מאושרים יותר ויהי מה

פרק 1 רווחה שכלית

הטעות הגדולה ביותר שתוכלו לעשות בחייכם היא לחשוש שתעשו טעות.

- אלברט האברד

כאשר אריסטו, הפילוסוף היווני החכם, תיאר את בן האנוש כחיה רציונלית, הוא טען כי יכולתנו לחשוב ולנמק - האינטלקט שלנו - היא שמגדירה אותנו. אבל האם איכות זו שמגדירה אותנו, שאריסטו טוען שהיא מבדילה אותנו כמין, טובה לאושרנו? יש המאמינים שכדי להיות מאושרים עלינו לחתור לתבנית חשיבה של פרה באחו - בלי מחשבה נהיה חופשיים מדאגות, ופשוט נוכל להיות... מאושרים. שהרי, כך נטען, חשיבה בדרך כלל שולחת אותנו לסחרור של הרהורים קודרים. אבל בעבור מרביתם של בני האדם, סתם לחיות כמו חיה - לספק יצרים גופניים ותו לא - משמעותו יותר אומללות בטווח הארוך. אם כן, כיצד נשתמש בצורה הכי טובה ביכולותינו השכליות כדי שיתרמו לאושרנו, במקום לגרוע ממנו?

לרווחה השכלית - האינטלקטואלית - יש כמה היבטים, ובפרק הנוכחי אדון בשלושה מהם. ראשית, רווחה שכלית עניינה טיפוח הסקרנות המולדת הבלתי מנוצחת שלכם, התשוקה הטבעית שלכם ללמוד עוד ועוד. שנית, מהותה היא צלילה עמוקה אל נושאים הן כמקור עונג הן כדי לחדד את חשיבתכם. ושלישית, היא עוסקת בפתיחות לטעויות ולעוד טעויות. באופן פרדוקסלי, כאשר אנחנו מחבקים את הכישלון - מכירים בו כחוויה חיונית ולא כדבר שיש לפחוד מפניו או לדחות מעלינו - אנחנו מכינים את עצמנו להגיע לגבהים חדשים.

טיפוח סקרנות

אנחנו סקרנים מלידה בנוגע לעולם סביבנו ובתוכנו, אבל ככל שאנחנו מתבגרים, אינסטינקט זה מדוכא לפעמים - לא אחת בידי מחנכים שכוונותיהם טובות, הורים או מורים. כך כותב הפסיכולוג מיהאי צ'יקסֶנטמיהַאיי, חוקר חשוב בתחום הפסיכולוגיה החברתית:

הורים ובתי ספר כאחד אינם אפקטיביים במיוחד בהדרכת צעירים למצוא הנאה בדברים הנכונים. המבוגרים, שבעצמם הולכים שולל אחר האשליות שמייצרים מודלים מפורסמים, לוקחים חלק בהונאה. הם גורמים למשימות רציניות להיראות משעממות וקשות, ולמשימות חסרות משקל להיראות מלהיבות וקלות. בדרך כלל בתי ספר אינם מצליחים ללמד כמה מלהיבים ויפים להפליא המדע והמתמטיקה יכולים להיות; הם מלמדים את השגרה שבסִפרות או בהיסטוריה במקום את ההרפתקה שבהן.1

התמקדות באמות מידה חיצוניות של הצלחה כגון ציונים וגביעים, מבחני הערכה ותחרות, פוגעת בלהיטות שלנו ללמוד ובאהבתנו ללמידה. ההתלהבות וההתרגשות שילדים מגלים כשהם שואלים שאלות ולומדים מפנות את מקומן לעתים קרובות לרדידות ולשעמום סביב הנעשה בבית הספר. מובן מאליו אפוא שאין רווחה שכלית בצורת למידה זאת. במילותיו של המחנך ניל פוסטמן, "כל הילדים נכנסים לבית הספר כסימני שאלה ויוצאים ממנו כנקודות." הגישה הזאת ללמידה - ולעתים קרובות לחיים בכלל - נותרת כפי שהיא כשהילדים גדלים ומתקשים להתחבר לעבודה ולבית. אנחנו כושלים בהפקת המיטב מהחיים ובאופן טרגי מעבירים לדור הבא את הגישה הלא מתלהבת ונטולת ההשראה ללמידה.

למרבה המזל קשה מאוד לחסל לגמרי את הסקרנות. במקום זאת היא מורדמת וממתינה בשקיקה לרגע שבו יעירו אותה. הלהט ללמוד עשוי לעתים להצטמצם לכדי ניצוץ זעיר אשר - במצבו המגומד אינו עוצמתי דיו לעורר בנו להט לחיים - ואף על פי כן הניצוץ עדיין מכיל את הפוטנציאל להצית אש. אלברט איינשטיין, שהלהט שלו ללמוד היה אחת התכונות שהגדירו אותו, כתב: "רק בדרך נס לא החניקו שיטות ההוראה המודרניות את הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש." אך בל נחשוב על הנס הזה כמובן מאליו; בל נמשיך כאילו העסקים כרגיל. במקום זה, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו להצית מחדש את ניצוץ הסקרנות שנותר, להפיח רוח בלהט הלמידה.

איך נחזור למצב הסקרנות הטבעי אם הותרנו אותו מאחור? אולי המחסום הקשה ביותר שעומד בדרך להשבת הסקרנות הוא האמונה הכוזבת כי חלקנו פשוט אינם סקרנים - שיש בני אדם שהתשוקה שלהם לשאול שאלות, ללמוד ולצמוח כבתה, או שמלכתחילה לא התקיימה. ומה הבעיה עם האמונה המוטעית הזאת? שהיא הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה, ומכשילה כל ניסיון לגלות עניין או להט. בלי חיפוש - אין גילוי.

