לכתוב

דווקא בתוך בית נמצאים לבד. לא מחוץ לבית אלא בתוכו. בפארק יש ציפורים, חתולים. אבל גם, פעם, סנאי, חמוס. לא נמצאים לבד בפארק. אבל בתוך הבית, נמצאים כל־כך לבד עד שהולכים לפעמים לאיבוד. עכשיו אני יודעת שנשארתי בתוך הבית עשר שנים. לבד. בשביל לכתוב ספרים שהוכיחו לי, לעצמי ולאחרים, שאני הסופרת שאני. איך כל זה קרה? ואיך אפשר לומר את זה? מה שאני יכולה לומר הוא, שהבדידות הזאת של נוֹפְל, אני יצרתי אותה. בשבילי. ושרק בבית הזה אני לבדי. בשביל לכתוב. בשביל לכתוב לא כמו שכתבתי עד אז. אלא לכתוב ספרים שאינם מוכרים לי עדיין ושמעולם לא החלטתי עליהם ושאיש לא החליט עליהם מעולם. כאן כתבתי את שבי הקסם של לוֹל ו. שטיין ואת סגן הקונסול. ואחר־כך עוד ספרים, אחרי שני אלה. הבנתי שאני אדם בודד עם הכתיבה שלי, בודדה ורחוקה מאוד מהכול. זה נמשך אולי עשר שנים, אני כבר לא זוכרת, לעתים רחוקות חישבתי את הזמן שעובר בכתיבה, או את הזמן בכלל. חישבתי את הזמן שעבר בציפייה לרוֹבֶּר אַנטֶלם ולמארי־לואיז, אחותו הצעירה. אחר־כך כבר לא חישבתי שום דבר.

שבי הקסם של לול ו. שטיין וסגן הקונסול, את אלה כתבתי למעלה, בחדרי, החדר עם הארונות הכחולים, שלמרבה הצער נהרסו עכשיו בידי בנאים צעירים. לפעמים כתבתי גם כאן, ליד השולחן הזה בסלון.

את הבדידות הזאת, של הספרים הראשונים, שמרתי. לקחתי אותה אִתי. את הכתיבה שלי לקחתי תמיד אתי לאן שלא הלכתי. לפריס, לטרוּביל. או לניו־יורק. טרוביל הוא המקום שבו עצרתי בשיגעון את עתידה של לולה ולרי שטיין. בטרוביל גם הופיע לפני שמו של יאן אנדרֶאָה סטיינר בוודאות בלתי נשכחת. לפני שנה.

הבדידות של הכתיבה היא בדידות שבלעדיה הכתוב לא נוצר, או שהוא מתפורר, מידלדל ודמו אוזל מרוב חיפוש מה עוד לכתוב. הכתוב מאבד את דמו, והסופר אינו מזהה אותו עוד. קודם כול צריך שלא יוכתב לעולם למזכירה כלשהי, מיומנת ככל שתהיה, ולעולם, בשלב זה, שלא יינתן למו״ל כלשהו לקריאה.

דרושה תמיד הפרדה מן האנשים האחרים הסובבים את האדם שכותב ספרים. זוהי בדידות. זוהי בדידותו של הסופר, בדידותו של הכתוב. כדי להתחיל בדבר, הכותב שואל את עצמו מה פשר השקט הזה שסביבו. ולמעשה בכל צעד שעושים בתוך בית ובכל שעות היום, בכל האורות, בין שהם אורות של החוץ ובין שהם אורות של מנורות שהודלקו במשך היום. הבדידות הממשית הזאת של הגוף הופכת לַבדידות הבלתי מחוּללת של הכתוב. כבר בתקופה ההיא של בדידותי הראשונה גיליתי שלכתוב הוא הדבר שאני צריכה לעשות. כבר קיבלתי אישור לכך מרֶמוֹן קֶנו. השיפוט היחיד של רמון קנו, המשפט הזה: ״אל תעשי שום דבר אחר, כתבי.״

לכתוב, זה היה הדבר היחיד שמילא את חיי והפיח בהם קסם. זה מה שעשיתי. הכתיבה מעולם לא עזבה אותי.

חדרי איננו מיטה, לא כאן, לא בפריס, לא בטרוביל. זהו חלון מסוים, שולחן מסוים, הרגלים של דיו שחורה, מותגים של דיו שחורה שכבר אינם בנמצא, זהו כיסא מסוים. והרגלים אחדים שאני שבה אליהם תמיד, לאן שלא אלך, היכן שלא אהיה, אפילו במקומות שבהם אינני כותבת, כמו למשל בחדרי מלון, ההרגל להחזיק תמיד ויסקי במזוודה למקרה של נדודי שינה או של ייאוש פתאומי. במהלך התקופה ההיא היו לי מאהבים. לעתים רחוקות נותרתי ללא מאהבים כלל. הם התרגלו לבדידות של נופְל. והיא, על־פי קסמה, הרשתה להם לפעמים, בתורם, לכתוב ספרים. לעתים נדירות נתתי למאהבים הללו לקרוא את ספרַי. נשים אינן צריכות לתת למאהביהן לקרוא את הספרים שהן כותבות. כשהייתי מסיימת פרק, הייתי מחביאה אותו מפניהם. הדבר כל־כך נכון באשר לי, שאני תוהה איך נוהגים במקום אחר או איך נוהגים אחרת כשאת אשה ויש לך מאהב או בעל. צריך גם, במקרה הזה, להסתיר מן המאהבים את אהבת הבעל. בעלי שלי, איש מעולם לא תפס את מקומו. כל יום מחיי אני יודעת זאת.

הבית הזה הוא המקום של הבדידות, ועם זאת הוא משקיף אל רחוב, אל כיכר, אל בריכת מים עתיקה, אל מתחם בית־הספר של הכפר. כשהבריכה מתכסה קרח באים ילדים להחליק ומפריעים לי בעבודתי. אני מניחה להם, לילדים האלה. אני משגיחה עליהם. כל אשה שהיה לה אי־פעם ילד משגיחה על הילדים האלה, החצופים, המטורפים, כמו כל הילדים. אבל איזה פחד, בכל פעם, הנורא מכול. ואיזו אהבה.

לא מוצאים את הבדידות, עושים אותה. הבדידות נעשית לבד. אני עשיתי אותה. משום שהחלטתי שדווקא שם עלי להיות לבד, שם אהיה לבדי בשביל לכתוב ספרים. כך זה קרה. הייתי לבדי בבית הזה. הסתגרתי בתוכו – גם פחדתי כמובן. ואחר־כך אהבתי אותו. הבית הזה הפך להיות הבית של הכתיבה. הספרים שלי יוצאים מן הבית הזה. גם מן האור הזה, מן הפארק. מן האור הזה שחוזר מן הבריכה. נדרשו לי עשרים שנה כדי לכתוב את מה שאמרתי עכשיו.

אפשר לצעוד בבית הזה לכל אורכו. כן. אפשר גם ללכת בתוכו הלוך ושוב. וחוץ מזה ישנו הפארק. שם יש עצים בני אלף ועצים צעירים עדיין. ויש ארזיות ועצי תפוח, עץ אגוז, שזיפים, דובדבן אחד. המשמש מת. לפני חדרי נמצא הוורד הנפלא מהאיש האטלנטי. ערבה. יש גם עצי דובדבן יפני, אירוסים. ומתחת לחלון שבחדר המוסיקה יש קמליה, ששתל לכבודי דיוניס מַסקולו.

