לנשק את השמיים

פרולוג קונור

"אתה רוצה באמת להבין את החיים, ילד?" מישהו פעם אמר לי, "אתה צריך קודם להכיר את עצמך."

הוא ישב על המדרגות האחוריות של מלון חמישה כוכבים ולגם מבקבוק אלכוהול בשקית נייר. הסתובבתי בחוץ ביום הולדתי העשירי. הייתי צריך אוויר. כולם באולם היו בני שלושים וחמש ומעלה ולא היה אפילו ילד אחד בגילי. לבשתי חליפה שלחצה חזק מדי וניסיתי להתעלם מהעובדה שאימא שלי התרוצצה בין השותפים העסקיים שלה בפנים. אפילו בהיריון, היא פקדה על כל אדם בחדר בנחישות וברוגע שיכולתי לחקות בקלות.

"אני יודע מי אני," אמרתי. הייתי קונור קובלט, הילד שתמיד עשה מה שצריך, שתמיד ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. נשכתי את הלשון עד זוב דם.

הוא הביט בחליפה שלי ונחר. "אתה סתם קופיף, ילד. אתה רוצה להיות אחד הגברים האלה שם." הוא הנהן אל הדלת שמאחוריו ואז רכן קרוב אליי, כאילו כדי לספר לי סוד. צחנת הוודקה שלו כמעט הפילה אותי לאחור, ובכל זאת, עדיין ציפיתי לדבריו. "בשביל זה אתה חייב להיות טוב יותר מהם."

זכרתי את עצתו של השיכור הזקן יותר זמן מכל מה שאבא אמר אי פעם. שנתיים לאחר מכן אימא הושיבה אותי בסלון כדי למסור לי חדשות שתמיד זכרתי עם הזיכרון הזה. זיכרון שעיצב אותי. אפשר לפרק חיים לשנים, לחודשים, לזיכרונות ולרגעים מהדהדים. שלושה רגעים הגדירו את שלי.

הרגע המהדהד הראשון: הייתי בן שתים־עשרה. בחגים תמיד נשארתי בפנימיית 'פאוסט' לנערים צעירים, אבל בסוף שבוע אחד החלטתי לבקר בבית של אימא מחוץ לפילדלפיה. היא בחרה לספר לי אז. היא לא קבעה תאריך, לא תכננה את האירוע, לא עשתה מזה עניין גדול. היא סיפרה לי את החדשות כאילו פיטרה עובד, באופן חד וענייני.

"אבא שלך ואני התגרשנו."

התגרשנו. כלומר, בזמן עבר. איכשהו פספסתי רגע דרמטי בחיים שלי. זה עבר ממש מתחת לאף שלי כי אימי האמינה שזה לא חשוב. היא גרמה גם לי להאמין בזה. הפרידה שלהם נחשבה נעימה. הם התרחקו. קתרינה קובלט מעולם לא נתנה לי להיות חלק מהחיים שלה במאה אחוז. היא לא הרשתה לאף אחד לראות מעבר למה שהיא נתנה לו וברגע ההוא גם אני למדתי את הטריק. למדתי איך להיות חזק ולא אנושי גם יחד.

איבדתי קשר עם ג'ים אלסון, אבא שלי. לא היה לי שום רצון לחדש את מערכת היחסים איתו. האמיתות ששמרתי קרוב ללב כאבו רק אם נתתי להן, שכנעתי את עצמי שהן רק עובדות והמשכתי הלאה.

הרגע המהדהד השני: הייתי בן שש־עשרה בכיתת לימוד אפלולית ב'פאוסט'. האוויר היה מלא עשן. שני בחורים בוגרים יותר הלכו לפני שורה של עשרה בחורים, עצרו לפני כל מועמד ובחנו אותו. להצטרף לאחווה סודית היה שווה ערך להתקבל לקבוצת לקרוס. היינו לבושים במכנסיים, בבלייזרים ובעניבות והיינו אמורים למלא את אולמות 'הרווארד' ו'ייל' ולחזור על אותן טעויות שוב ושוב. הם שאלו כל בחור את אותה השאלה, וכל אחד מהם השיב בחיוב כנוע. נאמר לו לרדת על ברכיו ואז הם שמו את הכוונת על הילד הבא. כשהם עצרו מולי נשארתי רגוע יחסית. ניסיתי בעיקר להסתיר חיוך מתנשא שאיים לפרוץ. הם נראו כמו שני קופים שדופקים על החזה שלהם ומבקשים בננה. העניין איתי, שלא הייתי מוכן לתת לאף אחד את הבננה המזדיינת שלי. כל תועלת הייתה צריכה לעלות על העלות.

