Trapped_in_the_pain-4
פרק 1
"עדנאן, אני מתחננת בפניך! אני לא מכירה אותו! למה שאשקר לך? למה?" מפחיד, מטיל אימה וזועם בטירוף הוא זרק אותי על הרצפה בכזאת עוצמה שעיניי חשכו וגבי דאב מעוצמת המכה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. אף פעם לא ראיתי אדם מאבד צלם אנוש, אבל באותו רגע זה מה שעמד לפניי, בעל חיים חסר שליטה ובעיניו שנאה יוקדת. התחננתי אליו, האמנתי שבעולם שלנו אפשר לפתור כל דבר בעזרת מילים – אם רק מוצאים את הנכונות. אך לצערי הרב מעולם לא נאלצתי להתמודד עם חיה דמוית אדם, שכחתי שאני נמצאת בעולם שלא הכרתי.
"עדנאן, תקשיב לי, אני מתחננת. אני לא יודעת למה העלילו עליי את השקרים האלה. אני לא מכירה את אסאד... מעולם לא הכרתי אותו." קמתי בזהירות מהרצפה. הוא שתק, נחיריו רטטו כשניסה לשאוף אוויר. בעיניו הירוקות להפליא, שכעת בהקו בזעם וזהרו בחושך כמו עיני טורף אימתני הנערך לתקיפה, לא ראיתי זכר להבנה או לחמלה. הוא פשט את הגלבייה שלו וזרק הצידה. צעדתי לאחור באימה והתבוננתי בחזהו הגדול והשחום עולה ויורד בכבדות. הוא מעולם לא נראה לי עצום כמו ברגע זה.
"לא... לא, בבקשה!" הוא הביט בי מתחת לגבותיו הזעופות וצעד לעברי באיטיות, באיפוק שהפחיד אותי הרבה יותר מאשר לו היה מתנפל עליי מייד. גרוני ניחר והרגשתי את שריריי נדרכים. זינקתי על רגליי ורצתי לעבר הדלת. לא הספקתי להתרחק יותר מדי, הוא תפס בעורפי והשליך אותי על הרצפה כאילו הייתי חסרת משקל, קלה כנוצה. מאובנת מפחד קפאתי על מקומי והתבוננתי בו כשפרם את שרוך מכנסיו. עיניי התרחבו ובניגוד לרצוני מבטי נדד למטה. כמעט צרחתי כשראיתי את האיבר שלו. אני לא אשרוד את זה, אני לא אצליח להכיל אותו ואמות מכאב. פאניקה הציפה אותי. גופי ייקרע ואני אמות מאובדן דם. נשענתי על כפות ידיי וזחלתי לאחור, אך הבדואי רכן לעברי, תפס בקרסוליי ומשך אותי אליו בעוצמה. נפלתי על גבי, אצבעותיי ניסו להיאחז במשהו כשגררתי אותם על פני הקרשים העירומים, מרסקת את ציפורניי.
"עדנאן! לא! אתה לא חיה! די!" זו לא הייתה צעקה אלא צרחה של בעתה. רעדתי בכל גופי כשהתבוננתי בפניו המעוותות מתאווה, בעיניו האפלות שהבטיחו לי את שבעת מדורי הגיהינום. יכולתי לראות שההתנגדות שלי רק הדליקה אותו, דרבנה אותו, שהוא השתעשע בי כמו טורף המתענג על השתוללותה חסרת האונים של ארוחתו ובכך מעוררת את תאבונו אף יותר.
"מה גרם לך לחשוב שאני לא חיה?" הוא חפן את שערי בחוזקה, הרים את ראשי ורכן לעברי. כשמבטינו הצטלבו הבנתי שלא אזכה לרחמים. הגעתי לסופה של הדרך, תמה שעת החסד. קיוויתי בכל ליבי שזה יהיה שונה, רציתי שזה יקרה איתו, אבל אחרת.
"אני מתחננת, עדנאן. אני לא מאמינה לך, אתה לא חיה, אתה אחר. בבקשה, אל תעשה את זה איתי כך."