קודם ריהטתי את הבית ואחר־כך צבעו לי אותו. ואחר־כך, אולי שנתיים מאוחר יותר, התחילו חיי אתו. סיימתי את לול ו. שטיין כאן, כתבתי את הסוף כאן ובטרוביל לנוכח הים. לבד, לא, לא הייתי לבד, היה גבר אתי בכל התקופה ההיא. אבל לא דיברנו על זה. כיוון שכתבתי, צריך היה להימנע מלדבר על ספרים. הגברים לא סובלים את זה: אשה שכותבת. זה אכזרי לגבר. זה קשה לכולם. חוץ מאשר לרובר א’.

יחד עם זאת בטרוביל היה החוף, הים, מרחבי השמים, חולות. וכאן, זאת היתה הבדידות. בטרוביל הסתכלתי על הים עד לַאין. טרוביל היא הבדידות של חיי כולם. אני עדיין מחזיקה בבדידות הזאת, שם, בלתי מוכנעת, סביבי. לפעמים אני סוגרת את הדלתות, אני מנתקת את הטלפון, אני מנתקת את קולי, אני לא רוצה יותר כלום.

אני יכולה לומר מה שאני רוצה, לעולם לא אגלה מדוע כותבים ואיך לא כותבים.

לפעמים כשאני לבדי כאן, בנופְל, אני מזהה דברים, כמו רדיאטור. אני נזכרת שהיה מדף עץ גדול מעל הרדיאטור ושלעתים קרובות ישבתי שם, על המדף הזה, כדי לראות את המכוניות עוברות.

כאן, כשאני לבדי, אני לא מנגנת בפסנתר. אני מנגנת לא רע, אבל אני מנגנת מעט מאוד כי אני חושבת שאינני יכולה לנגן כשאני לבד, כשאין אף אחד מלבדי בתוך הבית. מאוד קשה לשאת את זה. כי נראה שפתאום יש לזה משמעות. והרי רק הכתיבה יש לה משמעות במקרים פרטיים מסוימים. כי אני עוסקת בה, עובדת בה. ואילו הפסנתר הוא אובייקט מרוחק, לא ניתן להשגה עדיין, ובשבילי, לעולם. אני מאמינה שאילו ניגנתי בפסנתר באופן מקצועי, לא הייתי כותבת ספרים. אבל אינני בטוחה. אני מאמינה גם שזה לא נכון. אני מאמינה שהייתי כותבת ספרים בכל מקרה, אפילו במקרה של המוסיקה במקביל. ספרים בלתי קריאים, ועם זאת שלמים. רחוקים מכל דיבור כמו הלא־נודע של אהבה ללא מושא. כמו אהבתם של הצלוב או של י.ב. באך – שתיהן דומות באופן מסחרר.

הבדידות, פירושה הוא גם: המוות או הספר. אבל קודם כול פירושה אלכוהול. ויסקי, זאת אומרת. מעולם לא יכולתי עד כה, מעולם, באמת, או אולי אם הייתי מחפשת בנבכי העבר... מעולם לא יכולתי להתחיל ספר מבלי לסיימו. מעולם לא חיברתי ספר שלא היה כבר תכלית קיומי בעודנו נכתב, ולא משנה איזה ספר. ובכל מקום. בכל עונות השנה. התשוקה הזאת, גיליתי אותה כאן במחוז איבלין, בבית הזה כאן. סוף־סוף היה לי בית להסתתר בו בשביל לכתוב ספרים. רציתי לחיות בבית הזה. בשביל מה? מה רציתי לעשות בו? זה התחיל ככה, כאילו בצחוק. אולי לכתוב, אמרתי לעצמי, הייתי יכולה. כבר התחלתי ספרים ונטשתי אותם. אפילו את שמם שכחתי כבר. לא את סגן הקונסול, לא. מעולם לא נטשתי אותו, אני חושבת עליו לעתים קרובות. על לול ו. שטיין אני כבר לא חושבת. איש אינו יכול להכיר אותה, את ל.ו.ש, לא אתם ולא אני. ואפילו מה שאמר עליה לאקאן, גם את זה מעולם לא הבנתי לגמרי. לאקאן הימם אותי. והמשפט הזה שלו: ״היא לא צריכה לדעת שהיא כותבת את מה שהיא כותבת. כי היא עלולה להגיע לאבדון. וזו תהיה קטסטרופה.״ הוא הפך בשבילי, המשפט הזה, למעין זהות מתוך עיקרון, למעין ״הזכות לומר״ שאינה ידועה לאף אשה.

להימצא בתוך חור, בתוך תוכו של חור, בבדידות כמעט מוחלטת ולגלות שרק הכתיבה תציל אותך. להיות בלי שום נושא לספר, בלי שום רעיון של ספר פירושו להימצא, למצוא את עצמך, לנוכח ספר. חלל אינסופי וריק. ספר בכוח. לנוכח שום דבר. לנוכח כעין כתיבה חיה ועירומה, כמו נוראה, שנורא להתגבר עליה. אני מאמינה שאדם שכותב אין לו רעיון של ספר, ידיו ריקות, ראשו ריק, ואין הוא מכיר מכל ההרפתקה הזאת של הספר אלא את הכתיבה היבשה והעירומה, ללא עתיד, ללא הד, מרוחקת, עם כללי הזהב שלה, היסודיים: הכתיב, המשמעות.

סגן הקונסול הוא ספר שנצעק בכל מקום ללא קול. אינני אוהבת את הביטוי הזה אבל כשאני שבה וקוראת את הספר אני מוצאת זאת שוב, משהו כזה. זה נכון, הוא זעק בכל יום, סגן הקונסול... אבל ממקום שהיה סוד בשבילי. כמו שמתפללים בכל יום, כך הוא זעק. נכון, הוא צעק חזק ובלילות של לאהור הוא ירה על גני שאלימאר בשביל להרוג. לא חשוב את מי, אבל להרוג. הוא הרג בשביל להרוג. מן הרגע שלא־חשוב־מי הפך להיות הודו כולה במצב של התפוררות. הוא זעק בביתו שלו, בבית השרד של השגריר, וכשהיה לבדו בלילה השחור של כלכתה השוממה. הוא מטורף, מטורף מרוב תבונה, סגן הקונסול. הוא הורג את לאהור בכל לילה.

מעולם לא שבתי למצוא אותו בשום מקום אחר, מצאתי אותו רק בשחקן שגילם את דמותו, ידידי, מישל לונסדאל המבריק – שאף בתפקידיו האחרים הוא עדיין סגן הקונסול הצרפתי בלאהור בשבילי. הוא חבר שלי, הוא אחי.

אני מאמינה בסגן הקונסול. זעקתו של סגן הקונסול, ״המדיניות הבלעדית״, גם היא נרשמה כאן, בנופְל־לה־שאטו. כאן הוא קרא בשמה, כאן, כן. א.מ.ס. אנה־מריה גוארדי. זו היתה היא, דלפין סֶריג. וכל אנשי הסרט בכו. זה היה בכי חופשי, בלי הכרה במשמעות שהיתה לו, בלתי נמנע, בכי אמיתי, בכיים של עמי הסבל והעוני.

בחיים מגיע רגע, ואני חושבת שזה הגורל, רגע שממנו אי־אפשר להימלט, שבו הכול מוטל בספק: הנישואים, החברים, בייחוד החברים של הזוג. לא הילד. הילד לעולם אינו מוטל בספק. והספק הזה גדל סביבך. הספק הזה הוא לבדו, הוא הספק של הבדידות. הוא נולד ממנה, מן הבדידות. אפשר כבר לתת שם למלה. אני חושבת שהרבה אנשים לא יוכלו לשאת את מה שאני אומרת בזה, הם יברחו. אולי זאת הסיבה שלא כל אדם הוא סופר. כן. זה ההבדל. זו האמת. שום דבר אחר. הספק, זה לכתוב. ואם כן, הרי זה גם הסופר. ועם הסופר כותבים כולם. מאז ומתמיד ידענו זאת.

