לשנוא אותך מקרוב

פרק 1

Doja Cat - Boss Bitch אן

"לא שם!"

"רק ביס קטן."

"לא! די, אריאל!"

אי־אפשר היה לפספס את הצחקוק הטיפשי והבלתי נסבל של אימא שלי שנשמע מחדר השינה שלה בקומה העליונה. לא הופתעתי לשמוע אותה משתוללת בין הסדינים. כבר הייתי רגילה לחזור הביתה מבית הספר ולמצוא כאן גבר אחר בכל שבוע.

חשקתי את שיניי בשנאה כששמעתי שוב, נגד רצוני, את גילויי החיבה והמזמוזים הדוחים, וטרקתי את הדלת הראשית מאחוריי בעוצמה.

ניצלתי את הדממה שהשתררה כדי לעלות במהירות לחדרי. דחפתי לתוך אוזניי את האוזניות והפעלתי שירים בעוצמה מרבית, מסננת רעשי הרקע היחידה שעמדה לרשותי. נשכבתי במיטה, עצמתי את עיניי ושקעתי לתוך עולם אחר משלי.

 

השעה הייתה כמעט שבע בערב כשיצאתי מתוך מקלחת של מים רותחים שכמעט העלו אותי בלהבות הגיהינום. ככל שחולף הזמן ואני ממשיכה לחיות עם האישה הזו תחת אותה קורת גג, ככה המקלחות שלי מתארכות עוד ועוד ומשאירות כוויות רותחות של נחמה על העור שלי.

הושטתי את ידי אל המראה שהייתה מכוסה באדים ומחיתי אותם מעליה בתנועה חדה. כמו בכל יום, הבטתי אל השתקפותי ודקלמתי בראשי את המונולוג הקבוע שלי.

הכול טוב.

את בשליטה.

את לא הולכת לרצוח אף אחד, כי את עדיין צעירה מדי לשבת בכלא.

נשמתי מספר נשימות עמוקות ועצמתי את עיניי. הקצבתי לעצמי בדיוק חמש שניות כדי להתאפס ולצאת דרך הדלת בחזרה אל חיי האפורים.

ידעתי שאין לי ברירה אחרת. אם אשקע לתוך החור הקודר הזה ואבחר לרחם על עצמי, לא אצא מזה לעולם. לא את זה לימדתי את עצמי במשך כל השנים. הבנתי מגיל צעיר מאוד שלבכות על החיים שלהם זכיתי לא יוביל אותי לשום מקום. סיגלתי לעצמי את התכונה החשובה ביותר, והיא זו ששומרת על ראשי למעלה — שליטה.

לימדתי את עצמי להיות בשליטה על החיים שלי ולא להפיל את האחריות על "הגורל". הגורל הוא בידיים שלי. אני זו שקובעת איך חיי ייראו, והם ייראו בהתאם לאופן שבו אבחר להסתכל על המציאות.

אז נכון, לא תמיד אפשר לעבוד על המוח ולשכנע אותו שהכול בסדר, אך ברוב המקרים אני מצליחה להראות לו מי כאן הבוס.

 

רגע אחרי שקשרתי את המגבת אל גופי ופתחתי את דלת חדר הרחצה, נתקלתי במשהו קשיח ולא מזוהה. לפני שהספקתי להבין במי נתקלתי, המגבת נשמטה מעליי והייתה מוטלת לצד כפות רגליי.

הרמתי את פניי באיטיות ובקור רוח. האדים שנפלטו בעקבותיי דרך הדלת התפוגגו, וחשפו מולי גבר זר ויפה תואר שלא התכוננתי נפשית לפגוש.

עיניים כחולות וצלולות כשל כלב האסקי סיבירי הביטו ישירות לתוך עיניי.

לרגע קפאתי על מקומי ובהיתי בו בדממה, עד שהבנתי שאני ניצבת מולו עירומה לחלוטין. ליבי זינק אל חזי, אך לא מהסיבה הנכונה.

