פרק 1
קי ווסט
יום שישי, שבועיים לאחר מכן
במחשבה לאחור, סקוט הרוואת כנראה לא היה צריך לחבוט בבחור ההוא. להפיל אותו על התחת? בטח. לסובב לו את היד לתנוחה כואבת אך בלתי מזיקה? אפילו יותר טוב. אבל להכניס לו סנוקרת כל כך חזקה שתעלף אותו? לא אחת מההחלטות המוצלחות שלו.
וזו הייתה הבעיה. בזמן האחרון נדמה שהרוואת איבד את יכולת קבלת ההחלטות הטובות שלו.
תשכחו לרגע מזה שלבחור השני בהחלט הגיע מה שקיבל. טיפוס וול סטריט טחון שהטריד מילולית את בת הזוג שלו וגם נראה כאילו הוא נהנה מזה. ככל שהוא הרבה לשתות, כך העניינים הלכו והתדרדרו. כל מי שישב סביב השניים החל לזוע באי נוחות. אבל זה לחלוטין לא היה עניינו של הרוואת.
אנשים נכנסים למערכות יחסים מכל מיני סיבות. אם היא מוכנה לשבת שם ולספוג השפלות מאיזה אידיוט, זאת הבעיה שלה.
לפחות כך זה היה עד שהיא הסירה את השָל שלה. באותו רגע הכול השתנה.
בערב כה נעים, בטרקלין הפתוח של אתר הנופש, היה מוזר לעטות כיסוי כלשהו. הרוואת הבחין מייד בחבורות. היא ניסתה להסתיר אותן, אבל הוא היה חד הבחנה ולא היה לו ספק במה מדובר. הן כיסו את שתי זרועותיה. מתברר שמר וול סטריט ידע לפגוע לא רק במילים.
ככל שזה נגע להרוואת – לעזאזל, ככל שזה אמור לגעת לכל אדם בעל מוסר – גברים שמכים נשים הם חלאות. האם הבחור הזה היה צריך ללמוד לקח? ללא ספק. האם הרוואת היה זה שצריך ללמד אותו את הלקח? זה היה נתון לוויכוח. הקארמה הייתה תופסת את הבחור הזה בסופו של דבר. מה שהוא עשה היה אחד מאותם דברים שאתה יכול לברוח מהם, אבל לעולם לא להסתתר מפניהם.
ובכל זאת, ליבו של הרוואת יצא אל הבחורה. אולי זה היה בגלל כל הקוקטיילים שהוא שתה. אולי הטראומה האישית העוצמתית שהוא ניסה לברוח ממנה ללא הצלחה. בכל אופן, הכאב הרגשי והפיזי שקרן ממנה היה בלתי ניתן להכחשה.
וכך, בפעם הבאה שמר וול סטריט העיר הערה פוגענית, הרוואת פעל ללא מחשבה. הוא נעמד והתקרב אל השולחן שלהם. הבעיה שלה נעשתה הבעיה שלו.
"מספיק," הוא אמר.
"סליחה?" השיב הבחור, מבט כעוס על פניו בשעה שהתרומם והתייצב מול הרוואת.
"שמעת אותי. רד ממנה."
"אל תדחוף את האף," נבח מר וול סטריט ודחף אותו.
ואז הרוואת פעל.
זו הייתה הסלמה דרמטית של המצב וכל הסועדים האחרים עצרו את נשימתם. הסנוקרת הייתה יכולה להרוג אותו, או שראשו יכול היה לפגוע באחד השולחנות כשהוא נפל. מיליון ואחד דברים יכולים היו להשתבש. למרבה המזל שום דבר לא השתבש.
ואף שמבחינה משפטית הרוואת יכול היה לטעון שמר וול סטריט יצר מגע ראשון, העניינים לא הגיעו לידי כך. הוא לא היה מעוניין לערב את המשטרה או להגיש תביעה. אבל זה לא אמר שהכול הסתיים.
