לפני שהקפה יתקרר

1. האוהבים

"אלוהים, כל כך מאוחר? מצטער, אני מוכרח ללכת," מילמל האיש בהתחמקות כשקם והושיט יד אל תיקו.

"מה?" אמרה האישה.

היא הביטה בו בחוסר ודאות. היא לא שמעה אותו אומר שזה נגמר. אבל הוא התקשר אליה — חברתו זה שנתיים — והזמין אותה לשיחה רצינית... ועכשיו הכריז פתאום שהוא נוסע לעבוד באמריקה. הוא עומד לצאת מיד — בעוד כמה שעות. גם בלי לשמוע את המילים, היא ידעה עכשיו שנושא השיחה הרצינית היה פרידה. היא ידעה עכשיו שהיתה טעות מצדה לחשוב — לקוות — ש השיחה הרצינית אולי תכלול למשל, " התינשאי לי?"

"מה?" ענה האיש ביובש. הוא לא יצר איתה קשר עין.

"לא מגיע לי הסבר?" היא שאלה.

האישה דיברה בנימה חקרנית שהאיש תיעב במיוחד. הם ישבו בבית קפה במרתף נטול חלונות.

התאורה בקעה משש מנורות־תקרה בלבד מחופות באהילים ומנורת קיר יחידה בכניסה. חלל הפְּנים של בית הקפה היה מוכתם בגון סֶפּיה תמידי. בלי שעון, לא היתה שום דרך להבחין בין יום ללילה.

היו בבית הקפה שלושה שעוני־קיר עתיקים גדולים. אבל מחוגיו של כל אחד הורו שעה אחרת. האם זה היה מכוון? או שמא פשוט התקלקלו? לקוחות שביקרו במקום לראשונה לא הבינו את מצב השעונים. האפשרות היחידה שלהם היתה להביט בשעוני היד. הגבר עשה זאת. הוא בדק בשעון היד שלו מה השעה והחל לשפשף באצבעות את מצחו מעל הגבה הימנית. שפתו התחתונה החלה להשתרבב מעט.

ההבעה הרגיזה במיוחד את האישה. "ולמה אתה נראה ככה? כאילו אני זאת שמעצבנת?" היא פלטה.

"זה לא מה שאני חושב," הוא ענה מבויש.

"אתה כן!" היא התעקשה.

בשפה תחתונה משורבבת הוא חמק ממבטה ולא ענה.

התנהגותו הפסיבית הרתיחה את האישה יותר ויותר. היא הזדעפה. "אתה רוצה שאני אהיה זאת שאגיד את זה?"

היא הושיטה יד לקפה, שכל חומו כבר התפוגג. משאבד החלק המתוק יותר בחוויה, מצב רוחה שקע עוד יותר.

האיש העיף עוד מבט בשעונו וספר לאחור משעת העלייה למטוס. עליו לצאת מבית הקפה בקרוב מאוד. הוא לא הצליח להתעשת, ואצבעותיו מצאו את דרכן בחזרה לגבה.

מראהו הלחוץ כל כך בגלל הזמן עיצבן אותה. היא הטיחה את הספל ברישול בשולחן. הוא נחת בחבטה על הצלוחית. קלאנג!

הקול הרם הקפיץ אותו. אצבעותיו, שהתעסקו בליטוף הגבה הימנית, החלו למרוט את השיער. אבל אז, לאחר שנשם נשימה קצרה עמוקה, הוא שב והתיישב והישיר מבט אל עיניה. פניו נמלאו רוגע פתאום.

למעשה, פני האיש השתנו בעליל כל כך, שהאישה כמעט נבהלה. היא השפילה מבט אל ידיה האחוזות זו בזו בחיקה.

האיש הלחוץ בגלל הזמן לא המתין שהאישה תרים את עיניה. "תקשיבי לי..." הוא פתח. הוא לא מילמל עוד, ונשמע אסוף ומיושב.

אך כאילו ביקשה לעצור עכשיו מפורשות את דבריו הבאים, אמרה האישה, "אולי תלך כבר?" היא לא הרימה את עיניה. האישה שקודם רצתה הסבר סירבה עכשיו לשמוע אותו. "אתה צריך ללכת, לא?" היא אמרה, קצרת רוח כילדה.

האיש ישב בלא ניע כאילו הזמן עצמו עמד מלכת. הוא הביט בה נבוך, כאילו אינו מבין את כוונתה.

