מאה השנים של לני ומרגו

לֶני והכומר

הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד. חוץ מזה, שמעתי שהעובדים מחויבים על פי חוק לתת לך ללכת לקפלה בבית החולים אם את מצהירה על אמונה דתית, ולא הייתי מוכנה לוותר על ההזדמנות לראות חדר שעדיין לא הייתי בו ולפגוש את אלוהים־הכול־יכול בעת ובעונה אחת.

אחות שלא ראיתי בעבר, ששערה בצבע אדום דובדבן, שילבה את זרועה בזרועי והוליכה אותי בְמסדרונות המתים והגוססים. טרפתי כל מראה חדש, כל ריח חדש, כל שני חלקי פיג'מה לא תואמים שעברו על פניי.

אני מניחה שאפשר לומר, שמערכת היחסים שלי עם אלוהים מורכבת. ככל שאני מבינה את הדברים, הוא איזה מין באר משאלות קוֹסמית. ביקשתי דברים פעמים אחדות, ובחלק מהן הוא סיפק את הסחורה. בפעמים אחרות נעניתי בשתיקה. או כפי שהתחלתי לחשוב לאחרונה, אולי במשך כל הזמן הזה ש חשבתי שאלוהים שותק, הוא פשוט הזין את גופי בשקט בשטויות, איזה מין "לכי ת****ני" שקט בשל העובדה שהעזתי להתריס נגדו, שאגלה רק כעבור שנים רבות. אוצר קבור שאמצא יום אחד.

כשהגענו לדלתות הקפלה, לא התרשמתי. ציפיתי לכניסה גותית אלגנטית מקומרת, אבל מה שציפה לי הוא צמד דלתות עץ כבדות, שזגוגיות חלביות מרובעות קבועות בהן. תהיתי למה אלוהים זקוק לזכוכית חלבית. מה הוא זומם שם בפנים?

אל תוך השקט השורר מאחורי הדלתות נכנסנו, האחות ואני.

"אה," הוא אמר, "שלום!"

הוא היה ודאי כבן שישים, לבוש חולצה ומכנסיים שחורים וקולר לבן הדוק. והוא נראה כאילו לא היה יכול להיות מאושר מכפי שהוא באותו הרגע.

הצדעתי. "כבודו."

"זאת לֶני... פּיטֶרס?" האחות החדשה נפנתה אליי לצורך הבהרה.

"פֶּטֶרסוֹן."

היא הרפתה מזרועי והוסיפה בעדינות, "היא מ אגף מאי."

זאת היתה הדרך האדיבה ביותר מצדה להגיד זאת. אני משערת שהיא הרגישה שעליה להזהיר אותו, מפני שהוא נראה נרגש כילד בבוקר חג המולד שמקבל רכבת צעצוע עטופה בסרט גדול, כשלמעשה המַתנה שהיא נותנת לו שבורה. הוא יכול להיקשר אליה אם הוא רוצה, אבל הגלגלים כבר מתפרקים, וסביר להניח שכל העסק לא ישרוד עד חג המולד הבא.

לקחתי את צינורית העירוי שלי, שהיתה מחוברת לעירוי המתגלגל הזה, וצעדתי לעברו.

"אני אחזור בעוד שעה," אמרה לי האחות החדשה ואחר כך אמרה עוד משהו, אבל לא הקשבתי. כי באותו הרגע לטשתי עיניים למעלה, משם קרן וזהר אור בכל גוון אפשרי של ורוד וסגול והכה בקשתיות עיניי.

"החלון מוצא חן בעינייך?" הוא שאל.

צלב זכוכית חום מאחורי המזבח האיר את הקפלה כולה. סביב הצלב הזדקרו פיסות זכוכית בסגול, חציל, ורוד ופוקסיה.

החלון כולו נראה בוער. האור התפזר על השטיח והספסלים ועל גופינו.

הוא המתין בסבלנות לצדי עד שהייתי מוכנה להסתובב אליו.

"נעים מאוד, לֶני," הוא אמר. "אני ארתור." הוא לחץ את ידי, ולזכותו ייאמר שלא נרתע כשאצבעותיו נגעו במקום שבו העירוי התחפר בעורי.

"את רוצה לשבת?" הוא שאל והחווה בידו על שורות הספסלים הריקים. "נעים מאוד."

"כבר אמרת."

"באמת? סליחה."