אני חושבת גם שבלי הספק הראשוני הזה של התנועה לעבר הכתיבה, אין בדידות. איש מעולם לא כתב בשני קולות. אפשר לשיר בשני קולות, גם לחבר מוסיקה, ולשחק טניס, אבל לא לכתוב. לעולם לא. אני מיד חיברתי ספרים המכונים פוליטיים. הראשון הוא אבּאן סבּאנה דויד, אחד מהיקרים לי ביותר. אני חושבת שזה רק פרט, אם פחות קשה לנהל ספר מאשר את החיים הרגילים או יותר. הקושי פשוט קיים. קשה לנהל ולכוון ספר, אל הקורא, בכיוון קריאתו. אלמלא כתבתי הייתי הופכת מכורה ללא תקנה לאלכוהול. זה מצב יעיל, להיות אבוד עד שאי־אפשר לכתוב עוד... ואז שותים. מרגע שאבודים ושאין עוד מה לכתוב, מה להפסיד, כותבים. כל עוד הספר נמצא שם וצועק שהוא דורש שיסיימו אותו, כותבים. חייבים להגיע למעלתו. אי־אפשר לזרוק ספר לתמיד לפני שהוא כתוב לגמרי – זאת אומרת: בודד ומשוחרר ממך, שכתבת אותו. זה בלתי נסבל כמו פשע. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים, ״קרעתי את כתב־היד שלי, זרקתי אותו.״ אני לא מאמינה לזה. או שהדבר הזה שנכתב לא היה קיים בשביל האחרים, או שהוא לא היה ספר. וכשזה לא ספר, יודעים תמיד. כשהוא לא יהיה לעולם ספר, לא, את זה לא יודעים. אף פעם.

כששכבתי לישון, הייתי מסתירה את פנַי. פחדתי מפני עצמי. איני יודעת איך איני יודעת למה. משום כך הייתי שותה אלכוהול לפני השינה. כדי לשכוח אותי, את עצמי. זה עובר מיד אל תוך הדם, ואחר־כך ישנים. זה מייסר, הבדידות האלכוהולית. הלב, כן, זהו זה. דופק נורא מהר פתאום.

כשכתבתי בבית, הכול כתב. הכתיבה היתה בכול. וכשהייתי נפגשת עם חברים, לפעמים בקושי זיהיתי אותם. היו הרבה שנים כאלה, קשות, בשבילי, כן, עשר שנים אולי זה נמשך. וכשחברים, יקרים מאוד אפילו, היו באים לראותני, זה היה נורא באותה המידה. הם לא ידעו עלי שום דבר, החברים: הם רצו בטובתי והם באו מתוך חביבות, מתוך אמונה שהם עושים משהו טוב. והמוזר ביותר הוא, שלא חשבתי על זה שום דבר.

הכתיבה הופכת אותך לפראי. חוברים לפראות של טרם־חיים. ומזהים אותה תמיד, זו הפראות של היערות, הפראות שהיא עתיקה כמו הזמן. הפראות של הפחד מפני הכול, נבדלת ובלתי נפרדת מן החיים עצמם. אנחנו להוטים, עקשנים. אי־אפשר לכתוב בלי הכוח של הגוף. אדם צריך להיות חזק מעצמו כדי להסתער על הכתיבה, צריך להיות חזק יותר ממה שהוא כותב. זה דבר מוזר, כן. זה לא רק הכתיבה, הכתוב, זה הצעקות של חיות הלילה, הצעקות של כולם, הצעקות שלכם ושלי, צעקות הכלבים. זו הוולגריות המוחצת, המייאשת, של החברה. הכאב זה גם הצלוב, ומשה והפרעונים וכל היהודים, וכל הילדים היהודים, וזה גם האושר החזק והאדיר ביותר. תמיד, אני מאמינה בזה.

הבית הזה בנופְל־לה־שאטו, קניתי אותו בדמי הזכויות על הסרטת ספרי סכר נגד האוקיינוס השקט. ומאז הוא שייך לי, הוא על שמי. הקנייה הזאת קדמה לשיגעון הכתיבה. הר הגעש הזה. אני חושבת שלבית הזה יש תפקיד נכבד בכך. הוא ניחם אותי, הבית, מכל כאבי הילדות שלי. כשקניתי אותו ידעתי מיד שעשיתי משהו בעל חשיבות, משהו בשביל עצמי, משהו נחרץ. משהו בשבילי בלבד ובשביל הילד שלי, וכל זה בפעם הראשונה בחיי. והתעסקתי בו. וניקיתי אותו. ״דאגתי״ לו מאוד מאוד. אחר־כך, כשהפלגתי אל תוך ספרַי, התעסקתי בו פחות.

היא מגיעה רחוק מאוד, הכתיבה... עד שגומרים אִתה. לפעמים זה ללא נשוא. הכול מקבל מובן לפתע ביחס לכתוב, עד שאפשר להשתגע. האנשים שאנו מכירים, כבר איננו מכירים אותם ואלה שאיננו מכירים, אנו חושבים שחיכינו להם. זה היה ללא ספק פשוט משום שהייתי כבר, קצת יותר מן האנשים האחרים, עייפה מלחיות. זה היה מצב של כאב ללא סבל. לא ביקשתי להתגונן מפני האנשים האחרים, בעיקר לא מפני האנשים שהכירו אותי. זה לא היה עצוב. זה היה מיואש. הפלגתי אל תוך העבודה הקשה ביותר בחיי. אהובי מלאהור, לכתוב את חייו. לכתוב את סגן הקונסול. השקעתי מן הסתם שלוש שנים בעבודה הזאת, בחיבור הספר הזה. לא יכולתי לדבר עליו כי ההתערבות הקטנה ביותר בספר, שביב הדעה ה״אובייקטיבית״ הקטן ביותר, היו מוחקים הכול מתוך הספר הזה. כתיבה אחרת שלי, מתוקנת, היתה הורסת את כתיבת הספר ואת הידע שלי עצמי על הספר הזה. האשליה הזאת שלנו – הנכונה – שאנו היחידים שכתבנו את מה שכתבנו, ולא חשוב אם זה לא שווה כלום או נפלא. וכשקראתי ביקורות, הייתי מודעת רוב הזמן לעובדה שנאמר בהן ש״זה לא דומה לשום דבר״. כלומר, זה חבר לבדידותה הראשונית של המחברת.

חשבתי שקניתי את הבית הזה כאן בנופְל גם בשביל חברַי, בשביל לארחם, אבל טעיתי. קניתי אותו בשביל עצמי. רק עכשיו אני יודעת ורק עכשיו אני אומרת את זה. היו ערבים שבאו הרבה חברים, בני גלימאר באו לעתים קרובות, עם נשיהם וחבריהם. היו הרבה גלימארים, אולי חמישה־עשר, לפעמים. תמיד ביקשתי שיבואו קצת לפני הזמן בשביל שנשים את כל השולחנות בחדר אחד, כדי שנהיה כולנו יחד. מסיבות הערב האלה שאני מדברת עליהן היו מאוד נעימות, לכולם. הנעימות מכולן. תמיד באו רובר אַנטֶלם ודיוניס מסקולו וחבריהם. וגם המאהבים שלי, בעיקר ז’ראר ז’ארלו, שהיה התגלמות המפתה, ושהפך גם הוא להיות חבר של בני גלימאר.