האישה, כאילו ידעה כמה ילדותית ובלתי נעימה היא נשמעת, הסיטה את עיניה מהאיש באי־נוחות ונשכה את שפתה. הוא קם מכיסאו ודיבר אל המלצרית שעמדה מאחורי הדלפק.

"סליחה, אני רוצה לשלם," אמר בקול קטן. הוא ניסה לקחת את החשבון מהשולחן, אבל ידה של האישה היתה מונחת עליו.

"אני אשאר עוד קצת... אז אני אשלם," זה מה שהתכוונה לומר, אבל הוא משך את החשבון בקלילות תחת ידה וכבר היה בדרכו לקופה. "יחד, תודה."

"אמרתי שתשאיר אותו."

מבלי לזוז מכיסאה היא הושיטה ידה אל האיש.

אבל האיש סירב להביט בה. הוא שלף מארנקו שטר של אלף ין.

"אין צורך בעודף," אמר האיש כשנתן למלצרית את השטר עם החשבון. להרף עין הסתובב אל האישה בפנים מלאות עצב, ואחר הרים את תיקו ויצא.

קלאנג־דונג

"...וזה קרה לפני שבוע," אמרה פוּמיקוֹ קִיוֹקאוָוה. פלג גופה העליון נשמט לערימה על השולחן כמו בלון מתרוקן. בדרך כלשהי היא הצליחה שלא לשפוך את הקפה המונח לפניה בעת שקרסה.

המלצרית והלקוחה הישובות ליד הבר שהקשיבו לסיפורה של פומיקו, הסתכלו זו על זו.

עוד לפני שפומיקו סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, היא כבר שלטה בשש שפות. אחר כך סיימה בצמרת המחזור שלה באוניברסיטת ואסֶדָה והצטרפה לחברת טכנולוגיה רפואית מובילה בטוקיו. בשנתה השנייה בחברה כבר ניהלה פרויקטים רבים מספור. היא היתה אשת־קריירה־פיקחית בהתגלמותה.

היום היתה פומיקו לבושה בגדי עסקים רגילים: חולצה לבנה, חצאית שחורה וז'קט שחור. על פי הופעתה, היא היתה בדרכה מהעבודה הביתה.

פומיקו נראתה טוב מהממוצע. היא בורכה בתווי פנים משורטטים ובשפתיים עדינות, פנים של אלילת פופ. שערה השחור, בינוני באורכו, הבריק ושיווה לה הילה זוהרת. גזרתה המרשימה ניכרה למרות בגדיה השמרניים. כמו דוגמנית ממגזין אופנה, היא היתה אישה יפה שמשכה את עיני כולם. כן, אישה שמשלבת תבונה ויופי. אבל האם היתה מודעת לכך? זאת כבר שאלה אחרת.

בעברה היא לא נהגה להרהר בדברים שכאלה — היא חיה רק למען עבודתה. זה כמובן אינו אומר, שמימיה לא ניהלה מערכות יחסים. אלא שאֵלֶה מעולם לא משכו אותה כמו עבודתה. "העבודה היא המאהב שלי," היתה אומרת. היא דחתה פניות מגברים רבים, כמי שמנגבת מעליה אבק.

האיש שדיברה עליו היה גוֹרוֹ קַטאדָה. גורו היה מהנדס מערכות, ובדומה לפומיקו עבד בחברה רפואית, אך לא גדולה. הוא היה החבר שלה — הוא היה החבר שלה — וצעיר ממנה בשלוש שנים. הם נפגשו לפני שנתיים דרך לקוח ששניהם עבדו איתו.

לפני שבוע ביקש גורו מפומיקו להיפגש ל"שיחה רצינית". היא הגיעה למקום הפגישה בשמלה ורדרדה אלגנטית, מעיל אביבי בצבע בז' ונעלי עקב לבנות, מושכת את תשומת לבם של כל הגברים שעברה על פניהם בדרכה. זה היה לוּק חדש לפומיקו. היא היתה מכורה כל כך לעבודתה, שלפני מערכת היחסים עם גורו לא היו לה בגדים מלבד חליפות. חליפות גם היו מה שלבשה לפגישותיה עם גורו — אחרי הכול, לרוב הם נפגשו לאחר העבודה.

גורו אמר אז שיחה רצינית, ופומיקו פירשה את דבריו כאילו השיחה עתידה להיות מיוחדת. לכן, מלאת ציפיות, היא קנתה בגדים במיוחד לכבודה.

