פרק ראשון: שלושה זנים של אנטישמיות
ישנן תקופות מבורכות בחייו של אדם, שבהן הוא לומד טקסט מסוים או חווה חוויה כלשהי, שמשנים אותו לגמרי. משם והלאה, הדרך שבה הוא תופס את העולם שוב לא תהיה כפי שהייתה. הוא מרגיש מואר, פרדיגמה כלשהי השתנתה, והעולם ומקומו בתוכו זוכים כעת להבנה עמוקה ומשמעותית יותר.
לי הייתה חוויה כזו לפני כמה שנים, כשנתקלתי בתובנה מופלאה בפירוש המקרא של הגאון מווילנה.
בפירושו עורך הגר"א סיווג נוקב ומעמיק של שלושה זנים מובחנים של שנאת ישראל. ליתר דיוק, תובנתו הבהירה לי בצורה נוקבת את השורשים, המשמעויות, התכליות והקשרים המקראיים של האנטי־ציונות המאפיינת את העת המודרנית, של הלאומיות הפלסטינית ושל המערכה העצומה והשיטתית לדה־לגיטימציה של ישראל. היא שינתה לחלוטין את תפיסת עולמי.
הגר"א רואה בשלושת העמים המקראיים שגבלו בארץ ישראל — המואבים, האדומים והפלשתים — שלושה אבות־טיפוס של אנטישמיות והתנגדות למה שהעם היהודי מייצג.
הוא מפרש כך:
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.אלה השלושה הם שלושה מצרנים של ארץ ישראל. מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב. מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל, ואדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר, ופלישתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון כמ"ש, "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא" וגו'...והם אבות הלצים כנגד ג' אבות שבקדושה שהן כלל הכול.
הגר"א מציין שמעבר לכך שגבלו בארץ ישראל, המואבים, האדומים והפלשתים נזכרים יחד בשירת הים כמי שמפחדים מבני ישראל מאז יציאת מצרים. מדוע שלושת העמים האלה מפחדים כל כך מבני ישראל, הגם שאין לכך כל סיבה נראית לעין? אחרי הכול, העמים היחידים שהייתה להם סיבה מוצדקת לחשוש מישראל היו עמי כנען — והם אכן חששו, כנאמר בפסוק: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן".עמים אלו היו היחידים שאדמותיהם נמצאו בסיכון, שהרי בני ישראל היו בדרכם לרשת את הארץ הזו, כפי שהבטיח להם ה'.
הסיבה, כך מציע הגר"א, ששלושת העמים הללו חשו מאוימים בצורה כלשהי מעצם נוכחותם וקרבתם של בני ישראל, היא ששלושתם הם אויבים טיפוסיים של ישראל: כל אחד מהם מייצג קטגוריה מובחנת של התנגדות למה שעם ישראל מייצג. אכן, כפי שמציין הגר"א בסוף הפסקה, התנגדותם מקבילה לשלושת עקרונות הקדושה שמגדירים את משמעות קיומם של העם היהודי ושל היהדות. הוא מאפיין בחדות את המיקוד של כל אחת מהקטגוריות, ואת הליבה של מתקפתן נגד העם היהודי.
הבה נבחן אותן כל אחת בנפרד.
הזן הראשון — האיבה הרוחנית של מואב
הקטגוריה הראשונה שמציג הגר"א היא טומאה, ומגלמיה הם המואבים. משמעות הדבר היא שיעדם המרכזי והעקבי של בני מואב היה להשחית ולזהם את היסודות הרוחניים והמוסריים של העם היהודי, דהיינו את התורה, את אורח החיים היהודי ואת עולם הערכים שבבסיסו.
נביא כמה דוגמאות לקטגוריה זו.
בראש ובראשונה נמצאת שאיפתם של בני מואב להשמיד את עם ישראל, שאיפה שהעיסוק בה ממלא פרשה שלמה בתורה — הלוא היא פרשת בלק.בפרשה מסופר על בלק מלך מואב, המגייס את עזרתו של הנביא בלעם ומבקש ממנו להטיל קללה על בני ישראל, ללא כל התגרות מצידם. חשוב להבחין: לא מדובר במתקפה פיזית, אלא במתקפה רוחנית. אחרי שנכשל בהטלת הקללה, נוקט בלעם בגישה אחרת ומייעץ לבלק להשתמש בבנות מואב כדי לפתות את בני ישראל, לשדלם לעבוד את אלוהי מואב ולבצע מעשי זימה. מואב ביקשו אפוא לתקוף את עולם הערכים שלנו — את מהותנו הרוחנית — ולא את קיומנו הפיזי.
