לכי לשטוף פנים

פרק 1 השקר: משהו אחר יעשה אותי מאושרת

בשבוע שעבר עשיתי פיפי במכנסיים.

לא הרטבתי לגמרי את המכנסיים, כמו בפעם ההיא במחנה קיץ כשהייתי בת עשר. אז, כששיחקנו "כיבוש הדגל", לא הצלחתי להתאפק אפילו שנייה נוספת. לא רציתי להודות שעשיתי פיפי במכנסיים, אז שפכתי על עצמי בקבוק מים. את מוזמנת לדמיין איך ברגע שכל הבגדים שלי היו רטובים, אף אחד לא ידע — ובמיוחד לא כריסטיאן קלארק, אהבת הקיץ שלי. כבר אז הייתה לי תושייה.

לאחרים נראה מוזר שפתאום הייתי רטובה לגמרי?

מן הסתם.

אבל בכל רגע נתון אני מעדיפה להיות המוזרה מאשר זאת שמשתינה במכנסיים.

בשבוע שעבר לא הגעתי לאותה רמה של פיפי במכנסיים. זה היה רק הטפטוף הזה של "דחפתי שלושה תינוקות מתוך הגוף שלי".

לידת תינוק היא כמו שיגור חללית. הכול נהרס בדרך החוצה, וזה אומר שלפעמים אני עושה פיפי במכנסיים. אם פיסת המידע הזאת פוגעת ברגשותייך העדינים, אני מניחה שאת לא סובלת מבעיות שליטה בשלפוחית ושולחת לך את ברכותיי. אבל אם החוויה שלי נשמעת לך הגיונית, כנראה גם את סובלת מהבעיה הזאת, מה שאומר שכנראה צחקת קצת הרגע, כי יצא לך לחוות בדיוק אותה מבוכה.

קפצתי עם הבנים שלי בחצר האחורית שלנו, ואחד מהם ביקש שאראה לו איך אני עושה קפיצת שפגט. זו המיומנות הידועה היחידה שלי על טרמפולינה, ואם אני כבר אוזרת אומץ ועולה על מלכודת המוות הקפיצית הזאת, תאמיני לי שאני משקיעה בזה את כל כולי. רגע אחד עפתי באוויר כמו אחת מהבנות הקטנטנות האלה שזורקים ותופסים בתחרויות אקרובטיקה, וברגע הבא המכנסיים הקצרים שלי היו רטובים. אף אחד לא שם לב — אלא אם כן נביא בחשבון את הגאווה שלי — אבל זה קרה. הייתי חייבת להמשיך לקפוץ כדי שהרוח תייבש לי את המכנסיים. יש לי תושייה, זוכרת? גם התזמון היה מושלם, כי פחות מחצי שעה לאחר מכן עלה לפייסבוק פוסט מתוזמן אוטומטית שבו ראו אותי מודדת שמלות לטקס האוסקר.

לפני שתקבלי רושם מוטעה, תני לי להבהיר שאני לא אלגנטית מספיק כדי להשתתף בטקס חלוקת פרסי האקדמיה, אבל אני נשואה לבחור שווה בטירוף. גם הוא לא אלגנטי במיוחד בדרך כלל, אבל העבודה שלו בהחלט כן. וזה אומר שלפעמים אני זוכה ללבוש שמלות של נסיכה ולשתות יין ללא הגבלה באולמות נשפים מוארים היטב. במקרים האלה עולות לאינסטגרם או לפייסבוק תמונות שלנו מגונדרים ומלאי גלאם, והאינטרנט משתגע. זו פיסת נדל"ן משובחת לאנשים שכותבים לי איך החיים שלי זוהרים, ואיזה עולם אופנתי ומסוגנן ומושלם בטח יש לי. וכל מה שאני יכולה לחשוב כשאני קוראת את התגובות האלה זה, הרגע עשיתי פיפי במכנסיים, בפומבי, כשאני מוקפת בבני־אדם אחרים. השתנתי באוויר, פשוטו כמשמעו, תוך מתיחת רצועות הברכיים שלי לתנוחות ספורט בלתי אפשריות, רק כדי להרשים את בני בן השלוש.

תקשיבי, אני הכי פחות זוהרת שאפשר להיות.

ואני לא מתכוונת לומר הכי פחות זוהרת בסגנון הזה של "כוכבים הם בדיוק כמונו". לא בסגנון של גווינֶת פאלטרו שיצאה מהבית בלי איפור וניסתה לשכנע אותנו עם העור המושלם שלה והשיער הבלונדיני־מלאכי שלה שהיא פשוט בחורה רגילה בחולצה שעולה ארבע מאות דולר.

לא, אני מתכוונת לזה כפשוטו.