גילגלתי את העירוי מאחוריי, וכשהגעתי לספסל הידקתי עוד את החלוק סביב גופי. "אתה יכול להגיד לאלוהים שאני מצטערת שבאתי בפיג'מה?" שאלתי כשהתיישבתי.

"בדיוק אמרתי לו. הוא תמיד מקשיב," אמר האב ארתור והתיישב לידי. הרמתי את עיניי אל הצלב.

"אז תגידי לי, לֶני, מה מביא אותך לקפלה היום?"

"אני חושבת לקנות ב־מ־וו. יד שנייה."

הוא לא ידע מה לעשות בזה, לכן לקח תנ"ך מהספסל לידו, דיפדף בו בלי להביט בעמודים ושב והניח אותו.

"אני רואה ש, אה... החלון מוצא חן בעינייך."

הינהנתי.

השתררה שתיקה.

"אתה יוצא להפסקת צהריים?"

"סליחה?"

"פשוט תהיתי אם אתה צריך לנעול את הקפלה וללכת למזנון עם כולם, או שאתה יכול לצאת להפסקה שלך פה?"

"אני, אממ —״

"רק שנראה לי קצת חצוף להחתים שעון ולצאת לצהריים, כשבעצם כל היום שלך הוא כמו להחתים שעון."

"להחתים שעון?"

"כאילו, לשבת בכנסייה ריקה זה לא בדיוק עבודת פרך, לא?"

"לא תמיד כל כך שקט פה, לני."

הסתכלתי עליו לבדוק אם פגעתי בו, אבל לא יכולתי לראות.

"יש לנו מיסה בימי שבת וראשון, יש לנו קריאה בתנ"ך לילדים בימי רביעי אחר הצהריים, ויש לי יותר מבקרים מכפי שאת מתארת לעצמך. בתי חולים הם מקומות מפחידים; זה נחמד להימצא במרחב שאין בו רופאים או אחיות."

חזרתי לבחון את חלון הוויטראז'.

"אז, לני, יש סיבה מיוחדת לביקורך היום?"

"בתי חולים הם מקומות מפחידים," אמרתי. "זה נחמד להימצא במרחב שאין בו רופאים או אחיות."

נדמה לי ששמעתי אותו צוחק.

"היית רוצה שאניח לך?" הוא שאל, אבל לא נשמע נעלב.

"לא במיוחד."

"היית רוצה לדבר על משהו ספציפי?"

"לא במיוחד."

האב ארתור נאנח. "היית רוצה לשמוע על הפסקת הצהריים שלי?"

"כן, בבקשה."

"אני יוצא אליה בין אחת לאחת ועשרים. אני אוכל ביצה עם גרגיר נחלים על לחם לבן שחתוך למשולשים קטנים, שמנהלת משק הבית שלי מכינה לי. יש לי חדר עבודה מעבר לדלת ההיא" — הוא הצביע — "ואני לוקח רבע שעה לאכול את הסנדוויץ' וחמש דקות לשתות את התה. אחר כך אני יוצא בחזרה החוצה. הקפלה פתוחה תמיד, גם כשאני בחדר העבודה שלי."

"משלמים לך על זה?"

"אף אחד לא משלם לי."

"אז איך אתה יכול להרשות לעצמך את כל הסנדוויצ'ים עם הביצה וגרגיר הנחלים?"

האב ארתור צחק.

ישבנו זמן־מה בשתיקה ואחר כך הוא התחיל לדבר שוב. הוא לא הרגיש כל כך בנוח עם שתיקה, יחסית לכומר. חשבתי ששקט ייתן לאלוהים הזדמנות להתגלות. אבל נראה שהאב ארתור לא אהב את הרעיון, ולכן הוא דיבר איתי על מנהלת משק הבית שלו, גברת היל, ועל כך שהיא תמיד שולחת לו גלויה בכל פעם שהיא יוצאת לחופש, וכשהיא חוזרת היא דגה אותן מתוך "מגש הדואר הנכנס" שלו ומצמידה אותן למקרר. דיברנו על איך מחליפים את הנורות שמאירות את חלון הוויטראז' מאחור (יש מעבר סודי שמוביל אחורה). דיברנו על פיג'מות. ואף על פי שהוא נראה עייף נורא, כשהאחות החדשה באה לאסוף אותי, הוא אמר לי שהוא מקווה שאחזור.