סוג זה של התנגדות זה המשיך להתקיים גם אחרי היעלמות המואבים של ימי המקרא, והרים שוב את ראשו במאה השנייה לפני הספירה, בתקופתה של הממלכה היוונית־סלאוקית, שניסתה "לתרבת" ולהטמיע את עם ישראל בעולם הערכים ההלניסטי. אנטיוכוס, שהטיל גזירות קשות נגד כה רבות ממצוות התורה (וביניהן ברית המילה, ציון ראש חודש, שמירת החגים ועוד), לא התנגד כלל לקיומה של יהודה כפרובינציה נבדלת בתוך האימפריה הסלאוקית; עיקר רצונו היה שהיהודים יאמצו את התרבות ואת הערכים של היוונים ההלניסטים. תחת משטר זה, מרידה בעולם הערכים מצדיקה גזירות שמד ומוות. זו הסיבה שחג החנוכה מתמקד פחות בניצחונות הצבאיים והפוליטיים — גדולים ככל שהיו — ויותר בנס של פך השמן הקטן ששימש להדלקת המנורה. אורותיו הנצחיים של חג החנוכה מסמלים את אופיו הרוחני של הקְרָב, את אור התורה, ואת אותו ניצחון מיוחד על האימפריה היוונית.
באלף השנים האחרונות, ביטוי דומה של האנטישמיות המואבית התגלם בהמרתם הכפויה של יהודים לדת הנוצרית, במסעות הצלב ובאינקוויזיציה. גם במקרה זה, לנוצרים לא הייתה התנגדות לקיומם הפיזי של היהודים, אלא לעולם הערכים שלהם; על כן הם עודדו, ולעיתים אף הכריחו את היהודים לאמץ את האמונה בישו ואת יתר עקרונות הדת הנוצרית.
שורשן של כל הדוגמאות הללו הוא אחד ויחיד: קבלת זכותם של היהודים להתקיים כעם, אך התנגדות להיותם תרבות נפרדת עם אורח חיים דתי ועולם ערכים משלה. האנטישמיות מהזן הראשון מכירה בזכות הקיום של העם היהודי ועשויה אף לכבד את היהודים עצמם, אך בתנאי אחד: שיחיו בהתאם לתרבות הדומיננטית של התקופה, בין אם היא מואבית, הלניסטית או נוצרית.
בליבה של האנטישמיות מסוג זה נמצאת השנאה לתרבות היהודית — לתורת ישראל.
הזן השני — אדום ומבקשי ההשמדה
הזן השני של האנטישמיות, ואולי השטני וההרסני ביותר, מזוהה על פי הגר"א עם אדום — שהעמלקים, אויביהם המושבעים של בני ישראל, הם צאצאיו. אדום, מסביר הגר"א, הוא האב־טיפוס של כל מי שמבקשים לגרום הרס ונזק פיזי לעם היהודי. העמלקים הם שתקפו את בני ישראל מיד אחרי שיצאו ממצרים.הם פוגעים בחפים מפשע, בגברים, נשים וילדים, בחלשים ובחסרי הישע בלי כל סיבה נראית לעין.
את שורשי האנטישמיות מזן זה אפשר למצוא במדרשים על נמרוד המקראי, שביקש להרוג את אברהם אבינו בתחילת מסעו הרוחני. חז"ל מייחסים אותה גם ללבן, חותנו של יעקב, כאמור בהגדת פסח: "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל", כלומר, לבן ביקש להשמיד את יעקב וכל זרעו. פרעה, לעומת זאת, ביקש להרוג את הזכרים "בלבד", ועל כן זן זה מיוחס גם אליו, אם כי במידה פחותה. על כל פנים, המודל האדומי מייצג את הרצון לבצע רצח־עם ביהודים. הדוגמה הברורה ביותר לאנטישמיות האדומית בספרות המקראית נמצאת במגילת אסתר, בסיפורו של המן הרשע, ששכנע את המלך אחשוורוש להורות על הריגתם של כל היהודים — גברים, נשים וטף — ב־127 המדינות שתחת מלכותו. זו הייתה תוכנית השמדה בממדים חסרי תקדים.