אנשי הצוות של "ליטל פאלם איילנד ריזורט" אהבו את הרוואת. הוא היה לקוח קבוע, שנודע בחיוכו הנעים ובחוש ההומור שובה הלב שלו. אבל בביקור הזה שלו משהו היה לא בסדר. משהו קרה לו; משהו מטריד.
הוא היה שקט ומופנם. ענן כהה כמו ריחף מעליו לכל מקום שהלך. הוא קם מוקדם בבוקר ויצא לשעה של פעילות גופנית, וזהו. בשאר הזמן הוא היה עסוק בשתייה. כבדה.
אילו אתר הנופש היה ריק, ההנהלה הייתה יכולה אולי להתעלם מהתנהגותו ההרסנית. אבל האתר לא היה ריק, הוא היה בתפוסה מלאה, ואיש מבין האורחים המכובדים לא רצה להעביר את החופשה היוקרתית שלו בהתבוננות באדם ששותה את עצמו למוות בבר.
להרוואת לא היה אכפת. הוא ידע שצריכת האלכוהול שלו מסוכנת, אבל אחרי כל מה שעבר הוא רק רצה להשתחרר – להשתחרר מהאשמה, מהבושה, מהכאב.
הבעיה האמיתית הייתה שלא היה די אלכוהול בעולם כדי לשטוף את מה שקרה. אשתו, לארה, מתה. המנטור שלו, ריד קרלטון – אדם שהפך להיות כמו אב שני עבורו – מת. ואחת השותפות היקרות שלו לארגון, לידיה ריאן – שלקחה פיקוד בשעה שהוא לא הצליח לעשות זאת, מתה. כולם נרצחו בניסיון להגיע אליו בזמן, והוא לא היה מסוגל לעשות דבר כדי לעצור את הטבח.
עם כל ההכשרה שלו, עם כל הניסיון שלו בריגול נגדי ובלוחמה בטרור, היה עליו להגן עליהם. לכל הפחות היה עליו לצפות את המתקפה מראש. אבל הוא לא עשה זאת.
והגרוע מכול, הוא נאלץ להסתכל בהם נרצחים, חסר ישע, ללא יכולת להציל איש מהם. המילים "אימה טהורה" לא התחילו אפילו לתאר את מה שעבר עליו. העינויים הפיזיים שנאלץ לסבול לאחר מכן החווירו לעומת הסבל הנפשי.
סוכנים של ארגון מודיעין זר חטפו אותו לארצם, שם הם תכננו לחקור אותו ולהוציא אותו להורג. בעזרת כוח רצון על-אנושי הוא הצליח לבסוף להתעשת ולתכנן מבצע הימלטות הרואי. ואז, בשמם של לארה, ריד ולידיה, הוא יצא למסע נקמה עקוב מדם משלו.
בדיעבד התברר לו שזו הייתה סגירת מעגל ריקה מתוכן ואפילו הרסנית, שבסופה הוא לא הרגיש טוב יותר מאשר בתחילתה. היא לא העניקה לו שום הנאה, שום סיפוק. למעשה, היא רק הותירה אותו חלול יותר – מאכלת אותו כמו חומצה ומכבה את רמץ האנושיות האחרון שעוד נותר בו.
איבוד האנשים הקרובים ביותר אליו – רק משום שעשה את עבודתו – היה התרחיש הגרוע ביותר שמישהו בתחום שלו יכול היה להתמודד מולו. זה היה גרוע יותר מעינויים ואפילו ממוות – גורל שהוא היה מקבל על עצמו בשמחה אילו כתוצאה מכך לארה, ריד ולידיה היו ממשיכים לחיות.
במקום זאת, הוא זה שמצופה ממנו להמשיך לחיות. יהיה עליו להמשיך לצעוד ולשאת על כתפיו את כאב מותם, וכן את עול הידיעה שהמוות שלהם קרה באשמתו.
***
וכך, לאחר שהשלים את מסע הנקמה שלו, הוא נסע לליטל פאלם איילנד – מקום שבו מצא נחמה בעבר, אלא שהפעם התאוששות וחזרה לחיים היו מחוץ להישג ידו. הוא פשוט היה שבור מדי, אבוד מדי.
