, אלחנדרו," היא אמרה. "כל עוד שתעזוב את היד שלי." היא הצליחה לשחרר את אצבעותיה וחייכה חיוך מאולץ.

"אני מבינה שאתה לא נהנה מהמסיבה."

הוא משך בכתפיו שנעו בעוצמה וגמישות מתחת לבד היוקרתי של חולצתו. "ואת נהנית?" ענה בתגובה, מבלי שניסה לתת לה מרחב. הוא החווה סביבו. "בגלל זה את מתחבאת פה?"

איזובל הרימה את גבותיה הכהות בכמה גוונים משערה אשר היה בעל גוונים של דבש. "אני לא מתחבאת," אמרה בנחישות. "אילו הייתי, אז כנראה שלא ממש בהצלחה, נכון?"

אלחנדרו הביט בה דרך עיניים סגורות למחצה. "אנחנו יכולים להתחבא יחד," הציע, מושיט יד ומתיר לאצבעו לעקוב אחרי הקימור בין השפתיים שלה ללסת. "מה את אומרת, זה נראה לך?"

איזובל צעדה צעד לא-רצוני לאחור. "לא, זה לא נראה לי!" היא קראה, קצרת רוח על כך שנתנה לכל זה להתרחש. היא לא הייתה מעוניינת בסטוץ' למרות הרושם שאולי יצרה. שג'וליה תספק את תאוותו. היא ממש לא רצתה להסתבך עם אף אחד אחר.

אך לרוע המזל ארגז בירה ריק ניצב ממש מאחוריה. בשעה שנסתה לתפוס את הדלפק, כדי להחזיר לעצמה את שיווי המשקל שאבד לה, אצבעותיה התחככו בטעות בשרירי ביטנו המתוחים. בן רגע חשה את פרץ החום אותו ידעה כשנגע בה דקות ספורות קודם לכן, אבל כאשר הושיט את ידו כדי לייצב אותה, היא מיהרה להגדיל את המרחק ביניהם.

"אני חושבת שאתה צריך לחזור למסיבה, מר קבראל," היא אמרה, למרות העובדה שכבר קראה לו אלחנדרו. "אני בטוחה שג'וליה תוהה איפה אתה."

"ומדוע זה חשוב?" הוא שאל וגון קולו העמיק מיד. "טוב, משום שזה בטח חשוב מאוד לג'וליה," אמרה איזובל בתמציתיות. בנסיון להכניס מעט קלילות לשיחה אמרה: "אני מניחה שיש לכם הרבה מסיבות בפורטוגל."

הוא משך בכתפיו, צעד אחורה ופרש את זרועותיו על הדלפק מאחוריו. "אני לא עושה מסיבות בפורטוגל," הוא העיר ביובש. "אני לא פורטוגזי. אני ברזילי."

שפתיה של איזובל נפתחו. לרגע היא שכחה את קרסולה, ששרף לה תודות לארגז הבירה ואת העובדה שניסתה לגרש אותו. עיניה התרחבו והיא אמרה "כמה מרתק! תמיד רציתי לבקר בדרום אמריקה."

""De verdade?

היא לא הבינה את מה שאמר, אך היא המשיכה במהירות למרות זאת. "אז אתה עובד בלונדון? גם אתה בעסקי הפרסום?"

"אה, לא." שפתיו התעקלו בלעג. "לא מתאים לי לפרסם את עצמי."

"אני מבינה," השיבה איזובל, אבל בליבה חשבה שחבל שכך. היא לגמרי יכלה לראות אותו יוצא ערום מתוך ים קוצף, מקדם איזה בושם לגבר. "אממ... אז מה אתה עושה?" היא המשיכה במהירות, חוששת פן אפשר יהיה לראות בעיניה את הכיוון של מחשבותיה, "אתה בחופשה?"

"De ferias?" הוא נשמע משועשע, אך כשהבחין במבטה השואל, הוא הסביר, "בחופשה? באנגליה, בנובמבר? Acho que nao. לא נראה לי."

"שיהיה..." איזובל אמרה לעצמה שלא באמת מעניין אותה והושיטה יד לבקבוק שהניח קודם. אבל רק אחרי שתפסה אותו הבינה שעוד היה מלא למחצה. בירה דביקה ניתזה על חולצתה והיא נאלצה להחניק קללה. "לעזאזל," היא פלטה, כשלא הצליחה להתאפק. "היית צריך להזהיר אותי שלא סיימת לשתות."

"Muita pena!" אלחנדרו דחף את עצמו מהארון ולקח את הבקבוק מאחיזתה מבלי להתקל בהתנגדות. "אני כל כך מצטער," אמר, זורק אותו לכיור מאחוריה. הוא הנמיך מבטו ובהה בבד הרטוב הנצמד ובקו המתאר של חזיית התחרה הקטנטנה שלה. "איך אני יכול לעזור?" אצבעותיו נעו אל כפתורי חולצתה. "Por favor, תני לי להוריד לך את זה."