"איתך זה אמור להיות גרוע אפילו יותר ממה שאת מעלה על דעתך. אני צריך לזיין אותך בחוץ לעיני כולם, ואז לזרוק אותך כדי שכולם יוכלו לזיין אותך בכל החורים ולקרוע אותך לגזרים. אני מציע לך לשתוק ולא להכעיס אותי יותר ממה שאני כבר כועס, או שזה בדיוק מה שאעשה איתך."
"עדנאן," הדמעות נקוו בעיניי, אך הוא לא הביט בהן יותר. לא נותרו בי כוחות להילחם והיה חסר תועלת לצעוק ולהתנגד. הוא חזק ממני, הוא פשוט ירסק אותי לחתיכות. הייתי צריכה לשתוק. הייתי צריכה... אלוהים, למה זה מגיע לי? לא על זה חלמתי... רציתי באמת ובתמים לאהוב אותו, הייתי יכולה להתאהב בו.
"אני אסכים לכל דבר, עדנאן. אכנע כפי שביקשת, רק בבקשה אל תפגע בי כך. אני אכרע על ברכיי וארכין את ראשי, אעשה הכול רק לא כך." ניסיונותיי המגוחכים לעורר את רחמיו עלו בתוהו. שכחתי מיהו באמת חיית טרף חסרת רחמים. הוא רכן לעברי ומחץ את לחיי בעוצמה, דמעות הכאב שלי זרמו עליהן כנחלים.
"תשתקי! עכשיו כבר מאוחר לבקש ממני. היית צריכה לבקש מאסאד שלא ידחוף אותך למיטתו של איבן קאדיר. היית צריכה לספר לי את כל האמת כבר בהתחלה. תשתקי ותתפללי לאלוהים שהחור המטונף שלך ימצא חן בעיניי כדי שאולי אשאיר אותך בחיים, שרמוטה!" הוא קרע את הגלבייה מגופי, השליך אותה הצידה, מחץ את חזי בידו וצבט את הפטמה.
"אַת מרגישה אֶת ההבדל בין ליטוף ועינוג לבין זיון של זונה עלובה?" ניסיתי לסלק את ידו, אך הוא נהם, אחז במפרקים של כפות ידיי והרים אותם מעל לראשי. מבטו היה מוטרף, חסר שליטה ונדמה היה שהוא מוכן להרוג אותי במקום. לא נותרה בו מידת מה של אנושיות למעט חזותו. בנפשו בעבע שטן חסר רחמים שאיבד שליטה על דחפיו בגלל התאווה אליי. הוא משך את הקצה השני של החבל שהיה כרוך סביב צווארי מתח בחוזקה וקשר סביב כפות ידיי. כעת כל תנועה שאעשה עם ידיי תגרום לחבל שעל צווארי להתהדק עד לכדי חנק.
"זה היה יכול להיות שונה בינינו, נסטיה, לו רק היית מי שהאמנתי. אבל את בסך הכול זונה מלוכלכת ואני אזיין אותך כמו הזונה שאת עד שתתפגרי כמו אחרונת הזונות. לא תהיה עוד העמדת פנים. תסתמי את הפה המטונף שלך, אני לא רוצה לשמוע ממך אפילו מילה אחת. בעצם לא, את יכולה לצרוח. אני בטוח שזה ימצא חן בעיניי." הוא פישק את רגליי לרווחה ונעמד מעליי. "אני רוצה להבין למה כולם משתגעים ממך, מוכנים להקריב את עצמם עבורך. אני חייב לדעת למה אסאד רוצה להחזיר אותך. זה בגלל החור הצר שלך למטה? אולי בגלל הפה התאוותן הזה שלך? כנראה שאת שרמוטה עם הרבה ניסיון אם יש לך כזו אחיזה בו. איפה הוא זיין אותך? היו לך בכלל גבולות איתו? זה לא משנה, אל תגידי מילה. אני אנסה עכשיו כל חור וחור בך. איזה אידיוט אני, רציתי אותך אבל לא נגעתי כמו חתיכת... כוס אמק!" הוא דיבר אל עצמו, שמע רק את קולו ולא התייחס אליי כלל.
