מאחורי הקוראן

פרק א מושגי יסוד

האסלאם נוסד בתחילת המאה השביעית (לספירה הנוצרים) על-ידי מוחמד, שחי בחצי האי הערבי. כיוון שכמעט אין מקורות היסטוריים מחוץ לאלה של המסורות המוסלמיות, על כן ננסה לתת סקירה קצרה על-פיהם.

מוחמד נולד בערך בשנת 570 לספירת הנוצרים בעיר מכה, ונפטר בשנת 632 בעיר מדינה. בהיותו צעיר, התעסק בהרהורים בענייני דת. לפי המסורת המוסלמית נתגלה אליו בזמן מסוים המלאך גבריאל וציווה עליו לנאום לערביי מכה שיפסיקו את עבודת האלילים, שיאמינו באלוקים וייטיבו את דרכיהם ומעשיהם.

מוחמד האמין שאלוקים הוריד את התורה לעם ישראל על-ידי משה, ושהתורה כתובה אצלם. הוא השתמש בסיפוריה לאיים על הערבים, שאם לא ישמעו בקולו יענישם אלוקים, כמו שהעניש בדורות הקודמים את אנשי דור המבול ואת אנשי סדום ועמורה.

לאט-לאט נתלקטו סביבו קהל קטן של שומעים. רוב אנשי העיר לא הטו אוזנם, ויש שגם התלוצצו על דבריו והתנגדו לו. כשהתנכלו לו וסיכנו את חייו, ברח מוחמד בשנת 622 עם קהל שומעיו מעיר מולדתו מכה, וקבע את מושבו בעיר מדינה. העיר זאת היתה מיושבת בערבים וביהודים. הוא המשיך שם לדרוש דברי דת לערבים. בתחילת בואו ניסה לשכנע גם את היהודים של העיר מדינה בצדקת דרשותיו ואמיתת שליחותו, וניהל אתם ויכוחים על זה ועל ענייני דת. לצערו לא קיבלו יהודי מדינה את דבריו ודחוהו.

אחרי שקהל שומעיו הערבים בעיר מדינה גדל, התחיל להשתמש בכוח: שני שבטים יהודים גורשו, וגורל השבט השלישי היה שכל אנשיו המבוגרים נהרגו, ואילו נשיהם וילדיהם נלקחו לנשים, לפילגשים, לשפחות ולעבדים לחסידי מוחמד. הוא ניהל גם סכסוכים מזוינים עם ערבים שלא הסכימו אתו, עד שבשנת 630 כבש את עיר מולדתו מכה.

לפי הפילוסופיה המוסלמית היה מוחמד נביא והביא לעולם דת חדשה, אחרי היהדות והנצרות. לפי הנראה, מספר הקוראן, האמין מוחמד שאלוקים נתן ליהודים את התורה כדי שיתנהגו לפי מצוותיה, אבל מרביתם לא התנהגו כראוי, ועל-כן שלח להם אלוקים את ישו הנוצרי, כדי שיחזיר את היהודים בתשובה. הצדיקים בעם ישראל שמעו בקולו של ישו, ואלוקים נתן להם את האוונגליון והדת הנוצרית.

כיוון שלערבים עוד לא שלח אלוקים שליח מיוחד, הם טועים בעבודה זרה. גם הנוצרים, כמו היהודים, לא שמרו היטב את דתם, כי האמינו שישו הוא אלוהים — דבר שאינו נכון, כי היה רק בן-אדם בשר ודם, נביא וצדיק. על כן שלח אלוקים את מוחמד להחזירם למוטב. הוא, מוחמד, יהיה הנביא האחרון, ודתו היא הדת האחרונה, האסלאם. הדת הזאת חוזרת על הרבה יסודות של אמונה ומצוות שנמצאים ביהדות ובנצרות, ועוד נתווספו למוחמד דברים מיוחדים. אחרי מות מוחמד לוקטו נאומיו. חלק מדבריו חוברו בתוך ספר, הוא הקוראן, ספר הבסיס של המאמינים במוחמד; וחלק מדבריו נמסר בעל-פה על-ידי חבריו ותלמידיו, ובמשך מאתיים שנה אחרי מותו חוברו לספרים — הם ספרי החדית'.