"קונור קובלט," אמר הבלונדיני, "תמצוץ לי את הזין?"

השאלה הייתה אמורה להוכיח עד כמה אנחנו מוכנים למלא פקודות. לא הייתי בטוח כמה רחוק הם ילכו רק כדי להוכיח את הנקודה הזאת.

מה יצא לי מזה? הפרס היה חברות בקליקה חברתית. האמנתי שיכולתי להשיג את זה בדרך אחרת. ראיתי דרך שאף אחד אחר לא ראה. "נראה לי שזה צריך להיות הפוך," אמרתי בחיוך, "אתה צריך למצוץ לי, אתה תיהנה מזה יותר."

המועמדים פרצו בצחוק והבלונדיני צעד קדימה עד שהאף שלו כמעט נגע בשלי. "מה אמרת לי?" הוא נתן לי את ההזדמנות לכרוע שוב, אבל אם הייתי רוצה להיות מובל על ידי קבוצה של קופים מורעלי טסטוסטרון הייתי מצטרף לקבוצת הפוטבול.

"חשבתי שהייתי ברור לגמרי בפעם הראשונה."

"לא. לא היית ברור."

"אז תן לי לחזור ולהדגיש." רכנתי קדימה, ביטחון זולג ממני, עד ששפתיי כמעט נגעו באוזנו. הוא אהב את זה יותר ממה שהוא חשב שהוא יאהב. "תמצוץ לי." הוא דחף אותי לאחור, כולו סמוק, והגבה שלי עלתה. "יש בעיה?" שאלתי.

"אתה הומו, קובלט?"

"אני אוהב רק את עצמי. מהבחינה הזאת, אולי. ובכל זאת, עדיין לא אמצוץ לך."

כך, השארתי את האחווה הסודית מאחור. שמונה מתוך עשרת המועמדים הצטרפו אליי.

הרגע המהדהד השלישי: הייתי בן תשע־עשרה באוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטה ששייכת לליגת הקיסוס היוקרתית, ורצתי במורד מרכז הסטודנטים, מאט להליכה נמרצת כשהגעתי לשירותי הבנות. דחפתי את הדלת ובחורה בעלת שיער חום בשמלה כחולה צנועה ובנעלי עקב באורך של עשרה סנטימטרים עמדה ליד הכיור ושפשפה כתם בעזרת מגבות נייר רטובות, עיניה אדומות. כשראתה אותי נכנס, הפנתה את כל התסכול שלה כלפיי.

"אלה שירותי הבנות, ריצ'רד."

היא השתמשה בשמי הפרטי וניסתה להעיף עליי מגבת נייר. לא הייתי זה ששפך פחית של 'פיז דובדבן' על השמלה שלה. אבל במוחה של רוז קאלוויי אני הייתי האשם. דרכנו הצטלבו מדי שנה, הפנימייה שלי ובית הספר שלה התחרו זה בזה. הייתי אמור להיות המדריך שלה באותו יום, שגריר מטעם בית הספר שלי, והייתי צריך לקחת אותה לסיור בקמפוס לפני הריאיון שלה עם הדיקן, שיקבע אם היא תתקבל לתוכנית המצטיינים או לא. "אני מודע לזה," אמרתי, מודאג ממצבה. היא אחזה בכיור ונראתה כאילו עמדה לצרוח.

"אני הולכת להרוג את קרוליין. אני הולכת לתלוש לה את השיער מהראש, שיערה אחר שיערה, ואז לגנוב לה את כל הבגדים."

התגובות המוגזמות שלה תמיד הזכירו לי שמועה שרצה ב'פאוסט', שבמהלך שיעור כישורי משפחה באקדמיית 'דלטון' היא לקחה את בובת התינוק שקיבלה והוציאה ממנה את המילוי בעזרת מספריים. מישהו אחר אמר שהיא חרטה משפט על המצח של בובת התינוק והושיטה אותה למורה. על המצח נכתב 'לא אטפל בבובת תינוק, אלא אם גם הבנים יעשו את זה'.