הפעמים היחידות שבהן הצליח למצוא מרגוע לנפשו היו כששתה לשוכרה עד קהות חושים. הוא היה מגיע לנקודה שבה לא הרגיש דבר וממשיך הלאה, עד שאיבד את הכרתו, ואז היה מתאושש ושב לעשות זאת מההתחלה.
לולא היה קם מוקדם בבוקר ויוצא לריצות ארוכות על החוף ולשחיות מתישות באוקיינוס, כאילו רצה להעניש את עצמו, הוא היה מתחיל לשתות עם הזריחה. אבל גם ככה הוא התחבר אל הבקבוק הרבה לפני שעות הצהריים. עבור אדם בעל קריירה כה מכובדת, מישהו שתרם כה רבות למדינתו, אלה לא היו חיים.
אבל להרוואת לא היה אכפת עוד מהחיים. אומנם ליבו המשיך להזרים דם רווי באלכוהול ברחבי גופו, אבל יכולתו להרגיש משהו כלפי מישהו, קל וחומר כלפי עצמו, נעלמה. הוא הרים ידיים.
ולכן הוא לא הופתע כשהבין שהוא הגיע לנקודה שבה הימצאותו בליטל פאלם איילנד כבר לא התקבלה בברכה.
בהתחשב בחשבון הבר המכובד שלו, מנהל המקום הציע לו עסקה. בתמורה לכך שיקצר את שהותו במקום ויעזוב מייד, הם ישתתפו בחלק מעלויות השהות שלו. הרוואת הסכים לצמצם הפסדים ולהמשיך בדרכו.
הוא ארז את חפציו, חזר בסירת המנוע המצוחצחת אל המזח של ליטל טורץ' קי, תדלק את המכונית השכורה שזנח מאחור ונהג בה עד שהגיע אל קצה הדרך בקִי ווסט.
שם, באזור פחות תיירותי של העיר שנקרא "בהאמה ווילג'", הוא שכר את החדר הראשון שמצא ושילם עבור שבועיים מראש ובמזומן.
השטיח נראה לפחות בן עשרים, והקירות אפילו ישנים יותר. המקום כולו הסריח מעובש שריססו עליו תרסיס אריגים. זה היה עולם אחר לגמרי מהסדינים הארוגים בצפיפות ומהאוויר המבושם בניחוח היביסקוס של ליטל פאלם איילנד. כמו איקרוס והכנפיים הנמסות שלו, מי שהיה פעם נער הפלא של קהילת המודיעין האמריקנית התרסק לאדמה.
הוא פתח מעט את החלון בחדר ולאחר מכן ניגש לפתוח את המזוודה שלו.
בהיותו חייל של יחידת העילית "אריות הים", הוחדרה לראשו חשיבותם של אריזת הציוד והטיפול בו. אחרי שתלה כמה בגדים בארון והניח את השאר בשידת מגירות חבוטה, הוא לקח את שקית ה"זיפלוֹק" המקומטת שבה השתמש כתיק רחצה אל חדר האמבטיה. הוא סידר את הדברים על המדף שמעל הכיור והביט בבבואתו במראה. הוא נראה נורא.
גופו שהתנשא לגובה של מטר ושמונים עדיין היה שרירי, אבל הוא איבד משקל רב. שערו השטני קיבל גוון בהיר יותר מהשמש ועורו היה שזוף, אבל הלחיים בפניו הנאים שקעו, ועיניו, שהיו פעם חדות וכחולות כקרחון, היו כעת עייפות ואדומות.
אם מישהו מחבריו היה רואה אותו, הוא היה נחרד למראה השינוי שחל בו. ההתנוונות היא כוח רב עוצמה. ברגע שהיא נכנסת לפעולה, קשה לעצור אותה.
הוא חזר לחדר וניגש שוב אל המזוודה. נותר בה רק דבר אחד – תמונה במסגרת כסופה. זו הייתה התמונה האהובה עליו של לארה. היא עמדה, לבושה בשמלת קיץ קלה, שערה השחור והארוך גולש על כתפיה, ובידה כוס יין לבן. הוא צילם אותה על המרפסת שלו, שמשקיפה על נהר הפוטומק בווירג'יניה.