כיוון שדת האסלאם מיוסדת על כתבי הקודש של היהדות ועל הכתבים שמקודשים לנצרות, נציג בראשית ספרנו סקירה קצרה של כתבי היהדות וכתבי הנצרות.

 

היהדות

כתבי הקודש המכוננים של היהדות הם התנ"ך והתלמוד, ובהם נמצאים עיקריה ויסודותיה. התנ"ך כולל את התורה, שנקראת גם 'חומש', וכן את ספרי הנביאים והכתובים, נ"ך. החומש, הספר המקודש ביותר ליהדות, פותח בסיפור בריאת העולם ומסתיים בפטירתו של משה טרם כניסתו של עם ישראל לארץ-ישראל — כ-2,500 שנה אחר בריאת האדם הראשון.

אחר החומש באים ספרי הנביאים. הראשון שבהם הוא ספר יהושע, הדן בראשית ההתיישבות היהודים בארץ ישראל. אחריו באים ספר שופטים, שמואל, מלכים ועוד אחרים. ספרי הנביאים והכתובים נחתמו כ—900 שנה לאחר תקופת משה, עם בניין בית המקדש השני בימי עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה. בתנ"ך כלולים יחד 24 ספרים, והם מכונים 'תורה שבכתב'.

היהדות מסתמכת גם על ספרי התלמוד, שכוללים את המשנה ואת הגמרא. המשנה נכתבה בטבריה כמאה שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. הגמרא נכתבה בשני מקומות: בארץ-ישראל ובבל. הגמרא שנכתבה בארץ ישראל, כמאה שנה לאחר המשנה, נקראת 'תלמוד ירושלמי', וזו שנכתבה ]ל נקראת 'תלמוד בבלי'. התלמוד הבבלי נחתם על-ידי רב אשי וחכמי דורו כמאתיים שנה לפני הופעת האסלאם.

תוכן דברי התלמוד מכונה 'תורה שבעל פה'. אלו הם פירושים והסברים לדברי החומש והנ"ך. חלקם נמסרו, לפי המסורת, מפי משה, וחלקם נאמרו על-ידי חכמי ישראל בדורות שלאחר מכן. התלמוד מכיל גם פתגמי חוכמה ומוסר לאלפים, וכן סיפורים ותיאורים רבים שאירעו ליחידים או לעם ישראל, וגם לאומות אחרות, בתקופות שונות.

לאחר חתימת התלמוד פירשו חכמי ישראל סוגיות ועניינים שונים בתלמוד. המוכר והנפוץ ביותר הוא פירושו של רבי שלמה בן יצחקשפירש את כל התנ"ך וגם את כל התלמוד. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, קיבץ את ההלכות מן התלמוד בספרו משנה תורה, הידוע בכינויו יד החזקה. הרמב"ם היה גם פילוסוף ורופא דגול. הוא עסק רבות בסוגיות מחשבה ואמונה וכינס את כללי האמונה של היהדות בספריו השונים: בספר משנה תורה, בספר מורה נבוכים, בפירושו על המשנה ובאגרותיו.

 

הנצרות

הנצרות החלה ככת שפרשה מהיהדות, ובסוף הפכה לדת חדשה בפני עצמה בהשפעת יהודי בשם שאול התרסי, הנקרא בפי הנוצרים 'פאולוס הקדוש'. לאחר ששאבה את יסודותיה מן היהדות, נוספו לנצרות רעיונות אליליים-הלניסטיים ומוטיבים מדתות אחרות.