אבל אני חושבת שהוא היה מופתע כשהגעתי למחרת אחר הצהריים בפיג'מה נקייה, וחופשייה מן העירוי. האחות הראשית, ג'קי, לא התלהבה מהרעיון שאחזור אליו יום שני ברציפות, אבל נעצתי בה עיניים ואמרתי בקול קטן, "זה יהיה מאוד משמעותי בשבילי." ומי יכול לומר לא לילדה גוססת?

כשג'קי קראה לאחות שתוליך אותי במסדרונות, מי שהופיעה היתה האחות החדשה. זאת ששערה בצבע אדום דובדבן, שהתנגש עם המדים הכחולים שלה כאילו אין מחר. היא הגיעה לאגף מאי לפני ימים ספורים והיתה עצבנית, במיוחד סביב ילדי נמל התעופה, ונזקקה נואשות למישהו שירגיע אותה שהיא עושה עבודה טובה. בדרכנו במסדרון לעבר הקפלה, ציינתי את כישורי הליווי המצוינים שלה. נראה לי שזה מצא חן בעיניה.

הקפלה שוב היתה ריקה מלבד האב ארתור, שישב על ספסל, לבוש גלימה לבנה ארוכה מעל חליפתו השחורה וקרא. לא את התנ"ך, אלא ספר בגודל A4 בעל כריכה זולה ועטיפת למינציה מבריקה. כשאחות חדשה פתחה את הדלת ונכנסתי בהכרת תודה, ארתור לא הסתובב מיד. אחות חדשה סגרה את הדלת מאחורינו, ולקול החבטה הכבדה הוא הסתובב, הניח את משקפיו וחייך.

"אדוני, אממ... הכומר?" גימגמה אחות חדשה. "היא, אממ, לני שאלה אם היא יכולה לבוא הנה לשעה. זה בסדר?"

ארתור סגר את הספר על ברכיו.

"בהחלט," הוא אומר.

"תודה לך, אדוני ה...?" אמרה אחות חדשה.

"אבי," לחשתי. היא עיוותה את פניה, שהאדימו — והתנגשו עם שערה — ואחר יצאה בלי אף מילה נוספת.

האב ארתור ואני התמקמנו על אותו הספסל. הצבעים בחלון הוויטראז' היו יפים כמו אתמול.

"שוב ריק היום," אמרתי. דבריי הידהדו.

האב ארתור לא אמר דבר.

"היה פה עמוס פעם? כאילו, בימים שאנשים היו דתיים יותר?"

"עמוס פה," הוא אמר.

הסתובבתי אליו. "אנחנו היחידים פה."

היה ברור שהוא שקוע בהכחשה.

"אם אתה לא רוצה לדבר על זה, זה בסדר," אמרתי. "זה בטח מביך. כאילו, קצת כמו שעושים מסיבה ואף אחד לא בא."

"באמת?"

"כן. כאילו, אתה יושב לך פה בשמלת המסיבה הלבנה הכי יפה שלך עם הענבים היפים וכל מיני דברים שרקומים עליה, וְ —״

"זאת גלימה. לא שמלה."

"אז גלימה. אתה יושב ב גלימת המסיבה שלך, יש לך שולחן ערוך לארוחת הצהריים..."

"זה מזבח, לֶני. וזאת לא ארוחת צהריים, זאת סעודת האדון. לחם הקודש של ישוע."

"מה, הוא לא נותן שיאכלו איתו?"

האב ארתור נתן בי מבט.

"זה לתפילת יום ראשון. אני לא אוכל את לחם הקודש לארוחת צהריים, ואני לא אוכל ארוחת צהריים על המזבח."

"ברור, כי יש לך ביצה וגרגיר נחלים במשרד."

"נכון," הוא אמר וקרן קצת, כי זכרתי משהו שאמר לי.

"אז הכול מוכן למסיבה. יש לך מוזיקה" — הצבעתי על נגן התקליטורים המסכן בפינה, שכמה תקליטורים ניצבו לידו בערימה מסודרת — "ויש הרבה מקומות ישיבה לכולם." הצבעתי על שורות הספסלים הריקים. "אבל אף אחד לא בא."

"למסיבה שלי?"

"בדיוק. כל היום, כל יום, אתה עושה לישוע מסיבה, ואף אחד לא בא. זאת בטח הרגשה נוראית."

