לילות טקסס 1: חסרת בושה

כשהיא מתקרבת אליי, מותניה הצרים נעים לקצב המוזיקה של 'ארקטיק מאנקיז' שהולמת מבעד לרמקולים.

"אני הולכת להתפשט בשבילך," היא מגרגרת. החולצה שלה כבר תלויה מכתף אחת.

מה?

"לא צריך. מספיק לפתוח את החולצה ולהפשיל את החזייה." אני מניח שלא כדאי להוציא לה את הרוח מהמפרשים. היא מלקקת את שפתיה, ומסירה את הקליפס משערה, משחררת לחופשי את הגלים הבלונדיניים. כשהיא מניפה אותו סביב כתפיה עולה בנחיריי ריח של בושם בכמויות מסחריות. אני מנסה לא להירתע, אבל הריח מבחיל.

תתרכז, בריידי. בחורה לוהטת מתפשטת מולך. תתמקד במטרה.

אני מביט סביבי, תוהה כמה זמן יעבור עד שהבחורים ישימו לב לכך שהיא מסירה את בגדיה כמו רקדנית על עמוד במועדון לילה. הבחורה לוהטת, אז זה לא שאני מתלונן.

אם ללכת, אז ללכת בגדול.

אצבעותיה מתחילות לרדת באיטיות, פותחות את כפתורי חולצת המשי שלה, אבל הן נעצרות על המחשוף. "לקים קרדשיאן יש את אותה תלבושת. היא לבשה אותה ביום ההוא שבו קניה והיא הורידו את נורת' וסט הקטנה ב – "

והופ, כל העניין שלי בה צנח.

ברור, הלילה האחרון שלי כאן ואני מקבל את גרסת המציאות של 'ברבי מליבו'. אני שואל את עצמי מתי היא הולכת להוציא את הטלפון כדי לצלם סלפי. אני מסיר את הכפפות ומסתכל עליה חושפת את השדיים שלה, מרגיש איך העצבנות שלי הולכת וגוברת.

"אנחנו יכולים לסגור את הווילון." אני מצביע על וילון ההפרדה שמאחוריה. הייתי צריך לסגור אותו כשנכנסתי. היא רק מושכת בכתפיה בחיוך ושומטת את החזייה.

או־קיי.

כשהיא מתקרבת לעבר הכיסא שעליו אני יושב, אני מטה את הגוף לאחור כך שאין לה ברירה אלא לרכון לעברי. אני מדחיק צחוק כשהיא הודפת את החזה שלה קדימה. אני לא יודע למה אני חושב שזה מצחיק.

כי אתה חמור.

"אז, צ'סטיטי," בחיי, קוראים לה צ'סטיטי. תמיד יש להן שמות אדירים. "את רוצה את הפירסינג אופקי, נכון?" אני מדגים לה עם היד, למקרה שהיא לא מבינה לאיזה כיוון אני מתכוון. היא מהנהנת ומעפעפת בריסיה ואז מחזיקה את השדיים שלה וצובטת את הפטמות.

"אתה רוצה שארים אותם בשבילך?"

אני כמעט בולע את המסטיק. "לא, זה בסדר, אסתדר."

הבזק של אכזבה חולף על פניה ואני מכריח את עצמי לחייך כדי לתקן את הרושם הגועלי שאני מותיר אצלה. אני לא רוצה להיות מנוול, אני פשוט תשוש. ככה זה כשעובדים שבעים שעות בשבוע בגינון ואז עושים משמרות לילה כאן, במכון הקעקועים. אני מנסה להרגיע אותה. "יש לך חזה אידיאלי לפירסינג." עיניה מתמלאות אור והיא מחזירה לי חיוך.

זה נכון. הפטמות שלה גבוהות ותפוחות. אולי קצת ארוכות מדי, אם תשאלו אותי. לא חייתיות כמו ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' או משהו, רק... קצת משורבבות. כאילו מישהו הרגע ינק אותן.

