לרקוד את החיים

בשלהי שנת 1978, ביום אביבי וחמים, הגיע לשכונה בחור חדש: עודד שקדי. עודד ואנוכי, רַאוּל אַלמַנדְרֶס, היינו בני אותו גיל, 15, והפכנו להיות חברים טובים. עודד והוריו הגיעו מישראל, כי אביו המוסיקאי, גיורא שקדי, רצה להתחקות אחר רזי המוזיקה בקובה ואחר אחד מחבורת "בּוּאֶנוֹ וִיסטה קלאב", וגם רצה מאוד לפגוש בזקן החבורה. הוא פנה אל סבי, שהיה בזמנו קרובו, והמשפחה התארחה בטרינידד.

עודד סיפר לי רבות על מדינת ישראל ועל השלום עם מצרים. באותה עת התנוססה תמונתם של שלושת הגנרלים, שליחי השלום — ג'ימי קרטר נשיא ארצות־הברית, מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, ואנואר סאדאת, נשיא מצרים, שחתמו על הסכמי שלום בשנת 1979, באמונה לשלום בכל המזרח התיכון — על כל מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם.

עודד ואנוכי היינו משוחחים רבות כשאני, נער תמים מקובה, גומע בצימאון רב מידע על ישראל מפיו, ובמקביל עורך לו סיורים ברחובותיה המסתוריים והמופלאים של טרינידד ומספר לו על צפונותיה של קובה.

עודד תהה לא מעט על המנטליות והתרבות שלנו, אף ניסה להבין את המשטר ששלט באותה תקופה ואת הלך הרוח ברפובליקת הבננות האקזוטית שלנו. לימים, כשעודד והוריו עזבו את קובה, נותר אצלי איזה חלל ריק וגעגועים אליו, והתחלתי לרקום איזה חלום הזוי לבקר בארץ־ישראל. חלום זה הלך וקרם עור וגידים עד שהפך למציאות, אך טרם ביקורי בישראל עיינתי בספריות ובספרות היהודית, ואף למדתי מעט מהשפה העברית.

ערב כניסת המילניום, מרוגש כולי ומסוקרן לבקר בארץ שכולם מדברים עליה כארץ הקודש, הגעתי לישראל בטיול טרמינלים — מה שנקרא במרכז אמריקה "ישראל בַּיי בַּאס", כשדולרים ספורים בכיסי. מכאן החלו חיי להתגלגל ככדור שלג.

עודד שקדי סיפר לי בזמנו שבישראל כולם אידיאליסטים, ותהיתי מה זה אומר: איך פועלת הדמוקרטיה ומה משמעותה. סקרנותי גברה ורציתי לדעת אף על מקור הקפיטליזם, בעיקר כילד קובני שנולד לתוך מציאות של הפיכה, ששאיפתו הייתה להכיר מדינה מתוקנת ואף להתחקות אחר התרבות המערבית.

הודות לעזרה שקיבלתי מידידים קובנים שחיו בארץ הייתה הנחיתה רכה יחסית, ומיד גם מצאתי עבודה כמדריך לריקודים סלוניים.

עתה התחלתי בחיפושיי אחר אותו נער שהכרתי בקובה — עודד שקדי. לא היה זה פשוט כלל לאתר את משפחתו, אבל לאחר חיפושים בלתי פוסקים הצלחתי למצוא משפחה, שמתגוררת בצפון הארץ, ושוחחתי אתם. שאלתי על אודות בנם, עודד, והם סיפרו לי שהוא נהרג בפעולה צבאית בלבנון כקצין. לאחר הביקור שלי אצלם, שהיה גדוש בכאב ובגעגועים עזים לעודד הנער, התנפץ חלק מהחלום שלי, והתחלתי לחשוב איך אני מסתגל עתה למציאות החדשה והכואבת.