הוריה של לארה היו ברזילאים, וכילדה היא למדה לדבר הן אנגלית והן פורטוגזית. לאחר שבעלה הראשון מת בטביעה, היא אמרה שנפשה לקתה ב-saudade.
כאשר ביקש ממנה לתרגם את המונח, השיבה שאין לו ממש מקבילה באנגלית. במהותה, זו הייתה תחושת השתוקקות למישהו או למשהו שאתה יודע שלעולם לא תפגוש או תחווה שוב. היא פחדה מכך שהרוואת, הגבר הראשון שאהבה מאז מות בעלה, יגרום לה לחוש שוב את התחושה הזאת.
בהיותה שוטרת, היא הבינה שמרבית האנשים הם כבשים – יצורים עדינים שלרוב אינם מסוגלים להגן על עצמם. כדי להגן עליהם מפני הזאבים של העולם, היה צורך בכלבי רועים. כבלשית במחלקת הרצח, היא גם הבינה שאין די בכלבי הרועים. העולם זקוק גם לציידי זאבים – נשמות אמיצות שמוכנות לחדור אל העלטה ולחסל את הזאבים לפני שיספיקו לתקוף. זה מה שהיה הרוואת – צייד זאבים. וזה מה שהפחיד אותה כל כך.
בשעה שטען שהוא רוצה להקים משפחה יותר מכל דבר אחר, הוא המשיך לצאת למשימות המסוכנות ביותר שנקרא אליהן. הוא היה עוזב את הבית בהתראה של רגע – לפעמים למשך ימים, שבועות ואפילו חודשים בכל פעם.
הוא עבד למען סוכנות מודיעין פרטית שנקראה על שם המנטור שלו: "קבוצת קרלטון". המשימה שהוטלה עליה הייתה לספק לסי-איי-איי מרחב נשימה בזמן התארגנותה מחדש של הסוכנות הרשמית לכדי ארגון רזה יותר, ממוקד יותר ויעיל יותר, כפי שהיה קודמו – האו-אס-אס, המשרד לשירותים אסטרטגיים.
רבים מהאנשים הקובעים בוושינגטון ראו בסי-איי-איי סוכנות מיושנת שתהילתה בעבר, והיא מתקשה להציב פתרונות לאיומים המודרניים המשתנים במהירות. הסוכנות טבעה בתוך הביורוקרטיה של עצמה, וכמו כדור פורח שנופל מהשמיים, הדרך היחידה לתקן את המצב הייתה להשליך החוצה את כל הדברים והאנשים המיותרים.
בכך שהפשיטו אותה עד לרמת הצרכים הבסיסיים בלבד, הם יכלו כעת להתמקד לא רק בדברים שצריכים להיעשות, אלא גם בדרכים הטובות ביותר לעשות אותם. במשך זמן רב מדי מנהלים בינוניים, שפחדו לקחת סיכונים ודאגו בעיקר לפנסיה שלהם, מנעו מהגברים ומהנשים האמיצים של הסי-איי-איי לבצע את עבודתם כהלכה.
אבל כמו בכל ישות ממשלתית גדולה שהאביסה את עצמה בתקציבים גדלים והולכים ובשכבות על גבי שכבות של כללים ותקנות, השינויים לא עמדו לקרות בקלות. כדי שהם יקרו נדרשו עבודה רבה, סבלנות רבה וזמן רב – שבמהלכם האיומים על אמריקה רק ייעשו קטלניים יותר. וכאן נכנסה לתמונה קבוצת קרלטון.
ריד קרלטון, האיש שהגה את הרעיון והקים את מרכז הלוחמה בטרור של הסי-איי-איי, ראה את הכתובת על הקיר הרבה לפני כולם. לבסוף נמאס לו מכך שאיש בקומה השביעית אינו מקשיב להזהרותיו, והוא עזב את הארגון והקים מיזם משלו. הוא גייס לקבוצה שלו סוכנים לשעבר ואנשי מבצעים מיוחדים מיומנים במיוחד – הייתה לו יכולת יוצאת דופן לגלות כישרונות – וכמו לאורך כל הקריירה שלו, הוא תמיד הקדים את זמנו.