אני לא זוהרת. אני אלף אחוז חנונית, אחת מהנשים הכי חנוניות שייצא לך לפגוש בחיים. אם הצלחתי משום מה לשכנע אותך אחרת מפני שאני מנהלת אתר לייף־סטייל עם תמונות יפות או מפני שהשיער שלי נראה לפעמים זוהר במיוחד באינסטגרם, תני לי לסדר לך את העובדות, אחותי: אני לא אישה מושלמת לבעלי, לא אימא מושלמת, לא חברה או בוסית מושלמת, ובטח שלא מאמינה נוצרייה מושלמת. אפילו. לא. קרוב. אני לא מושלמת בשום דבר שאני עושה — טוב, חוץ מהכנה ואכילה של תבשילים שמבוססים בעיקר על גבינה. אבל בעניינים האחרים, ענייני החיים? אוי, אחותי, לא קל לי.

אני מרגישה שחשוב להגיד את זה. חשוב מספיק כדי לבסס על העניין הזה ספר שלם, למען האמת, כי אני רוצה לוודא שתשמעי את זה.

אני פגומה להחריד מכל כך הרבה בחינות, גדולות וקטנות וצדדיות ועוקפות, ואני מתפרנסת מלהגיד לנשים אחרות איך לשפר את החיים שלהן. אני — עם משטרי האימונים שלי ומתכוני עשי זאת בעצמך לתכשירי הבהרת העור. אני — עם הטיפים להכנת ארוחת חג והרשימות המסודרות שמפרטות איך לגדל את הילדים. אני — אני נכשלת.

כל. הזמן.

זה חשוב, כי אני רוצה שתביני, חברה יקרה ומתוקה שלי, שכולנו לא עומדות בציפיות. אבל למרות שאני נכשלת שוב ושוב ושוב, אני לא נותנת לזה להרתיע אותי. אני בכל זאת קמה כל בוקר ומנסה שוב להפוך לגרסה משופרת של עצמי. בימים מסוימים אני מרגישה שאני מתקרבת לגרסה הטובה ביותר. בימים אחרים אני אוכלת גבינת שמנת לארוחת ערב. אבל מתת החיים היא שמחר נקבל הזדמנות נוספת.

במקום כלשהו לאורך הדרך נשים קיבלו מידע שגוי. או בעצם, אנחנו מקבלות כל כך הרבה מידע שגוי, שכבר הסרנו את אחריותנו מכל מה שקורה לנו. אנחנו חיות בחברה של הכול או כלום שאומרת שאני צריכה להיראות, להתנהג ולדבר באופן מושלם או פשוט להודות בתבוסתי ולהפסיק לנסות.

וזה מה שהכי מדאיג אותי — שהפסקת לנסות. אני מקבלת הודעות מהקוראות שלי וקוראת אלפי תגובות לפוסטים שלי ברשתות החברתיות. חלק מהן מרגישות שהחיים הכניעו אותן עד כדי כך שהן פשוט ויתרו. אַת מטען עודף שהושלך מהספינה ונסחף עם הגאות. כל כך קשה להמשיך עם המשחק הזה, אז הפסקת לשחק. אה, בטח, את עדיין כאן. את עדיין מגיעה לעבודה, עדיין מכינה ארוחת ערב ומטפלת בילדים שלך, אבל את כל הזמן מנסה להשלים פערים. תמיד מרגישה שאת נשרכת מאחור, מובסת.

החיים לא אמורים להביס אותך כל הזמן. לא נועדנו רק לשרוד בחיים האלה — נועדנו לחיות.

מובן שיש תקופות או רגעים שבהם את מרגישה אובדן שליטה, אבל הרגעים שבהם את מרגישה שאת טובעת אמורים להיות קצרים. הם לא אמורים להיות כל קיומך! החיים היקרים שקיבלת הם כמו ספינה המנווטת את דרכה באוקיינוס, ואת אמורה להיות רב־החובל שלה. ברור שיש זמנים שבהם הסערות מטלטלות אותך או מציפות את הסיפון במים או שוברות את התורן לחצי, אבל אז את צריכה להילחם כדי למצוא שוב את דרכך, לפנות את המים מהסיפון דלי אחרי דלי. את צריכה להיאבק כדי לאחוז שוב בהגה. אלה החיים שלך. את אמורה להיות הגיבורה של הסיפור שלך.

זה לא אומר שאת אנוכית. זה לא אומר שאת נוטשת את אמונתך הדתית ומפסיקה להאמין במשהו שהוא גדול ממך. זה אומר שאת לוקחת אחריות על החיים שלך ועל האושר שלך. ואם לומר זאת אחרת — באופן קשוח יותר, כזה שבטח יגרום לי לחטוף בוקס בפרצוף — אם לא טוב לך, זה באשמתך.

