לקום לעולם טוב יותר

פרק 1

מראה מראה שעל הקיר

“את יפה כמו שאת,״ הבטתי במראה וניסיתי לשכנע את עצמי שוב במשפט, שעם הזמן הפך לפנטזיה לא ממומשת, שניסיתי להגשים, “אז מה אם להם זה נראה קצת מוזר?״

מוזרה. מילה ששמעתי לא פעם בחיי. המראה שלי אף פעם לא התאים לנוף שמסביב. תמיד הוגדרתי כ״נמוכה״, זאת שקוביות המזל לא שיחקו לטובתה, ושנשארה ילדה בדמותה. כמה פעמים הבטתי במראה וכמעט ניפצתי אותה. לא אהבתי את מה שהשתקף מולי. הרגשתי שונה, הרגשתי שלא משנה כמה אנסה להילחם בזה, התוויות שנדבקו בי לא יעזבו לעולם, והחור הריקני שנוצר בי לעד יישאר ככתם בחיי. עם הזמן הבנתי שאותן אגדות שסיפרו לנו בתור ילדים הן רק מעשיות ריקות מתוכן, מעשיות שקלקלו את החברה שלנו, אותן מעשיות שיצרו את מודל “האישה המושלמת״. סינדרלה ושלגיה זכו לאהבת אמת ולאושר עילאי רק כי היו יפות מכל בנות תבל, בחורות שהתאימו לתפיסה המעוותת של החברה. אני חושבת שהגיע הזמן לפתוח את הדלת ולהכניס אתכם לעולם שלי. ראו הוזהרתם: זהו עולם קשה לצפייה, עולם של הקנטות, של השפלות ושל חוסר ביטחון.

אני שירה, בחורה רגילה בסך הכול, חוץ מהעובדה שאני מטר וחצי. העובדה הקטנה הזאת היא הסיבה שאני כאן היום. אני כאן כדי לשתף אתכם בסיפורי וכדי להשמיע את קולי, ואולי, אולי אם הסיפור שלי יהדהד בין הקירות האלו, הוא גם יגיע לאוזניים הנכונות ויעשה שינוי בעולם.

אופטימי מדי? אולי, שווה את הניסיון? ללא ספק.

אז נתחיל? קדימה.

פרק 2

רוחות רפאים מהעבר

אני צועדת שם, באותם מסדרונות קודרים שמחביאים שדים בין הקירות, שמנסים לשדר תמונה ורודה אף על פי שכולם כבר יודעים שזוהי רק אחיזת עיניים. אני צועדת ושוב שומעת את הלחישות סביבי. אני חשה באותם מבטים המופנים כלפיי, באותם מבטים שצילקו את ליבי והותירו סימן על עורי. זוהי תקופת ילדותי, בית הספר הישן שנצרתי בתוכי עד היום. תמיד הייתי אחת כזאת שנחבאת אל הכלים, שגם אם יש לה מה לומר, היא כנראה תעדיף לשמור אותו לעצמה. פחדתי להגיד בקול את מה שעל ליבי, פחדתי להיות אני. אותם ימים התחילו כימים רגילים, ימים שאתה לא מצפה מהם להפוך לימים שזכורים ככאב. באותם ימים התחיל להיווצר חוסר הביטחון שלי. שמעתי בהם המון הערות, חוויתי אותן על בשרי.

אני מתיישבת בכיתה, השיעור כבר כמעט עומד להתחיל, ואז זה מתחיל. אותה מערבולת הקנטות, אותו מבוך השפלות שאני מנסה לחפש מוצא ממנו, אך ללא הצלחה. “שירה,״ נשמע לפתע קול מאחריי. הסתובבתי לשמע קולה של חברתי הטובה גל. “את בסדר?״ גל הבחינה בדמעות שכבר זלגו מעיניי, ומיהרה לשלוח יד ולנחם מעט את דמות חברתה הדואבת. הנהנתי ומיהרתי למחוק כל זכר לדמעות. לא רציתי שתהיה סיבה נוספת להשפלה, לא רציתי שוב להיות החלשה. אבל גם אני נשברת, גם כוחי אוזל כשבכל יום דואגים להזכיר לי איפה כשלתי בחיי ומהו הפגם שבולט בי. אז כן, כשלתי, אבל לא במקום שהם אמרו לי. כשלתי כשלקחתי את דבריהם כדרך חיים, כשלתי, כשמילותיהם הפכו למרבד לרגליי, לדרך שבה אני פוסעת. אני עדיין מחפשת אחר האור בקצה המנהרה, עדיין מחפשת אחר ניצוץ שיראה כי לא הכול אבוד בעולם הזה, כי יש עוד סיכוי לגבור על רוחות רפאים מהעבר.

פרק 3

שעון מתקתק

האם אי פעם הרגשתם שכמה דקות אורכות כמו נצח? כי אני כן. הפעם אני הולכת לספר לכם על היום הארוך בחיי. אותו יום התחיל כמו בכל יום. הייתי בבית הספר, ישבתי עם חברותיי, בסך הכול יום רגיל, לא? אז זהו, שלא. הצלצול נשמע, והסתובבתי למראה המורה.