הניסיונות להשמדת היהודים נמשכו לאורך הדורות. אחד מהם התרחש במאה ה־17, בפרעות ת"ח-ת"ט שבמסגרתן נטבחו עשרות אלפי יהודים; אך ניסיון ההשמדה השטני ביותר היה, כמובן, "הפיתרון הסופי" של גרמניה הנאצית.
חוקי נירנברג, שנקבעו על ידי הנאצים בשנת 1935 מתוך שאיפה מעוותת להשיג "טוהר גזעי", הגדירו למעשה את העם היהודי כגזע, וכל קשר — דל ככל שיהיה — לאותו גזע, הפך לגזר דין מוות בעבור צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מאמינים אדוקים ומתבוללים.
המכנה המשותף לביטויים אלו של האנטישמיות האדומית הוא שאיפה אפלה להביא לסיום קיומו הפיזי של העם היהודי — להרוג את היהודים עד האחרון שבהם, ללא התייחסות לרקע אישי או לעולם ערכים. הלך הרוח האדומי גורס כי ליהודי באשר הוא אין זכות קיום, ועל כן, רחמנא ליצלן, יש להשמידו.
בליבה של האנטישמיות מסוג זה נמצאת השנאה לאומה היהודית — לעם ישראל.
הזן השלישי — הפלשתים ושלילת הקיום הפוליטי היהודי
שתי צורות האנטישמיות הראשונות לא היו חדשות לי. הדרך שבה הגר"א העניק להן הגדרות קצרות ונוקבות המקשרות אותן למואב ואדום הייתה אומנם ייחודית, אך בסופו של דבר מדובר בשתי צורות מוכרות, בעלות שורשים היסטוריים ומקראיים עתיקים. הרעיון החדשני באמת טמון בעיניי בקטגוריה השלישית, שגם היא בעלת שורשים עתיקים, ויחד עם זאת היא רלוונטית במיוחד לימינו אנו, ימי חידוש העצמאות המדינית היהודית. הקטגוריה הפלשתית היא קטגוריה חדשה של אנטישמיות, והיא טומנת בחובה שינוי פרדיגמה.
הפלשתים, מסביר הגר"א, נחושים לשלול מהעם היהודי כל סוג של משילות או נוכחות ריבונית בארץ ישראל, ולאורך ההיסטוריה המקראית הם מוצגים כמי שנחישות זו מהווה את עיקר פועלם הרוחני. הפלשתים יכלו לקבל את קיומם של היהודים כשבטים נפרדים ללא ממשל ריכוזי, או כנוודים בעלי נוכחות זמנית בארץ — אך לא כמתיישבי קבע. זו אפוא הסיבה שהפלשתים פעלו שוב ושוב נגד אברהם ונגד יצחק בעת שביקשו לקיים את הבטחת ה', להתקבע ולחפור בארות בעבור משפחותיהם בארץ ישראל.
שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד, נתקלו גם הם בהתנגדות עיקשת מצד הפלשתים, כמסופר בספר שמואל, וניהלו עימם עשרות קרבות בעת שניסו להקים ולכונן שלטון יהודי בארץ. הן שאול והן דוד ביקשו לאחד את שבטי ישראל תחת ממלכה מאוחדת, וניסיון זה הוא שעורר את התנגדותם העיקשת של הפלשתים. הם התנגדו לניסיון זה מכול וכול — התנגדו למלך, לממשל הריכוזי ולנוכחות הריבונית. שאול ויהונתן בנו נפלו במלחמת העצמאות הראשונה של הממלכה הצעירה, ודוד ניצל בדרך נס בקרב מול הענק הפלשתי, גוליית. אחר כך נגזר עליו להיאבק באיום הפלשתי לאורך כל תקופת כינון ממלכתו.