הזין שלי מתעורר כאילו היה כלב ומישהו צלצל בפעמון המודיע על ארוחה. ואז צ'סטיטי פותחת את הפה.

"הבנות בבית האחווה שלי הציבו לי אתגר. לא יכולתי לסרב."

זו סיבה איומה. אני רק מהנהן. זה לא העסק שלי, אבל זה מספיק כדי לגרום לזין שלי לסגת. הוא אמור להיות מעוניין, לא הייתי עם בחורה הרבה זמן יחסית, אפילו לא עם גוון, אבל כדי לפגוש את גוון צריך זמן, זמן שאין לי. "אני צריך שתהיי רגועה. קודם כול אני מסמן על העור," אני מסביר.

צ'סטיטי נושמת עמוק, וכשאני נוגע בחזה שלה היא משחררת גניחה קטנה. אני מנסה לא לצחוק. הבחורה לא אמורה להתחרמן עכשיו. פירסינג בפטמות זה עניין כואב.

אחרי שאני מסמן נקודה משני הצדדים על פטמה אחת, אני חוזר על התהליך באחרת וכל הזמן הזה מקפיד להתעלם מהסומק שהולך ומעטר את צווארה. אני מרגיש מנוול על כך שמצב הגירוי הברור לעין שלה משעשע אותי, אבל היא פשוט לא סותמת.

"אני מתה על התמונה הזאת. זאת החברה שלך?" היא מצביעה על הקיר, שעליו תלויה תמונה בגודל מלא שלי, כרוך סביב גופה של אישה עירומה למחצה.

אלוהים אדירים, אני שונא את התמונה הזאת. אני לא מבין איך טובה שעשיתי לחבר ללימודים בבית ספר לאומנות בחורף שעבר נעשתה פרסומת למכון הקעקועים 'ויקד' שתלויה בכל רחבי בוסטון. "לא, זאת לא החברה שלי."

הג'ינג'ית שבתמונה, דני, ואני, היינו תמיד רק ידידים. היא מישהי שבהחלט קיוויתי שתהיה מתישהו יותר מאשר רק ידידה, אבל הדברים לא הסתדרו. למעשה, הדביל שלו היא מאורסת היה כאן בשבוע שעבר ועשה קעקוע של כיפה אדומה. בשבילה, ללא ספק. בן־זונה.

ההתנסות הזאת לימדה אותי משהו חשוב. אם אתה לא מוצא את הבחורה המושלמת, אין טעם להתמסר.

מצב הרוח המזופת שלי כנראה מידבק כי כשאני מכוון את המחט לפטמה מספר שתיים צ'סטיטי כבר לא מעוניינת לדבר. ידעתי. פטמות ומחטים הן לא בדיחה, ואני חייב להודות שכשמגיעות הדמעות אני אובד עצות. אם יש דבר אחד שאני לא יודע להתמודד איתו זו אישה בוכה. אני טופח על כתפה. "את ממש גיבורה." אני מסיים להסביר לה איך לטפל בפירסינג. "יש לך שאלות?"

"כן, יש לי." היא מלקקת את שפתה התחתונה שהפסיקה סוף־סוף לרעוד. "יש מצב שיהיה לך זמן לצאת לשתות איתי משהו אחר כך?"

רעיון גרוע. "הלוואי שיכולתי, אבל אני עמוס." זה לא שקר. "אולי בפעם אחרת." ואולי לא.

תהיה נחמד, גבר.

אני מכריח את עצמי לחייך. "אם תחליטי לעשות קעקוע, אצייר עבורך משהו יפה."

הפירסינג עוזר לי לשלם את החשבונות. מה שאני אוהב באמת זה קעקועים.

עיניה בורקות והיא מהנהנת. אני מפנה לה את הגב לפני שאפלוט משהו גועלי כי כשאני מותש ככה יש לי רק צד אחד, הצד של המנוול, ואני לא רוצה להיות מנוול אליה או לכל בחורה אחרת. לכן עדיף שאהיה לבד כרגע. נראה שהדבר היחיד שיש לי זמן בשבילו עכשיו זה להיות לבד.