כתבי הקודש הבסיסיים של הנצרות הם התנ"ך, ובנוסף לו גם הברית החדשה. זו כוללת את ארבעת ספרי הבשורה, האוונגליונים, כמה אגרות ועוד ספרים אפוקריפיים. האוונגליונים מכילים חלק מסיפור חייו של ישו הנוצרי, דבריו ופועלו, ומיוחסים לארבעה מתלמידיו או תלמידי תלמידיו. גם האגרות נכתבו על-ידי תלמידיו או תלמידי תלמידיו הנקראים 'שליחים', והמפורסם שבהם הוא פאולוס הנ"ל.

כתבי הקודש של הנצרות נקראים 'הברית החדשה', מתוך ההשקפה, שלפיה כרת בורא העולם ברית חדשה עם מאמיני ישו, והיא באה במקום 'הברית הישנה' של בורא עולם שנכרתה עם עם ישראל. לפי אמונתם, ירשו מאמיני ישו את מקומה של היהדות. הנצרות מכירה בקדושת התנ"ך, אך מפרשת אותו על-פי אמונתה ובשונה מהיהדות.

למן המאה הרביעית נעשתה הנצרות לדת השלטת בארצות אירופה. בעקבות סכסוכים פוליטיים ודוגמטיים התפלגה הנצרות לכתות רבות. שתי כנסיות גדולות שלטו על ארצות הנוצריות: המערבית הקתולית, שראשיה ברומא; והמזרחית, שעיר בירתה היתה עד שלהי ימי הביניים קונסטנטינופול הביזנטית.

 

האסלאם

האסלאם נוצר כ-600 שנה לאחר יצירת הנצרות, בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים. דרשותיו של השליח מוחמד נלקטו ונסדרו לספר — הוא הקוראן, ספר היסוד של הדת. ההשקפה המוסלמית גורסת, כי הקוראן הורד לעולם באמצעות התגלויות אלוקיות לנביא מוחמד. הספר יחיד במינו, לשונית ותכנית, נכתב בערבית טהורה, ואי אפשר לחקותו (אעג'אז). גם לא ראוי לקוראו בשפה אחרת או ללמדו על-ידי כופרים.

כאמור, מלבד ספר הקוראן מושתת האסלאם גם על החדית' — המסורת שהועברה בעל-פה מדור לדור והועלתה על הכתב מאמצע המאה התשיעית ואילך. ההלכה המוסלמית גיבשה קריטריונים לבדיקת האותנטיות של מסורות אלה, וסמכה ידה על כשבעה קובצי חדית' כאותנטיים. גם ספרי הביוגרפיה של מוחמד וחבריו הם בעלי חשיבות רבה. החדית' כולל עובדות, חוקים, מופתים, דברי חוכמה, פסקים ופתגמים, המיוחסים למוחמד ולתלמידיו. הללו מהווים תשתית לסונה הקדושה, המדריכה ומכוונת את ההתנהגות הנכונה של המוסלמי המאמין ושל המשפט האסלאמי, השריעה.

 

מובאות מן התורה המופיעות בקוראן

הטקסט הקוראני מורכב משלושה נושאים עיקריים: האחד — ציטוטים רבים מן החומש, מצוותיו וסיפוריו, וכן מן הנ"ך, התלמוד והמדרש — בייחוד בכל הקשור לאמונת ייחוד אלוקים (תַוְּחיד); השני — כמה מובאות מן הברית החדשה; והשלישי — דרשות וויכוחים שניהל מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים.

 להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בחומש. לפעמים הם מוצגים בקוראן באריכות ולפעמים בקיצור: סיפור בריאת העולם; אדם וחוה בגן עדן, חטאם, וגירושם ממנו; קין הורג את אחיו; נח והמבול; אברהם במחלוקתו נגד תרח אביו והשלכתו לתוך כבשן האש; תיאור הכנסת האורחים של אברהם; הפיכת סדום ועמורה; הצלתו של לוט; עקידת הבן על-ידי אברהם; השתלשלות מכירת יוסף וירידת השבטים למצרים.