איזובל השתנקה בחוסר אמון, מעיפה את ידו במכה קלה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" אמרה במחאה. אצבעותיו נראו כל כך זרות ליד הפשתן הלבן. "אל תעשה את זה! מה אם מישהו יכנס?"

פיו של אלחנדרו התעקל בחושניות מוחלטת, אבל הוא עשה כדבריה והזיז את ידיו מעלה, לעצמות הצרות של כתפיה. "וזאת הסיבה היחידה שאת רוצה שאפסיק?" הוא חקר, עיני הענבר הסקרניות שלו בערו באש זהובה.

"Muito bem."

איזובל שמה לב שהיא רועדת ממש וזה מילא אותה בזעם. לכל הרוחות, מה קורה לה? אפילו כאשר היא ודויד רק התחילו לצאת, היא לא חשה עד כדי כך פגיעה והיא גם לא חשה כזאת התרוממות רוח, היא הודתה בכאב.

"אני חושבת שאתה צריך לשחרר אותי, מר קבראל," היא אמרה בנוקשות. "אני חוששת שנוצר פה רושם מוטעה."

"ומה אם אני לא רוצה?" הוא מלמל ברוך, אגודליו מגששים בתוך פתח חולצתה.

"אני לא חושבת שזה משנה," היא השיבה בחריפות, מסרבת לאפשר לו לראות עד כמה הוא מטריד אותה. "אני לא יודעת מה ג'וליה סיפרה לך עלי, אבל אני לא מעוניינת במין מזדמן."

זה הפתיע אותו. היא ראתה את עיניו מתכהות לפתע, כשהענבר מפנה את מקומו לצבע קודר בהרבה. אך הוא עדיין לא שחרר אותה. "גם אני לא," הוא הודיע לה ביובש. "ומפתיע ככל שיהיה, ג'וליה לא סיפרה לי עלייך דבר."

איזובל הסמיקה. "רק התכוונתי..."

"אני יודע למה התכוונת querida." הוא שיפד אותה בעיניו.

"אבל איכשהו לא נראה לי שאת בתולה, נכון?"

אצבעותיו התהדקו מעט וג'וליה עצרה נשימתה. "אני גרושה," היא אמרה לו בקצרה. "עכשיו, בבקשה תשחרר אותי."

"כי העלבתי אותך?" מבטו הזועף היה מושך בצורה שלא מתקבלת על הדעת. "לא זאת הייתה כוונתי."

"לא?" איזובל חשבה שידעה בדיוק למה התכוון, אבל כעת הייתה עסוקה בלהגדיל את המרחק ביניהם. נשימתו החמה על רקתה ואצבעותיו המתהדקות על בשרה הפכו אותה לפגיעה הרבה יותר מדי. "טוב, שכוונותיך יהיו מה שיהיו, אני בכל מקרה לא מעוניינת ללטף לך את האגו."

"האגו שלי?" הוא נשמע משועשע. "אז את חושבת שאת יודעת איזה מין גבר אני?"

איזובל נעה באחיזתו. "אני חושבת שיש לך עודף בטחון עצמי," הצהירה בנוקשות. "ובכל מקרה, תגיד מה שתגיד, אני בספק שאתה בתול."

הוא חייך בלגלוג, שיניים לבנות מציצות מבין הקימורים החושניים של שפתיו. ",Esta certo" הוא אמר. "את כל כך צודקת, cara. שכבתי עם נשים. כן. את רוצה לדעת עם כמה?"

"לא." היא נראתה מזועזעת, והוא צחק צחוק נמוך.

"לא חשבתי," הוא אמר בזחיחות ולפני שהבינה מה הוא מתכוון לעשות, הוא כופף את ראשו ותפס את פינת שפתה התחתונה בין שיניו.

הוא נגס בבשר הרך, אך החוויה הייתה של עונג יותר מאשר של כאב. לשונו ליטף את פיה במחקר חושני עד שפיו כיסה את פיה ולשונו פרצה אל בין שיניה. יד אחת הקיפה את צווארה והיא הרגישה את אצבעותיו משחררות את הקשר שכפת את שערה, אותו אספה קודם לכן ורק עכשיו הבינה עד כמה התרופף. קווצות שער משי גלשו סביב אוזניה ואל פרקי אצבעותיו ואנחת שביעות הרצון שפלט אמרה הכל.

המחאה העמומה שלה הייתה בחצי לב בלבד ומעשיו הלא צפוים הותירו אותה בתחושה מוזרה של אי-מציאות. לא יתכן שזה קורה, היא חשבה. לא למישהי כמוה. דויד תמיד אמר שהיא קרה מבחינה מינית, אך כאשר הייתה בזרועותיו של אלחנדרו, הדם ממש בער בעורקיה.