הצעד הראשון להצתה מחדש של אהבת הלמידה כרוך באמונה בקיומה של סקרנות מולדת ובלתי מנוצחת. הכרזה פסקנית ש"אני לא אוהבת ללמוד" דומה להצהרה "אני לא אוהב לאכול". אולי איננו אוהבים סרדינים או מלפפונים, אבל אנחנו בנויים להפיק הנאה מאכילה, לפחות מאכילת דברים מסוימים. בדומה לכך, אולי איננו אוהבים ללמוד חשבון או שפות עתיקות, אבל טבענו מכתיב שנהיה מסוגלים להפיק הנאה מלימוד. שאילת שאלות וגילוי דברים חדשים מספקים את טבענו החקרני ממש כפי שמזון ומים מספקים את טבענו הגופני. ממש כמו שאוכל הכרחי לשרידה ולשגשוג, ולכן אנחנו רוצים בו מאוד, כך גם הלמידה והצמיחה, ולכן אנחנו כמהים אליה מטבענו. אילו היינו תינוקות נטולי סקרנות, לא היינו מעזים לצאת מהעריסה - לא היינו לומדים לזחול או ללכת, לתפוס או לחבק.2

אם החלטתם להצית מחדש את אהבת הלמידה שלכם, השאלה שעליכם לשאול היא לא אם אתם אוהבים ללמוד, אלא מה ואיך אתם אוהבים ללמוד. אולי יש לכם נטייה לחקור את עולם המספרים והסמלים, ואילו מישהו אחר נמשך לאמנות ולמוזיקה; אולי מקורות האנושיות והאבולוציה מעוררים בכם עניין, או שאינכם נרדמים בלילה בגלל שאלות על המשמעות והייעוד של הכול; יש מי שמוקסמים מפסיכולוגיה אנושית ואחרים מפיזיולוגיה של בעלי חיים. למרבה המזל, העולם שלנו עשיר ורב פנים כל כך שאין מחסור באפשרויות להתעניין וללמוד.

נוסף על סילוק האמונה הכוזבת שהסקרנות שלכם כבתה לגמרי, צעד נוסף שיכול לעזור להצית את להט הלמידה מחדש הוא "לזייף עד שיהיה כיף". הפסיכולוג דריל בֵּם מקורנל ערך מחקר שהדגים כיצד אנו יוצרים גישות כלפי עצמנו באותו אופן שאנו יוצרים גישות כלפי אחרים - כלומר באמצעות תצפית.3 אם נראה אדם עוזר לאחרים, נסיק שהוא טוב לב; אם נראה אישה שעומדת על אמונותיה, נסיק שיש לה עקרונות ואומץ. בדרך דומה, נסיק מסקנה על עצמנו באמצעות תצפית על התנהגותנו. כשאנחנו פועלים בנדיבות או באומץ, סביר כי יחול שינוי גם בהתייחסות שלנו לעצמנו ונראה את עצמנו טובי לב ואמיצים יותר. באמצעות המנגנון הזה, אשר בֵּם מכנה תיאוריית התפיסה העצמית, התנהגויות עשויות לשנות את הגישות עם הזמן. ומכיוון שסקרנות היא גישה לחיים, אנחנו יכולים לשנות אותה באמצעות התנהגותנו: על ידי תצפית על סקרנותנו, נוכל בעצם להיעשות סקרנים יותר.

לכן, אם אבדו לכם החיבה והאהבה ללימודים, אתם יכולים לזייף עד שיהיה כיף. שאלו חברים או עמיתים שאלות בתחום המומחיות שלהם, קראו מאמרים או צפו בהרצאות על הנושא שבו יש לכם ידע מועט, והעמיקו בנושא שאותו אתם כבר מכירים. מכיוון שניצוץ הסקרנות קיים, תוך זמן לא רב הלהט ללמידה יוצת מחדש.

ידע הוא טעם נרכש, ואנחנו יכולים לרכוש את הטעם הזה. הנה אנלוגיה: מחקרים רבים מראים כיצד תינוקות ומבוגרים רוכשים טעמי מאכלים מסוימים.4 לדוגמה, תינוקת בת שנתיים אולי תדחה בהתחלה ולא תאהב מלפפון, אבל אחרי שתנסה מלפפונים עשר פעמים בערך היא תתחיל לרכוש את הטעם ולרחוש חיבה למלפפון. גבר בגיל העמידה שלא נחשף מעודו למלפפונים אולי לא יאהב את הטעם בהתחלה, אבל אחרי שיטעם אותם כמה עשרות פעמים - מוחו גמיש פחות מזה של הפעוטה - סביר למדי שיתחיל ליהנות ממלפפונים. באמצעות התנסויות אנחנו מפתחים את החך שלנו, ומרחיבים את מגוון הטעמים והמרקמים שאנו רוצים בהם. באופן דומה - דרך ניסוי של רעיונות וחוויות חדשים - נוכל ללמוד להיות סקרנים יותר ולהיפתח להתנסויות, להרחיב את טווח החקירה שלנו ולגוון אותו. ממש כפי שבלוטות הטעם שלנו מתרחבות מטפורית, כך גם תודעתנו מתרחבת. רלף וולדו אמרסון כתב: "תודעה שהתרחבה מרעיון חדש לעולם לא תחזור לממדיה הקודמים." התחילו להרחיב ולמתוח. היתרונות רבים מספור. מתיחה בלתי פוסקת של מחשבתכם תעשה אתכם אנטי־שבירים יותר, תשפר את יכולתכם ללמוד מקשיים ולהתגבר עליהם. בשל הקשר גוף-נפש, שבו נדון בפרק על הרווחה הפיזית, לא רק נפשכם תרוויח מטיפוח סקרנותכם, גם גופכם ירוויח.

ליליאן סמית, סופרת אמריקאית בת המאה העשרים שלחמה באומץ נגד הפרדה גזעית ולמען שוויון מגדרי וגזעי, כתבה: "כאשר מפסיקים ללמוד, מפסיקים להקשיב, מפסיקים להביט ולשאול שאלות, תמיד שאלות חדשות - הגיע הזמן למות." סמית הטיפה לסקרנות בלתי פוסקת, ללמידה לאורך כל החיים. האם אין גזר הדין שחרצה על סוף הסקרנות נוקשה מדי? כן, כך נראה. בהיותה מחברת ספרות בדיונית היא חיפשה, ומצאה, את הדרמטי. אך בדרמה יש גם אמת מסוימת. לדוגמה: חוקרי הבריאות גארי סְוּוַאן ודורית כרמלי הראו את היחס בין סקרנות ואריכות ימים.5 מחקרם מצא, תוך שקלול גורמים אחרים, שבוגרים מזדקנים סקרנים נוטים לחיות יותר ממי שלא היו כאלה. אולי הסקרנות הרגה את החתול, אבל נראה שאת חיי בני האדם היא מאריכה דווקא.