כשבאו אנשים הייתי פחות בודדה ונטושה יותר בעת ובעונה אחת. הבדידות הזאת, כדי להגיע אליה, צריך לעבור דרך הלילה. ובלילה, לדמיין את דיראס במיטתה, ישנה לבדה בבית של ארבע מאות מטרים מרובעים. כשהייתי הולכת עד קצה הבית, שם, לעבר ״הבית הקטן״, פחדתי מן המרחב כמו ממלכודת. אני יכולה לומר שבכל ערב פחדתי. ועם זאת מעולם לא נקפתי אצבע כדי שמישהו יבוא לגור שם. לפעמים בערב הייתי יוצאת מאוחר. אלה היו שיטוטים שאהבתי, עם אנשים מן הכפר, חברים, תושבי נופְל. שתינו. דיברנו, הרבה. היינו הולכים למעין קפטריה גדולה כמו כפר של כמה עשרות דונמים. היה מלא שם עד אפס מקום בשלוש לפנות בוקר. השם חוזר אלי: זה היה פּארלי II. גם במקומות האלה היית הולך לאיבוד. שם היו המלצרים משגיחים כמו שוטרים על הטריטוריה העצומה הזאת של בדידותנו.

זה לא בית־נופש בכפר כאן, הבית הזה. אי־אפשר לקרוא לו כך. פעם זו היתה חווה, עם הבריכה, ואחר־כך זה היה בית־הנופש הכפרי של איזה נוטריון, מלשכת הנוטריונים הגדולה של פריס.

כשפתחו בפני את דלת הכניסה, ראיתי את הפארק. זה נמשך כמה שניות. אמרתי כן, שאני אקנה את הבית, רגע לאחר שעברתי את סִפּו. קניתי אותו על המקום. שילמתי באותה הצורה, במזומן.

עכשיו הוא כבר נעשה בית לכל עת. וגם נתתי אותו לבני. הוא של שנינו. בני קשור אליו כמו שהוא קשור אלי, אני מאמינה בזה עכשיו. הוא שמר את כל מה שהיה שלי בבית הזה. עדיין אני יכולה להיות בו לבד. יש לי השולחן שלי, המיטה שלי, הטלפון שלי, תמונותי והספרים שלי. והתסריטים שלי. וכשאני באה לבית, בני מאוד מאושר. האושר הזה, של בני, הוא עכשיו האושר של חיי.

סופר זה מוזר. זו סתירה וזה גם דבר סתום. לכתוב פירושו גם לא לדבר. לשתוק. לזעוק בלי רעש. סופר זה מרגיע, לעתים קרובות, מקשיב הרבה. לא מדבר הרבה. לא מדבר הרבה כי אי־אפשר לדבר אל מישהו על ספר שכתבת ובעיקר לא על ספר שעומדים בעיצומה של כתיבתו. זה בלתי אפשרי. זה ההפך מקולנוע, ההפך מתיאטרון, ומכל סוג אחר של הצגה. זה ההפך מכל הקריאות. זה הקשה מכול. זה הגרוע מכול. כי ספר הוא הלא ידוע, הוא הלילה, הוא סגור, זהו. הספר הוא זה שמתקדם, שגדל, שמתקדם בכיוונים שחשבנו שכבר חקרנו, שמתקדם לעבר גורלו שלו וגורל מחברו, ההופך לאין ולאפס עם ההוצאה לאור: פרידת הסופר מעליו, מן הספר החלוּם, כמו מן הילד שנולד אחרון, האהוב ביותר תמיד.

ספר פתוח הוא גם לילה.

אינני יודעת למה, המלים האלה שאמרתי זה עתה גורמות לי לבכי.

לכתוב על אף הכול למרות הייאוש. לא: עם הייאוש. איזה ייאוש, אין לי מושג איך קוראים לו. לכתוב לצד מה שקדם לכתוּב, פירושו תמיד לקלקל אותו. ועם זאת צריך להשלים עם זה: לקלקל את הפיספוס פירושו לשוב לעבר ספר אחר, לעבר אפשרות אחרת של אותו ספר עצמו.

האיבוד הזה של עצמך בתוך הבית הוא לא רצוני כלל. לא אמרתי: ״אני מסוגרת כאן במשך כל ימות השנה.״ לא הייתי מסוגרת, לא נכון יהיה לומר כך. יצאתי לקניות, הלכתי לבית־הקפה. אבל באותו זמן הייתי כאן. הכפר והבית הם אותו הדבר. והשולחן מול הבריכה. והדיו השחורה. והנייר הלבן זה אותו הדבר. אבל הספרים, לא, פתאום, זה אף פעם לא אותו הדבר.

לפנַי, אף אחד בבית הזה לא כתב. שאלתי את ראש העיר, את השכנים, את הסוחרים. לא. אף פעם. טלפנתי לעתים קרובות לוורסַאי כדי לנסות לברר את שמות האנשים שהתגוררו בבית הזה. ברשימת שמות המשפחה של הדיירים ושמותיהם הפרטיים, ועיסוקיהם, לא היה אף סופר אחד. והרי כל השמות הללו יכלו להיות שמות של סופרים. כולם. אבל לא. אלה היו חוות משפחתיות, של משפחות מן האזור. מה שמצאתי בתוך האדמה היו פחי זבל גרמניים. הבית נתפס למעשה על־ידי קצינים גרמנים. פחי הזבל שלהם היו בעצם חורים, חורים בתוך האדמה. היו שם הרבה קונכיות של צדפות, קופסאות ריקות של מצרכים יקרים, וקודם כול של כבד אווז, של קוויאר. והרבה כלים שבורים. את הכול זרקו. חוץ משיירי הכלים, ללא ספק חרסינה יקרה, סֶבְר, הקישוטים היו ללא פגע. והכחול היה כחול תמים, כחול עיניהם של כמה מילדינו.

כשספר מסתיים – ספר שכתבת אני מתכוונת – אי־אפשר יותר לומר, כשקוראים אותו, שהספר הזה הוא ספר שכתבת, ולא אילו דברים כתובים בו, ולא בתוך איזה ייאוש או מתוך איזה אושר, זה שיש במציאה או זה של כשלון כל הווייתך. מפני שבסופו של דבר, בתוך ספר, שום דבר מזה לא יכול להיות גלוי לעין. הכתיבה היא אחידה במובן מסוים, מיושבת־דעת. שום דבר כבר לא קורה בתוך ספר כזה, שנגמר והופץ. והוא חובר לתמימות הבלתי מפוענחת של בואו לעולם.

להיות לבד עם ספר שטרם נכתב, פירושו להיות עדיין בתנומה הראשונית של האנושות. זהו זה. זה גם להיות לבד עם הכתיבה שעדיין בחיתוליה. זה לנסות לא למות מזה. זה להיות לבד בתוך מקלט בזמן המלחמה. אבל בלי תפילה, בלי אלוהים, בלי שום מחשבה חוץ מן התשוקה המטורפת, להרוג את כל האומה הגרמנית עד הנאצי האחרון.

הכתיבה מעולם לא איזכרה שום דבר או שהיא... היא עדיין כמו ביום הראשון. פראית. שונה. אלא שהאנשים, הדמויות שמסתובבות בתוך הספר, אותן לא שוכחים לעולם בתוך העבודה ולעולם אין הסופר מתגעגע אליהן. לא, בזה אני בטוחה, לא, כתיבתו של ספר, הכתוב. כלומר זוהי תמיד דלת הפתוחה אל האיבוד העצמי. יש משום התאבדות בבדידותו של הסופר. הוא לבדו, עד לב לבה של בדידותו. לעולם בלתי נתפס. לעולם מסוכן. כן. מחיר שיש לשלם על כי העז לצאת החוצה ולצעוק.

בתוך הבית כתבתי בקומה הראשונה, לא כתבתי למטה. אחר־כך כתבתי דווקא בחדר המרכזי הגדול בקומת הקרקע כדי להיות פחות בודדה, אולי, אני כבר לא זוכרת, וגם בשביל לראות את הפארק.