בין לקוח ללקוח אני שולח לאבא הודעה כדי לעדכן אותו לגבי הנכס של ג'קסון. הוא עונה מייד.

כל הכבוד, בן. אין לי מילים להודות לך.

אין צורך להודות, האצבעות שלי מקלידות.

אני מביט במסך ומקווה שסיימנו ושהוא לא מתכוון לפצוח בסיבוב נוסף של התנצלויות, התנצלויות שלא הוא צריך להשמיע.

חלק בי מרגיש אשמה על כך שלא רציתי לקחת על עצמי את הניהול הקבוע של חברת הגינון של אבי, אבל זה היה אמור להיות זמני. רק עד שאחי, קאל, יחזור ויתפוס את מקומו של אבא, שלקה בהתקף לב.

שרירי הלסת שלי נקפצים. קאל נמצא בטקסס, מבלה עם אשתו החדשה, זו שאיתה הוא ברח אחרי היכרות של שבועיים, ועם התינוקת שלהם.

למרבה האירוניה הוא הגיע לשם כדי להשתתף בקורסים שאני שילמתי עבורם כדי שיוכל לחזור לבוסטון ולקחת על עצמו את ניהול החברה, אבל דעתו הוסחה לאחר שאיזו נקבה מעדה על הזין שלו. איך אחרת יכולה להיות להם תינוקת תשעה חודשים אחר כך?

כבר הייתי אמור להתגבר על זה בשלב הזה. הילדה של קאל כבר בת שנה והכתובת נמצאת על הקיר. הוא לא מתכוון לחזור, אבל הוריי ממשיכים לקוות. הם מאמינים שהוא ישתעמם שם, כמו שהוא משתעמם תמיד מהכול, ובזמן שהם דחו את מכירת העסק שלהם ואת הפרישה לגמלאות, הם כבר הפסידו הצעת מחיר מצוינת לרכישת החברה והבריאות של אבא הולכת ומדרדרת.

ככל שהלילה מתקדם, כל תנועה של אקדח הקעקועים, כל זמזום קצוב, מגביר את המודעות שלי לשעון ואימה איטית מצטברת לי בחזה. אני אמור לחוש הקלה על כך שיש לי דבר אחד פחות לדאוג לגביו, אבל זה דווקא החלק בחיי שאני אוהב, החלק שאני מרגיש שנכון לי, כשאני לא במצב רוח מחורבן כמו עכשיו.

אבל אני לא יכול להמשיך לקרוע את עצמי ככה, לנהל שישה צוותים בעסקי הגננות של אבא ולקעקע כל הלילה. אמות בטרם עת.

אני שותה קפה במהירות ומהנהן לעבר הבחור שיושב על הכיסא. הוא מצביע על שריר הזרוע שלו, שעליו כבר שרטטתי זוג משוטים.

"אני חותר בנבחרת של אוניברסיטת בוסטון בתחרויות הסתיו," הוא אומר בגאווה.

אני עוטה חיוך על פניי, מברך אותו על ההצלחה שלו ואז מתמקד בקווים שאני חורט בעורו. הרבה סטודנטים מגיעים לפה. פעם אהבתי לשמוע את הסיפורים שלהם ולהבין את המשמעות מאחורי הסמלים שקעקעתי. לעזאזל, פעם הייתי אחד מהם. עכשיו קשה לי להתמודד עם האופטימיות שבקולם. היא מזכירה לי שהייתי טמבל דפוק כשעבדתי על התואר השני באומנות במקום לעשות תואר במשפטים, במקום ללמוד משהו שהיה יכול לחלץ את הוריי מהמשבר הכלכלי שלהם. עשיתי טעות כששגיתי בחלומות.