שאלו את עצמכם שאלות

אנחנו יכולים גם להפנות את עדשת הסקרנות אל עצמנו. סוקרטס, הפילוסוף היווני מהעת העתיקה שנחשב לאבי המסורת האינטלקטואלית במערב, העניק לתלמידיו תובנות והבנה לא בדרך של הרצאות ומתן תשובות אלא באמצעות חקירה ושאילת שאלות. הגישה הפדגוגית הזאת מכונה היום השיטה הסוקרטית. מרחק אלפי קילומטרים מהמקום שבו חי סוקרטס ולמעלה ממאה שנה לפניו, הציב גם קונפוציוס, שנחשב לאבי המסורת האינטלקטואלית במזרח, את החקירה במרכז הפילוסופיה שלו. ממרה סינית מפורסמת המיוחסת לקונפוציוס, או לפחות בהשראתו, אומרת: "השואל שאלה ייחשב שוטה לחמש דקות; מי שאינו שואל שאלה יישאר שוטה לנצח."

אנחנו שואלים שאלות באופן טבעי - וטוב שכך, כי הדבר עוזר לנו ללמוד ולצמוח. לעומת זאת, הנטייה שלנו, בייחוד כשאנחנו ניצבים מול קשיים ומצוקות, למקד את שאלותינו במה שלא עובד - לחקור את מחצית הכוס הריקה במקום המלאה - עוזרת פחות. לדוגמה, אם אני מצוי בתקופה קשה, השאלות שסביר שאשאל - או שישאלו אותי - הן, "מה לא הולך לך בחיים?" או "למה אתה כל כך לחוץ?" אם בת הזוג שלי ואני חווים קשיים במערכת היחסים שלנו, אנחנו (ומי שמבקשים לסייע לנו) עשויים לשאול, "מה לא עובד במערכת היחסים?" או "מה עומד מאחורי כל הריבים?" אם חברה לא עומדת ביעדיה, השאלות שההנהלה או יועצים חיצוניים בדרך כלל שואלים הן, "מהן החולשות בארגון?" או "מהם המחסומים שעומדים בדרכו?"

שאלות אלה חשובות ובעלות תוקף, אבל ראיות הולכות ומצטברות רומזות שהתמקדות בבעיות אינה מספיקה, וכי אם נרצה לממש את הפוטנציאל שלנו, בין האישי בין הארגוני, עלינו לא רק לחפש את מה שחסר אלא לבחון גם את המחצית המלאה של הכוס. דייוויד קוּפֶּרַיידר, מייסד־שותף של תחום החקר המוקיר, מציין כי "אנו חיים בעולם שיוצרות השאלות שלנו." אם ברצוננו ליצור את הטוב שבכל העולמות בעבור עצמנו ואחרים, עלינו לשאול שאלות חיוביות: "אנחנו מוצאים כי ככל שנשאל שאלות חיוביות יותר, יצליח מאמץ השינוי ויאריך ימים יותר."6

כדי להגדיל את הסיכוי לשינוי חיובי, במקום להתמקד בדברים שלא עובדים, שנו את מיקוד השאלות שלכם. גם בזמנים קשים, תוכלו לשאול את עצמכם: מהם הדברים הטובים בחיי? מהם המקורות האפשריים לרוגע? מה מוצלח במערכות היחסים שלי ואיפה אנחנו משגשגים יחד? מהן החוזקות של הארגון ומהו יתרונו התחרותי?

אחרי שתדגישו את הדברים שפועלים היטב - בחייכם, במערכות היחסים שלכם, או בארגון שלכם - תוכלו להמשיך ולשאול: מה אני יכול ללמוד וליישם מהדברים הפועלים בהצלחה?

שאלה כזאת דומה לפנס שמאיר ומושך את תשומת הלב לאזור מוגדר. מחוץ למעגל האור, כל דבר אחר שרוי באפלה. אם תשאלו שאלה מוגבלת מדי, אפילו אם תקדישו זמן רב למענה עליה, אולי לא תמצאו את מה שתחפשו. קבלת החלטות דורשת מכם להרהר באפשרויות שלפניכם - אבל אי־אפשר להרהר במה שאי־אפשר לראות. הדרך הבסיסית להרחיב את האפשרויות שלכם מושפעת מבחירת השאלות שלכם.

12 שאלות חדשות

לפניכם רשימת שאלות שסייעו לי ולאחרים. תוכלו להשתמש בהן כדי שיכוונו אתכם במצב קשה או כשאתם בדרך למטרה. זכרו שהרשימה הזאת אינה סופית, ושאלות רבות אחרות עשויות אולי להתאים יותר לאנשים שונים ולמצבים שונים. כשם שאתם מקדישים זמן ומאמץ לחידוד יכולות התשובה שלכם, פעלו בדרך דומה ואמנו את מיומנויות החקר שלכם. ככל שתתנסו ותשתפרו בשאילת שאלות, תבחנו שאלות שונות, ותנסו שוב ושוב - ייפתחו בפניכם נתיבים חדשים. אלה רק כמה מהשאלות היכולות לטפח את סקרנותכם, להרחיב את ראייתכם, ובבוא העת לתרום לרווחתכם השלמה.

1. מתי אני במצב הכי מאושר שלי?

2. איך אוכל להגדיל את אושרי?

3. היכן אני חווה משמעות בחיים שלי?

4. איך אוכל למצוא יותר משמעות?

5. אילו הרגלים חיוביים יש לי?

6. איך אוכל להכניס עוד הרגלים חיוביים לחיי?

7. מה אני אוהב או אוהבת ללמוד?

8. איך אוכל לספק עוד את סקרנותי?

9. מה טוב במערכות היחסים שלי?

10. מה אוכל לעשות כדי לשפר את מערכות היחסים שלי?

11. מתי שִמחתי רבה ביותר?

12. איך אוכל להכניס יותר שמחה לחיי?

למידת עומק

כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה, הקורס הראשון שלמדתי היה קריאה מהירה. הקורס הוצע לסטודנטים חדשים בשבוע שלפני הפתיחה הרשמית של שנת הלימודים מתוך ציפייה לעומס עבודה רב. הודות לקורס מצוין זה יכולתי לצלוח מאות עמודים בשבוע, דבר שאלמלא הקורס לא הייתי מצליח לעשות. אותו קורס מיצב אותי במקום טוב לאורך כל לימודי וגם היום הוא עוזר לי להתעדכן בחדשות ליגת הכדורסל היומיומיות ובנוף הפוליטי המשתנה תדיר. ואולם, הרווארד היתה צריכה להציע קורס חשוב עוד יותר, קורס שלדעתי ראוי שכל האוניברסיטאות ומקומות העבודה יציעו: קריאה אטית. במילים אחרות, לא קורס בלמידה שטחית אלא בלמידת עומק.