זה ישנו בספר: הבדידות שבו היא הבדידות של כל העולם. היא נמצאת בכול. היא פשתה בכול. אני עדיין מאמינה בפלישה הזאת. כמו כולם. הבדידות היא הדבר שבלעדיו לא עושים דבר. הדבר שבלעדיו לא מביטים עוד בשום דבר. זוהי דרך לחשוב, לשקול, אבל עם המחשבה האחת, היומיומית. גם זה קיים בפונקציה של הכתיבה וקודם כול אולי לומר לעצמך שלא צריך להתאבד כל יום מרגע שכל יום אפשר להתאבד. זוהי כתיבתו של הספר, זאת איננה הבדידות. אני מדברת על הבדידות אבל לא הייתי לבד כי היתה לי העבודה הזאת שהייתי צריכה לעשותה על הצד הטוב ביותר עד לבהירות, עבודת הפרך הזאת: לכתוב את סגן הקונסול של צרפת בלאהור. והספר חובר ותורגם לשפות העולם כולו, ונשמר. ובספר סגן הקונסול יורה על הצרעת, על המצורעים, על עלובי החיים, על הכלבים ואחר־כך הוא יורה על הלבנים, על המושלים הלבנים. הוא הרג את כולם חוץ ממנה, זאת שבבוקרו של איזה יום טבעה בדֶלתה, לולה ולרי שטיין, המלכה של ילדותי ושל אס. טהלה, אשתו של המושל של וינג לוֹנג.

הספר הזה היה הספר הראשון של חיי. זה היה בלאהור וגם שם, בקמבודיה, במטעים, זה היה בכל מקום. סגן הקונסול נפתח עם הילדה בת החמש־עשרה, הילדה ההרה, האנאמית הקטנה המגורשת מבית אִמה, ומסתובבת בתוך גוש הררי השיש הכחול בפּוּרסאט. אני כבר לא זוכרת איך זה ממשיך אחר־כך. אני זוכרת שהיה לי קשה מאוד למצוא את המקום ההוא, את ההר של פורסאט שלא הייתי בו מעולם. המפה היתה מונחת לה על שולחן הכתיבה שלי ואני הלכתי בשבילים שבהם צעדו הקבצנים והילדים שבורי הרגליים, בלי מבט, ילדים שאימותיהם זרקו אותם, ילדים שאכלו אשפה. היה קשה מאוד לעשות את הספר הזה. שום מתווה לא היה אפשרי כדי לספר את ההיקף והעוצמה של הסבל כי דבר מן המאורעות הנראים לעין כבר לא יכול היה ליצור אותו. לא היה עוד דבר פרט לרעב ולכאב.

לא היתה כל השתלשלות לאירועים הפראיים, ולפיכך לא היה אף פעם תכנון. מעולם לא היה תכנון בחיי. אף פעם. לא בחיי ולא בספרַי, אף לא פעם אחת.

נהגתי לכתוב בכל בוקר. אבל בלי שום לוח זמנים. אף פעם. חוץ מאשר בענייני המטבח. ידעתי מתי צריך לגשת כדי שזה ירתח או כדי שלא יישרף. וגם בקשר לספרים ידעתי. אני נשבעת. הכול, אני נשבעת. מעולם לא שיקרתי בספר. ואף לא בחיי. חוץ מאשר לגברים. אף פעם. וזה משום שאמי הפחידה אותי שהשקר הורג את הילדים השקרנים.

אני חושבת שמה שיש לי נגד הספרים, באופן כללי, הוא שהם לא חופשיים. רואים את זה דרך הכתיבה: הם מונפקים, הם מאורגנים, מוסדרים, מותאמים לכללים אפשר לומר. תפקיד של עריכה שיש לסופר לעתים קרובות כלפי עצמו. הסופר הופך אזי לשוטר של עצמו. אני מתכוונת בכך לחיפוש אחר הצורה הטובה, כלומר הצורה הנפוצה ביותר, הבהירה ביותר והבלתי מזיקה ביותר. יש עדיין דורות מתים שעושים ספרים מתחסדים. אפילו צעירים: ספרים נחמדים, שאינם נמשכים לעבר כלום, בלי לילה. בלי שתיקה. במלים אחרות: בלי מחבר אמיתי. ספרים של יום, של העברת־זמן, של מסע. אבל לא ספרים שנחקקים במחשבה ושאומרים את האבל השחור של כל חיים, מליצה שחוקה של כל מחשבה.

אני לא יודעת מה זה ספר. אף אחד לא יודע. אבל יודעים כשיש ספר. וכשאין שום דבר, יודעים את זה כמו שיודעים שאנחנו קיימים, שעדיין לא מתנו.

לכל ספר כמו לכל סופר יש קטע אחד קשה, שאי־אפשר לעוקפו. והוא חייב להחליט להותיר את הטעות הזאת כדי שהספר יישאר ספר אמיתי, ללא שקר. אינני יודעת עדיין מה קורה לה לבדידות לאחר מכן. עדיין אינני יכולה לדבר על כך. אני מאמינה שהבדידות הזאת נעשית נדושה, לבסוף היא נעשית גסה, וטוב שכך.

כשדיברתי בפעם הראשונה על האהבה הזאת שבין אן־מארי סטרֶטר, אשתו של שגריר צרפת בלאהור, לבין סגן הקונסול, היתה לי הרגשה שהרסתי את הספר, שהוצאתי אותו מן ההמתנה. אבל לא, לא רק שהוא החזיק מעמד, אלא שזה היה להפך. יש גם שגיאות של מחברים, דברים כאלה שהם למעשה מזל. השגיאות האלה מאוד מלהיבות, שגיאות מוצלחות, מפוארות, ואפילו האחרות, הקלות שכמו שייכות לילדות, נפלאות לעתים.

ספריהם של אחרים נראים לי לעתים קרובות ״נקיים״, אבל לעתים קרובות כמו שייכים לאיזו קלאסיקה שאין בה שום סיכון. קטלנית תהיה המלה, ככל הנראה. אינני יודעת.

הספרים הגדולים שקראתי בחיי, אלה שהם רק שלי, הם ספרים שנכתבו בידי גברים. מישלֶה. מישלה ושוב מישלה, עד דמעות. גם הטקסטים הפוליטיים, אבל כבר פחות. וסן־ז’וּסְט, סטנדאל, ובאופן מוזר לא בלזאק. הטקסט הגדול מכל הטקסטים הוא הברית הישנה.

אינני יודעת איך נחלצתי ממה שניתן לכנותו התקף, כמו שאומרים התקף עצבים או התקף של אטיות, של הידרדרות, כמו העמדת פני ישנה. הבדידות היתה גם זה. מעין כתיבה. ולקרוא היה לכתוב.

יש סופרים מבועתים. הם מפחדים לכתוב. מה ששיחק לטובתי הוא אולי, שמעולם לא פחדתי מן הפחד הזה. חיברתי ספרים לא מובנים ואנשים קראו אותם. יש אחד שקראתי לא מזמן, שלא קראתי כבר שלושים שנה, ושנראה לי נפלא. הכותרת שלו היא: החיים השלווים. מן הספר הזה שכחתי הכול חוץ מהמשפט האחרון: ״אף אחד לא ראה את האיש טובע חוץ ממני.״ זהו ספר שחובר במשיכה אחת, מתוך הלוגיקה הנדושה והקודרת מאוד של רצח. בספר זה אפשר להרחיק לכת יותר מן הספר עצמו, יותר מן הרצח שבספר. הולכים בלי לדעת לאן, לעבר הערצת האחות ללא ספק, סיפור האהבה בין האח והאחות, שוב, כן, הסיפור עד נצח של האהבה המסנוורת, הלא־שקולה, הנענשת.