מדהים לגלות שזוהי בדיוק הצורה שסיגלה לעצמה ההתנגדות המודרנית לעצמאות המדינית היהודית. היא גם משתמשת באותו השם, פלסטין — בהתבסס על התרגום הלטיני למילה המקורית — אף שלפלסטינים בני ימינו אין כל קשר דתי, היסטורי או תרבותי לפלשתים הקדמונים. אך אל לנו להתעלם מחשיבות העובדה ששמם מהדהד את שם אויביהם העתיקים של היהודים. ישנם מובנים רבים, כפי שנראה בהמשך, שבהם הפלסטינים בני ימינו, ושאר מקדמי הדה־לגיטימציה האנטי־ציוניים, ממשיכים בדיוק את אותו קרב שניהלו הפלשתים. אף שאינם צאצאיהם הביולוגיים של הפלשתים, הם־הם היורשים הרוחניים של התפקיד המקראי העתיק שהוגדר בצורה נוקבת כל כך על ידי הגר"א. במילים פשוטות, מדובר בשנאה למדינה היהודית — התנגדות עזה לכל טענת בעלות על הארץ ולכל שאיפה לנוכחות ריבונית בשטחה.
בליבה של האנטישמיות מסוג זה נמצאת השנאה לטענתו של העם היהודי לבעלות לאומית כלשהי על ארץ ישראל.
הגאון מווילנה (1797-1720)
רבי אליהו בן שלמה זלמן, או הגר"א (הגאון רבנו אליהו), היה מהמנהיגים הרבניים החשובים והמשפיעים ב־300 השנים האחרונות.
הגר"א לא עמד בראש מוסד כלשהו או החזיק בתואר רשמי כזה או אחר. הוא לא היה ראש ישיבה, דיין או רב עיירה. מנהיגותו לא נבעה ממעמדו, אלא מהסמכות המוסרית שהתגלמה בו. מי שהשכילו לזהות את גאונותו וצדיקותו, ידעו לבקש גם את עצתו. אט־אט נעשה שמו נודע ברחבי עולם היהודי, והוא זכה לכינוי "הגאון מווילנה".
הגר"א שינה את העולם היהודי בשתי דרכים עיקריות, ובאמצעות שני מפעלים ייחודיים.
המפעל הראשון הוא רשת הישיבות הליטאיות. במאה ה־18 לא היו ישיבות רשמיות שאליהן יכלו יהודים לבוא במיוחד כדי ללמוד. תלמידו הגדול של הגר"א היה רבי חיים מוולוז'ין, שלמד איתו במשך 30 שנה. ר' חיים הקים ישיבה ברוחו של הגר"א, וכך קמה בוולוז'ין "ישיבת עץ חיים" — הגדולה והידועה שבישיבות הליטאיות. הישיבה בוולוז'ין כונתה "אם הישיבות", ובעקבותיה קמו בכל רחבי העולם היהודי של מזרח אירופה ישיבות דומות — חלקן העמידו את ענקי הרוח ששמותיהם מוכרים עד היום.
מלבד היותו ההשראה להקמת עולם הישיבות, הגר"א סיפק השראה לתנועה מהפכנית נוספת, של עלייה דתית קולקטיבית של רבים מתלמידיו הבולטים, ובני משפחותיהם, לארץ ישראל. עליית תלמידי הגר"א כללה מאות אנשים שראו את ההתיישבות בארץ ואת בניין העיר ירושלים כאתחלתא דגאולה — תחילתה של הגאולה.
תנועה זו הגיעה מהעיר שקלוב שבמזרח בלארוס, שממנה הגיעו לווילנה רבנים רבים שבאו לבקש את עצת הגר"א. הגר"א ניסה גם הוא לעלות לארץ ישראל, אך לא עלה בידו להגשים את חלומו. במהלך המסע הוא שב על עקבותיו וחזר לווילנה, מסיבות שאינן ברורות. רבים מתלמידיו, לעומת זאת, אכן הצליחו. ביניהם רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי הלל ריבלין משקלוב ורבי ישראל משקלוב, שהניח את היסודות לגלי העלייה הראשונים של יהודי אשכנז שהתיישבו בצפת ובירושלים. רוב העולים תלמידי הגר"א התיישבו בסופו של דבר בירושלים, והקימו שם את הבסיס של קהילת הפרושים.