בסופו של דבר למדתי קריאה אטית מהמנחה שלי, הפילוסוף רוברט נוזיק. מדי שבוע בשבוע הוא הטיל עלי לקרוא מובאה קצרה וביקש ממני לכתוב עליה. אחר כך בחר פסקה אחת מתשובתי ובמשך שעה ניתח אותה לפרטי פרטים לצד המובאה הקצרה שקראתי. כך יכולתי לראות כמה רובדי משמעות כרוכים בכל משפט. השפעת התרגיל הזה ראויה לציון. למדתי לקרוא לאט ולחשוב לעומק.

אבל מהם היתרונות שיש בהתעמקות בטקסט, או לצורך העניין, ביצירת אמנות ובטבע? למה לכם להקדיש זמן לקריאה חוזרת ונשנית של פסקה אחת, להרהר בציור יפהפה, או במחשבות על עץ מחוץ לחלונכם? האם אינכם מבזבזים את זמנכם? חומרים רבים נמצאים סביבנו, האם לא עדיף לעבור על כמה שיותר מהם בזמן הקצר שהוקצב לנו? ובכן, אם מטרתכם העיקרית היא לעבור על כמה שיותר חומרים ולסמן וי, אזי ויתור על העומק לטובת הרוחב הוא הדבר שצריך לעשות. ואולם אם מטרתכם העיקרית היא טיפוח האושר, הרווחה השלמה, עליכם לבלות לפחות חלק מזמנכם בחפירה לעומק.

בראש ובראשונה למידת עומק יכולה לספק לכם מידה רבה של שמחה ועונג. כשהייתי בתיכון אולצנו לקרוא את החטא ועונשו. קראתי את הרומן אבל לא נהניתי ממנו. יתרה מכך, קראתי את הסיכום שהכין חברי (אל תספרו למורה שלי לספרות), גרסה מקוצרת שהסבירה מה הכי חשוב לדעת כדי להצליח בבחינה. לעומת זאת כיום, חזרתי לדוסטויבסקי בלי מועד מלחיץ, ואני נהנה מן היצירה הרבה יותר. כשאני קורא בה, אני זוכה להתענג על שכלו המבריק של הסופר, לבקר בסנט פטרסבורג של המאה התשע־עשרה, ובו בזמן להרהר בטבעו של חוש המוסר שלנו. אין צורך למהר - ויש די זמן לקרוא, לצמוח, ליהנות ולהעריך. אני נזכר בדברים שכתב הנרי דייוויד תורו בערך בתקופה שבה נכתב החטא ועונשו ושאפשר לתמצתם במילים, החיים קצרים מכדי למהר.

יתרון שני של למידת עומק טמון ביכולתה לסייע לכם להיעשות מצליחים יותר בתחומים אחרים בחייכם. אבותי יוצאי אירופה היו אנשי עסקים מצליחים. הם לא למדו בבית ספר למנהל עסקים; למעשה הם לא למדו בקולג', ורובם אפילו לא בתיכון. כשהייתי ילד, שאלתי את סבי מהו הסוד שלהם. הוא השיב שאף כי לא זכו לחינוך רשמי מסודר, הם היו אנשי ספר. אבות אבותי למדו באופן אינטנסיבי את התנ"ך והתלמוד כדרך יום ביומו, לבדם, עם רב, עם בן משפחה או עם חבר. הם נהגו לנתח פסקה אחת במשך שעות בכל פעם, ולנהל מחלוקות סוערות על תרגום הטקסט המקורי מעברית לארמית. לפעמים העבירו ימים בשיחה על כוונת משפט אחד ויחיד, או על פירושה הנכון של מילה בודדת.

למידת עומק העניקה לאנשי הספר האלה לא רק חוכמת דת, אלא גם חוכמת חיים. שני העולמות - הגשמי והרוחני - נראים רחוקים כל כך זה מזה, אבל למעשה אין הם רחוקים כלל. היכולת ללמוד ולדעת טקסט מקראי מיתרגמת בקלות רבה למדי ליכולת להבין את מודל העסקים, לעבור על חוזה, או להעריך לקוח פוטנציאלי. זאת ועוד, במקום של למידת עומק כמעט תמיד ניכרת אנרגיה חיובית ושמחה. מעצם מיצוי יכולותינו האינטלקטואליות, אנחנו נעשים חכמים ומאושרים יותר כאחד.

בה במידה שלמידת עומק יכולה לעזור לנו מקצועית, היא יכולה להשפיע לטובה על מערכות היחסים שלנו. האמינו או לא, יכולתנו להכיר טקסט ולהעריך את מורכבויותיו יכולה להעמיק את מערכות היחסים שלנו עם שותף רומנטי, עם חברה או עמיתה, ועם ילד. אם כן, כיצד הדרך שבה אנחנו קוראים משפיעה על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם אחרים? יש לנו מוח אחד ומערכת עצבים אחת, והם מתפקדים בשלל התחומים הללו. ככל שנחזק את הקשרים העצביים לשם למידה שטחית בתחום אחד, כך נסתמך עליהם יותר בתחומים אחרים בחיינו. הזמן הממוצע שאנשים מבלים בדף אינטרנט היום הוא שבע שניות. אנחנו מציצים בו, קולטים מה שאנחנו מסוגלים ומקליקים לעמוד הבא. אנחנו מגלים צורך מתמשך בגירויים חדשים ובחידושים. כל זה מיתרגם לטווח קשב קצר, לשעמום ולצורך תמידי בחידושים בתחומים אחרים בחיים ובהם מערכות יחסים. במילים אחרות, חוסר היכולת לחדור לעומקו של טקסט ולא להישאר רק על פני השטח מביא לחוסר היכולת להכיר היטב אדם - ומותיר אותנו עם מערכות יחסים שטחיות ועם שעמום בלתי נמנע. בניגוד לכך, כשאנחנו מפנים זמן לקרוא בפרטי פרטים ומגלים עניין בחומר עשיר, נמצא עוד ועוד דקויות והבחנות, ונעמיק את הבנתנו. מרגע שנאמן "שרירים" אלה, נוכל להפעילם גם במערכות יחסים בינאישיות ונשביח את מיומנות החיבור העמוק עם בני אדם.