הוא זז כך שהייתה דחוקה אל מול הדלפק, כוחו הנוקשה של גופו מתקמר לנגד גופה. הנשיקה העמיקה והתארכה וידיו חיפשו את מותניה, מקרבות אותה אליו, כך שכל מחשבה על סירוב להתעלסותו נמוגה במהירות...

"מה, לכל הרוחות, אתם עושים?"

איזובל שמעה את הקריאה הנרגזת כאילו ממרחק רב ומשמעותה לא נקלטה עד שציפורניים חדות ננעצו בזרועה והיא נקרעה מאלחנדרו בכוח. היה זה אז שראתה את ג'וליה והמבט על פני חברתה גרם לה לחוש תחושה מרשיעה של אשמה, שתפסה את מקומה של מה שמאוחר יותר תיארה לעצמה כאופוריה. כנראה שיצאה מדעתה.

"ג'וליה," היא אמרה כשהסתובבה אליה. "אני – זה לא מה שאת חושבת."

"זה לא?" ג'וליה לא השתכנעה. "אלוהים, זה דם על החולצה שלך?"

איזובל כמעט הצטערה שזה לא היה דם, כי אז יכלה לטעון שאלחנדרו רק ניחם אותה, אך הייתה בספק שג'וליה הייתה מאמינה לזה. "זה בירה," היא הודתה בצער. "שפכתי על עצמי בירה."

"זה לא הדבר היחיד שנשפך עלייך." ג'וליה הייתה מרירה. "חשבתי שאנחנו חברות, איזי."

"אנחנו באמת חברות–"

"אז את שיכורה או מה? אלוהים, יש פה מבחר גדול של גברים, למה התחלת דווקא עם הבחור שאני יוצאת איתו?"

"ג'וליה–"

"Se fez favor, תסלחו לי." אלחנדרו הקשיב עד עכשיו בשקט להחלפת הדברים ביניהן, אך עכשיו התערב. "אני באתי למסיבה לבד, ג'וליה," הוא אמר לה בקור. "אולי אני הרבה דברים אבל אני בהחלט לא 'הבחור שיוצא איתך'."

"אוי, בבקשה–"

איזובל ניסתה שוב, בקושי מביטה בפניו הזועפות של אלחנדרו. היא לא העיזה להסתכל עליו באמת ולא העיזה להודות בפניו במשהו שלא העזה להודות בפני עצמה.

למרות זאת, היא קלטה את דומיית עמידתו, את העובדה שדחס את ידיו בעלות האצבעות הארוכות לתוך הכיסים האחוריים של מכנסי הג'ינס שלו. בעיני רוחה עוד יכלה לחוש אותן מלטפות אותה, אך הבעתו לא תאמה למחשבותיה.

"היינו יחד קודם לכן!" קראה ג'וליה, מסתכלת באלחנדרו. "אילולי אני, לא היית פה."

"לא ידעתי שההזמנה שלך כרוכה ב – איך אומרים את זה? – מחויבות," השיב לה בקור. "את מגזימה קצת, ג'וליה. אני לא צריך את רשותך על מנת לדבר עם גב' ג'יימסון."

"לדבר איתה?" לגלגה ג'וליה. "ככה אתה קורא לזה? כשאני נכנסתי לכאן הלשון שלך הייתה כבר במורד גרונה."

"וזה קשור אלייך איך בדיוק?" איזובל הבחינה שמבטאו מתעבה. "אני מציע שתניחי לנו, ג'וליה. אנחנו לא ילדים תמימים שזקוקים לך כ– כמלווה."

"אממ– אולי כדאי שמר קבראל יעזוב עכשיו," העיזה איזובל בלי להביט בו. "כבר ממש מאוחר."

היא שמעה את שאיפת האוויר הפתאומית שלו בעקבות דבריה. "את לא באמת מתכוונת לזה!" הוא קרא בחריפות, אך לפני שיכלה להגיב ג'וליה התערבה.

"היא כן מתכוונת לזה," היא אמרה בהבעת ניצחון. "ביי אלכס. נתראה בשבוע הבא."

מבטה של איזובל זינק בין פניה של ג'וליה לפניו של אלחנדרו. מה זאת אומרת? אבל הוא כבר צעד לכיוון הדלת ולרגע חשבה שיעזוב מבלי לומר דבר.

אולם הוא עצר בפתח הדלת, אוחז במשקוף ביד אחת ובשניה הוא הסיט לאחור את שערו הכהה והגולש. "זה עוד לא נגמר, איזובל," הודיע לה ברוך והיא לא ידעה אם הוא מאיים או מבטיח. "Volto mais tarde." ומה בדיוק זה אומר? "Boa noite senhoras, לילה טוב."