לקרוא משפטים בתנ”ך

מתאים לפתוח את הדיון בזיקה בין התנ"ך לעולם המשפט בפרשת "משפטים" עצמה,1 המזמינה אותנו אל "המשפטים אשר תשים לפניהם".2

ראשית כול, פרשת "משפטים" מתחילה מיד לאחר שניתנים עשרת הדיברות. מהלך זה תואם את התפיסה הנהוגה גם בשיטות משפט בנות-ימינו - התפתחות מעקרונות היסוד של השיטה אל הפרטים. במערכות משפט מודרניות, החוקים הרגילים נשענים על נורמה בסיסית, בדרך כלל חוקה, שקובעת את עקרונות היסוד של השיטה. בדומה לכך, התשתית של עשרת הדיברות מאפשרת לבסס עליה חוקים המפתחים את העקרונות ומוסיפים עליהם פרטים.

שיעור חשוב נוסף שנלמד מפרשת "משפטים" ובולט ממרחק השנים נסב על התפקיד המרכזי, שלא לומר הקריטי, של הפרשנות המשפטית. כך, הנורמה הבסיסית של עשרת הדיברות נותרת בעינה, אולם היישום והפרשנות של המשפטים הנובעים ממנה עוברים שינויים משמעותיים. דיני עבד עברי שבהם נפתחת הפרשה אינם נהוגים עוד, אך יכולים לשמש כיום מקור השראה לדיני עבודה המבוססים על הגינות, להבדיל מכינונם של דיני עבדות הגונים.3 העיקרון של "עין תחת עין"4 שנטבע בפרשה זו זכה כבר לפני דורות רבים לפרשנות לא-מילולית - כמכוון ל"ממון",5 כלומר לפיצוי.

התפתחותן של שיטות משפט מבוססת במידה רבה על פרשנות, שמתבצעת בידי בתי המשפט ובידי מלומדים, ולא רק על חקיקה. בעולמו של החוק המקראי היתה לפרשנות החוק חשיבות רבה אף יותר מזו הנודעת לה בימינו - דווקא בשל כך שהחקיקה הראשונית לא נתפסה כתהליך אנושי, ולכן החזרתה אל המחוקק על מנת שיבהיר את כוונתו או יתקנה לא היתה אפשרית.6 ואכן בספר דברים נכתב במפורש: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו".7

אם כן, הזיהוי המקובל של פרשנות "תכליתית", כזו שאינה רק מילולית אלא חותרת להגשמת הרציונל של החוק, עם גישות משפטיות מודרניות, אינה מדויקת. דומה שחיוניותה מודגמת דווקא מן ההיסטוריה של החוק המקראי והתפתחותו מאז פרשת "משפטים".