אין עוד טקסט עמוק, רב פנים, עשיר ובעל פוטנציאל של עניין כמו אדם אחר. אדם הוא - פשוטו כמשמעו - עולם שלם בפני עצמו. תמיד יש משהו חדש ללמוד בו, אולם, עלינו להתאמן. אם נביא בחשבון את מה שידוע לנו על האופן שבו מוחנו פועל, אזי אפשר, אני חושב, לקבוע שהרמות הגבוהות של ניתוק ביחסים שאנחנו רואים כיום בחברה, לפחות בחלקם, הם תוצאה של חוסר הרצון שלנו לאמן את שרירי למידת העומק.

העובדה שיש לנו גישה מהירה לכל כך הרבה תכנים כיום אינה מסייעת ללמידת עומק - בטלפונים החכמים הקטנים שלנו יש שיטפון של מאמרים, פוסטים, הסכתים, סמינרים מתוקשבים, קורסים, שירים, סרטים וספרים - והכול בקצות אצבעותינו. "ריבוי ספרים הופך אותנו לבורים," כתב הפילוסוף הצרפתי וולטר, שחי במאה השמונה־עשרה. כיום המידע מיוצר ומופץ בקצב עוצר נשימה. ב־2010 אמר אריק שמידט, מנכ"ל גוגל דאז, כי מדי יומיים, בני האדם יוצרים יותר מידע משנוצר משחר הציוויליזציה ועד 2003. מדי יום ביומו בני אדם נחשפים ליותר מידע מכפי שנחשפו אליו במשך חיים שלמים בתקופה שבה כתב וולטר. ואף על פי כן מילותיו של וולטר חזו את הנולד. הוא התייחס לתופעה שבה השפע הרב של אפשרויות הבחירה והסחות הדעת מונע מאיתנו להתמקד, להתרכז, להתעמק וללמוד למידת אמת.

כשהאפשרויות רבות כל כך, ייתכן שנתקשה להחליט במה להתמקד. כאן נכונה האמרה הישנה: איכות חשובה מכמות. אם אתם מגלים שאתם נשאבים לגלישה באינטרנט, הציבו גבולות: הגבילו את עצמכם לפרק זמן מסוים או למספר כתבות מסוים, ודי. אם לא תוכלו להאזין לכל הסכת ברשימה, מותר לכם לדבוק באחד בלבד. המפתח הוא להיות בררני ולא לחשוש מהחמצה. בלמידה, פחות זה יותר.

ראש של מתלמד

כדי לטפח רווחה שכלית, אני ממליץ לכם להניח את הטלפון (די עם כל החדשות הרעות!) ולקרוא ספר. למען האמת, אני ממליץ על התחייבות ארוכת טווח לספר תובעני. הפרופסור לספרות מרג'ורי גארבר היא מומחית לשייקספיר, וזה עשורים שהיא קוראת ומלמדת שייקספיר. ועדיין, לדבריה, בכל פעם שהיא קוראת בשייקספיר, היא מגלה משהו שלא הבינה לגמרי או הפנימה קודם לכן. זה כוחה של ספרות גדולה. קחו לידיכם את הספר הגדול שתמיד רציתם להתמודד איתו - יש סיכוי שהוא נמצא כבר על מדף הספרים שלכם - וקראו בו. ואז קראו בו שוב. חקרו אותו שוב ברמה עמוקה יותר. באופן אישי, אינני יודע כמה פעמים קראתי את דאו דה ג'ינג המיוחס ללאו דזה, את מידלמארץ' מאת ג'ורג' אליוט ואת אתיקה של אריסטו. בכל פעם שאני קורא באחד מהם, השפעתם על חיי עמוקה: הֲבָנָתי את הספר, את העולם ואת עצמי טובה יותר - והערכתי להם עמוקה יותר. במיוחד בזמנים קשים, הספרים הנצחיים האלה מספקים לי עוגן יציב.

סקרנות ולמידת עומק הולכות יד ביד, כי הן מזינות את הרווחה השכלית שלנו ובעקבותיה את הרווחה השלמה שלנו. כשאתם חוזרים שוב ושוב לספר, נסו לבוא אליו כאילו זו הפעם הראשונה - בהלוך נפש שנקרא "תודעה של מתלמד". צורה זו של מודעות פעילה מקושרת למדיטציה לעתים קרובות. המאפיין הבסיסי בתודעה של מתלמד הוא סקרנות. מאסטר הזן שוּנרִיוּ סוזוקי כותב: "בתודעת המתלמד ישנן אפשרויות רבות, אך בתודעת המומחה יש רק מעטות."7

הפסיכולוגית אלן לנגר, אחת המנטוריות שלי, חקרה במשך שנים את הדרך להיכנס למצב הסקרנות הזה. היא מעודדת אותנו "לשאוב הבחנות חדשות" - להבחין בדברים חדשים שלא הבחנו בהם קודם ולהתבונן בפרטים חדשים שאולי לא שמנו לב אליהם כשסקרנו אובייקט מוכר לכאורה.8 מחקרה של לנגר מראה כי טיפוח המצב הזה מגביר את האושר ואת הבריאות; מקדם את ההערכה העצמית ואת המוטיבציה, ומשפר את הזיכרון, הלמידה והיצירתיות. זהו מצב של פתיחות וגמישות אינטלקטואלית, והוא מכין אותנו בצורה הטובה ביותר להתגבר על מחסומים ולצמוח מתוך קשיים.

אין ספק, למידה איננה רק קריאה. היא יכולה לכלול חיבור ליופיו של הטבע: לצאת לטיול ולהתבונן היטב במה שיש שם בחוץ. היא יכולה לכלול תרגולי הזזת הגוף בדרכים מאתגרות. במהלך סגרי הקורונה, ביליתי את הזמן בתרגול צעדי ריקוד חדשים. מראה העיניים אולי לא היה מלבב, אבל עצם הפעולה - העובדה שהייתי צריך ללמוד, שהשרירים הקוגניטיביים שלי היו עסוקים (נוסף על שרירי גופי) הניבה רווח רב, תרמה לרווחה השכלית שלי (ולרווחה השלמה של ילדי שצחקו כשצפו בי רוקד - צחקו עלי ולא איתי, אני חושד). יהיה המדיום שתבחרו ללמוד ולחקור אשר יהיה - ספר, יצירת אמנות, ריקוד, עולם הטבע, או כל דבר אחר - היסוד החשוב ביותר לרווחה שכלית הוא טיפוח יכולתכם להתחבר באופן עמוק.