"זאת... אממ... תראי, זאת אחת האפשרויות להסתכל על זה."

"סליחה אם אני רק מקשה על המצב."

"את לא מקשה על כלום, אבל האמת היא שזאת לא מסיבה, לֶני. זה בית תפילה."

"כן. לא, אני יודעת את זה, אבל מה שהתכוונתי להגיד זה שאני מבינה מה עובר עליך. פעם עשיתי מסיבה, כשהייתי בת שמונה ורק עברנו משוודיה לגלזגו. אמא שלי הזמינה את כל הילדים מהכיתה שלי, אבל כמעט אף אחד לא בא. אם כי צריך להגיד שהאנגלית של אמא שלי היתה ממש משובשת, אז יש בהחלט סיכוי שהם כולם הלכו למקום הלא נכון, באו עם מתנות ובלונים וחיכו שהמסיבה תתחיל. לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי אז."

השתתקתי רגע.

"תמשיכי," הוא הציע.

"אז, כשישבתי שם על כיסאות פינת־האוכל שאמא שלי סידרה במעגל וחיכיתי שמישהו יגיע, הרגשתי נורא."

"אני מצטער לשמוע," הוא אמר.

"אז זה מה שאני אומרת לך. אני יודעת כמה זה כואב כשאף אחד לא בא למסיבה שלך. פשוט רציתי להגיד שאני מצטערת. אני רק לא חושבת שכדאי שתכחיש את זה. אי־אפשר לפתור בעיה עד שלא מסתכלים לה בעיניים."

"אבל באמת עמוס פה, לֶני. עמוס מפני שאת פה. עמוס ברוח ה אלוהים."

נתתי בו מבט.

הוא דישדש במקומו על הספסל. "וחוץ מזה, קצת בדידות זה לא דבר שצריך ללעוג לו. זה אולי בית תפילה אבל זה גם בית שלום." הוא הרים את מבטו אל חלון הוויטראז'. "אני אוהב להיות מסוגל לדבר עם חולים אחד־על־אחד; זה אומר שאני יכול להעניק להם תשומת לב מלאה, ואל תביני אותי לא נכון, לני, אבל נראה לי שיכול להיות שאת אדם שאלוהים רוצה שאעניק לו תשומת לב מלאה."

צחקתי כשהוא אמר את זה.

"חשבתי עליך בארוחת הצהריים," אמרתי. "שוב אכלת ביצה וגרגיר נחלים?"

"כן."

"וְ...?"

"נהדר, כמו תמיד."

"וגברת...?"

"היל, גברת היל."

"סיפרת לגברת היל על השיחה שלנו?"

"לא סיפרתי. כל מה שאת אומרת פה חסוי. בגלל זה אנשים אוהבים כל כך לבוא. הם יכולים להגיד כל מה שעולה על רוחם ולא לחשוש שמישהו ישמע על כך מאוחר יותר."

"אז זה וידוי?"

"לא, אבל אם תרצי ללכת לווידוי, אני אשמח לעזור לך לארגן את זה."

"אם זה לא וידוי, אז מה זה?"

"זה מה שאת רוצה שזה יהיה. הקפלה הזאת כאן כדי להיות כל מה שאת צריכה שהיא תהיה."

קלטתי בעיניי את הספסלים הריקים, הפסנתר החשמלי עם הכיסוי נגד אבק בצבע בז', לוח המודעות שתלויה עליו תמונה של ישוע. מה הייתי רוצה שהמקום הזה יהיה, אילו היה יכול להיות כל דבר שהוא?

"הייתי רוצה שזה יהיה מקום של תשובות."

"הוא יכול להיות."

"באמת? הדת באמת יכולה לענות על שאלה?"

"לני, התנ"ך מלמד אותנו שישוע יכול להדריך אותך למצוא את התשובה ל כל שאלה."

"אבל הוא יכול לענות על שאלה אמיתית? ברצינות? אתה יכול לענות לי על שאלה בלי להגיד לי שהחיים הם תעלומה, שהכול הוא חלק מהתוכנית האלוהית, או שהתשובות שאני מחפשת יגיעו מתוכי?"

"אולי תספרי לי מה השאלה שלך, ונעבוד יחד כדי לראות איך אלוהים יכול לעזור לנו למצוא תשובה?"

נשענתי לאחור על הספסל והוא חרק. ההד הידהד ברחבי החדר.

"למה אני גוססת?"