היו אלה צאצאיהם של תלמידי הגר"א שיצאו לראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, בשנות ה־60 של המאה ה־19. הם הקימו שתי שכונות חדשות — משכנות שאננים וימין משה, בנוסף לשכונות רבות בשנים שלאחר מכן, והניעו את התרחבותה של ירושלים אל מעבר לחומות העיר העתיקה.
ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל
התיאוריה של הגר"א על שלושת סוגי האנטישמיות נוגעת בשאלה עמוקה — שאלת טבעה של הזהות היהודית.
ישנו דיון המתנהל מזה 300 שנה לפחות, ושורשיו עתיקים אף יותר מכך. בליבו ניצבת השאלה מהי היהדות, ומיהם היהודים. האם הם דת או עם? אומה, גזע, תרבות — או אולי שילוב של כל אלה?
עד העת המודרנית, היהודים לא נאלצו לחשוב על השאלה הזו: המחסומים המשפטיים והחברתיים בין היהודים לשכניהם הגויים היו מוצקים, והזהות היהודית הייתה מקיפת־כל. כפי שטען ההיסטוריון יעקב כ"ץ (1998-1904), בימים אלה לא התקיים חלל נייטרלי שבו יכול היה היהודי למצוא את מקומו, כפי שמתאפשר לו כיום. אך המודרנה הביאה עימה סובלנות, לאומיות ושבירה של חומות הגטו, ו"השאלה היהודית" עברה לקדמת הבמה. יהודים וגויים גם יחד שאלו כעת: האם אפשר — והאם נכון — לשלב את היהודים כאזרחים מן המניין במדינות האירופיות המארחות אותם?
במשך רוב המאה ה־19, השאלה היהודית נעה מסביב לשני הצירים של הזהות היהודית: הציר התרבותי (היהדות) והציר האתני (היהודים כעם). עם עליית הציונות והקמתה של מדינת ישראל, עלה בהדרגה ציר שלישי לתודעה היהודית: ציר הריבונות והעצמאות המדינית בארץ ישראל.
גישה זו תומצתה בסיסמת התנועה, שטבע אחד ממנהיגיה הראשונים, הרב מאיר בר־אילן: "עם ישראל, על פי תורת ישראל, בארץ ישראל". היהודים הם בעת ובעונה אחת עם, קבוצה דתית, ומי שהאידיאלים הלאומיים והדתיים שלהם אמורים לבוא לידי ביטוי במסגרת מדינה ריבונית בארץ ישראל. שילוש זה מתיישב לחלוטין עם התיאוריה של הגאון מווילנה. שלושת הזנים של האנטישמיות תוקפים את מה שהגר"א הגדיר כשלושת היסודות שהקדושה עומדת עליהם: התורה, העם היהודי והריבונות היהודית בארץ ישראל.
התוספת החדשנית של הגר"א, של הצגת קטגוריה שלישית של אנטישמיות מקראית, ייחוסה לפלשתים והגדרתה כ"התנגדות לכל סוג של משילות או ריבונות בארץ ישראל", דורשת ניתוח מעמיק. בדברי ימי עם ישראל, המלחמה עם הפלשתים תושבי אזור עזה וסביבותיה מתחילה בספר בראשית ומלווה את עם ישראל לאורך כל ימי האבות, השופטים והמלכים הראשונים — שאול, דוד ושלמה. כדי להבין כראוי את מצבו של העם היהודי במאה ה־21, צריך להסביר את המתח הזה לא רק בכלים גאופוליטיים, אלא גם, ואולי בעיקר, בכלים מטאפיזיים ורוחניים. לשם כך עלינו לצלול עמוק יותר אל המקרא עצמו, ולהתחקות אחר יחסיהם ההיסטוריים של ישראל והפלשתים.
2 שמות ט"ו, יד-טו.
3 שמואל א י"ג, יט.
4 פירוש הגר"א על חבקוק ג', יד.
5 שמות ט"ו, טו.
6 במדבר, פרקים כ"ב־כ"ה.
7 יהודה ליואי בן בצלאל, "נר מצוה", בתוך ספרי מהר"ל מפראג, בני ברק: יהדות, תשל"ב, עמ' 22.
8 שמות י"ז ודברים כ"ה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.