פומיקו וגורו הגיעו לבית הקפה הנבחר ומצאו על חלונו שלט שבישר כי הוא סגור בנסיבות לא צפויות. הם היו מאוכזבים. בית הקפה ההוא היה אידיאלי לשיחה רצינית, שכן כל שולחן בו ניצב בתא פרטי.

משלא נותרה בידם ברירה אלא למצוא מקום הולם אחר, הם הבחינו בשלט קטן ברחוב צדדי שקט. מאחר שהיה מדובר בבית קפה במרתף, לא היתה להם שום דרך לדעת כיצד הוא נראה בפנים, אבל פומיקו נמשכה אל שמו, שמקורו בשיר שנהגה לשיר בילדותה, והם הסכימו להיכנס.

ברגע שהציצה פנימה היא התחרטה על החלטתה. המקום היה קטן משדמיינה. היו בו בר ושולחנות, אבל רק שלושה כיסאות בר ורק שלושה שולחנות זוגיים. לא נדרשו יותר מתשעה לקוחות כדי למלאו.

אלא אם השיחה הרצינית שהכבידה עתה על רוחה של פומיקו היתה עתידה להתקיים בלחישות, הכול היו צפויים לשמוע אותה. עוד חיסרון היה האופן שבו הכול נראה צבוע בסֶפּיה בשל המנורות המעטות המחופות באהיל... המקום לא היה לטעמה כלל.

מקום לעסקאות אפלות...

זה היה הרושם הראשוני של פומיקו מבית הקפה הזה. היא עשתה את דרכה בעצבנות אל השולחן הריק היחיד והתיישבה. היו במקום שלושה לקוחות נוספים ומלצרית אחת. לשולחן הרחוק ביותר ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים וקראה ספר בשקט. לשולחן הקרוב ביותר לכניסה ישב גבר משעמם למראה. מולו היה פרוש מגזין נסיעות, והוא כתב הערות במחברת זעירה. האישה הישובה על הבר לבשה תחתונית אדומה בוהקת וטייטס ירוקים. על משענת כיסאה היה תלוי מקטורן קימונו נטול־שרוולים, ועל ראשה עוד נראו גלגלי שיער. היא העיפה מבט חטוף בפומיקו וחייכה חיוך רחב. בנקודות מסוימות במהלך השיחה בין פומיקו לגורו, האישה העירה משהו באוזני המלצרית ופלטה צחוק צרוד.

לשמע ההסבר של פומיקו כעבור שבוע, אמרה האישה עם גלגלי השיער, "אני מבינה..."

לאמיתו של דבר, היא לא הבינה כלל — היא פשוט הגיבה בצורה המתבקשת. קראו לה יָאֶקוֹ הירָאיי. היא היתה אחת הלקוחות הקבועים בבית הקפה, וניהלה בר אינטימי סמוך. היא תמיד באה לשתות כוס קפה לפני העבודה. הגלגלים שוב היו בשיער, אבל היום היא לבשה חזייה צהובה חושפנית, חצאית מיני אדומה בוהקת וטייטס סגולים צעקניים. היראיי ישבה ברגליים משוכלות על כיסא הבר והאזינה לפומיקו.

"זה היה לפני שבוע בדיוק. את זוכרת, נכון?" פומיקו קמה והפנתה את דבריה למלצרית שמעבר לבר.

"הממ... כן," ענתה המלצרית באי־נוחות, בלי להביט בפניה של פומיקו.

למלצרית קראו קאזוּ טוֹקיטָה. קאזו היתה בת דודו של הבעלים. היא מילצרה במהלך לימודיה באוניברסיטת טוקיו לאמנויות. היו לה פנים יפות למדי, גון עור חיוור ועיני שקד דקות, אך תווי פניה לא היו מאלה שנחרתות בך. פנים מהסוג שאילו הבטת בהן ועצמת עיניים וניסית להיזכר במה שראית, לא היה עולה על דעתך שום דבר. בקיצור, היא היתה בלתי מורגשת. לא היתה לה נוכחות. גם לא היו לה הרבה חברים. לא שהדבר הטריד אותה — קאזו היתה מסוג האנשים שמערכות יחסים בינאישיות מעיקות עליהם.

"אז... מה איתו? איפה הוא עכשיו?" שאלה היראיי בעודה משחקת בספל שבידה ובלי להפגין עניין רב במיוחד.