"לא הייתי עם אף אחד, עדנאן, אבל רציתי... להיות שלך. שלך כדי לאהוב, שלך כדי להרגיש את רכות ידיך, את נשיקותיך. אתה רוצה להגיד לי שלא הרגשת בזה? שלא ראית? הבט בעיניי, אתה רואה בהן שקרים? אתה אמור להיות כל כך חכם. איך אתה לא מבין שעובדים עליך?" הוא תפס בשערי ומשך אותי לעברו בכזאת עוצמה שייבבתי בכאב.
"תשתקי! נמאס לי מהשקרים שלך, אני אתלוש את לשונך מפיך במו ידיי, נחש ארסי שכמוך. אני לא עומד לרחם עלייך, הזמן לכך הסתיים. הזדיינת עם אסאד? היית אחת מהפרוצות שלו? אם היית מספרת לי את האמת, אולי עוד הייתי מסוגל לחוס עלייך."
"לא הייתי! אני נשבעת, לא הייתי עם אף אחד!"
"חלאה... שקרנית!" הוא סטר לי בחוזקה וכשראשי הוטל לאחור מעוצמת המכה, הוא נצמד לצווארי נשך ומצץ והותיר בי סימנים. נהמה בקעה מגרונו כשהוא הרים את ראשו והתבונן בעיניי. ראיתי בעיניו את השנאה אליי, את הדחף החייתי והמטורף לשלוט בי, לשבור אותי, לרסק אותי לרסיסים. הבנתי שאין טעם לצפות ממנו למשהו אחר למעט כאב ואכזריות. פחדתי מהגבר הזה עד מוות וידעתי שלא אשרוד אותו.
"רק אל תכאיב לי, לא הייתי עם אף אחד. בבקשה! אני פוחדת!" הוא התאבן, מבטו ננעץ בעיניי ולמשך שניות בודדות היה נדמה לי שהטירוף נעלם מעיניו – אך התבדיתי.
"ניסיון לא רע, שרמוטה! מי לימד אותך דברים כאלה?!"
"אף אחד לא לימד אותי. לא לימדו אותי כלום, עדנאן." לחשתי והתפתלתי תחת גופו מנסה להיאחז במבטו האכזר.
"רק אל תשבור אותי, אני כל כך פוחדת."
"היית צריכה לחשוב על הפחד הזה קודם, כשהסכמת. מה הבטיחו לך? כסף?"
"סיפרתי לך, הבטיחו לי עבודה בצרפת. אתה יכול לבדוק, אתה יודע איך, ואז גם תגלה שמעולם לא שכבתי עם מישהו."
"אני מתכוון לבדוק את דברייך בדיוק ברגע זה. ואני רוצה שתכאבי בשבילי, שתצעקי בקולי קולות ואולי אאפשר לך לחיות עוד יום."
עצמתי בחוזקה את עיניי כשידיו פישקו את רגליי לצדדים והצמידו את ברכיי לרצפת העץ. רעדתי מזעזוע ואימה כשאצבעותיו פלשו לתוכי, מתחו אותי באכזריות, משפילות אותי בכל תנועה חסרת רגש.