ללמוד להיכשל או להיכשל בלמידה

כשתטפחו את הרווחה השכלית שלכם ותתחברו בסקרנות לאוצרות שיש לחיים להציע, אני מקווה שיקרו לכם עוד שני דברים. ראשית, שתיכשלו יותר. באמת ובתמים, אני חושב שאינכם נכשלים מספיק. שנית, שתחבקו את הכישלון. מעטים מאיתנו מעריכים את חשיבותו של הכישלון להצלחה ולאושר.

דמיינו הורים שאוהבים את התינוקת שלהם בעוצמה כזאת שהם לא רוצים שילדתם תיפגע ולו במעט, ולכן לא ייתנו לה ליפול כלל. בכל פעם שהתינוקת מתכוונת להיעמד ולעשות צעד, הם מזדרזים להרים אותה. הם יודעים שהיא תיפול, אולי אפילו תיפצע וכנראה תבכה. מחיר ההגנה מפני נפילה הוא ילדה שלעולם לא תלמד ללכת.

ילדים קטנים אינם פוחדים מכישלון; בעבורם הוא חלק טבעי מהחיים - משום כך הם קמים מיד אחרי שהם נופלים; לכן הם משרבטים בשמחה את שמם לפני שהם לומדים לכתוב אותו; לכן הם מלכלכים כל כך את הרצפה (ואת פניהם) לפני שהם לומדים לאכול עם סכו"ם. ואף על פי כן, כשאנחנו מתבגרים ונעשים מודעים יותר, במקום למקד את האנרגיה שלנו בניסיונות וניסיונות חוזרים, אנחנו מתמקדים בהימנעות מכישלון ובשימור תדמית של שלמות.

הכישלון חיוני ללמידה ולצמיחה. הפסיכולוג דין סימונטון מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס חקר רבים מהאמנים והמדענים הדגולים בהיסטוריה, ובהם מוצרט, שייקספיר, אלברט איינשטיין ומארי קירי. הוא גילה מרכיב אחד המשותף לכל אותם בעלי החזון: הם נכשלו יותר פעמים מרוב בני האדם.9

תומס אדיסון, אחד הממציאים היצירתיים והפוריים בכל הזמנים, הוציא פטנט על מספר מדהים של המצאות - אלף תשעים ושלוש - ובהן נורה חשמלית, מערכת להקלטת קול וסוללה. כשעבד אדיסון על הסוללה שלו, שמייצרת חשמל מתא, ראיין אותו עיתונאי ושאל על התקדמותו. העיתונאי העיר שאדיסון עבד על הפרויקט זמן רב, והציע לו להפנות את תשומת לבו להמצאות אחרות כיוון שכבר נכשל עשרת אלפים פעמים. השיב לו אדיסון: "לא נכשלתי. פשוט מצאתי עשרת אלפים דרכים שלא עובדות."

אחת מאמירותיו המפורסמות ביותר של אדיסון היא, "נכשלתי בדרכי להצלחה." תומס אדיסון ראוי בהחלט למקום בהיכל התהילה של הנאורות; הוא ראוי לא פחות למקום בהיכל התהילה של הכישלונות. אין זה מקרה שמי שמשיגים הכי הרבה, נכשלים הכי הרבה.

בייב רוּת מוכר לרוב האמריקאים כאחד משחקני הבייסבול הגדולים של כל הזמנים. עשרות שנים הוא החזיק בשיא ההקפות השלמות - הום־ראן: שבע מאות וארבע־עשרה לאורך הקריירה. הוא היה חובט מדהים, אך עובדה פחות ידועה היא שבמשך חמש שנים, היה רות בצמרת הליגה בפסילות. במילים אחרות, כמו אדיסון, הוא היה יוצא מן הכלל הן בפגיעות בול הן בפספוסים.

מה זה אומר לגבינו? קיים מחקר ענף על חשיבות האופטימיות, על אמירת כן כדי להשיג הצלחה. אמירת כן לרעיונות חדשים, לאפשרויות ולהזדמנויות היא יסוד השגשוג. כדי להיבנות מיסוד זה, יש צורך בעוד מילה, שהיא קריטית כמו כן - המילה עדיין.10 כן, אני מאמין שאני יכול להמציא סוללה חדשה. ערכתי אלפי ניסויים ולא מצאתי פתרון... עדיין. כן, אני יכול ליצור עסק משגשג. הוא לא מכניס כסף... עדיין. כן, אני רוצה לגרום לשינוי באמצעות הפוליטיקה. לא נבחרתי לכהונה... עדיין. כן היא המילה שגורמת לנו לצאת לדרך; עדיין היא המילה שגורמת לנו להמשיך... ולהמשיך ולהמשיך. ההצלחה מעולם לא מובטחת, עדיין היא המילה שבזכותה אנחנו נבנים במקום להישבר, ובמקום להיות שבריריים אנחנו אנטי־שבירים.

ובמילותיו של תיאודור רוזוולט:

לא המבקר חשוב, לא האדם המציין כיצד החזק כושל, או איך יכלו עושי המעשים להיטיב את פועלם. ההערכה מגיעה למי שנמצא בזירה עצמה... למי שטועה, שנכשל שוב ושוב, כי אין מאמץ שאין בו טעויות וכישלונות... למי שבמקרה הטוב יחוש את טעם הניצחון שבהישג כביר ולמי שבמקרה הרע, אם הוא נכשל, כישלונו בא לו לאחר שהפגין תעוזה רבה.11

דוד של מיכלאנג'לו

לפני שנים נסעתי ללונדון לראות תערוכה שהציגה מיצירות מיכלאנג'לו. קודם לכן ראיתי את דוד, פסל השיש המפורסם של מיכלאנג'לו בפירנצה, שם ניצב הפסל. כשעמדתי מול דמות השיש, יופיו היה מהמם בעיני, וממש יכולתי לחוש בגאונות של מיכלאנג'לו. התערוכה בלונדון היתה שונה מאוד ממה שראיתי בפירנצה: במקום להציג את יצירתו הידועה ביותר של האמן הציגו בה את הטיוטות ליצירתו הידועה ביותר, את הרישומים שהובילו אל דוד.

זיכרון מקבוצת רישומים אחת לזרוע של דוד ממשיך ללוות אותי. כמה עשרות רישומים הוצגו בזה אחר זה. הרישום הראשון נראה מושלם בעיני. הלוואי עלי לרשום במיומנות כזאת. אבל ברור כי מיכלאנג'לו לא היה שבע רצון מהביצוע הראשון, גם לא מהעשירי. הוא עדיין לא הרגיש שהוא מוכן. ומכיוון שלא נהנה מטכנולוגיית המחשב כדי לזרז דברים, היה עליו לרשום את הזרוע שוב ושוב עד שהיה שבע רצון. נדרשו למיכלאנג'לו עשרות ניסיונות כדי להפיק את הרישום ששימש בסיס לזרועו של דוד.