במהלך ניסיונותיה של הסוכנות להמציא את עצמה מחדש, אחדות מן המשימות הרגישות והמסוכנות ביותר הועברו בסודיות לקבוצה של קרלטון. בדיוק כשהם החלו לצבור תאוצה ומשימות נוספות החלו לזרום לעברם, הם קיבלו חדשות איומות. ריד קרלטון – הלב, הנשמה והמוח שמאחורי הארגון כולו – אובחן כחולה אלצהיימר.
לאחר שהתאושש מההלם הראשוני הייתה לריד בקשה אחת בלבד – שסקוט הרוואת, היורש שאותו בחר בפינצטה והאיש שספג ממנו את כל הידע, החוכמה והניסיון – יוותר על פעילות השטח שלו ויעבור לנהל את העסק.
בצעד שהיכה בהלם את כולם, הרוואת אמר "לא". קרלטון ניסה לנקוט איומים וניסיונות שכנוע רבים, אך תשובתו של בן טיפוחיו תמיד נותרה זהה. לפחות עד לרגע שבו "הזקן", כפי שכינו אותו הקרובים אליו ביותר, הביא לקבוצה את לארה.
הוא ידע עד כמה היא חשובה להרוואת, היא ובנה בן הארבע מרקו. הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שהם יתיישבו ויהפכו למשפחה. הוא גם ידע שלא משנה כמה פעמים הרוואת אמר שזה הדבר שהוא הכי משתוקק לו בחיים, זה לא היה נכון. לפחות לא לגמרי נכון.
הרוואת היה מכור. מכור לדרך החיים הזאת, לחיכוך המתמיד עם המוות, לפסגות האדרנלין שהחיכוך הזה תמיד הביא איתו. וכמו כל מכור לסמים, הוא נזקק ללא הרף למנה הבאה שלו, והמנה הבאה תמיד הייתה צריכה להיות חזקה יותר כדי שיגיע לאותן פסגות. אך בסוף הדרך תמיד המתינה לו אותה תוצאה: במוקדם או במאוחר ההתמכרות הזאת תגבה את חייו.
למרות זאת, הרוואת לא היה המכור הרגיל. הוא היה חכם באופן בלתי רגיל, ולכן תמיד מצא הצדקות מצוינות לכך שהוא לא יכול לעזוב את עבודת השטח. איש לא היה מנוסה ומיומן כמוהו; איש לא היה בעל רשת קשרים ענפה כמוהו; איש לא היה טוב כמוהו בגיוס סוכנים; איש לא היה מוכן לקחת את הסיכונים שהוא לקח; איש לא היה יכול להסתגל כמוהו לתנאי השטח וכן הלאה וכן הלאה.
הכול היה נכון, אבל זה לא אמר שאי אפשר לטפח אחרים וללמד אותם לבצע את הדברים הללו – וזה בדיוק מה שהזקן רצה שהרוואת יעשה. הרוואת שיחק את המשחק זמן רב מדי וזה כבר לא היה בטוח. הוא סיכן את עצמו יותר ויותר בכל פעם שיצא לשטח. במילה אחת, הוא היה אנוכי. העובדה שהוא נסמך על קוקטייל של חומרים משפרי-ביצוע כדי להישאר ביכולת שיא, היא לבדה הייתה אמורה לשמש תמרור אזהרה בוהק לכך שימיו ספורים.
הזקֵן ביקש מהרוואת לחשוב על לארה ועל מרקו, וזה הרגיז אותו כי זה נשמע יותר כמו נזיפה, כמו סוג של סחיטה רגשית. מכה מתחת לחגורה, אפילו. אבל מה שהכי הכעיס אותו היה שהוא ידע שקרלטון צודק. היה עליו לקבל החלטה קשה. אבל כמו כל מכור, הוא ינסה קודם לצאת מזה באמצעות משא ומתן.