"אממ צרה, לכן חשבתי שאני הראשון שלך. את זונה קטנה וצרה, נסטיה." הוא גנח בצרידות באוזני כשהצמיד אותי במשקלו אל רצפת העץ החשופה. טלטלתי את עצמי לכל עבר, משכתי בידיי והחבל רק התהדק סביב גרוני ביתר שאת. רעדתי ללא שליטה, אגלי זיעה נקוו על גופי. "צרה מאוד, מאוד," מעוצמת הכאב נפערו עיניי לרווחה וצרחתי באימה. אצבעותיו הוחלפו במשהו שמתח אותי בכל כך הרבה כוח עד שנשימתי נעתקה ופי נותר פעור. הוא הטיח את גופו קדימה והרגשתי כיצד אני נקרעת מבפנים, כאב חד שיסע את בטני ורגליי. נשכתי את שפתיי עד זוב דם, נעצתי את ציפורניי המרוטשות בקרשים ואז מתחתי את ידיי כמה שיכולתי. כשהחבל התהדק סביב גרוני כל מה שרציתי היה רק למות. אבל הוא לא נתן לי, ובמקום זה דאג להתיר את הקשרים ולשחרר את ידיי. מייד נעצתי את אצבעותיי בכתפיו בניסיון להדוף אותו ממני. עדנאן דחף את גופו קדימה וחדר עמוק יותר לתוכי, ידיו אחזו בירכיי בחוזקה ולא אפשרו לי לסגת ממנו. סבלתי, הרגשתי שעוד תנועה אחת שלו בתוכי ואמות מכאב. זה היה עינוי נורא. התבוננתי בתקרה במבט מזוגג מבעד לדמעות שזרמו על לחיי. קיוויתי שיוציאו אותי להורג לאחר מכן. כל חלום שהיה לי לחיות, לחזור לביתי – נגוז. כבר לא רציתי דבר. עדנאן שחרר לפתע את אחיזתו הכואבת, הרים את ראשו, לרגע אחד בהה בעיניי ואז חדר לתוכי עמוק אף יותר. שפתיו עטו על שפתיי, לשונו נדחפה עמוק לפי. לא יכולתי לסבול אותו יותר בתוכי, הצריבה שבין רגליי הייתה בלתי נסבלת והכאב לא פסק. גופי נקרע לגזרים וחששתי לזוז, פחדתי שכל תנועה תכאיב לי יותר. שפתיו שרפרפו על צווארי וגלשו מטה לחזה שלי עוררו בי רק תחושות של סלידה ואימה, רציתי להיות אחרי הסיוט הזה.
"אל שיתא, הגוף שלך יותר מתוק ממה שתיארתי לעצמי, והריח שלך... מה את עושה לי, נערת חורף קטנה שלי. את משגעת אותי, מטריפה אותי. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי, כאילו שטן השתלט על נשמתי."
קולו היה צרוד ומקוטע ואני שמעתי את דבריו מבעד לערפל הכאב שפקד את גופי. כל מה שרציתי היה רק להיפטר מהאיבר שלו שטבח בתוכי. אבל הוא לא עצר לרגע והמשיך במסע העינויים שלו כששפתיו שירדו במורד צווארי לשדיי ופטמותיי, נישקו, ליקקו ומצצו. שנאתי את הצמרמורת שעברה בי למשמע קולו.
"אני לא יכול לעצור, לא יכול..." הוא נהם וטמן את פניו בצווארי, נישק ונשך בעת ובעונה אחת בחוסר שליטה. הכאב מילא את כולי, הייתי חבולה ומדממת, גופי מכווץ מההלם. ייבבתי, רעדתי, בהיתי בקורות גג הצריף כשהוא המשיך לנוע מעליי במהירות שרק הלכה וגברה, משסע אותי שוב ושוב, עד שידיו אחזו בי בחוזקה והוא צעק. התאבנתי, דמעות זלגו על לחיי, גופי היה פצע פתוח, משהו חם ניגר מתוכי ותחושת הצריבה החריפה.
"אל שיתא," הוא נישק את הדמעות שיָבְשו על פניי, וכל מה שאני רציתי היה למות. ייחלתי להוצאתי להורג, כי ידעתי שאם לא הוא יפגע בי כך שוב ובפעם הבאה אני לא אעמוד בזה. תחושת האיבר שלו בתוכי נותרה גם כאשר הוא יצא ממני ונשכב לצידי. כבר לא בכיתי. הוא שתק כמה רגעים ואז הסתובב לעברי. מגע ידיו הגסות על גופי גרם לי להתעוות באימה, אך הוא אסף אותי אל גופו בכוח.
"זו הייתה פעם ראשונה לא מוצלחת במיוחד, אל שיתא. הפעם הבאה תהיה טובה יותר."
לא, אלוהים אדירים, לא! אני לא רוצה שום אחר כך. אני לא רוצה יותר כלום! צרחתי בשקט בתוכי. לא הצלחתי להניע את גופי, הייתי משותקת מאימה ומפחד, הכאב במקום שאליו הוא חדר בכוח היה בלתי נסבל. שמעתי אותו קם ויוצא וכשחזר לאחר כמה דקות, סובבתי את ראשי לצד השני. לא רציתי לראות אותו או לשמוע אותו.