השיעור התחיל והמורה החליטה לשתף אותנו בסיפור אישי מחייה. לפתע היא אמרה, “שירה, את מוכנה לקום רגע?״ לא הבנתי את פשר בקשתה המשונה, אך נשמעתי להוראתה ונעמדתי, ואז הגיע המשפט, המשפט שהיה כמו חץ ששוגר ישירות אל תוך ליבי, “אתם רואים כיתה, כלתי הייתה ‘גמדה’ כמו שירה,״ ואז... אז יכולתי להרגיש איך רגליי קפאו, נשארו דוממות, צמודות לרצפה. הרגשתי משותקת, חשתי במבטים סביבי, וחזיתי בצחוק המתגלגל שנשפך מפיהם של חברי כיתתי. באותו רגע הייתי מושפלת. התיישבתי ונאבקתי בדמעות שמיהרו לזלוג מעיניי. סירבתי לתת לה לנצח, סירבתי לתת לה את התחושה שהיא הצליחה לנצל את חולשתי ולגבור עליי. ספרתי כל שנייה ושנייה עד סוף השיעור. ראשי לא היה שם, לא יכולתי להקשיב. זה נשמע לי כמו מערבולת קולות, רציתי רק לברוח משם, למצוא מחבוא ולא לצאת ממנו. ואז זה סוף-סוף הגיע, הצלצול המסמל את סוף השיעור המיוחל. לא חיכיתי שהמורה תיפרד ורצתי מהכיתה, נכנסתי לשירותים ושחררתי את ההגנות שלי. הדמעות כבר מילאו את פניי. הבטתי במראה ושנאתי את עצמי. מי יאהב אותך כשאת נראית ככה? אמרתי לעצמי. התרסקתי...

וזה חברים היה היום הארוך בחיי, היום שבו הרגשתי את השעון המתקתק, שכל תזוזת מחוג שלו הרעידה את גופי ושרטה יותר את ליבי.

פרק 4

צרת רבים חצי נחמה

בוקר חדש הפציע והרצון שלי ללכת לבית הספר היה אפסי עד לא קיים. לא רציתי לחוש באותם רגשות כביום האתמול, לא רציתי שוב להרגיש לבד. לבשתי את חולצת בית הספר, הבטתי בסמל שמתנוסס עליה וחשבתי, אם הסמל הזה אמור לציין שוויון, למה אני מרגישה כל כך שונה? איזו משמעות יש לו אם הוא לא מממש את ייעודו האמיתי? סיימתי להתארגן, וחמקתי מעיני אימי, שמא תגלה כי החיוך שעל פניי כבר מזמן לא שם. עליתי על האוטובוס, שהיה גדוש בתלמידים מאושרים ורועשים בדרכם אל אותו מקום שבשבילי היה כלא. התיישבתי בסוף האוטובוס הרחק מהבלגן. בתוך שנייה האוזניות כבר היו על אוזניי, ואילו אני — אני כבר הייתי בעולם אחר, עולם שבו אני יכולה להיות כל מה שארצה, עולם בלי פחד, עולם בלי השפלות, מקום שאפשר לקרוא לו בית. האוטובוס עצר באחת התחנות בדרך והתקתי מבטי מהחלון אל עבר הדלת, ואז ראיתי אותה.

ראיתי ילדה קטנה, מפוחדת, יושבת לפני הדלת ומקווה שאיש לא יבחין בה. קמתי ממקומי והתיישבתי לידה. “אני שירה,״ הצגתי את עצמי בפניה. “מאיה,״ היא אמרה בקול חלש ומבויש. כשניסיתי להבין מדוע ילדה יפה כמוה יושבת ככה לבד ורועדת, נשמע קול מאחריי המנסה ללעוג למשקלה. ואז זה הכה בי: מאיה כמוני ניסתה לברוח מאותה תווית שהדביקו לה, ניסתה לברוח מצחוק הגורל שלבש פנים של בני נוער. מאיה בסך הכול רצתה להיות אחת מהם, אבל הם לא נתנו לה, הם לא נתנו גם לי. הסתכלתי עליה והבטחתי לה שבמשחק הזה היא לא לבד ושיחד אנחנו חזקות יותר. באותו היום מאיה מצאה חברה, ואני מצאתי מישהי לחלוק איתה בעול הרובץ על ליבי.

מאיה לימדה אותי באותו היום שיעור חשוב לחיים: לכולם יש את אותו “מטען״ שהם סוחבים על הגב, לכולם יש את הדבר הזה, את ה״פגם״ הזה שהם היו רוצים לשנות, אבל הכוח האמיתי זה לצמוח מתוך הכאב ולהראות שאומנם אין דבר כזה מושלם, אבל יופי אמיתי אכן קיים.