אחרי הלקוח האחרון אני מוציא את המפתח ממחזיק המפתחות ומושיט אותו לרודי.

"תמיד יהיה לך מקום כאן, אחי," הוא אומר ורוכן אליי לחיבוק גברי.

אני ממלמל תודה ונפרד, יודע היטב שאת המקום שלי ימלא מישהו אחר עוד לפני סוף השבוע הבא, ובאותה המהירות גם תיעלם ההזדמנות שלי להיכנס עם רודי לשותפות במכון החדש.

במשך כל הנסיעה חזרה הביתה זה מכרסם בי, העובדה שהחמצתי את ההזדמנות הזאת. אבל אין לי למי להתלונן, וגם אם היה, אין מה לומר, החלטתי את ההחלטות שלי.

קרקוש המפתחות מהדהד בדירה החשוכה. אני חולץ את נעלי העבודה ומטנף את הרצפה בבוץ, אבל השותף שלי בטח נמצא אצל החברה שלו, אז הוא לא כאן כדי לקטר על זה.

אני מפהק בטירוף. אני עייף כל־כך, עד שיש לי קצת בחילה. בדרך לחדרי אני מוציא את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס ומכוון את השעון המעורר. הודעה מקאל מהבהבת על המסך, יש גם שיחה שלא נענתה ממנו.

אני צריך לדבר איתך. יש לי חדשות. תפסיק להיות זין.

פעימות הולמות ברקתי. השעה שתיים בלילה כאן, מה שאומר שבטקסס השעה אחת. יש סיכוי שהוא לא ישן. אבל אני באמת יכול לצלצל ולדבר איתו על החרא הזה עכשיו? אני ער מחמש בבוקר, כשגררתי את התחת מהמיטה כדי להגיע לעבודת הגינון בנכס של ג'קסון.

אני משפשף את פניי בידיי וגונח. אם אקיים את השיחה הזאת הלילה, אני עלול לומר משהו שאתחרט עליו. עדיף שאצלצל מחר, או בשבוע הבא. במאמץ רב אני פושט את הג'ינס ואת חולצת הטי וכל שריריי צועקים הצילו כשאני נשכב על המיטה.

כשהטלפון מצלצל אני מרגיש כאילו הרגע נרדמתי. אני מגשש בידי כדי למצוא אותו ועונה בטשטוש חושים. הקול נשמע במרחק של מיליוני קילומטרים ממני. אני מטלטל את ראשי ומתיישב.

"בריידי? אתה שומע... אותי?"

קולה של אימא רועד והיא מתייפחת. אני ממצמץ כמה פעמים, ליבי הולם במקצב לא סדיר. אני משפשף את עיניי בכוח ומנסה להתעורר. היא אומרת את זה שוב.

מה? לא, זה לא...

קהות חושים מתפשטת בכל גופי. הבטן שלי מתכווצת כשאימא מייבבת את המילים שמפלחות אותי בכאב.

"ק...קאל. קאל מת. אלוהים, בריידי, קאל מת! אלוהים, אני לא מאמינה."

כשאני גוהר מעל פח האשפה ומקיא, השיחה עם אימא עוברת לי בראש שוב. כשאמרתי לה שתחזיק מעמד ושאני בדרך אליה, היא הפילה עליי חדשות נוספות. אחרי שנודע להוריי שאחי, אשתו מליסה והתינוקת איזבלה נהרגו בתאונת דרכים, אבא חטף התקף לב ונמצא עכשיו בטיפול נמרץ.

אני עוצם את עיניי ומכריח את עצמי לנשום, מנסה להרגיע את הפחד שאאבד גם את אבי. על אף החרטה והאשמה על האופן שבו התייחסתי לקאל. על אף הבושה. הרגע הזה צרוב בי כמו סיוט, כמו חור שחור הנפער מולי.