"הבאתי מים. תשטפי את עצמך. את מדממת." לא הייתי שם, כבר לא היה אכפת לי. לא רציתי לשטוף את עצמי, לא רציתי לזוז. התפללתי למותי.
"את שומעת אותי?" הוא רכן לעברי, חפן את לחיי וקירב אותי אליו.
"תתרחצי." לא הצלחתי לשלוט בדמעות והן זלגו שוב על לחיי. האם זה כל כך פשוט? מה עם הפצעים שנפערו בנפשי, מי יטפל בהם?
"עד כדי כך כואב לך?" הוא נשמע דואג, אבל זה היה מאוחר מדי.
"בבוקר אביא אלייך את ג'אבירה."
עצמתי את עיניי וכיסיתי את פניי בידיי כשהרגשתי אותו מנגב את החלק הפנימי של ירכיי. שום דבר ממה שאעשה או אומר לא משנה. הוא ממילא יעשה רק את מה שהוא רוצה. הושפלתי עד עפר, הרגשתי שהכאב הפיזי והנפשי נגעו בכל מקום בגופי. התגלגלתי רחוק ממנו ככל האפשר ושקעתי לשינה טרופה, מסויטת. צעקות וקולות שהגיעו מבחוץ, העירו אותי.
"להרוג את השרמוטה של אסאד!" מהלומות הוטחו על קירות הצריף. עדנאן קם במהירות, לבש את הגלבייה ויצא אל ההמון שבחוץ. המפלצת הזו, על אף הסכנה לחיי חשתי הקלה כשהוא הלך. הלוואי שלא יחזור. הוא ואנשיו חיות לעולם לא אהיה לחלק מהעולם הזה, והם גם לעולם לא יקבלו אותי.
"כולם להתפזר! לא תהיה כאן הוצאה להורג." קולו גבר על צעקותיהם.
"מה זאת אומרת 'לא תהיה'?"
"היא זונה של אסאד, עדנאן. למה לא להרוג אותה? מה עם הנקמה שלנו על דם אחינו שנשפך?"
"אני. אמרתי. לא!"
למה לא? אני רוצה למות, אני רוצה שיוציאו אותי להורג, זה הדבר הכי נכון עבורי.
מסוחררת וכואבת ניסיתי להתרומם, עדיין הרגשתי שמשהו תחוב עמוק בתוכי. רגליי רעדו כשניגשתי לפתח, דחפתי את הדלת ויצאתי החוצה. אנשים שאחזו בידיהם אבנים הקיפו את הצריף. מול הפתח, לפני כולם, עמדה אותה אישה זקנה לבושה שחורים, קרובת המשפחה של אמינה. ביד אחת היא אחזה לפיד בוער ביד השנייה אבן גדולה.
"הנה השרמוטה יצאה! הנה היא! תהרגו אותה! את המכשפה הארורה! בגללה נהרגו הבנים, הבעלים והאבות שלנו!"
עדנאן הסתובב לעברי מופתע והספיק לאסוף אותי בזרועותיו לפני שהתמוטטתי. קולו נשמע לי עמום עכשיו.
"שום הוצאה להורג! אנשיו של אסאד שיקרו לנו! לכו מכאן כולכם!"
"היא סובבה אותך, היא שקרנית!"
"כן! המכשפה כישפה אותך! הזונה עם השיער הלבן."
"את עוד מעיזה להתווכח איתי? אני אתלוש את לשונך ואוציא להורג באופן אישי את מי שרק יחשוב על להתקרב אליה. ברור? לא אכפת לי גם אם זו אישה או ילד. כל אחד! עכשיו עזבו אותנו לבד. לכו." הוא נשא אותי פנימה כשאני חצי מעולפת, הניח על המזרן וכיסה את גופי במשהו חם.
"נערת חורף עקשנית, עוד מוקדם לך למות. רק הייתי רוצה לדעת מה לעזאזל כל הסיפור הזה." קולו השנוא נשמע לידי. רציתי שהוא ייעלם ושבדרך פלאית אתעורר מחובקת בזרועותיה של אימא שלי.
"ריפאט, תוציא את אנשיו של אסאד מהבור. נחקור אותם שוב."
"הם מתים, עדנאן. כולם!"
חני דשל (בעלים מאומתים) –