אנחנו חולי תקווה אנחנו, האנשים של 68’, התקווה היא זו שאנו שמים בתפקיד הפרולטריון. ואנחנו, שום חוק, כלום, לא אדם ולא שום דבר, לא ירפאו אותנו מן התקווה הזאת. הייתי רוצה לשוב ולהירשם למפלגה הקומוניסטית. אבל בו־בזמן אני יודעת שמוטב לא לעשות זאת. והייתי רוצה גם לפנות אל הימין ולהעליב אותם בכל הזעם שיש בי. ההעלבה חזקה כמו הכתיבה. זו כתיבה אבל ממוענת. כבר העלבתי אנשים במאמרַי וזה מספק ומרגיע כמו לכתוב שיר יפה. אני עושה אבחנה חדה בין איש שמאל לבין איש ימין. אפשר לומר שאלה אותם אנשים. בשמאל היה פעם בֶּרֶגוֹבוּאַה שאיש לא יוכל להחליפו. ברגובואה מס’ אחת הוא מיטראן שאף הוא אינו דומה לאיש.

אני דומה לכל אחד אחר. אני חושבת שאיש מעולם לא הפנה את ראשו אחרי ברחוב. אני הבנאליות. נצחון הבנאליות. כמו האשה הזקנה ההיא בספר המשאית.

כשחיים כך, כמו שאמרתי לכם שחייתי, בבדידות הזאת, בסופו של דבר נתקלים בסיכונים. זה בלתי נמנע. מרגע שהיצור האנושי נמצא לבדו הוא מוֹעֵד לתוך הטירוף. אני מאמינה בזה: אני מאמינה שאדם שנתון לעצמו בלבד כבר נגוע בשיגעון כיוון ששום דבר לא עוצר אותו בהגיח ההזיה הפרטית.

אף פעם לא נמצאים לבד. לא לבד במובן הפיזי, אף פעם. בשום מקום. תמיד נמצאים באיזשהו מקום. שומעים רעשים מן המטבח, רעשים מן הטלוויזיה, או מן הרדיו, בדירות הסמוכות, ובכל הבניין. בעיקר אם מעולם לא ביקשת שקט כפי שעשיתי אני תמיד.

הייתי רוצה לספר את הסיפור שסיפרתי בפעם הראשונה למישל פּוֹרט כשעשתה עלי סרט. בנקודה זו של הסיפור נמצאתי במה שנקרא המזווה, בבית ה״קטן״ המחובר אל הבית הגדול. הייתי לבד. חיכיתי למישל פורט בתוך המזווה הזה. אני נשארת לעתים קרובות כך לבדי במקומות שלווים וריקים. זמן רב. ובשקט הזה, באותו יום, שמעתי לפתע וראיתי, על פני הקיר, קרוב מאוד אלי, את רגעי חייו האחרונים של זבוב בית.

התיישבתי על הרצפה כדי לא להפחיד אותו. לא זזתי יותר.

הייתי לבד אתו בכל שטח הבית. מעולם לא חשבתי על זבובים עד אז, חוץ מאשר לקלל אותם, כמובן. כמוכם. חונכתי כמוכם לסלוד מן המכה הזאת שפשתה בעולם כולו, המכה שמביאה את הדֶבר ואת הכולירה.

התקרבתי כדי לראותו גווע.

הוא ניסה לברוח מן הקיר, מן המקום שבו הסתכן בהילכדות בחול ובבטון שרובדו על הקיר עם הלחות של הפארק. הסתכלתי איך גווע זבוב. זה ארך זמן רב. הוא נלחם במוות. זה נמשך אולי עשר או חמש־עשרה דקות ואחר־כך נפסק. החיים נפסקו מן הסתם. נשארתי כדי לראות עוד. הזבוב נשאר צמוד אל הקיר כמו שראיתי אותו, כאילו דבק אליו.

טעיתי: הוא היה חי עדיין.

נשארתי עוד כדי להביט בו, בתקווה שיתחיל לקוות מחדש, לחיות.

נוכחותי הפכה את המוות הזה למחריד עוד יותר. ידעתי זאת ונשארתי. כדי לראות. לראות איך המוות יכבוש את הזבוב לאט לאט ובהתמדה. וגם כדי לנסות ולראות מאין הגיח המוות. מן החוץ, או מעובי הקיר, או מן האדמה. מאיזה לילה הוא הגיע, מן הארץ או מן השמים, מן היערות הסמוכים, או מן האַין שאין לו שם עדיין, שהוא קרוב מאוד אולי, אולי ממני, שניסיתי לגלות את מסלולי דרכו של הזבוב שהיה בעיצומו של המעבר אל הנצח.

אני כבר לא יודעת מה היה הסוף. הזבוב, מן הסתם, נפל באפיסת כוחות. הרגליים ניתקו מן הקיר. והוא נפל מהקיר. אינני יודעת דבר חוץ מזה שהלכתי משם. אמרתי לעצמי: ״את הולכת ומשתגעת.״ והלכתי משם.

כשמישל פורט הגיעה הראיתי לה את המקום ואמרתי לה שזבוב אחד מת שם בשעה שלוש ועשרים. מישל פורט צחקה בלי סוף. היא התפרצה בצחוק מטורף. היא צדקה. חייכתי אליה כדי שהסיפור הזה ייגמר. אבל לא: היא המשיכה לצחוק. ואני, כשאני מספרת לכם אותו, ככה, באמת, בַּאמת שלי, שסיפרתי לכם עכשיו, מה שנחווה בין הזבוב לביני אינו מותיר עדיין שום מקום לצחוק.

מותו של זבוב הוא מוות. זה המוות במהלכו לעבר סוף מסוים של העולם, שבו נפרש שדה השינה האחרונה. כשרואים כלב גווע, כשרואים סוס גווע, אומרים משהו כמו, חיה מסכנה... אבל כשזבוב גווע, לא אומרים כלום, זה לא נרשם, כלום.

עכשיו זה כתוב. זהו סוג ההיסחפות הזה אולי – אני לא אוהבת את המלה הזאת, קודרת מאוד – שמסתכנים בו. זה לא נורא אבל זה אירוע לעצמו, מוחלט, בעל משמעות אדירה: משמעות בלתי מושגת המשתרעת ללא גבול. חשבתי על היהודים. שנאתי את גרמניה כמו בימים הראשונים של המלחמה, בכל גופי, בכל כוחי. כפי שבזמן המלחמה, עם כל גרמני שעבר ברחוב, הייתי חושבת על הרצח שאבצע בו בעצמי, שאמציא בעצמי, מושלם, על האושר הכביר הזה של גוף גרמני, רצוח בידַי.

זה טוב גם אם הכתוב מוביל לכך, לזבוב הזה, הגוסס, כלומר: לכתוב את הבעתה שבכתיבה. השעה המדויקת של המוות, מרגע שרשמתי אותה, כבר הפכה אותו לבלתי נגיש. הרישום נתן לו חשיבות מן הסדר הכללי, נאמר מקום מדויק במפה הכללית של החיים עלי אדמות.

הדיוק הזה בשעה שבה מת הזבוב גרם לכך שהיתה לו לוויה חשאית. עשרים שנה לאחר מותו, הנה הראיה נכתבת כאן, עדיין מדברים בו.

מעולם לא סיפרתי את מותו של הזבוב, את משך הגסיסה, את האטיות שבמוות הזה, את הפחד המחריד שלו, את האמת שבו.