אנשים חשבו שהיא משוגעת בצורה גאונית של 'אני אטרוף לך את הנשמה'. אני חשבתי שהיא מרתקת. "רוז — "

היא הטיחה את כפות ידיה בכיור. "היא שפכה עליי שתייה. הייתי מעדיפה שהיא תיתן לי אגרוף בפנים. לפחות יש לי איפור."

"יש לי פתרון."

היא הרימה יד. "אלה שירותים נטולי אגו."

"אז מה את עושה פה?" שאלתי בהטיית הראש. היא הביטה בי, והתקרבתי אליה בכל זאת מתוך רצון לעזור. היא דחפה אותי בחזה בכעס. בקושי זזתי. "זה היה קצת ילדותי, אפילו בשבילך."

"זו חבלה מכוונת," היא אמרה בעיניים בורקות והפנתה אליי אצבע. "גרגרנות אקדמית. אני שונאת רמאים, והיא רימתה אותי כדי שלא אתקבל ל'פן'."

"כבר התקבלת," הזכרתי לה.

"אתה היית הולך לאוניברסיטה בלי להתקבל לתוכנית המצטיינים?" לא אמרתי כלום. היא ידעה את התשובה שלי. "בדיוק."

זרקתי את המגבות הרטובות לפח האשפה הסמוך ומעשיי התחילו להפיג חלק מהמתח שהיה בכתפיה בזמן שהתבוננה בי מקרוב. הסרתי מעל כתפיי את הבלייזר האדום שלבשתי.

"מה אתה עושה?" היא שאלה.

"ככה נראית עזרה."

היא הנידה בראשה. "אני לא רוצה להיות חייבת לך." היא הפנתה אליי אצבע שוב וצעדה לאחור. "אני יודעת איך אתה עובד. אני מבינה את זה. אתה עושה דברים בשביל תלמידים והם צריכים להחזיר לך באיזו דרך חולנית."

עלות־הזדמנות. הטבות. עסקאות. הם היו הבסיס לחיי.

"אני לא מסרסר באנשים." הושטתי לה את הבלייזר שלי. "אין כאן מלכוד. אני לא מצפה לשום דבר בתמורה. קחי אותו." היא פשוט המשיכה להניד בראשה. ידי נשמטה. "מה?"

"למה אתה מתנהג ככה ליד קרוליין?" היא שאלה פתאום.

קראתי את שאלתה לעומק. שמעתי 'למה אתה אוהב אותה?'. קרוליין הייתה נערה אריסטוקרטית אמריקאית טיפוסית. היא תמיד הסתכלה עליי כמו טורפת בשאלה אילמת: 'איזה תועלת תהיה בך? האם אתחתן איתך יום אחד ואקח את כל הכסף שלך?'. אבל רוז קאלוויי הייתה שונה. היא הייתה אופנתית, אבל לא ילדת אחווה. על הנייר היא הייתה גאונה, אבל היא לא שיחקה בקבוצות. היא הייתה מהירה לשנוא, אבל לא הייתה נגד לאהוב. היא הייתה משוואה מסובכת שלא היה צריך לפתור.

אפילו לא הספקתי להגיב לפני שרוז הניחה את ידיה על מותניה וחיקתה אותי. "את רוכבת מעולה, קרוליין. ראיתי אותך באירוע הרכיבה בשבוע שעבר. מה שלום אימא שלך?"

"סתם הייתי נחמד."

"אתה שונה סביב אנשים מסוימים. אני מכירה אותך מספיק זמן מהכנסים האקדמיים כדי לראות את זה. אתה מתנהג איתם בדרך אחת ובדרך אחרת איתי. איך אני יכולה לדעת מי קונור קובלט האמיתי?"

לעולם לא תדעי. "אני הכי אמיתי איתך שאני יכול להיות."

"זה בולשיט מוחלט."

"אני לא יכול להיות את," אמרתי. "את משאירה שובל של גופות מהמבט שלך. אנשים מפחדים להתקרב אלייך, רוז. זו בעיה."

"לפחות אני יודעת מי אני."