לראשונה, תחושת ריגוש בלתי מוסברת הציפה את כולי. במקום להסתובב ולברוח מאותו הגבר שלא הכרתי, עמדתי מולו בביטחון, כאילו אין בכך דבר חריג. אבל בעצם, דבר מזה לא נראה חריג כשמדובר בי. אני אף פעם לא בורחת מהסכנה, גם כשהיא מופיעה ממש מול עיניי. אני תמיד מתמודדת איתה.

הוא רכן והרים את המגבת שלי מהרצפה, הושיט לי אותה בדממה והסיט את מבטו הצידה.

לקחתי אותה מידו בבלבול והתחלתי להתעשת בהדרגה ולהבין מי הוא אותו גבר מסתורי.

"אז אתה הזיון החדש של אימא שלי," הטחתי בפרצופו.

עיניו כמעט התגלגלו מחוריהן. הוא החזיר לעברי את מבטו ובחן אותי לרגע ארוך, כאילו ניסה להבין אם שמע נכון.

ככל הנראה, המילים נתקעו עמוק בגרון שלו מפני שהוא לא פצה פה. עיניו ננעצו בי כמו סכינים משוננות.

לרגע קצר זה גרם לליבי לפרפר בהתרגשות, אך הכרחתי את עצמי לשמור על אותו מבט קשוח וקפוא שלא מסגיר אף רגש.

"את מתכוונת להתלבש בקרוב?" הוא שאל לאחר שניות ארוכות, בלי להסיר את מבטו מעיניי. מצמצתי באיטיות וחייכתי חיוך קלוש. המגבת עדיין הייתה בידי, אך לא טרחתי לעטוף אותה סביבי. חיכיתי לרגע שבו עיניו ינדדו אל איבריי המוצנעים ויסרקו אותי בתאווה חולנית, כמו עיניהם של כל הגברים שאימא שלי הביאה הביתה.

כולם היו סוטים במסכה.

"למה? מפריע לך שאני עומדת פה עירומה?" כיווצתי את עיניי.

"מאוד." הוא הסיט שוב את מבטו והמתין שאתעטף במגבת. בחנתי אותו לעוד דקה ארוכה שבסופה כיסיתי את עצמי. לאחר שקשרתי את המגבת לגופי, הסתובבתי ונכנסתי לחדרי, לא מפספסת הזדמנות נוספת לטרוק אותה בעוצמה.

הוא לא ידע שנעמדתי מאחורי הדלת ונשענתי עליה בחיוך סקרן. חלפו מספר דקות שבהן עמדתי וחיכיתי, עדיין עירומה. רק כששמעתי את צעדיו הכבדים מתקרבים לכיוון הדלת, התעשתּי במהירות.

שתי דפיקות קטנות שאימתו את נוכחותו נשמעו עליה וגרמו לי לסגת, כאילו בעוד רגע הדלת הזו תיפתח וחבורה של תנים יזנקו ישירות עליי.

"אן, את לבושה? תוכלי לפתוח את הדלת כדי שנדבר רגע?" קול הבס הנמוך שלו העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלי, וגרם לי להתבלבל לרגע. "אן?" נקישה נוספת.

הסתובבתי ופתחתי את הדלת בתנופה זועמת. אף על פי שעדיין לא טרחתי ללבוש בגדים, עיניו ננעצו אך ורק בעיניי, ולא נראה שהוא התפתה להביט, אפילו לרגע, לכיוון אחר.

"מה אתה רוצה?" הנחתי את ידי על משקוף הדלת.

"להכיר אותך ולהציג את עצמי. אני—"

"אריאל," קטעתי אותו בחוסר סבלנות. "כן. שמעתי את אימא שלי גונחת את השם שלך מוקדם יותר היום."

הוא נראה מבולבל עד עמקי נשמתו. לרגע אחד תהיתי אם הוא מזייף את הפרצוף התמים הזה או שהוא באמת מופתע לשמוע ממני את המילים האלה.