כמדריך לריקודים במועדוני לילה הרווחתי "לא רע", והייתה לי הצלחה עם הנערות הישראליות. הן אהבו את הניחוח הלטיני, וכינו אותי "צ'ה גווארה" בשל הדמיון הוויזואלי בינינו. למען האמת, בילדותי בקובה שאפתי להיות מהפכן כריזמטי כמוהו, אך כאן בארץ רציתי לסלול את דרכי כראוי, ואף שקלתי לשינוי שמי מראול אלמנדרס לשם עברי וציוני יותר. לבסוף החלטתי לשנות את שמי לעודד שקדי, כשמו של הנער שהכרתי בקובה. אף שרבים תהו על כך והרימו גבה, לי לא היה אכפת, ואף לא הייתה לי כל תשובה מושכלת ותירוץ טוב לכך.

באחד מערבי ההדרכה במועדון הגיעה בחורה יפה — נוגה ברנע שמה. היא פנתה אלי וביקשה לקבל שיעורים לריקודי סַלסָה, ואני נעניתי לה מיד. נוגה הייתה אז בת שלושים, יפת מראה ובעלת עיני שקד כחולות. היא הגיעה למועדון בחברת ידידהּ, אפי מורנו, הומו בוהמיין ומצועצע, שהכניסות החפוזות שלו למקום הזכירו לי את קרמר מ"סיינפלד". הוא לא אהב את הרעיון שנוגה מתרועעת אתי, ואף ניסה לחבל בהיכרות בינינו — דבר שלא עלה בידו. הקשר שלנו החל קורם עור וגידים, ולמרות הבדלי המנטליות שלנו, התיידדנו לאחר תקופה קצרה ונהיינו "זוג קבוע".

כבר בתחילה זיהיתי אצל נוגה איכותיות שלא הייתה בנערוֹת שקדמו לה, והתחלתי לפתח כלפיה משהו עמוק ורגשי. רציתי מאוד להושיט את ידי ולקטוף את הפרי המתוק הזה, וכנווד צמא בנווה מדבר רציתי לגמוא ממעיין המים הזורמים ולהרוות את צימאוני בקרבתה; אך "הנסיכה היהודייה" הקשתה עלי, ואותו "כובש לבבות" נתקל בסירובה, והיה עליו לעמול כדי לכבוש את לבה. אולי יישמע הדבר כקלישאה, אך מוכן הייתי לחצות בשבילה את האוקיינוס בסירת גומי ללא אוויר, אף שהרגשתי כי היא "גדולה עלי" במידות רבות, לפחות מבחינה תרבותית, וחשבתי שלא תרצה פרחח קובני שכמוני לבעל.

מכיוון שלא היה לנו הרבה במשותף מלבד ריקוד ותחביבנו לסרטים ישנים, ניסיתי להרשים אותה בריבוי ציטטות מיתולוגיות מסרטים, ובחיזוריי לחשתי באוזניה: "נראה שזו תחילתה של ידידות מופלאה". היא אמנם הייתה מאוד משועשעת מכך, אך מיד אמרה לי: "'קזבלנקה', אה?" וצחקקה במתק שפתיים. אז לראשונה נשקתי לשפתיה המרפרפות בנשיקה רומנטית ומלאה בתשוקה.

המכשול לאהבה שלנו לא איחר להגיע. הוא בא מצד יגור ואדנה ברנע, הוריה, שביקשו להכיר אותי. 'אנשים פתוחים', חשבתי לתומי, 'הם יקבלו אותי כמות שאני' — אך לא כך היה הדבר, לפחות לא מצד אביה, שהתנגד בתוקף לקשר שלנו ואמר עלי שאני סתם "גבר לוהט ומסוקס, שמחפש לעצמו נערה יהודייה ל'נישואי סידור'." בביקור הראשון בביתה כינתה אותי סבתהּ "נטע זר", ואביה הוסיף ואמר: "יליד עולם שלישי, פרימיטיבי ולא מפותח בעליל ואינו מכיר במודרנה." ורק בעיני אמה, אדנה, עברתי את המבחן, וכבר מההתחלה נהגה בי בכבוד. עתה הייתי מודע לכך, שאם אני רוצה בנוגה, עלי לעבוד קשה ולהפוך מסתם רקדן מצוי לבעל כרטיס ביקור ותואר שמכבד את בעליו. עמדה אפוא בפניי מטרה לא פשוטה כלל: לפנות ללימודים גבוהים ולרכוש לי השכלה ודיפלומה מכובדה. החלטתי ללמוד מנהל עסקים; וכשהיה כבר בידי התואר הנכסף, חפצתי להיות כמותם, להתלבש כמותם, ויום אחד אף לקנות לי בית בצפון תל אביב.