איכשהו נמשכנו זה לזה. היתמרתי מעליה, גבוה יותר מרוב הגברים ובנוי כמו ספורטאי. מעולם לא השתופפתי, מעולם לא נרתעתי, הייתי גאה בגובה שלי. היא הרימה את סנטרה כדי להילחם בי. דחפתי אותה להיות הכי טובה שהיא יכלה להיות. "אני יודע בדיוק מי אני," אמרתי עם כל טיפת ביטחון שהייתה לי. "מה שמטריד אותך זה שאין לך מושג איך להתמודד עם בחור כמוני." התקרבתי והיא הזדקפה. "אם אנשים מביטים בי ורואים את הבעיות שלי, אז אני חסר תועלת מבחינתם. לכן אני נותן להם בדיוק את מה שהם רוצים. אני מי שהם צריכים או מה שהם צריכים." הושטתי לה שוב את הבלייזר. "וכרגע את צריכה בגד."

היא לקחה באי־רצון את הבלייזר, אבל היססה. "אני לא יכולה להיות כמוך," היא אמרה, "אני לא יכולה לשמור את כל הרגשות שלי בפנים. אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה."

"תרגול."

עינינו נפגשו לרגע ממושך. היו בינינו כל־כך הרבה דברים שלא הייתי מוכן להתעסק בהם באותו רגע. לא הייתי מוכן לשיחות העמוקות שהיא תכריח אותי לנהל. רוז קאלוויי לא יכלה לסבול אותי בגלל מי שהייתי, בחור שרצה להגיע לפסגה. האירוניה הייתה שהיא רצתה את אותו הדבר, היא פשוט לא הייתה מוכנה לעשות את מה שאני הייתי מוכן לעשות כדי להגיע לשם.

היא לבשה את הבלייזר שלי, שהיה ענקי עליה. "איזה חלק שלך אתה מראה לי?" היא שאלה.

"את החלק הכי טוב."

היא גלגלה עיניים. "אם אין לך שום דבר אמיתי לומר, ריצ'רד, אז למה בכלל לדבר?"

לא יכולתי למצוא את המילים כדי לתת לה את התשובה שהיא חיפשה. במשך שנים בניתי מחסומים והגנות. יכולתי לטפל באישה טוב יותר מכל בחור אחר, אבל אימא שלי מעולם לא לימדה אותי לאהוב. היא לימדה אותי על מניות ועל היסטוריה, ולדבר שפות שונות. היא הפכה אותי לאינטליגנט. היא הפכה אותי להגיוני ולעובדתי.

ידעתי מה זה סקס. ידעתי מה זו חיבה. אבל אהבה? זה היה מושג לא הגיוני, משהו בדיוני כמו התנ"ך, קתרינה קובלט הייתה אומרת. כשהייתי ילד, חשבתי שאהבה שייכת לספרי פנטזיה עם מכשפות ומפלצות. היא לא יכלה להתקיים בחיים האמיתיים, ואם כן, היא הייתה בדיוק כמו דת, נמצאת שם כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. אהבה הייתה דבר מזויף בעיניי.

כמעט גלגלתי עיניים. הנה לך, קונור. זה משהו אמיתי. זה משהו מהלב.

"רוז," התחלתי. והיא פנתה להביט בי. המבט שלה היה כמו מעמקי גיהינום. קר כקרח, מריר, סוער וכאוב. רציתי לשאת את הכול, אבל לא יכולתי לחשוף בפניה את כל הקלפים. לא יכולתי לתת לה להיכנס. הייתי מפסיד במשחק והוא רק התחיל. "את הולכת להיות מעולה."

וזהו. היא יצאה ונעלמה.

דרך חבר של חבר גיליתי שרוז התקבלה לתוכנית המצטיינים, אבל גם נודע לי שהיא ביטלה את הבקשה ללמוד ב'פן'. מסיבה כלשהי היא בחרה ב'פרינסטון', האוניברסיטה היריבה שלנו.

חצי שנה לאחר מכן התחלתי לצאת עם קרוליין הורפורד. לא הרבה זמן לאחר מכן היא הפכה לחברה שלי. אלה היו חיים שהייתי מוכן אליהם. לא היה בזה שום דבר ספונטני או מפתה. בגיל תשע־עשרה, הכול היה פשוט מעשי.