"אדוני, אתה בסדר?" פונה אליי אחות כשאני רוכן מעל פח האשפה בפעם השלישית. אני מנופף בידי כדי לסמן לה שאני בסדר אף שאני רועד וזיעה קרה מכסה את גבי ואת עורפי.

קאל מת. אחי הקטן מת.

למה לא צלצלתי אליו? למה לא יכולתי להוציא את הראש שלי מהישבן? עדיין לא סיפרו לי מה בדיוק קרה שם, אבל אני לא מפסיק לתהות אם אולי זה היה משנה משהו אם הייתי עונה לטלפון. אם זה היה מציל אותם איכשהו? אולי זה היה גורם להם להישאר בבית?

צינה אוחזת בי. אולי התאונה קרתה באשמתי?

האובדן של אחי מהדהד בכל כולי ועוויתות של הקאה הופכות את בטני וגורמות לי לרצות להצטנף על רצפת בית החולים המזוהמת.

עד שאני מגיע לחדר האשפוז אני כבר משוכנע שהקאתי את הטחול שלי, אבל מראה אבי מחוסר הכרה עם כל הצינורות המחוברים אליו גורם לי לשכוח את האומללות שלי.

אימא מסתובבת אליי. בעיניה הנפוחות אני רואה הבזק של הקלה. היא גוהרת מעל אבי. הוא חיוור וחסר תנועה באופן מבהיל. בשלושה צעדים גדולים אני נעמד לצידה ומועך אותה אליי עד שהיא בוכה בשקט. "אני כאן, אימא," אני לוחש לתוך שערה.

אני שואף את בושם הוורדים שלה, שמזכיר לי ארוחות משפחתיות וצחוק ואהבה. אני עוצם את עיניי וכל מה שאני רואה הן פניו של אחי הקטן. החיוך שנהג לחייך אליי בכל פעם ששבר חפץ שהיה שייך לי. עיניו הכחולות שהתכווצו כשצחק. בלורית השיער השטני שהוא אף פעם לא הצליח לרסן.

אלוהים, המשא הכבד המוטל עליי בשל העובדה שלא הייתי לצידו פשוט קובר אותי. אני מחבק את אימא חזק יותר. הדמעות שלה מרטיבות את חולצתי ואני ממשיך לחבק אותה עד שהיבבות שלה נרגעות מעט והופכות ליפחות קלושות.

אנחנו מתיישבים לצד מיטתו של אבא והיא כורכת כף יד קפואה סביב כף ידי. השפה התחתונה שלה רועדת כשהיא מחייכת בעצב אל המיטה.

"אני... אני לא יכולה לעזוב אותו. הרופא רוצה לנתח כבר מחר או מחרתיים. אני לא יכולה לעזוב את אבא שלך." היא מתחילה להתייפח שוב. "אבל אני רוצה להיות שם בשביל הבייבי שלי."

על מי היא מדברת? על קאל? היא תמיד חושבת על קאל כעל התינוק שלה. לא משנה שהוא בן עשרים וחמש.

היה בן עשרים וחמש.

לעזאזל.

"אימא, מה צריך לעשות בטקסס?" אני שואל ברכות. היא רועדת ואני כורך זרוע סביבה.

"אין לי מושג," היא לוחשת. הדמעות מתחילות שוב ואני מבין שצריך לתכנן לוויות. צריך לארוז חפצים. צריך לטפל בעניינים משפטיים.

"למליסה יש משפחה?"

אימא משתנקת. "סביר להניח. החווה צריכה לעבור אליהם. היא הייתה... היא הייתה של אבא שלה לפני שהוא מת. או של דוד שלה. חברה של מליסה נמצאת שם עכשיו. קאט או קת'רין או אולי בעצם סנדרה? לא יודעת, בכל מקרה, היא שומרת על הבית."

אני מהנהן ומעסה את כתפה, עושה את מה שעשיתי מאז ומעולם. "אטפל בכל מה שצריך בטקסס. את רק תדאגי לאבא. אחזור ברגע שאוכל."