"אמריקה," אמרה פומיקו וניפחה את לחייה.

"אז החבר שלך בחר בעבודה?" להיראיי היה כישרון לרדת מיד לשורש העניין.

"לא, זה לא נכון!" מחתה פומיקו.

"הא? אבל זה כן נכון, לא? הוא נסע לאמריקה, לא?" אמרה היראיי. היא התקשתה להבין את פומיקו.

"לא הבנת כשהסברתי?" אמרה פומיקו בתקיפות.

"איזה חלק לא הבנתי?"

"רציתי לצעוק אל תלך אבל הייתי גאה מדי."

"לא הרבה נשים היו מודות בזה!" היראיי נשענה לאחור בגיחוך, איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה מהכיסא.

פומיקו התעלמה מתגובתה של היראיי. "את הבנת, נכון?" היא אמרה, מחפשת את תמיכתה של קאזו.

קאזו העמידה רגע פני מהרהרת. "בעצם, את אומרת שלא רצית שהוא ייסע לאמריקה, נכון?"

גם קאזו היתה טיפוס שניגש ישר לעניין. "בעצם, נראה לי ש... לא, לא רציתי. אבל..."

"את טיפוס שקשה להבין," אמר היראיי בעליצות משראתה את פומיקו נאבקת לענות.

אילו היתה היראיי במקומה של פומיקו, היא פשוט היתה פורצת בדמעות. "אל תלך!" היא היתה צועקת. הן היו, כמובן, דמעות תנין. דמעות הן הנשק של אישה. זאת היתה הפילוסופיה של היראיי.

פומיקו נפנתה אל קאזו ליד הבר. עיניה הבריקו. "בכל אופן, אני רוצה שתחזירי אותי ליום ההוא... אל אותו היום לפני שבוע!" היא הפצירה בפני פוקר.

היראיי היתה הראשונה שהגיבה לשיגעון הטמון בבקשה לחזור שבוע אחד לאחור. "לחזור בזמן, היא אומרת..." היא הביטה בקאזו בגבות מורמות.

קאזו נראתה כמי שחשה לא בנוח ופשוט מילמלה, "אה..." ולא יספה.

עברו כמה שנים מאז זכה בית הקפה לרגע התהילה שלו בזכות אגדה אורבנית, שלפיה יש ביכולתו להחזיר אנשים בזמן אל העבר. פומיקו, שלא היה לה עניין בדברים מהסוג הזה, הניחה לפרט הזה להתפוגג מזיכרונה. הביקור שלה בשבוע שעבר היה מקרי לגמרי. אבל אתמול בלילה היא צפתה בתוכנית טלוויזיה. בפתח התוכנית דיבר המארח על "אגדות אורבניות", ופתאום, כאילו הכה ברק בתוך ראשה, היא נזכרה בבית הקפה. בית הקפה שמחזיר אנשים בזמן. הזיכרון היה חלקי, אך את משפט המפתח הזה היא זכרה בבהירות.

אם אחזור לאחור בזמן, אולי אוכל לתקן את המצב. אולי אוכל לדבר שוב עם גורו. היא חזרה שוב ושוב בראשה על המשאלה הגחמנית. היא פיתחה אובססיה כלפיה ואיבדה כל יכולת שיפוט מאוזנת.

למחרת בבוקר הלכה לעבודה אחרי ששכחה לאכול ארוחת בוקר. רוחה לא היתה נתונה לעבודה. היא ישבה שם והתעסקה באובססיביות בזמן החולף. אני רק רוצה לוודא. היא רצתה לברר זאת כך או אחרת מהר ככל האפשר. יום עבודתה היה שורה ארוכה של טעויות מרושלות. כל כך מפוזרת היתה, עד שעמיתה שלה שאלה אם היא בסדר. בסוף היום היא הגיעה לשיא פיזור הדעת.

נדרשה לה חצי שעה להגיע ברכבת מהחֶברה שעבדה בה לבית הקפה. היא פחות או יותר רצה את כברת הדרך האחרונה מהתחנה. היא נכנסה קצרת נשימה ופנתה מיד אל קאזו.

"תחזירי אותי בזמן לעבר, בבקשה!" היא הפצירה עוד לפני שקאזו הספיקה לגמור להגיד לה, שלום, ברוכה הבאה.