לידת משה; גזירת פרעה על הזכרים ורשעותו כלפי בני ישראל; בריחת משה למדין; גילוי השכינה בסנה; שליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים; ויכוח פרעה עם משה ואהרן ועשיית המופתים.

עשר המכות; קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים סוף; נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה; הורדת מזון המן במדבר והוצאת המים בצורה נסית לצורכם; הליכת מחניהם עם ענני הכבוד והתמרמרותם נגד אכילת המן ורצונם לחזור למצרים; חטא

העגל; חטא המרגלים; מרידת קרח ועדתו.

הקוראן מספר שמשה קיבל כתב אלוקי בהיותו על הר סיני; יש בו האמת, האור והישועה לבני ישראל ולעולם כולו; משה קבל לוחות, והלך לקראת השם עם שבעים זקנים; משה קיבל לוחות בסיני. מתוך 114 סורות של הקוראן מופיע משה ב-34.

הקוראן מספר שאללה הנחיל לעם ישראל את ארץ הקדושה; לאלה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב; את הארץ המבורכת, היא ארץ-ישראל, ממזרח וממערב (לירדן) אותה הבטיח לאברהם; מפני שסבלו מפרעה וממצרים; עם ישראל נבחר מכל האומות.

להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בנ"ך: מינוי המלך שאול על-ידי הנביא שמואל; מלחמות גדעון;  נצחון דוד נגד גלית בעזרת השם, כדי שלא ישחיתו הרשעים את העולם; התנגדות אליהו הנביא נגד עובדי הבעל; הריגת נביאים על-ידי רשעי ישראל; שליחותו של יונה ובליעתו על-ידי הדג וסיפור הקיקיון; בנין בתי המקדש וחורבנם.

הקוראן גם מביא את הנבואה שחוזרת ונשנית בתנ"ך — שיבוא הזמן והשם יקבץ את פזורות ישראל באחרית הימים ויביאן לארצם. הוא גם מספר שהשם שלח נביאים קדמונים לאומות העולם כדי להחזירן למוטב. עניין זה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ"ך ובתלמוד על אודות צדיקים בני אומות העולם אשר השפיעו מצדקותם על אנשי דורם, כמו חנוך, מתושלח, נח, אליעזר, איוב וחבריו.

 

יסודות האמונה הבסיסית בקוראן תואמות את אלה שביהדות

עיקרי האמונה האסלאמית, כפי שעולים מן הקוראן, זהים באופן כללי לאלה שבכתבי הקודש של היהדות. היסודות החוזרים ונשנים בקוראן הם: אחדות הבורא, שליטתו הבלתי מוגבלת, השגחתו על בני האדם ומעשיהם, תשלום שכר ועונש — שכר טוב לצדיקים בגן עדן, בעולם הבא ובזמן תחיית המתים, וייסורי גיהנום לחוטאים. הוא מזכיר גם את מלחמת גוג ומגוג.

יש בו אזהרות גדולות מפני יום הדין הגדול והנורא; תיאור התקיעה בשופר גדול בעת תחיית המתים, תיאור המשפט שבו כל באי העולם יעמדו לדין לפני הבורא ובית דינו, ובמהלכו ייפתחו ספרי זכויות וחובות— דבר שהוזכר הרבה פעמים בתנ"ך ובתלמוד. הקוראן רומז כי בספרים, שהשם משתמש כדי לחרוץ את דין בני האדם, נמצאת חתימת כל אדם; הדבר מרומז גם בתלמוד. הרבה מדברים אלו חוזרים ונשנים בקוראן פעמים אחדות, ומובאים פעמים רבות בדברי נביאי ישראל ובתלמוד. הקוראןאכן מציין שעניינים אלה מוזכרים בכתבי אברהם ומשה ובמזמורי תהלים של המלך דוד.  