למרות מה שהזקן חשב, הרוואת באמת האמין שנותרו בו עוד כמה שנים של בעיטה בדלתות והכנעת החבר'ה הרעים. קוקטייל הממריצים שהוא צרך באופן קבוע, חומרים שנודעו ביכולתם לשקם ספורטאים מצטיינים ואנשי מבצעים מיוחדים שעבר זמנם, היה הצלה אמיתית עבורו. בלעדיו היה עליו להסכים בלית ברירה עם קרלטון שהגיע זמנו לעבור ממגרש המשחקים בשטח אל אגפי הגיוס וההכשרה של סוכנים צעירים.
עם זאת, תוכנית האימונים החדשה שלו, שכללה עבודה צמודה עם רופאים ועם פיזיולוגים מומחים לפעילות גופנית, החזירה אותו לכושר שהוא כבר לא האמין שיוכל לחזור אליו. הוא היה חזק יותר, זריז יותר ובעל תגובות חדות ומהירות יותר מאשר היה בשנות השלושים לחייו. הכלים המתקדמים שהם פיתחו היו מדהימים. וכך, עם כל הכבוד שהוא רחש למנטור שלו, הוא הציע פשרה.
במקום לנטוש את פעילות השטח לחלוטין, הוא יהיה מחצית מהזמן בשטח ובמחצית השנייה יעבוד בבניין קבוצת קרלטון בהכשרת טירונים.
זאת לא הייתה התוצאה שהזקן כיוון אליה. הוא היה זקוק למישהו שינווט את הספינה במשרה מלאה. הוא גם הכיר את הרוואת – אולי טוב יותר מכל אדם אחר. הוא ידע שאם הוא יציב בפניו אולטימטום, הרוואת ינטוש את הספינה וילך לכל מקום שבו ישלמו לו את המחיר שידרוש – ועם סט הכישורים שלו, לא יחסרו לו אופציות. אולי הוא יצליח להכניס אותו לרשימה שחורה בסי-איי-איי, אבל הבריטים או הישראלים יחטפו אותו בלי להניד עפעף.
האם הרוואת יסכים לעבוד עבור סוכנות זרה? זאת לא ידע. אבל בסופו של דבר הרוואת היה כמו בן בשבילו והזקן רצה לשמור אותו קרוב אליו. הוא רצה לדעת שהמשימות שהרוואת לוקח על עצמו מתוכננות עד הסוף ומקצועיות ככל האפשר. אם הוא יצליח להשאיר אותו אצלו, הוא יוכל לערוב לכך, דבר שלא יקרה אם הוא יניח לו להציע את שירותיו בשוק החופשי.
זה הותיר את קרלטון בבעיה: מי ינהל את הארגון? אחרי דיונים עם הנשיא ועם מנהל הסי-איי-איי, הוא קיבל אישור לפנות אל סגנית המנהל של הסוכנות, לידיה ריאן, קצינת מודיעין יוצאת דופן שהכירה את כללי המשחק לפני ולפנים. לידיה הייתה בחירה מעולה.
למרות האלצהיימר, הזקן היה היסטוריה מהלכת של עסקי הריגול. הוא ידע איפה קבורים כל הסודות. לידיה והרוואת ישבו איתו, כל אחד בתורו, ותיעדו כל פיסת מידע חשובה שהוא אחסן במוחו, לפני שהכול יימחק.
כשמצבו החל להתדרדר והוא החל לגלות כמה מסודותיו הרגישים לעוזרת הבית שלו או לכל מיני חברים שהגיעו לדרוש בשלומו, הרוואת החליט שהגיע הזמן למדר אותו.
הזיכרונות הנעימים ביותר של קרלטון היו מחודשי הקיץ שבהם בילה בקוטג' של סבו וסבתו באגם ויניפֶסוֹקי בניו המפשייר. שיאה של עונת התיירות כבר חלף, והרוואת לא התקשה למצוא בית פנוי להשכרה. כיוון שהזיכרונות הישנים ביותר היו לרוב האחרונים להיעלם, הוא חשב שזה יהיה מקום נעים ומוכר עבור קרלטון.