"את תמיד כזו בוטה?" הוא שאל לאחר רגעים ארוכים של שתיקה.

התקרבתי לעברו צעד וזקפתי את ראשי. חשבתי שהוא יירתע ויזוז לאחור, אך להפתעתי הוא נשאר לעמוד יציב במקומו ונעץ בי מבט חד.

"אני לא מתרגשת מהזיונים המזדמנים של אימא שלי, אז תחסוך לעצמך את הטרחה. אתה לא צריך להציג את עצמך בפניי, ואנחנו לא צריכים להכיר זה את זה. בעוד יומיים אתה תוחלף במישהו אחר," הדגשתי באיטיות.

הוא זקף גבה ושילב את זרועותיו, נראה לפתע כמו מישהו שהתעשת והחזיר לעצמו את יכולת הדיבור.

"מה גורם לך לחשוב שבעוד יומיים לא אהיה כאן?"

"ניסיון העבר," חייכתי חיוך מאולץ. "תן לי לנחש, כמה זמן אתם ביחד? שלושה, ארבעה ימים? אני נותנת לך עוד שבוע איתה, מקסימום."

הוא צחק לרגע מהיר וחשף חיוך בעל חריצים ארוכים ויפהפיים בצידי הפה. לרגע, החיוך המדהים הזה ערער אותי, אך המשכתי להביט בו בהתרסה.

"חודש וחצי."

"מה חודש וחצי?"

"אנחנו יוצאים חודש וחצי," הוא השיב.

לראשונה, איבדתי את המילים. הטיתי את ראשי הצידה ובחנתי אותו בחוסר אמונה. חודש וחצי זה פרק הזמן הארוך ביותר שאימא שלי הצליחה לסבול מישהו, מאז שאבא שלי עזב. חודש וחצי הם מנהלים קשר שאין לי מושג עליו.

ניסיתי להסתיר את ההפתעה על פניי, אך הוא קלט אותה במהירות בעיניו שנראו כמו מכשיר רנטגן שקורא הכול.

"אני מצטער על קודם. לא התכוונתי להפתיע אותך." הוא הושיט את ידו לעברי וחייך חצי חיוך שרמנטי, "נעים מאוד."

הבטתי על כף ידו והרמתי את עיניי באיטיות. "אני באמת מתרשמת מהזמן שהחזקת מעמד איתה. זה לא יימשך עוד זמן רב כי בקרוב היא תבעט אותך מכל המדרגות, אז בוא ניפטר מהנחמדות המזויפת הזו."

ידו עדיין נשארה באותו המקום — מחכה שאלחץ אותה בחזרה.

"עד שהיא תבעט אותי, מה דעתך ללחוץ לי את היד?" הוא שאל לאחר כמה רגעים, לא נשמע מתרגש מהגישה התוקפנית שלי.

אוקיי. כנראה הוא עוד לא מבין על מי הוא נפל, אבל הוא יבין בקרוב, כשאימא שלי תחליף אותו בערמת שרירים חדשה. זו השגרה שהיא דבקה בה מאז שהיא ואבא שלי נפרדו. בִּן־רגע היא חזרה לגיל שש־עשרה, והתנהגה כמו נערה מופקרת שצריכה להשלים יותר מדי פערים. אני משערת שאלה ההשלכות על מישהי שנכנסה להריון בגיל שמונה־עשרה, ונאלצה להביא ילדה לעולם כשהיא עדיין ילדה בעצמה. את כל חיי הנעורים שהיא פספסה, היא השיבה לעצמה עכשיו — שבוע אחר שבוע, והעבירה את האוזניים שלי תופת של גניחות סקס שלא יכולתי לשמוע יותר.

"יש לך מושג עם כמה גברים אימא שלי הייתה לפניך?"

רציתי להכאיב לו לרגע, כפי שהיא תמיד הכאיבה לי. רציתי שיבין שהוא זמני פה, ושלא יטרח להקדיש זמן מיותר לנסות להתקרב אליי או להכיר אותי.