הדיוק בשעת המוות מאזכר את הדו־קיום עם האדם, עם העמים הנתונים תחת כיבוש, עם ההמון האגדי של האנשים הלא־נודעים בעולם, האנשים הבודדים, אנשי הבדידות האוניברסלית. הם נמצאים בכול, החיים. מן החיידק ועד לפיל. מן האדמה ועד לרקיעי השמים הקדושים או המתים כבר.

לא ארגנתי שום דבר סביב מותו של הזבוב. הקירות הלבנים, החלקים, תכריכיו כבר היו שם והפכו את מותו לאירוע פומבי, טבעי ובלתי נמנע. הזבוב הזה היה באופן גלוי בסוף חייו. לא יכולתי להימנע מלראותו גווע. הוא כבר לא זז. גם זה היה, וגם הידיעה שאי־אפשר לספר שהזבוב הזה היה קיים אי פעם.

עברו עשרים שנה מאז. ומעולם לא סיפרתי את האירוע הזה כמו שעשיתי זה עתה, אף לא למישל פורט. מה שידעתי עוד – מה שראיתי, היה שהזבוב כבר ידע שהקיפאון הזה שעובר בו הוא המוות. זה מה שהיה מפחיד יותר מכול. הכי בלתי צפוי. הוא ידע. והוא קיבל והשלים.

בית בודד, לא קיים דבר כזה. צריך שיהיה זמן סביבו, אנשים, סיפורים, ״תפניות״, דברים כמו חתונות או כמו המוות של הזבוב ההוא, המוות, המוות הנדוש – המוות של האחדות ושל המספר בעת ובעונה אחת, המוות הפלנֶטרי, הפרולטרי. המוות שגורמות המלחמות, הררי המלחמות של כדור הארץ.

ביום ההוא. ביום שתועד כיום הפגישה שלי עם חברתי מישל פורט, כשרק אני לבדי ראיתי, ביום הזה בלי שום שעה, זבוב אחד מת.

ברגע שהבטתי בו, אני, השעה היתה פתאום שלוש ועשרים אחר־הצהריים ועוד קצת: רעש כנפי החרק נפסק.

הזבוב היה מת.

כמו מלכה. שחורה וכחולה.

המלכה שאני ראיתי היתה מתה. לאט לאט. היא נאבקה עד לפרפור האחרון. ואז ויתרה. זה נמשך אולי חמש או שמונה דקות. זה היה המון. זה היה רגע של פחד עילאי ומוחלט. וזאת היתה יציאתו של המוות אל רקיעים אחרים, אל כוכבים אחרים, אל מקומות אחרים.

רציתי להימלט ובו בזמן אמרתי לעצמי שעלי להביט לעבר הרחש הזה על הקרקע, כי בכל זאת שמעתי אותו, פעם אחת, את רחש התלקחות העץ הירוק של מותו של זבוב בית.

כן. זהו זה. המוות של הזבוב הפך להיות ההתקה של הספרות. כותבים מבלי לדעת. כותבים בעת שמביטים בזבוב גווע. יש לנו זכות לעשות זאת.

מישל פורט התפוצצה מצחוק כשאמרתי את שעת מותו המדויקת של הזבוב. ועכשיו אני חושבת שאולי לא אני סיפרתי את המוות הזה בצורה מעוררת צחוק. הייתי באותו רגע משוללת אמצעים להביעו, כי התבוננתי במוות הזה, בגסיסה של הזבוב הזה, הכחול והשחור.

הבדידות תמיד מלווה בשיגעון. אני יודעת. את השיגעון לא רואים. לפעמים רק חשים שהוא קרב. אני לא חושבת שיכול להיות אחרת. כשאדם מוציא מעצמו את הכול, ספר שלם, הוא נמצא בהכרח במצב היחיד במינו של בדידות מסוימת שאי־אפשר לחלוק עם אף אחד אחר. אי־אפשר לחלוק שום דבר. צריך לקרוא לבד את הספר שכתבנו, מסוגרים בתוך הספר. יש לזה כמובן היבט דתי אבל לא מרגישים זאת כך באותו הרגע, אפשר לחשוב על זה לאחר מעשה (כפי שאני חושבת על זה עכשיו), בגלל משהו שיכול להיות החיים, למשל, או איזה פתרון לחייו של הספר, לחיי המלה, לחיי הצעקות, הזעקות החנוקות, הנוראות בשתיקתן, של כל עמי העולם.

סביבנו, הכול כותב, להבחנה הזאת צריך להגיע, הכול כותב, הזבוב, גם הוא כותב, על הקירות, הוא כתב הרבה באורו של החדר הגדול, המשתבר בבריכה. היא יכלה למלא דף שלם, כתיבתו של הזבוב. ואז היתה נחשבת כתיבה. מרגע שהיתה יכולה להיות כתיבה, היא כבר כתיבה. יום אחד, אולי, במהלך המאות הבאות, אפשר יהיה לקרוא את הכתיבה הזאת, גם היא תפוענח, ותתורגם. ויריעתו העצומה של שיר בלתי קריא תגול בשמים.

ובכל זאת, באיזשהו מקום בעולם, עושים ספרים. כל העולם עושה ספרים. כך אני מאמינה. אני בטוחה שזה כך. שבשביל בְּלאנשו, למשל, זה כך. השיגעון סובב סביבו. גם זה מוות, השיגעון. לא בשביל בּאטאי. מדוע הסתתר באטאי תחת כנפי המחשבה החופשית, המטורפת? אין לי מושג.

מסיפורו של הזבוב, הייתי רוצה לומר עוד קצת.

אני רואה אותו עדיין, את הזבוב הזה, על הקיר הלבן, גווע. תחילה באור השמש, ואחר־כך באור המשתבר והקודר של הקרקע המרוצפת.

אפשר גם לא לכתוב, לשכוח זבוב אחד. רק להביט בו. לראות איך הוא, בתורו, מפרפר, באופן מחריד ומחושב בתוך רקיע לא ידוע העשוי לא־כלום.

זהו, זה הכול.

אני עומדת לדבר על לא־כלום.

על לא כלום.

כל הבתים בנופְל מיושבים: בחורף, פחות או יותר, כמובן, אבל הם בכל זאת מיושבים. הם לא שמורים רק לקיץ, כמו שקורה לעתים קרובות. הם פתוחים במשך כל השנה, מיושבים.

מה שחשוב בבית הזה בנופְל־לה־שאטו זה החלונות המשקיפים אל הפארק והדרך לפריס, מול הבית. הדרך שבה עוברות הנשים שבספרַי.

ישנתי הרבה בחדר הזה שהפך להיות הסלון. זמן רב האמנתי שחדר שינה זו מוסכמה. רק כשעבדתי בו הוא הפך להיות לי חיוני כמו יתר החדרים, אפילו אלה הריקים שבקומות למעלה. הראי שבסלון היה של בעלי הבית שקדמו לי. הם השאירו לי אותו. את הפסנתר קניתי מיד אחרי שקניתי את הבית, כמעט באותו המחיר.

לאורך הבית, לפני מאה שנה, היתה דרך בשביל הבהמות, שתוכלנה לבוא ולשתות מן הבריכה. הבריכה נמצאת עכשיו בפארק שלי. ובהמות כבר אין. החלב הטרי של הבוקר, גם זה כבר נגמר בכפר. כבר מאה שנה.

בעצם רק כשמסריטים כאן סרט, הבית נראה כמו הבית האחר, זה של פעם, כפי שהיה בשביל האנשים האחרים לפנינו. בבדידותו, בחִנו, הוא מופיע פתאום כמו בית אחר שהיה שייך ודאי לעוד אנשים, אחרים. כאילו דבר מפלצתי כמו הפקעתו של הבית הזה יכול לעלות על הדעת.