ההתרגשות שלה נמשכה עד שסיימה להסביר. אבל עכשיו, משסקרה את תגובתן של שתי הנשים, הרגישה לא בנוח.

היראיי פשוט המשיכה לבהות בה באותו חיוך מעושה, ואילו פניה של קאזו היו ריקות מכל הבעה, והיא נמנעה מכל קשר עין.

אם עניין החזרה אחורה בזמן היה נכון, המקום הזה בטח היה עולה על גדותיו מרוב אנשים, חשבה פומיקו לעצמה. אבל האנשים היחידים בבית הקפה היו האישה בשמלה הלבנה, הגבר עם מגזין הנסיעות שלו והיראיי וקאזו — אותם הפרצופים שהיו בו בשבוע שעבר.

"אפשר לחזור בזמן, נכון?" היא שאלה במבוכה.

אולי מוטב היה אילו פתחה בשאלה הזאת. אבל לא היה שום טעם בהבנה הזאת עכשיו.

"אז אפשר או לא?" היא שאלה ונעצה את עיניה בקאזו שמעבר לבר.

"הממ. אה..." ענתה קאזו.

עיניה של פומיקו שבו ונדלקו. היא לא שמעה לא.

אווירת התרגשות אפפה אותה. "בבקשה תחזירי אותי אחורה!"

היא התחננה בנמרצוּת כזאת, עד שכמעט זינקה מעל הבר.

"את רוצה לחזור ולעשות מה?" שאלה היראיי בקרירות בין לגימות קפה פושר.

"לתקן." פניה היו רציניות.

"אני מבינה..." אמרה היראיי במשיכת כתף.

"בבקשה!" היא הגבירה את קולה; המילה הידהדה ברחבי בית הקפה.

רק לאחרונה עלה במוחה הרעיון להינשא לגורו. בקיץ היא תהיה בת עשרים ושמונה, ולא פעם נחקרה בידי הוריה העיקשים, שגרו בהאקוֹדאטֶה — עדיין לא חושבת להתחתן? לא פגשת שום גבר נחמד? וכן הלאה. הנדנוד של הוריה החריף מאז התחתנה אחותה בת העשרים וחמש בשנה שעברה. הדברים הגיעו לידי כך, שעכשיו קיבלה מהם אימייל שבועי. מלבד האחות הצעירה היה לפומיקו גם אח בן עשרים ושלוש. הוא נשא לאישה בחורה מעירם בעקבות היריון לא צפוי והשאיר את פומיקו רווקה יחידה.

לפומיקו לא בער שום דבר, אבל אחרי שאחותה הקטנה התחתנה, משהו בדפוס החשיבה שלה השתנה. היא החלה לחשוב שאולי זה בסדר להתחתן, אם זה יהיה עם גורו.

היראיי שלפה סיגריה מפאוץ' בהדפס נמר. "אולי כדאי שתסבירי לה את זה כמו שצריך... לא?" היא אמרה בנימה עניינית לקאזו, כשהדליקה אותה.

"אולי אני באמת צריכה," ענתה קאזו בקולה המונוטוני שעה שהקיפה את הבר ונעמדה מול פומיקו.

היא נתנה בה מבט רך וחביב, כאילו ביקשה לנחם ילדה בוכייה.

"תראי. אני רוצה שתקשיבי, ותקשיבי לי טוב. בסדר?"

"מה?" גופה של פומיקו התקשח.

"אפשר לחזור אחורה. זה נכון... אפשר לחזור אחורה, אבל..."

"אבל...?"

"כשחוזרים אחורה, עד כמה שמתאמצים, ההווה לא משתנה."

ההווה לא משתנה. לזה פומיקו לא היתה מוכנה כלל וכלל — היא לא היתה מסוגלת להכיל זאת. "הא?" היא אמרה בקול בלי לחשוב.

קאזו המשיכה בנחת. "גם אם תחזרי לעבר ותסַפרי ל... אממ, לחבר שלך שנסע לאמריקה איך את מרגישה..."

"גם אם אני אספר לו איך אני מרגישה?"

"ההווה לא ישתנה."

"מה?" פומיקו כיסתה על אוזניה בייאוש.

אבל קאזו המשיכה לומר בשוויון נפש את המילים שפומיקו רצתה לשמוע פחות מכול. "זה לא ישנה את העובדה שהוא נסע לאמריקה."

גופה של פומיקו נתקף כולו רעד.