למצוא אותן מתות

מיקי סטאר בהה לתוך הלילה, חש אי שקט ומועקה. וגם פחד. הוא לא פחד מהחשכה, אלא ממה שנמצא מעבר לה.

יהיה בסדר, ניסה להרגיע את עצמו. הוא כבר חצה בעבר את התעלה בלי שום תקלה, אז למה שהפעם הזאת תהיה שונה?

אבל היא הייתה שונה. לא היה מנוס מהעובדה הזאת. הפעם הזאת אכן הייתה שונה.

פחד הוא רגש שמעולם לא הטריד אותו, אבל במשך כל הנסיעה הזאת הוא חש חרדה הולכת וגוברת, ועכשיו, ככל שהחוף התקרב, הוא פחד ממש. למעשה, הוא היה מבועת מהמחשבה שאם הכול ישתבש, מה יקרה לאדם היחיד בחייו שבאמת יקר לו, שבאמת אוהב אותו ללא תנאי למרות כל הדברים הרעים שעשה?

מכורבל כנגד איתני הטבע במעיל כבד ובכובע צמר, סיגריה מגולגלת רוחשת במחסה כף ידו הקעורה, הגבר השרירי ואפור השיער בן הארבעים־ושלוש עמד על סיפון המעבורת העולה ויורדת, ונאחז בעמוד תומך כדי לא לאבד את שיווי משקלו.

לפני כשמונה־עשרה שנים, שותפו לתא בכלא – אירי בעל חוש הומור יבש – הדביק לו את הכינוי “לאקי סטאר“. כוכב מזל. הוא אמר לו שהוא צריך להרגיש בר מזל על כך שיש לו אשך אחד רזרבי, לאחר שאיבד את אחד מאשכיו כשחלה בסרטן בנעוריו, עין רזרבית, אחרי שהיפרדות רשתית שמה קץ לקריירת האיגרוף שלו, וגם זרוע רזרבית, אחרי שאיבד את אחת מזרועותיו בתאונת אופנוע.

השעה הייתה ארבע בבוקר, והוא נאבק במחלת ים. ברגע זה, באמצע תעלת למאנש, בסערה הזאת, הוא לא הרגיש יותר מדי בר מזל. הייתה לו הרגשה שאולי הוא כבר מיצה את מזלו הטוב. אולי הוא היה צריך לוודא שמישהו אחר יבוא איתו, אחרי ששותפתו חלתה והבריזה ברגע האחרון.

הוא תמיד הרגיש פחות פגיע ופחות מעורר חשד כשהייתה איתו מישהי. אולי הריינג’ רובר שלו מושך יותר מדי תשומת לב?

תפסיק לחשוב על זה, מיקי. תמשיך במשימה.

הים היה שחור כמו המוות. הרסס המלוח צרב בעיניו כשצמצם אותן מפני הרוח הקרה והגשם השוטף. הביטחון העצמי שלו היה על הקרשים, והוא תהה אם הוא לא עושה את טעות חייו.

תירגע. קח את עצמך בידיים. תפגין ביטחון. תהיה בר מזל!

להיות בר מזל, ועוד מעט הוא יהיה שוב בבית, עם אחיו הצעיר, סטוּאי, שתלוי בו בכל דבר. סטואי נולד עם תסמונת דאון, ומיקי התייחס אליו בחיבה כאל “השותף עם הכרומוזום הנוסף“. לפני שנים רבות, מיקי הבטיח לאימם על ערש דווי שהוא יטפל בו ותמיד עמד בהבטחתו. האח השונה שלו לימד את מיקי לראות את החיים באופן שונה, פשוט יותר. טוב יותר.

אחרי הפעם הזאת הוא התכוון להפסיק לעשות שליחויות עבור הבוס. הוא דיבר עם סטואי על כך שיפתח עסק עם הכסף המזומן שהחביא – סכום נאה שהצטבר מכמויות הסמים הקטנות שגילח מהבוס שלו בכל פעם, כמות קטנה מכדי שאפשר יהיה להבחין בה. אם כי הפעם הוא הוסיף כמות ניכרת למטען שלו, והמתינה לו עסקה פרטית חביבה מאוד. רווחים גדולים – גדולים מאי פעם!