 

מצוות הקוראן

הקוראן מזהיר ומצווה לירוא מבורא העולם; לא לשתף לו אל אחר; להתפלל אליו ולהללו ולשבחו; לכבד אב ואם; לרחם על גר, יתום ואלמנה; לתת צדקה לעניים; לשפוט צדק; לרדוף אחר השלום ולהתרחק ממחלוקת. הוא מזהיר לא לרצוח — לכל הפחות את המאמינים — ולא להרוג תינוקות; לא לנאוף; לא לשכב עם זכר; לא לגנוב; לא להישבע לשקר; לא להלוות בריבית; לא להונות את הזולת במסחר; לא לקסום; לא להמר משחקים למטרת רווח כסף. כל הציוויים הללו מוזכרים גם בחומש ובתלמוד. כן יש בקוראן כמה הלכות בענייני חיתון, הפרדת אישות וירושה.

הקוראן מציין שבני ישראל נצטוו במצוות נוספות, והוא מזכיר את חיובם לשמור את יום השבת, איסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה וכן כמה סוגי חֵלֶב בהמה. לפי הקוראן, התיר ישו הנוצרי — הוא נחשב בקוראן לנביא — חלק מן המאכלים שנאסרו ליהודים, וכיום הצטמצמה רשימת המאכלים שנאסרו ליהודים, והיא כוללת רק אכילת חזיר, דם, בשר נבלה, וכן הנשחט לכבוד אלילים — מאכלים שלדברי הקוראן נאסרו גם על אלה שאינם יהודים.

הקוראן קורא למלחמת—קודש, הג'יהאד, נגד הכופרים באללה ובנביאים. נתינים יהודים ונוצרים, המקבלים עליהם את עליונות האסלאם, ישארו בחיים אבל מחויבים לשלם מס הנקרא ג'זיה; הכסף יינתן למוחמד או לעניים. בעת מלחמת מצווה הותר לכובשים המאמינים במוחמד לקחת מהשלל, ממנו עליהם להפריש חומש למוחמד ולעניים. מותר למוסלמי לקחת אישה מ'עמי הספר' — ביטוי קוראני ליהודים ולנוצרים.

 

מיהו מוחמד

מוחמד נולד בחצי האי ערב לקראת סוף המאה השישית לספירה. בשנת 610 לערך התחיל לדרוש בפני ערבים בני שבטו במכה. המסר העיקרי בדבריו נגע לחובה לעזוב את ריבוי האלים ולהאמין בבורא העולם לבדו ובתורת משה. הוא הפחידם בעונשי יום הדין העתיד לבוא. אם לא ישמעו בקול אללה — הזהירם מוחמד — עלול הבורא להפוך את מכה כפי שהפך את סדום ועמורה ולהעניש את תושביה, כפי שהעניש את דורו של נח שמת במבול.

דרשותיו בעירו מכה נמשכו עד שנת 622. לאחר שבני שבטו הערביים הציקו לו, היגר מוחמד ועמו קבוצת תומכים לאל—מַדינה, עיר המרוחקת כ-300 קילומטר מצפון למכה. שם המשיך בדרשותיו לבני עדתו, ואליהם הצטרף קהל גדול של ערבים מתושבי העיר. במדינה התגוררה קהילה יהודית גדולה, ומוחמד ניהל אתם ויכוח קשה, אך לא הצליח לשכנעם להאמין בו כנביא אלוקים. לבסוף אילץ את רובם בכוח הזרוע לעזוב את העיר, ואת חלקם הרג לפי חרב; בניהם ובנותיהם נלקחו כעבדים, שפחות או נשים לחסידיו. הוא גם פנה להפיץ את בשורתו ברחבי חצי—האי ערב, ובנה לעצמו בסיס—כוח פוליטי וצבאי. לאחר שהתכתש כמה פעמים עם תושבי מכה ובני—בריתם, כבש בשנת 630 את העיר. מוחמד נפטר בשנת 632 בעיר מדינה. לפי הקוראן, מוחמד הוא ח'אתִם אל—אָנְבִּיִא, חותם הנביאים, הנביא האחרון.