ניגשתי לראיונות עבודה, וכבר בראשון התקבלתי לחברת "מנדוס" במשרת פרזנטור (יצגן) שיווקי. הקידום היה מטאורי, וכעבור כשנה התמניתי למנהל בכיר במחלקת השיווק והפיתוח; אך בערבים המשכתי להרקיד, כתוספת נכבדה לפרנסתי — אך בעיקר בשביל הנשמה.

עתה הייתי סמוך ובטוח ביכולתי להתמזג עם "האנשים הנכונים", שמנהלים חיים בורגניים, וליצור אותה הגמוניה של מעמד חברתי גבוה, כהוריה של נוגה, שקרוב לוודאי רצו חתן הולם לבתם היחידה: בעל אולטימטיבי איכותי.

בערב רומנטי ושטוף בריזה הצעתי לנוגה נישואים — בשיא הרומנטיקה, כשאני מרחף על מצנח ונושא עמי שלט גדול תלוי באוויר שאומר: Will you marry me?"". נוגה השיבה לי בחיוב, ולאחר זמן־מה ערכנו טקס חתונה מפואר ומתוקשר (שלא היה לטעמי) באולם גדול במלון "הילטון" בתל אביב.

כל הנוכחים הגיעו בלבוש מהודר — ממש "קוֹם אִיל פוֹ" ("כמו שצריך", בצרפתית). יגור לבש מערכת טוקסידו, ואנוכי שכרתי אחת כדי להתאים את עצמי למשפחה. הנשים נראו כאילו נשלפו מתוך טקס פרסי אוסקר בהוליווד, ואת ירח דבש בילינו בקובה אצל הוריי, לאחר חנייה רומנטית בפריז.

חמש שנים עברו מאז נישואינו, והחיים זרמו בשגרה יומיומית. כמו כמעט בכל משפחה ממוצעת היינו הולכים בכל יום שישי להוריה של נוגה לארוחה עם בננו גילי, שבה הכול היה מוקפד, והכללים ברורים: אסור לשוח על ענייני דת, מין וגזע, ובעיקר אסור לדבר על עבודתו של יגור ב"מוסד" או בשב"כ (לא ברור לי עד היום). כך התנהלו חיינו, במנוחה, באהבה ובכבוד הדדי.

עם הזמן הצמידו לצוות הפרויקט שלי קולגה — נעמה ברנואר שמה. היא הייתה בת שלושים, ברונטית כריזמטית, חסרת מעצורים, ארכיטקטית מוכשרת ליזמות שיווקית, ביצועיסטית איתנה בדעתה ובעלת ביטחון עצמי שנוסק לשמים. היא הייתה מאותן נשים, שיכולות להמס כמעט כל גבר בסביבתן. אך עלי — לפחות בהתחלה — זה לא עבד; אך סירובי לה רק גרם לה לסמן אותי כמטרה, ודבר לא עמד בדרכה "להפיל" אותי לרשתה לרומן סוחף. הרגשתי שאני מתחיל לפנטז עליה במוחי הקודח (כנער תיכון), ולבסוף נעניתי לחיזוריה הבלתי נלאים ובתשוקה רבה, אף־על־פי שניסיתי בכל מאודי לשים גבולות, להתרחק ממנה כמו מאש ולהתכחש לעובדת קיומה. היא ראתה בי מעין אובייקט מיני זמין, ואני אותה — כפורקן מעומס נפשי בעבודה.

ייתכן שאלה רק תירוצים להשקיט את מצפוני ומוסר הכליות, שהעיק עלי בכל פעם שמצאתי את עצמי שבוי בזרועותיה; ואולי זה אלוהים, שהציב אותה מולי כניסיון לבחון את נאמנותי — ולא עמדתי בפיתוי הזה שנקרא "נעמה". התחלתי לבגוד באשתי, "רעיתי בשדות זרים", וכך כשלתי ובגדתי בעצמי ובערכים שהצבתי לי.