"תראי, אני לא יודע מה ומי היה לפניי, והאמת, שזה גם לא מעניין אותי," קולו נשמע מפייס. "את יודעת מה כן מעניין אותי?" בחנתי אותו בשאלה. "שתלחצי לי את היד, כי תכף אני מקבל בה נמק."

החנקתי את החיוך שכמעט ברח לי ושמרתי על ארשת פנים רצינית. הושטתי את ידי בהיסוס ולחצתי את ידו בדממה. המגע של האצבעות החמות שלו כמעט שיתק את רגליי. שנאתי את עצמי באותם הרגעים שבהם הרגשתי חלשה ורופסת, ומיהרתי לנתק את מגעי ממנו.

"טוב, סיימנו פה?"

"יש סיבה שבגללה את תוקפנית כל־כך?" הוא חייך לרגע.

"תפנה את השאלה הזו לאימא שלי."

"אני מבין שאתן לא ממש מסתדרות זו עם זו."

"כבר הספקת לשמוע?" חייכתי חיוך ציני ומריר.

הוא נראה מופתע לרגע ובחן אותי בבלבול. "מה הייתי אמור לשמוע?"

בחנתי אותו בשקט, עדיין מנסה לתהות על קנקנו.

"אה, הבנתי, אתה עדיין לא מכיר אותה באמת," הנדתי בראשי, "שיהיה לך בהצלחה. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני יכולה ללכת להתלבש?" התקרבתי צעד נוסף לעברו. "או שאתה פשוט נהנה לדבר איתי כשאני עטופה רק במגבת?"

"אני לא יודע מה בדיוק עובר לך בראש, אבל לא הייתה לי שום כוונה להיתקל בך ככה. אני שוב מתנצל." הוא נדרך, כאילו אמרתי לו את הדבר הכי נורא בעולם. "אני מבטיח לא לעלות לקומה הזו לפני שאדע בוודאות שאת לא מתקלחת באותו הרגע. בסדר?"

בחנתי את עיניו שהצליחו להרעיד את ליבי ברעד לא מוכר. הוא צעד לאחור אך פנה אליי שנית, כאילו לא סיים להגיד את דבריו.

"לא הסתכלתי לרגע על הגוף שלך," הוא הבהיר בביטחון ושוב פנה לעבר המדרגות. גיחכתי בחוסר אמונה ובזלזול והוא שוב עצר. "אני לא יודע איזה סוג של גברים פגשת פה, אבל אני מצטער בשבילך," הוא הוסיף בהבנה, כאילו ניחש את כל היסטוריית החרמנים שהתהלכה בבית שלי. לפני שהספקתי להגיב על דבריו, הוא נעלם במורד המדרגות.

התקרבתי אל מעקה המדרגות והשקפתי מטה, מחפשת אחריו בעיניים סקרניות. שנאתי את העובדה שמישהו הצליח לעורר בתוכי מהר כל־כך תגובה רגשית כלשהי. זה נָגַד את האופי שלי, ובעיקר את המציאות שבה אף אחד לא גירה את סקרנותי ועורר בי עניין.

הוא צעד לכיוון הדלת הראשית, ורגע לפני שפתח אותה, הרים את פניו והביט בי שוב.

"כדאי שתתרגלי לכך שאת עומדת לראות אותי כאן הרבה, אן."

חייכתי אליו חיוך מלגלג, אך בסתר ליבי ידעתי שזו הפעם הראשונה שאני אוהבת את מה שעיניי רואות. לא הייתי צריכה להכיר אותו לעומק כדי להבין שיש בו משהו מיוחד יותר מכל גבר אחר שאימא שלי יצאה איתו, או שאי־פעם פגשתי בעצמי.

"אתה עוד תברח מכאן מהר, אריאל," הודעתי בחיוך מנצח, אך החיוך על פניו אמר לי שאולי אני זו שהולכת להפסיד.