הפחד לטעות

כמה מאיתנו מחשיבים את עצמנו לפרפקציוניסטים? הפרפקציוניסטים, רודפי השלמות, ביקורתיים מאוד בנוגע לעצמם, בזים לטעויות ומפוחדים מפני כישלון. אין מי שאוהב לטעות או להיכשל, אבל יש הבדל בין שנאת כישלון לבין פחד עז מפניו. שנאת כישלון מחייבת אותנו לנקוט צעדים מקדימים ולעבוד קשה יותר. לעומת זאת פחד עז מכישלון משתק ומונע מבעדנו לנסות. המחיר שאנחנו משלמים על השיתוק הזה גבוה ביותר. כשאנחנו מרהיבים עוז ומנסים, אנחנו מסתכנים בכישלון; כשאנחנו נמנעים מלנסות, אנחנו מבטיחים כישלון. יתרה מכך, כישלון בעקבות ניסיון עשוי להיות קרש קפיצה, הזדמנות ללמידה ולצמיחה. לעומת זאת, כישלון משום שלא ניסיתם הוא אבן נגף שמצרה את ההזדמנויות שלכם להתקדמות נוספת.

בראיונות עבודה אנשים נשאלים לעתים קרובות, "מהי החולשה הכי גדולה שלך?" והם אומרים, "אה, פרפקציוניסט." מאמנים אותנו לומר זאת כדי לאותת, "אני אחראי ואמין מאוד. תוכלו לסמוך עלי שאעשה עבודה טובה." אנחנו חושבים על התכונות הללו כחוזקות חבויות. אבל לפרפקציוניזם צד אפל - הפחד העז שמחלחל לכל חלק בחיינו, ועליו עלינו להתגבר.

פרפקציוניזם פוגע בתחומים רבים בחיינו. המחיר הגבוה ביותר ששילמתי נגע למערכות יחסים. מכיוון שפרפקציוניסט לא אוהב לטעות, התגוננתי בכל פעם שבת זוגי או חבר הצביעו על משהו שאני חשבתי שהוא חיסרון אישי. בוויכוחים נהגתי לחשוב אוטומטית (ולפעמים לומר): אני לא טועה! אתם טועים! במהלך השנים למדתי להיות רחמן ולקבל ביתר קלות את הפגמים והכישלונות שלי - לראות בעצמי בן אנוש - ונפתחתי כלפי אחרים.

כדאי ללמוד לגלות יתר סלחנות כלפי חוסר השלמות שלכם. חמלה עצמית חשובה לא פחות מחמלה כלפי אחרים.12 יתר סלחנות עצמית תאפשר לכם ללמוד מטעויותיכם ולקבל החלטות טובות יותר לעתיד. אף שהכישלון מכאיב, ואף שסטייה מהדרך הישרה והצרה עשויה להיות מאתגרת, הם חלק חיוני מהתהליך. תרבו את ההצלחות והשמחות, אם תכירו בערכו של הכישלון במקום לבקר את אי־השלמות, ואם תסלחו על טעויות במקום להתייסר בגלל פגמים.

תבנית חשיבה של צמיחה

דרך נוספת להילחם בפחד מפני טעויות היא לפתח תבנית חשיבה של צמיחה.13 תבנית חשיבה של צמיחה היא האמונה שאנחנו מסוגלים להשתנות. בין שתהיה זו מיומנות מנטלית שלנו, ובין שמדובר ביכולת שלנו לרשום רישומים, לקלוע לסל, לנהל עסק, או להיות במערכת יחסים - משותפת לכל אלה האמונה שיכולותינו ניתנות לעיצוב ושאנחנו יכולים להשתפר. ההפך מזה, תבנית חשיבה מקובעת, היא האמונה שאנחנו נולדים עם יכולת מסוימת או שאנחנו לא נולדים איתה; שאנחנו חכמים או שאיננו חכמים; שיש לנו כישרון או שאנחנו חסרי כישרון; שמערכת היחסים שלנו פשוט נפלאה או שהיא מקולקלת וחסרת תקנה. תבנית חשיבה מקובעת לא מאפשרת התפתחות.

איך תוכלו להיות מוּכווני צמיחה? דרך אחת היא להעדיף תהליך על פני תוצאה, מאמץ על פני תפוקה. אם תתמקדו במאמץ ותהללו את התהליך - ובכלל זה גם כישלונות לאורך הדרך - סביר הרבה יותר שתיצרו תבנית חשיבה של צמיחה מאשר אם תתמקדו בעיקר בתוצאה סופית כלשהי. אנחנו יכולים לראות איך מתפתחת מחשבה של צמיחה לעומת תבנית חשיבה מקובעת כבר מגיל צעיר מאוד. כדי לעודד הלוך נפש של צמיחה בילדים, שנו את השבחים שאתם נותנים. אל תדגישו עד כמה התוצאה מבריקה או כמה מצוין ההישג. במקום זאת התמקדו במאמץ. יש לי שלושה ילדים, ועם שלושתם אני ממעיט בחשיבות התוצאות. כשהם מביאים הביתה ציון טוב, במקום לומר, "אני כל כך שמח שקיבלת טוב מאוד," או "כמה אתה חכם!" אני אומר, "אני ממש שמח שעכשיו אתה מבין את החומר. השקעת זמן ולמדת." כאשר הם חוזרים עם ציון נמוך, במקום להתמקד בתוצאה, אני מתמקד במה שהם למדו ואיך יוכלו להמשיך וללמוד. אני מדגיש את העבודה שהשקיעו ואת התהליך.

הדבר החשוב ביותר כהורה הוא להוות דוגמה. חלקו את כישלונותיכם עם ילדיכם וספרו להם מה למדתם מאותם כישלונות. בסרטון וידיאו נפלא נראה בנג'מין זאנדר, מנצח תזמורת הנוער הפילהרמונית של בוסטון, מלמד נער לנגן צ'לו. לזאנדר יש כלל: בכל פעם שהתלמיד שלו טועה, הוא אומר, "זה מרתק," ומשבח את הטעות, כי כל טעות היא הזדמנות ללמידה.