כשאני אומרת שלא טוב לך, אני מתכוונת ללא טוב לך. לא למדוכאת. דיכאון אמיתי נובע מגנטיקה ומהאיזון הכימי בגוף. כמישהי שהתמודדה עם דיכאון באופן אישי, אני מרגישה חמלה עצומה כלפי כל מי שמתמודדת עם המחלה הזאת. אני גם לא מתכוונת לעצובה. עצב או יגון כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטתך — כמו אובדן מישהו אהוב שמרסק את הנשמה — הם לא משהו שאפשר לעבור בקלות או במהירות. עצב וכאב הם דברים שאת צריכה לשבת איתם וללמוד להכיר אותם, אחרת לעולם לא תצליחי להמשיך הלאה.

כשאני אומרת שלא טוב לך אני מתכוונת לומר שאת לא מרוצה, שאת מעורערת, מתוסכלת, כועסת — כל אחד מהרגשות האלה, ואחרים, שגורמים לנו לרצות להתחבא מהחיים שלנו במקום לקבל אותם בזרועות פשוטות לרווחה, כמו בשיר ההוא של להקת קְריד. כי אנשים שטוב להם — אלה שנהנים מהחיים שלהם תשעים אחוז מהזמן — קיימים. ראית אותם. האמת היא שברגע זה את קוראת ספר שנכתב על ידי מישהי כזאת.

בסופו של דבר, אני חושבת שעל זה אנשים כותבים בתגובות שלהם לתמונות שאני מעלה לרשתות החברתיות. הם אומרים, "החיים שלך נראים כל כך מושלמים," אבל אני חושבת שהם מתכוונים לומר, "נראה שיש לך חיים מאושרים. את נראית מרוצה. את תמיד אופטימית ואסירת תודה. את תמיד צוחקת."

אני רוצה להסביר למה...

לא הייתה לי התחלה קלה. האמת היא שאם אהיה ממש כנה, אשתמש במילה טראומטית כדי לתאר את ילדותי. הבית שלנו היה כאוטי — הוא נע מהפסגות הגבוהות ביותר לתהומות העמוקות ביותר. היו בו מסיבות גדולות, מלאות בבני משפחה ובחברים, ואחריהן צרחות ומריבות ובכי. חורים בקוטר של אגרופים נפערו בקירות וצלחות התנפצו על רצפת המטבח. אבא שלי התמודד עם לחץ באמצעות כעס. אימא שלי התמודדה עם לחץ באמצעות שכיבה במיטה במשך שבועות. כמו רוב הילדים שגדלים באופן דומה, לא ידעתי שיש דרך אחרת להיות משפחה.

ואז, כשהייתי בת ארבע־עשרה, אחי הגדול ריאן התאבד. הדברים שראיתי וחוויתי באותו יום ירדפו אותי לנצח, אבל הם גם שינו אותי באופן יסודי. הייתי בת הזקונים מתוך ארבעה ילדים, ועד אותה נקודה העברתי את חיי בבורות כמעט מוחלטת באשר לעולם שמחוץ לביתי. אבל כשריאן מת, הבית שלנו — שגם קודם היה סוער ומופרע — התרסק לרסיסים. אם החיים בבית היו קשים לפני שהוא מת, הם נעשו קשים מנשוא אחרי מותו.

התבגרתי בן יום, ובלב הצער והפחד והבלבול שמותו השרה עלי, זיהיתי אמת גדולה: אם אני רוצה חיים טובים יותר מאלה שגדלתי לתוכם, אני זאת שצריכה ליצור אותם.

כשאחי מת הייתי בכיתה ט', ומייד התחלתי ללמוד כמה שיותר מקצועות כדי לסיים מוקדם את לימודיי בבית הספר. בסוף כיתה י"א קיבלתי את תעודת הגמר שלי ועברתי ללוס אנג'לס, העיר הגדולה הקרובה ביותר לעיירה הקטנה בקליפורניה שבה גדלתי. לעכברת כפר כמוני, לוס אנג'לס נראתה כמו מקום שכל החלומות יכולים להתגשם בו. הייתי בת שבע־עשרה, לא בוגרת מספיק אפילו כדי לקבל קו טלפון משלי או לחתום על חוזה השכירות שלי בעצמי, אבל התמקדתי רק בזה שאני סוף־סוף יוצאת משם. במשך שנים חייתי בתוהו ובוהו של בית ילדותי וחשבתי, יבוא יום ואצא מכאן, ואז אהיה מאושרת.

איך יכולתי לא להיות מאושרת בלוס אנג'לס? בלעתי בשקיקה כל סנטימטר מהעיר ברגע שכף רגלי דרכה על אדמתה. ספגתי אל קרבי את האנרגיה המטורפת של הוליווד והתאמתי את עצמי לקצב גלי האוקיינוס השקט שנשברו אל החוף. קו הרקיע הרב־ממדי גרם לי להרגיש אשת העולם הגדול. התפעלתי מהנופים שרק תיירים רואים.