אבל עכשיו הוא היה אפוף ספקות. כל מה שצריך הוא פקיד מכס חד עין אחד. הוא ניסה לגרש ממוחו את המחשבה הזאת. הכול יהיה בסדר, בדיוק כמו במשימות הקודמות.

נכון?

סטואי אהב לבשל, והתמיד לחבוש בגאווה את כובע השף “המיוחד“ שקנה לו מיקי ליום הולדתו בשנה שעברה. מיקי תכנן לקנות מזנון פיש אנד צ’יפס, הכי קרוב לטיילת של ברייטון שיוכל להרשות לעצמו – או אולי בערים הסמוכות, איסטבורן או וורת’ינג, שבהן המחירים נמוכים יותר. אבל עם הכסף שעמד להרוויח עכשיו, הוא יוכל לקנות משהו ממש בטיילת של ברייטון, מקום שבו הרווחים הגבוהים ביותר. הוא כבר שם עין על עסק מסוים במיקום מעולה ליד מזח פאלאס שבדיוק יצא לשוק. סטואי יעבוד במטבח בהכנת המזון, והוא יטפל בטיגון ויעמוד בחזית. אם הכול ידפוק כמו שצריך, בעוד כמה ימים יהיה לו מספיק כסף לקנות את הנכס. הוא היה צריך רק להעביר בשלום את המטען שלו במכס ולהיות בחוץ. מנקודה זו ואילך, הכול יהיה דבש!

הוא בלע רוק. עצביו התערערו שוב. הוא נשם לתוכו את הריחות החריפים של צבע טרי ואדי דיזל. הבוס שלו טפח על גבו לפני כמה ימים, לפני שיצא בדרכו לניוהייבן, ואמר לו לא לדאוג, אמר שהכול יהיה בסדר. “אם יהיו בעיות, פשוט תתנהג כרגיל, תהיה אתה עצמך. תהיה רגוע, תנשום נשימה עמוקה, תחייך. כן? אתה לאקי, בר מזל, אז תתנהג כמו בר מזל!“

המעבורת הצהובה־לבנה שמשקלה שמונה־עשר אלף טונות חרשה את הגלים הסוערים והזועמים של תעלת למאנש, מתקרבת אל קצה המסע שהתחיל בנמל דייפ לפני שישים־וחמישה מיילים ימיים. מולו, מימין, הוא סוף כל סוף התחיל להבחין בנמל ובתאורת הניווט של תעלת המים העמוקים בין שוברי הגלים של נמל ניוהייבן. מעבר לה – פרושים לאורך החוף ועמומים יותר – נצנצו אורות העיר.

כעבור זמן קצר נשמעה ברמקולים הבקשה: “כל הנהגים מתבקשים לחזור לכלי הרכב שלהם.“

סטאר לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו, החמישית או השישית בהפלגה הזאת, השליך את הבדל למים ברסס של ניצוצות ומיהר להיכנס בחזרה פנימה דרך דלת הפלדה הכבדה, לחמימות היחסית, שם עשה את דרכו במורד המדרגות אל סיפון איי.

אין צורך להילחץ, אמר לעצמו שוב. היו בידיו כל המסמכים המתאימים, והכול היה מתוכנן בדייקנות צבאית כפי שאפשר היה לצפות מהארגון של הבוס, אחרי כמעט שש־עשרה שנים ששירת אותו בנאמנות. טוב, בנאמנות יחסית.

הבוס אמר לו שזה הזמן הטוב ביותר לעבור במכס, כשהפקידים עייפים ונמצאים במצב הירוד ביותר. הוא הציץ בשעונו. אם הכול יתנהל כשורה, הוא יהיה שוב בבית בעוד שעתיים. סטואי עדיין ישן, אבל כשהוא יתעורר, הם יחגגו כהוגן!

הו, כן.

הוא חייך. הכול יהיה בסדר גמור. בבקשה, אלוהים.