בהסכמת הנשיא הועמד לרשות הזקן צוות של לוחמי יחידות מיוחדות – כולם בעלי סיווג ביטחוני סודי ביותר. אחד מהם תמיד היה איתו בבית, במשמרות מתחלפות. הרוואת טס לשם לבקר אותו בכל הזדמנות.
הוא בדיוק חזר ממשימה מייסרת במיוחד מחוץ למדינה, שבמהלכה החליט סופית מה הוא רוצה מעצמו. אומנם הוא לא יכול היה להתחייב עדיין שיפרוש מעבודת השטח בקרוב, אבל הוא ידע בכל נימיו שהוא אוהב את לארה ואת בנה, ויאהב אותם עד סוף ימיו.
אחרי שאכלו ארוחה רומנטית, הוא לקח אותה לטיול על המזח והציע לה נישואים. היא קיבלה את הצעתו באהבה ובהתרגשות.
ביודעו שהזקן הולך ומתרחק מהם, הרוואת הציע ללארה לערוך טקס נישואים צנוע בקוטג', לצד מיטתו של קרלטון. ריאן תהיה העדה שלהם.
לארה ידעה עד כמה קרלטון משמעותי בחייו של הרוואת. גם היא למדה לאהוב אותו כמו אב, ולשתף אותו ברגע המאושר הזה היה הדבר הנכון לעשות. היא הסכימה.
כדי לשמור את האירוע מתחת לרדאר – לפחות עד שהם יוכלו לערוך חתונה גדולה יותר בכנסייה, בהשתתפות משפחתה של לארה, אימו וכל חבריהם – הם שכרו את שירותיו של שופט מקומי שיערוך את הטקס בפרטיות.
הכול היה מושלם. הזקן היה אפילו צלול ואנרגטי יותר מהרגיל בזמן האחרון.
הרוואת לא יכול היה לבקש יותר. הטיולים מסביב לאגם עם לארה, הצחוק, הסקס; היומיים האלה – מהחתונה הסודית ועד המתקפה – היו המאושרים ביותר בחייו.
ואז הכול התרסק.
אחרי הרציחות, העינויים, הבריחה, המסע המיוסר על פני הנוף הקפוא אל החופש, הוא לא היה עוד אותו אדם. דברים כה רבים נלקחו ממנו.
מאז הלוויות חבריו לעבודה לקחו צעד לאחור, מפגינים את השתתפותם בצערו בכך שנתנו לו מרחב וזמן להתאבל, אולם הוא לא הצליח לנער את ההרגשה שמישהו עוקב אחר מעשיו. הוא הניח שזה חייב להיות מישהו מהעבודה. הם היו יותר מקולגות, הם היו משפחה. ואחרי הכול, מרגלים לעולם לא מפסיקים לרגל, בעיקר זה אחרי זה.
כולם ידעו היכן הוא מתאכסן. למעשה, אחד הקולגות אפילו עשה לו טובה ושלח מזוודה מלאה בבגדים אל ליטל פאלם איילנד עוד לפני שהרוואת הגיע לשם.
אבל עכשיו, כשהוא עזב את אתר הנופש ועבר לקי ווסט, יהיה קשה יותר לאתר אותו. קשה יותר, אבל לא בלתי אפשרי.
עדיין היה לו הטלפון שלו, שהוא מעולם לא הוציא מהחדר והשתמש בו רק כדי להסתכל בתמונות, לקרוא טקסטים ישנים ולהקשיב להודעות מוקלטות מלארה. כדי שאיש לא יתפוס אותו בזמן שהטלפון פועל, הוא שם אותו במצב "לא להפריע", ביטל את הצלצול ושלח את כל השיחות הנכנסות ישירות לתא הקולי.
אחרי שסיים לפרוק את כל הציוד שלו, הוא הקדיש את הימים הבאים לחיפוש אחר מקום סביר לשתות בו, עד שלבסוף התביית על מקום אחד. לא שהסטנדרטים שלו היו גבוהים במיוחד. להיפך. הוא רצה בסך הכול מקום עם מיזוג אוויר סביר, עם בר שקט ועם קליינטים מסוג מסוים: שתיינים מקצועיים, "הארד-קור", שרק רצו שיעזבו אותם לנפשם.
