לשרוף אדמה לפעמים

רעיה אוהבת את הקרוואן בגלל המרפסת, שם הנפש יכולה לנשום רחוק יותר מאיפה שהגוף מונח. אוֹרי אוהב אותו דווקא בגלל סמיכות החדרים. הסמיכות מחזיקה את הגוף והנפש קרובים.

הקרוואן קטן כל כך עד שבפסיעה אחת אפשר לעבור מן המטבח אל הסלון, ומן הסלון אל חדר השינה, וממנו אל החדר השני, ומשניהם לצאת אל השירותים שביניהם. כל כך קטן עד שאפשר לסכום את החיים במספר פסיעות מצומצם: כלים בכיור, חשבונות מוצמדים במגנטים אל המקרר, קיר מקושקש, שמיכה מקופלת בקצה המיטה.

המרחב מתגלה במרפסת, בגפן שמשתרגת על הפרגולה וגדלה פרא, מולידה אשכולות קטנים ומתוקים. באופק שאחרי המרפסת: שביל עפר, כביש שחור מתפתל, כפרים שעמוד עשן בריח עץ משגע וזבל שרוף עולה מהם, ומאחוריהם הרי טרשים יצוקים מימי בראשית. ומאחורי ההרים? אפשר להמשיך ולהסתכל על החיים רובד אחרי רובד, עד שמגיעים אל הגלקסיה, או אל האור הגנוז שמאחוריה. או הפוך, להתבונן בשכבות גיאולוגיות על אופן היווצרותם של החיים, שכבה אחר שכבה עד שמגיעים למַגמה, לגרעין האטום הרותח, שאם מנסים לבקע אותו - יתפוצץ הכול.

"אני יוצאת," רעיה אומרת ומסדרת את המטפחת הגדולה לפני הראי שבכניסה.

בלבה של רעיה כל אמירת שלום היא הד של פרידה ארוכה יותר, בכל יציאה מהבית או כניסה אליו יש סף שצריך לחצות כמו שחוצים נהר גועש.

"ביי," אורי אומר בלי לקום מהספה. היא רואה אותו במראה, ככה זה כשהחדרים סמוכים כל כך.

אורי קם וצועד צעד אחד לקראתה. "ביי," הוא אומר שוב. והקִרבה המזערית הזאת ממלאה במשקל את ברכת הדרך הקצרה.

על שטיח ניגוב הרגליים שבכניסה כתוב "Home Sweet Home". הם קיבלו אותו במתנה לחתונה מחברה שהיום היא כבר לא חברה שלהם. בית הוא כל כך הרבה דברים חוץ מ"מתוק", רעיה חשבה אז, אבל השאירה את השטיח ולא החליפה אותו כי רצתה תזכורת לנאיביות. נוגה, המורה שלה לעיצוב פנים, היתה אומרת: "בשביל לבנות בית צריך חלומות, שיהיה מה לשבור." בשביל לבנות בית צריך גם נאיביות, רעיה חושבת. בלי נאיביות היא לא היתה אומרת לאורי "כן" והוא לא היה אומר לה, "בואי פשוט נתחתן, רעיוש" ומוסיף, "מה אכפת לך?" עכשיו השטיח מרופט מרוב ניגובי בוץ והאותיות שעליו מחוקות.

כשרעיה יוצאת נחבט בדלת ענף ארוך של הגפן המשתרגת על המרפסת, והיא חומקת ממנו. אורי תמיד חוטף אותו בעין, בבואו ובצאתו. "תקצוץ כבר את הענף הזה," היא קוראת בקוצר רוח מבחוץ אל הבית. ואורי צועק מתוך הבית, "בהזדמנות" וחושב כמה הוא אוהב אותו ככה ולא ברור לו למה.

הלב שלה דופק דפיקה יתרה והרגל שיורדת בשלוש מדרגות הברזל בכניסה לקרוואן משתהה עוד רגע על מדרך האדמה היציב והמוכר, זה שעלול להיפער תחתיה בכל רגע.