 

תהליכים ראשוניים בהיווצרות הקוראן

ספר הקוראן מחולק ל'סורות', פרקים או פרשיות, המתחלקות לשתי קטגוריות: נאומים שנאם מוחמד במכה משנת 610 עד 622; ואלה מאז שהיגר לעיר מדינה ועד מותו, משנת 622 עד 632. הקוראן עצמו לא סיווג אותם לפי מקום אמירתם, אך המוסלמים והמזרחנים הגיעו ברוב המקרים לעמק השווה באשר למקום בו הדרשות התבצעו, וכי יש ובכמה פרקים השתרבבו קטעים שככל הנראה אינם שייכים לתקופה המיוחסת לשאר הפסוקים שבאותו הפרק. מכל מקום, הקוראן לא נתחבר כספר בימיו של מוחמד, אלא כעשרים שנה לאחר מותו, ביוזמת חתנו עות'מאן, הח'ליף השלישי.

קיימים הבדלים בין הסורות משתי התקופות. המסר העיקרי של הסורות המכאיות הוא הקריאה לאמונה באלוקים אחד, בנביאים ובחיי עולם הבא. מוחמד מזהיר את קהל שומעיו לחיות חיי מוסר ויראת שמים, לעשות צדקה וחסד ולהימנע מגזל וחמס. תוכנן זהה לעיקרי היהדות, והוא חופף למצוות שלפי דעת התלמוד נצטוו כל אומות העולם. אין בנאומי מכה דבר הסותר את היהדות. לעומת זאת שזורות הסורות מתקופת מדינה במושגים מן הברית החדשה, וכן מובאות בהן האשמות חמורות נגד היהודים. אין ספק כי סורות אלו הושפעו מן הנצרות, כמו שנבאר עוד.

יש הבדל נוסף בין הסורות, הנוגע לתולדות חייו של מוחמד במכה. אף שהערבים לעגו לו, הפגין מוחמד שליטה עצמית וענה למבקריו בשלוות נפש; אבל בהיותו במדינה היה סר וזעף, דיבר ברוגז, והרבה להשמיץ את הכופרים ואת הספקנים. בסורות ממדינה גם מסופר כיצד החל לנקוט פוליטיקה של כיבוש ויצא בחרב נגד יהודים ונגד ערבים כופרים. המכאיות גדושות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס על צדק ויראת אלוקים. במדיניות הטון רשמי ופחות תיאטרלי, ומופיעות בהן הלכות המוסברות בלשון יבשה ועניינית.  

 

הח'ליף

הח'ליף הוא מחליפו של השליח מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי של האומה המוסלמית. אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח'ליף ארבעה מידידיו. הראשון היה חותנו אבו בַּכְּר, השני היה חותנו עומר, והשלישי — חתנו עות'מאן. כשנרצח עות'מאן, פרצה מלחמת אחים בין תומכיהם של שני הטוענים לח'ליפות: עלי, חתנו של מוחמד, ומועאויה בן אבי סופיאן לבית אומיה. אחרי שנרצח עלי בשנת 661, השתלט מועאויה על האימפריה המוסלמית.

 לפי תפיסת האורתודוקסיה המוסלמית, היה מוחמד נביא, כמעט חסין מטעויות, ומגלם כמעט את השלמות האנושית. הח'ליפים — לדעת הסונים — הם כשאר בני אדם ויכולים לטעות בהנהגותיהם. לדעת השיעים היה רק עלי, חתנו של מוחמד, ראוי להיות הח'ליף. לדעתם עלי וצאצאיו, שנולדו לו מבת מוחמד, פאטמה, נולדו עם נשמות גבוהות מאוד, מלובשים הם ברוח הקודש, והם היחידים שראויים לח'ליפות. השיעים, וכן גם הרבה סונים, מאמינים בביאת ה'מהדי', ה'משיח' המוסלמי, כשם שהנוצרים מאמינים בחזרת בואו של ישו, וכשם שהיהודים מאמינים בביאת משיח בן דוד.

