לילות קיץ ארוכים

1.

הם הולכים משדה לשדה ומחורשה לחורשה. אחרי שעה של הליכה הם עוצרים ליד עץ, יושבים בצלו וממשיכים.

אם נקרו בדרכם מעיין או באר יאנֶק מעלה דלי מים, והם רוחצים את פניהם ושותים עד שמרווים את צימאונם.

"עייפת?" שואל סבא סרגיי.

"לא," משיב יאנק.

"ננוח מעט ונתקדם."

כך הם נודדים, ותמיד אותם המראות. באביב ובקיץ הם נחים מתחת לעץ, בסתיו ובחורף הם לנים באכסניות דרך או בקיטון של כנסייה.

במעט הכסף שאנשים נותנים להם הם קונים אוכל, אך יש ימים שהם רעבים.

הם מכונים "נוודים". יש כפרים שמתנכלים להם. סבא סרגיי אומר: "זו מנת חלקנו בעולם הזה. אסור להתלונן, המתלונן הוא אומלל."

בדרך הם ממעטים לדבר. אם סבא סרגיי שואל, יאנק עונה במילה או שתיים. סבא סרגיי אינו אוהב דיבורים או פטפוטים. לעתים חולף יום בלא שיוציא מילה מפיו.

אל הכפר הם מגיעים לרוב לפנות ערב, עם שובו של העדר מן המרעה. יאנק אוהב שעה זו: את הריח הלח של התלתן הקצור ואת הריחות של החלב והלחם.

הם אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים.

יאנק מספר לסבא סרגיי מה שעיניו רואות. השינויים אינם רבים, אך כשהוא מגלה שינוי הוא שמח לספר עליו. סבא סרגיי הוא עיוור והטיית ראשו כולה דריכות, לפעמים הוא שואל על מבנה או אסם שבשעתו הרשימו אותו. מסתבר שזיכרונו מופלג.

בקיץ הם יושבים במשך היום מתחת לעץ, מדליקים מדורה וצולים תפוחי אדמה. סבא נתון להרהוריו ויאנק מסתכל בכל הפלאים שמקיפים אותם.

הם אוכלים בלי לדבר. לקראת סיום הארוחה אומר סבא: "הכול טעים מאוד, יש להודות לאלוהים."

לקינוח מכין יאנק כוס תה לסבא סרגיי ומדליק לו את המקטרת. שעה רבה לוגם סבא מן הכוס ויונק מן המקטרת.

הערבים בקיץ נמשכים עמוק לתוך הלילה. יאנק אוהב שעות אור אלו. אם יש להם אבטיח, יאנק מבתר אותו ושניהם אוכלים את פלחיו האדומים.

גם אחר חצות לילה עוד מהבהבות שאריות האור. סבא שואל: "איך נראים השמים?" ויאנק משיב: "עוד יש הרבה אור."

"ובכל זאת מאוחר, צריכים לישון," אומר סבא ומניח את ראשו על שק מקופל ונרדם.

יאנק ממשיך להתבונן באורות הלילה, ובתוך כך רואה את הדרך שעשו מאז הבוקר. עתה ינוחו כאן עד יום ראשון.

ביום ראשון הם הולכים לכנסייה. לנוודים, לחולי עור ולחולי נפש לא מרשים להיכנס פנימה. יאנק מסיר את הכובע מראשו ומניח אותו לרגליו: אות שהוא והאיש שלצדו מבקשים חסד.

לא בקלות נפתחים הלבבות. לרוב ממהרים האנשים לתפילה ומתעלמים מן הנצרכים, אך קורה שאדם שולף שטר מכיסו ומניח אותו בכובעו של יאנק. יאנק חש לברך אותו.

לפני כחודש הוציא אדם מכיסו שטר כסף והניח אותו בכובעו של יאנק. להפתעתם, היה זה שטר של מאתיים. סבא סרגיי בירך את אלוהים וקרא בקול: "אלוהים דואג לבריותיו."

לפעמים הם נשארים על מקומם גם לאחר התפילה. לרוב אין אדם ניגש אליהם, אך קורה שאישה מביאה להם מאכל חם ועומדת לידם עד שהם מסיימים לאכול. לבסוף שואלת: "לאן פניכם מועדות?" סבא סרגיי מונה לפניה את הכפרים הסמוכים ואומר: "יש להניח כי בלילה נלון ביַדובצֶה."

"מישהו מצפה לכם?" היא שואלת משום־מה.

"לא," עונה סבא בקיצור.

"ומה תעשו שם?" היא ממשיכה לשאול.

"נשהה כמה ימים בצלו של עץ ונתקדם הלאה."

"ולאן אתם רוצים להגיע?"

"לאן שיובילו אותנו הרגליים."

לשמע תשובתו של סבא סרגיי האישה מצטחקת בקול. לבסוף אוספת את כלי האוכל ושואלת, "אף פעם לא תגיעו הביתה?"

סבא סרגיי מגלה לה את האמת: "אין לנו בית, השמים הם קורת הגג שלנו."

האישה מתבוננת בו ואומרת: "אדם צריך לדאוג לבית."

"פעם דאגנו ועכשיו חדלנו לדאוג," אומר סבא סרגיי ומפתיע שוב את האישה.

"על כל פנים, תשמרו על עצמכם," היא אומרת ונעלמת.