המקום שבחר לעצמו בסופו של דבר היה בר מקומי טיפוסי: אורות מעומעמים, חלונות מואפלים, אוויר אפוף בריחות של משתנה, של בירה מעופשת ושל חיים מבוזבזים.
איש לא התייחס אליו. למעשה, איש לא העיף בו מבט אפילו. זה היה החור המושלם להמשיך בו את ההתאבדות בהילוך איטי שלו. ולמרות שהוא יכול היה להמשיך לשתות משקאות איכותיים כפי שעשה בליטל פאלם איילנד, הוא הלך במקום זה על החומר הכי גרוע שהיה להם. הוא רצה שזה ישרוף כל הדרך למטה. הוא רצה לענות את עצמו. כשהביט מסביבו, היה לו ברור שהוא עדיין לא הגיע לתחתית סולם התיעוב העצמי.
לא היה צריך מוח יצירתי במיוחד כדי לדמיין את סיפוריהם של "חבריו" לשתייה. כולם מצאו את דרכם אל הנקודה הדרומית ביותר בארצות הברית בעקבות משהו. היו שם כנראה כמה נישואים שנכשלו, כמה עסקים שכשלו ולא מעט צווי בית משפט שלא כובדו. כל דבר היה אפשרי. לא לשווא הכינוי של קי ווסט היה "מקום שמשי עבור אנשי צללים".
הברמנית הייתה אישה מושכת בשנות הארבעים לחייה. לפני עשרים שנה, אולי אפילו עשר, בעלי הברים הכי טובים באי היו מוכנים לשסף גרונות כדי שהיא תעבוד אצלם. היא לא הייתה רק סקסית, היא גם ידעה לערבב משקאות. והכי חשוב, היא ידעה מתי לנהל שיחה ומתי לשתוק.
בכל הנוגע להרוואת, היא קלטה מהר מאוד שהוא לא מעוניין לדבר. הוא היה מנומס ונתן טיפים יפים, אבל הסתגר בתוך עצמו.
הוא נכנס בכל יום עם עיתון שבקושי קרא, ישב באותו תא ישיבה מצולק והזמין את אותו משקה שוב ושוב בעודו נועץ מבט בדלת הכניסה, כאילו הוא מחכה למישהו. אבל אותו אדם, יהיה מי שיהיה, מעולם לא הגיע.
היא ריחמה עליו. הוא היה נאה, בן גילה, ואדם שללא ספק נזקק לתיקון כלשהו. היא תמיד נמשכה אל החבר'ה הדפוקים. "תסמונת הציפור השבורה", ידידה שלה פעם קראה לזה.
הוא היה שונה מהלקוחות האחרים. הוא נראה כמו "מישהו", אדם שבזמן כלשהו של חייו היה בעל פוטנציאל. היו לה הרבה שאלות. מאין הוא הגיע? מה הוא עושה שם? כמה זמן הוא יישאר? יותר מכול היא תהתה איך הוא במיטה.
אבל האיש היה חסין בפני כל ניסיונות ההתקרבות שלה אליו. האדם שפגע בו, יהיה מי שיהיה, עשה עבודה אלף-אלף.
ובכל זאת היא אהבה שהוא בסביבה. היה משהו מנחם בנוכחות שלו שם. הוא נראה לה כמו הטיפוס החזק והשקט, מישהו שיודע לדאוג לעצמו.
אולי הוא היה שוטר לשעבר, או אפילו איש צבא לשעבר, אבל זה לא היה משנה. היא רק ידעה שהיא מרגישה בטוחה יותר מעצם העובדה שהוא נמצא שם.
לא שקרו הרבה דברים רעים בקי ווסט, אבל כמו בכל עיירת נופש שמתודלקת באלכוהול ובגישת "הכול הולך", לפעמים הדברים יצאו משליטה.
באותו רגע נפתחה דלת הכניסה. באותה שנייה איש מיושבי הבר לא העלה בדעתו באיזו עוצמה הדברים עומדים לצאת מכלל שליטה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.