 

האורתודוקסיה המוסלמית וגישתה לקוראן

חוקרי האסלאם, מוסלמים ומזרחנים, ניצבו בפני שאלות ותהיות רבות איך לפרש עניינים בסיסיים בקוראן. כגון פשר הפסוקים, כוונותיהם, והרקע ההיסטורי לכתיבתם; האם הקוראן הוא ספר שנוצר בזמן מוחמד או שהוא קדמון כמו הבורא עצמו; כיצד קיבל מוחמד את הספר: בחלום או בהקיץ, על-ידי גילוי מלאך או גילוי שכינה; למי היה מיועד האסלאם: האם לעם הערבי ולעובדי אלילים או גם ליהודים ונוצרים; האם כל פסוקיו הורדו על—ידי ישות אלוהית, או שחלק מהקוראן הם דברי עצמו; האם דבריו נאמרו לדורו ולדורות עולם, או שדבריו יכולים להתבטל או להשתנות במשך הזמן.

האורתודוקסיה המוסלמית, שהתגבשה במהלך מאות השנים הראשונות לאסלאם, נוקטת עמדה שמרנית בכל הקשור לפרשנות הקוראן: עשיית המצוות בין אדם למקום, משפטי ממון בין אדם לחברו, וכן כלפי סוגיות תיאולוגיות. הקוראן הוא יצירה אלוקית ונצחי כבורא עולם עצמו. הוא היה חקוק אצלו ב'לוח גנוז', המקור השמימי לכל כתבי הקודש היה קיים מאז ומתמיד, וכי הנביא מסר את תכניו ובשורותיו לאנושות. מה שנותר לחכמי ההלכה היה רק להציג את האפשרויות הרבות לפרש ביטוי או פסוקים שלמים בקוראן, ולהכריע ביניהם.

המציאות של הצעות פרשנויות רבות ושונות מוכיח שאין מסורת מהימנה בעניינים הקשורים לערש האסלאם והקוראן. יש להניח שביאורים וסיפורים, הנחשבים בעיני האורתודוקסיה אותנטיים, אינם כאלה אלא הסתפחו בדורות מאוחרים יותר.

במאות השמינית והתשיעית החלה ההלכה המוסלמית—סונית, השריעה, להתגבש באמצעות ארבע אסכולות משפטיות: מאלִכית, חַנְבַּלית, חַנַפית ושאפִעית הדיון והפסיקה העצמאיים, 'אִגְ'תִהאד', המשכו עד המאה העשירית בלבד, באופן שלא הותיר לחכמי ההלכה המאוחרים אלא ללכת בעקבות כתביהם הקאנוניים קודמיהם. מאז ועד המאה התשע-עשרה כמעט לא חל שינוי באורתודוקסיה המוסלמית—סונית. בסוף המאה התשע עשרה קמו כמה מחדשים, שהושפעו מארנסט רנן הצרפתי, כמו ג'מאל אל—דין אל—אפגאניותלמידו השייח' המצרי מוחמד עבדו. הללו דרשו פתיחה מחודשת של שערי האג'תהאד לצורך התאמתו של האסלאם לתקופה הנוחכית, ויצרו את תנועת ה'סלפיה', שבבסיסה חזרה אל דורותיו הראשונים של האסלאם.

המחדשים היו חלוקים בגישותיהם. יש מהם שביקשו להתקרב יותר לעולם המערבי ולשאוב מערכיו. לעומתם יש אחרים שהעדיפו דווקא את ההתרחקות וההתבדלות מערכי העולם המערבי, השקפותיו ומנהגיו. מן הסוג השני היו מורה ההלכה הסורי מוחמד רשיד רידא ותלמידו המצרי סַיִד קוּטוּב. גם 'האחים המוסלמים' שייכים לקבוצה השנייה.