המקום שבו מניחים את הפירות, את הירקות, את החמאה המומלחת כדי לשמור על טריותם בתוך הבית... היה פעם חדר כזה... חשוך וקר... אני חושבת שזהו זה, מזווה, כן, זהו זה. זו המלה. בשביל האוכל שאגרו במלחמה, כדי להסתיר אותו.

הצמחים הראשונים שהיו כאן הם אלה שנמצאים על האדנים של חלונות הכניסה. זה הגרניום הוורוד שהגיע מדרום ספרד. מפיץ ניחוח כמו המזרח.

אף פעם לא זורקים פרחים בבית הזה. זה הרגל, לא הוראה. אף פעם, אפילו אם הם מתים, משאירים אותם במקומם. יש עלי כותרת של ורדים שנמצאים כאן כבר ארבעים שנה, בתוך צנצנת. הם עדיין ורודים מאוד. יבשים וורודים.

הבעיה, כל השנה, היא שעת הדמדומים. קיץ וחורף.

תחילה שעת הדמדומים הראשונה, זאת של הקיץ, ולא צריך להדליק אור בתוך הבית.

ואחריה שעת הדמדומים האמיתית, הדמדומים של החורף. לפעמים, סוגרים את התריסים כדי לא לראותם. יש גם כיסאות, מסדרים אותם לקראת הקיץ. המרפסת, שם נמצאים כל הקיץ, כל קיץ. שם מדברים עם החברים שבאים במשך היום. ככה, לעתים קרובות, בשביל לדבר.

בכל פעם זה עצוב, אבל לא טרגי, החורף, החיים, אי־הצדק. הבלהה המוחלטת באיזה בוקר.

זה רק זה, עצוב. ועם הזמן לא מתרגלים.

הקשה ביותר, בבית הזה, הוא הפחד על העצים. כל הזמן. ובכל פעם. בכל פעם שיש סופה, ויש כאן הרבה סופות, אנחנו עם העצים, מפחדים בשביל העצים האלה. פתאום אני כבר לא יודעת את שמם.

שעת דמדומי הערב היא השעה שבה מפסיקים לעבוד סביב הסופר, כולם.

בערים, בכפרים, בכל מקום, הסופרים הם אנשים בודדים. בכל מקום ובכל עת, תמיד היו בודדים.

בעולם כולו, עם סופו של האור, מגיע סופה של העבודה.

והשעה הזאת, תמיד הרגשתי שבכל מה שנוגע לי, היא איננה שעת סיום העבודה, אלא שעת תחילת העבודה. יש שם, בטבע, מעין היפוך ערכים בכל הנוגע לסופר.

העבודה האחרת של הסופרים היא זו שמביישת לעתים, זו שמעוררת רוב הזמן אכזבה מן העניינים הפוליטיים, והיא האכזבה החזקה מכולן. אני יודעת שעל כך אין ניחומים. ושבגללה הופכים להיות מרושעים כמו כלבי המשטרה שלהם.

כאן מרגישים מופרדים מעל עבודת הכפיים. אך נגד זה, נגד הרגש הזה שצריך להסתגל אליו, להתרגל אליו, שום דבר לא יועיל. הדבר שישלוט לעולם, ובשל כך אנחנו בוכים, הוא הגיהנום ואי־הצדק של עולם העבודה. הגיהנום של בתי־החרושת, מעשי העושק של הבוז, אי־הצדק של האדונים, הזוועה שבו, הזוועה שבשלטון הקפיטליסטי, כל הזוועה שנובעת ממנו, מזכותם של העשירים לנצל את מעמד הפועלים ולהפוך אותו לסיבת הכישלון ולעולם לא לסיבת ההצלחה. התעלומה היא, למה הפרולטריון מסכים לכך. כי רבים הם ומתרבים בכל יום אלה המאמינים שכל זה לא יוכל להימשך זמן רב. שהצלחנו, כולנו יחד, להגיע למשהו, אולי לאיזו קריאה חדשה של הטקסטים המשפילים שלהם. כן, זהו זה.

אני לא מתעקשת, אני ממשיכה הלאה. אבל אני אומרת מה שכולם מתנסים בו, אפילו אם איננו יודעים לחיות אותו.

לפעמים בסיומה של העבודה עולה בך הזיכרון של אי־הצדק הנורא ביותר. אני מדברת על היומיום של החיים. לא בבוקר, אלא בערב הוא מגיע עד לתוככי הבתים, עד אלינו. ואם איננו כאלה, הרי שאין אנו ולא כלום. אנחנו: לא־כלום. ותמיד בכל המקרים בכל הכפרים, זה ידוע.

השחרור הוא כשהלילה מתחיל להשתקע. כשהעבודה נפסקת בחוץ. נשארים המותרות האלה שלנו, שאנו יכולים לכתוב על כך בתוך הלילה. אנחנו יכולים לכתוב בכל שעה שלא תהיה. אנחנו לא מוגבלים על־ידי פקודות, לוחות זמנים, מפקדים, כלי נשק, עונשים, עלבונות, שוטרים, מפקדים ומפקדים. ולא על־ידי התרנגולות הדוגרות על כל מיני צורות הפשיזם של מחר.

מאבקו של סגן הקונסול הוא מאבק נאיבי ומהפכני בעת ובעונה אחת.

זהו אי־הצדק המרכזי של התקופה, של כל הזמנים: ואם לא בוכים עליו פעם אחת בחיים לא בוכים על שום דבר. ולא לבכות לעולם פירושו לא לחיות.

לבכות, גם זה צריך שיתרחש.

אם אין טעם לבכות, בכל זאת אני מאמינה שצריך לבכות. כי הייאוש הוא מוחשי. הוא נשאר. זיכרון הייאוש נשאר. לפעמים הוא הורג.

לכתוב.

אני לא יכולה.

אף אחד לא יכול.

צריך לומר את זה: לא יכולים.

ואז כותבים.

זה הלא־ידוע שאנו נושאים בתוכנו: לכתוב, לזה מגיעים. זה או לא־כלום.

אפשר לדבר על מחלת הכתוב.

זה לא פשוט, מה שאני מנסה לומר בזה, אבל אני חושבת שאפשר להיפגש שם, חברים מכל הארצות.

יש שיגעון של כתיבה שנמצא בתוכנו, שיגעון של כתיבה זועמת, קדחתנית, אבל לא משום כך נמצאים בתוך השיגעון. להפך.

הכתיבה היא הלא־ידוע. לפני שכותבים לא יודעים שום דבר על מה שעומדים לכתוב. ובכל צלילות הדעת.

זה הלא־ידוע שבתוכנו, בתוך הראש, בתוך הגוף. זה אפילו לא הרהור, לכתוב, זאת מין תכונה שנמצאת לצד האישיות, באופן מקביל לה־עצמה, של אישיות אחרת שמופיעה ומתקדמת, בלתי נראית, מחוננת במחשבה, בזעם, ולפעמים, מרצונה שלה, נמצאת בסכנה של אובדן החיים.

אילו ידע מישהו משהו ממה שהוא עומד לכתוב לפני שעשה זאת, לפני שכתב, איש לא היה כותב לעולם. לא היה שום טעם בכך.

לכתוב פירושו לנסות לדעת מה היינו כותבים אילו כתבנו – את זה יודעים רק לאחר מעשה – לפני, זוהי השאלה המסוכנת ביותר שאדם יכול להציג לעצמו. אבל היא גם הנפוצה ביותר.

הכתוב מגיע כמו הרוח, עירום, עשוי דיו, זה הכתוב, וזה עובר כמו ששום דבר אחר לא עובר בחיים, שום דבר חוץ מאשר הם עצמם, החיים.