רוב האנשים לא שמים לב לעצים בבוורלי הילס, הם עסוקים מדי בלחמוד את הארמונות שניצבים מאחוריהם, אבל העצים היו אחד הדברים הראשונים שראיתי. התענגתי על היופי הצרוף שלהם, כי יופי כזה לא היה קיים במקום שגדלתי בו. העניין הוא שהעצים בבוורלי הילס תואמים. בכל רחוב, מעבר לכל פינה, ואפילו בלב הבלגן של עיר סואנת, אפשר לראות שורה אחרי שורה של סימטריה מושלמת — תערובת מסודרת של אורנים ודקלים ועצי קמפור. שתילתם תוכננה בידי אדריכל הנוף המקורי של העיר בתחילת המאה העשרים. הם מחבקים את הרחובות הרחבים בשורות ערוכות בקפידה, זקיפיה הדוממים של אחת הערים העשירות ביותר בעולם. אחרי חיים בתוהו ובוהו, התמוגגתי מהסדר.

סוף־סוף, חשבתי לעצמי, אני נמצאת במקום שאני מרגישה שייכת אליו.

העונות התחלפו והזמן חלף, והעיר החדשה שלי לימדה אותי את אחד השיעורים החיוניים ביותר שלמדתי בחיי: מעבר דירה, נדידה או עזיבת מקום מגורים הם רק גיאוגרפיה. מעבר כזה אינו משנה את מי שאת. הוא משנה רק את הנוף שמחוץ לחלון שלך. את צריכה לבחור להיות שמחה, אסירת תודה ומסופקת. אם אלה הדברים שתבחרי בהם בכל יום ויום, בגלל או למרות המקום שבו את נמצאת ומה שקורה לך, תהיי מאושרת.

אני פוגשת את אמנדה, החברה הכי טובה שלי, כמה פעמים בשנה. בכל פעם אנחנו מדברות עד שכואב לנו הגרון וצוחקות עד שכואבות לנו הלחיים. אמנדה ואני ניהנה באותה מידה אם נשתרע בסלון שלי או אם נשכב על החוף במקסיקו. ברור שמקסיקו יפה יותר, מזג האוויר בה נעים יותר ויש שם גישה קלה יותר לקוקטיילים עם מטרייה זעירה, אבל אנחנו יכולות ליהנות מאוד גם בחצר האחורית שלי או מאחורי מכולת האשפה במגרש החניה של וולמארט, כי אנחנו כל כך מתרגשות לבלות יחד. כשאת מחויבת כולך לחיים שלך, מעורבת בהם לחלוטין ובוחרת ליהנות מהם, לא משנה איפה את או אילו דברים שליליים ניתכים עלייך. את תמצאי את האושר, כי הוא לא תלוי במקום שבו את נמצאת אלא במי שאת.

אלה הדברים שעזרו לי:

1. הפסקתי להשוות את עצמי. הפסקתי להשוות את עצמי לאנשים אחרים, והפסקתי גם להשוות את עצמי למי שחשבתי שאני אמורה להיות. השוואה היא מות השמחה, והאדם היחיד שאת צריכה להיות יותר טובה ממנו הוא מי שהיית אתמול.

2. הקפתי את עצמי בחיוביוּת. אני מתכווצת רק מלכתוב את זה, כי זה נשמע כמו פוסטר שראית על הקיר של אולם ההתעמלות בחטיבת הביניים, אבל גם אם זה דביק — זו בשורה אמיתית. את נעשית דומה לאנשים שסובבים אותך. את הופכת להיות מה שאת צורכת. אם את מוצאת את עצמך בצניחה או מרגישה שאת חיה במקום שלילי, תסתכלי היטב על מי ומה שאת רואה מסביבך כל יום.

3. הבנתי מה עושה לי טוב, ואני עושה את הדברים האלה. נדמה שזה הרעיון הכי מובן מאליו בעולם, אבל האמת היא שמעט מאוד אנשים בוחרים בכוונה תחילה את הדברים שמסבים להם שמחה. לא, אני לא מתכוונת לומר שאפשר לבנות את החיים סביב עיסויים וארוחות שחיתות (אם כי אולי את יכולה לעשות את זה, נערת זוהר שכמוך). כוונתי היא שתקדישי זמן רב יותר לדברים שמזינים את נשמתך: יותר צעידות ארוכות עם הכלב, פחות פעולות התנדבות במסגרת ההיא שאת מרגישה מחויבת אליה אבל למעשה שונאת. את אחראית לחייך, אחותי, ואין בהם דבר אחד שאת לא מאפשרת לו להיות שם. תחשבי על זה.