ביטחון פסיכולוגי

איך נוכל לסייע ליקירינו, לעמיתים שלנו, או לאחרים ללמוד, לצמוח ולהיעשות אנטי־שבירים? מחקר של איימי אדמונסון מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד הציג את הרעיון של ביטחון פסיכולוגי.14 כלומר, תחושה של ביטחון בתוך ארגון או קבוצה שמותר להיכשל. לדוגמה: ביטחון פסיכולוגי מתקיים אם אני חבר בצוות ואני מרגיש שמקובל שאעשה טעויות, שאודה שאני לא יודע משהו, ושמותר לי להיכשל בלי איום שידירו אותי ממנו. רוב הארגונים לא מספקים ביטחון פסיכולוגי או די הזדמנויות לכישלון. אבל בארגונים שמספקים אותם - בהם מצויים העובדים השמחים והיעילים ביותר.

גוגל היא אחת המעסיקות המבוקשות ביותר בעולם כיום, ולכן לעובדים בה יכולת ביצוע מצטיינת. אף על פי כן בתוך גוגל עצמה יש צוותים שהם בעלי פריון גבוה וחדשניים, וצוותים שאינם כאלה. לאחרונה ערכה גוגל מחקר - ומי כגוגל יודעת לאסוף נתונים - כדי לזהות מה מבדיל את המצטיינים מכל השאר.15 הם גילו שהצוותים המצטיינים נהנו מרמות גבוהות של ביטחון פסיכולוגי. צוותים אלה חשו שיש להם רשות להיכשל, ומכאן, חופש פעולה להתנסות ולחדש.

האם כישלון הוא תמיד אפשרות? האם מנהלים או הורים צריכים להעניק הרשאה חופשית לכישלון? לא. ראשית, קביעת גבולות חשובה במידה מכרעת כאשר הכישלון עלול להיות מסוכן. מסיבה זאת, לדוגמה, אנחנו מורים לילדים לא לעשות דברים מסוימים בנוגע לשקעי חשמל, במקום לעודד אותם ללמוד באמצעות ניסוי וטעייה. שנית, הכישלון מועיל רק כאשר אנחנו פתוחים ללמוד מהחוויה.

הרשו לי לחלוק איתכם סיפור קצר על ג'יימס בֶּרק, לשעבר המנכ"ל האגדי של ג'ונסון אנד ג'ונסון.16 בתחילת הקריירה שלו, בשנות החמישים של המאה הקודמת, ברק היה מנהל צעיר ומבטיח. הוא השיק קו מוצרים חדש לילדים, אשר התגלה כ"כישלון מהדהד". החברה הפסידה כסף רב. כתוצאה מהקריסה הזאת, הוא זומן לפגישה עם המנכ"ל, גנרל רוברט ווד ג'ונסון השני בכבודו ובעצמו. כשנכנס למשרד של הבוס, היה ברק בטוח שיפוטר. ג'ונסון קם, הושיט יד ובירך אותו. ברק היה המום; הוא לא הבין מה קורה. גנרל ג'ונסון הסביר לברק כי רק באמצעות ניסויים וטעויות לומדים איך לעשות עסקים. אין כל בעיה בטעויות, כל עוד אתה מהרהר בהן ומיישם את מה שלמדת מהן.

לא רק שג'יימס ברק לא פוטר, הוא התקדם והיה למנכ"ל מצליח להפליא בג'ונסון אנד ג'ונסון; הוא זכה לכבוד ולהערכה על שבמהלך כהונתו ידע להנהיג את החברה בתקופות הקשות וכן להביאה לצמיחה מדהימה. הדרך שעבר ברק מדגימה את חשיבות הביטחון הפסיכולוגי - כיצד מקום לטעויות מאפשר מרחב לפיתוח אנטי־שבירות ושחרור של פוטנציאל הצמיחה שלנו.

ממש כפי שחקר האושר לא עוסק בהגעה ליעד סופי אלא בתהליך שבו נעשים מאושרים יותר, כך רווחה שכלית אינה עוסקת במציאת תשובות סופיות. ערכה האמיתי הוא בתהליך החקר, הגילוי והלמידה. לעתים קרובות השאלה היא ששולחת אותנו למסע החיפוש.

המשורר הגרמני המבריק ריינר מריה רילקה דחק בעצמו ובקוראיו להתמקד בשאלה ולאו דווקא בתשובה, בתהליך ולא בתוצאה. בספרו מכתבים אל משורר צעיר כתב רילקה: "תנהג אורך־רוח בדברים הלא־פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן... חֲיֵה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, בלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה."17

את הדברים האלה אני מעודד אתכם לעשות: היו סבלנים כלפי אי־הוודאות. שאלו את השאלות שלכם והתחברו לסקרנות הפנימית שלכם. עסקו בטקסטים עשירים לעומקם; בחרו ספר גדול או שניים והתענגו עליהם. קראו אותם שוב ושוב, וכך תגשימו את הפוטנציאל של למידת העומק, ובאמצעותה את הפוטנציאל להצלחה ואושר בתחומים אחרים. הרפו משלמות ותנו לעצמכם ליפול, ולקום. ושוב.

למדו להיכשל או שתיכשלו בלמידה. אין דרך אחרת.

דוח־מצב שפריר רווחה שכלית

התמקדו ברווחה שכלית ועברו על שלושת השלבים של דוח־מצב שפריר - לקבוע, לתאר, להנחות. התחילו בהרהורים על השאלות האלה:

האם אתם לומדים דברים חדשים?

האם אתם שואלים מספיק שאלות?

האם אתם עוסקים בלמידת עומק?

האם אתם נכשלים דייכם?

בהתבסס על מחשבותיכם, ציינו עד כמה אתם חווים רווחה שכלית ואז קבעו ציון מ־1 עד 10, כש־1 הוא מעט מאוד או לעתים נדירות, ו־10 הוא הרבה מאוד או לעתים תדירות. אחרי שקבעתם ציון, תארו בכתב מדוע נתתם לעצמכם את הציון הזה. ואז הנחו את עצמכם כיצד להעלות את הציון שלכם, תחילה רק בנקודה אחת. לדוגמה, התעקשו לשאול את עצמכם ואחרים יותר שאלות, קחו ספר שאתם מעריכים וקראו בו לאט, התעקשו להיכשל קצת יותר (וכשזה קורה, שבחו זאת ואת עצמכם). המשיכו לבדוק את מצבכם מדי שבוע בשבוע.