מאחורי מסכה או: כוחה של אישה

"היא כבר הגיעה?"

"לא, אמא, עוד לא."

"הלוואי שהכול היה כבר מאחורינו. אני נרגשת ומוטרדת רק מהמחשבה על כך. כרית לגב שלי, בלה."

גברת קובנטרי האומללה והנרגנת שקעה בכורסה באנחה עצבנית ובהבעה של קדושה מעונה, בעת שבתה היפה כִּרכרה סביבה בדאגה אוהבת.

"על מי הם מדברים, לוצִ'ייה?" שאל הגבר הצעיר הנלאה שרבץ על הספה ליד בת דודתו, אשר רכנה על מלאכת הרקמה שלה, וחיוך מאושר על פניה היהירות לרוב.

"האומנת החדשה, מיס מיור. לספר לך עליה?"

"לא, תודה. אני רוחש סלידה עמוקה לכל השבט הזה. לא פעם הודיתי לאל שיש לי רק אחות אחת, ומכיוון שהיא ילדת תפנוקים הצלחתי לחמוק מעונשן של אומנות במשך זמן רב כל כך."

"ואיך תתמודד עם זה עכשיו?" שאלה לוצ'ייה.

"אני אצא מהבית כשהיא תהיה בו."

"לא, אתה לא תצא. אתה עצלן מדי, ג'ראלד," קרא בחור צעיר ונמרץ ממנו, שעמד בגומחה והתגרה בכלביו.

"אני אתן לה שלושה ימי ניסיון; אם איווכח שהיא נסבלת – לא אטריד את עצמי, אבל אני משוכנע שהיא מעיקה, ואם אני צודק – אסתלק לי; אסתלק לכל מקום אחר, ובלבד שלא אתקל בה."

"בבקשה אל תדברו בצורה מדכאת כל כך, בחורים. החרדה שלי מבואו של אדם זר גדולה לאין שיעור מהחרדה שלכם, אבל אסור להזניח את בלה; לכן החלטתי לאזור כוח ולשאת את נוכחותה של האישה הזאת, ולוצ'ייה הנחמדה אמרה שהיא תארח לה לחברה בערבים הבאים."

"אל תחששי, אמא. אני בטוחה שהיא נחמדה, ואין לי ספק שנשמח בנוכחותה אחרי שנתרגל אליה; משעמם כאן כל כך עכשיו. ליידי סידני אמרה שהיא בחורה שקטה, מוכשרת ונעימה הזקוקה לבית, ושהיא תועיל לטיפשונת עלובה שכמוני, אז נסו לחבב אותה למעני."

"אני אנסה, יקירה, אבל האם לא מתחיל להיות מאוחר? אני מאוד מקווה שלא קרה משהו. האם ביקשת מהם לשלוח כרכרה שתאסוף אותה מהתחנה, ג'ראלד?"

"שכחתי מזה. אבל זה לא רחוק, לא יזיק לה ללכת," ענה ג'ראלד בלאות.

"הבנתי, זאת הייתה עצלנות, לא שכחה. זה מצער אותי מאוד; היא תחשוב שזאת גסות רוח להניח לה למצוא את דרכה בשעה מאוחרת כל כך. לך טפל בזה, נד."

"מאוחר מדי, בלה, הרכבת הגיעה מזמן. בפעם הבאה תני לי את ההוראות, אמא, ואני אוודא שהן יבוצעו," אמר אדוארד.

"נד בדיוק בגיל המתאים להשתטות בפני כל בחורה שנקרית בדרכו. כדאי שתשגיחי על האומנת, לוצ'ייה, או שהיא תכשף אותו."

ג'ראלד לחש את הדברים בלגלוג, אבל אחיו שמע אותו וענה בצחוק ידידותי.

"הלוואי שהיה סיכוי שאתה תשתטה ככה, ידידי הקשיש. אם תיתן לי דוגמה טובה, אני מבטיח ללכת בדרכך. ובנוגע לאומנת, היא אישה, ויש להתייחס אליה בנימוס המקובל. עלי לציין שמעט חביבות יתרה לא תהיה שלא במקומה, מפני שהיא מסכנה וזרה."

"הנה נד טוב הלב והיקר שלי! אנחנו נעמוד לצדה של מיור הקטנה המסכנה, נכון?" בלה רצה אל אחיה ונעמדה על קצות האצבעות והתכוננה לנשיקה שלא היה יכול לדחות, כי השפתיים הוורדרדות שורבבו בהזמנה והעיניים הבורקות היו גדושות באהבת אחות.

"אני מקווה מאוד שהיא הגיעה, כי כשאני עושה מאמץ לפגוש מישהו אני שונאת להתאמץ לשווא. דייקנות היא מידה טובה, ואני יודעת שהאישה הזאת לא ניחנה בה, כי היא הבטיחה להיות כאן בשבע, ועכשיו כבר הרבה אחרי," פתחה ואמרה גברת קובנטרי בנימה פגועה.

לפני שהספיקה לשאוף אוויר לתלונה נוספת צלצל השעון שבע, וצלצל גם פעמון הדלת.

"הנה היא!" קראה בלה ופנתה אל הדלת בכוונה לקדם את פני הבאה.

אבל לוצ'ייה עיכבה אותה ואמרה בסמכותיות, "הישארי כאן, ילדונת. מתפקידה לבוא אלייך, לא את אליה."

"מיס מיור," הכריז המשרת, ודמות קטנה בגלימה שחורה עמדה בפתח. לרגע קט איש לא זע, ולאומנת היה זמן לראות ולהיראות לפני שנאמרה מילה. כולם הביטו בה, והיא זרקה בחבורת בני הבית מבט חומד שמשום מה הרשים אותם; אחר כך השפילה את עיניה ונכנסה בקידה קלה. אדוארד בא לקראתה וקידם את פניה בלבביות כנה אשר דבר לא יכול להרתיעה או לצננה.

"אמא, זו היא הגברת שציפית לה. מיס מיור, הרשי לי להתנצל על ההתרשלות הבוטה שגילינו, שלא שלחנו מישהו לאסוף אותך. הייתה טעות בקשר לכרכרה, או שבעצם הבחור העצלן שקיבל את ההוראה שכח אותה. בלה, בואי הנה."

"תודה, אין צורך להתנצל. לא ציפיתי שיאספו אותי." והאומנת התיישבה בענווה מבלי להרים את עיניה.

"אני שמחה לפגוש אותך. אפשר לקחת את חפצייך?" שאלה בלה בביישנות-מה כשראתה שג'ראלד עדיין רובץ וצופה בחבורה הקטנה שליד האח בהתעניינות עצלה, ושלוצ'ייה לא זזה כלל. גברת קובנטרי סקרה את מיס מיור שנית ואמרה:

"דייקת, מיס מיור, זה מוצא חן בעינַי. אני נכה אומללה; אני מקווה שליידי סידני סיפרה לך על כך; לכן אחייניתי תפקח על השיעורים של מיס קובנטרי, ואת תפני אליה לקבלת הנחיות; היא יודעת מה רצוני. סלחי לי אם אשאל כמה שאלות, כי המכתב של ליידי סידני היה קצר מאוד והשארתי הכול לשיפוטה."

"שאלי כל מה שאת רוצה, גברתי," ענה הקול הרך, העצוב.

"אני מבינה שאת סקוטית."

"כן, גברתי."

"האם הורייך חיים?"

"אין לי אף קרוב משפחה בעולם."

"אוי ואבוי לי, כל כך עצוב! את מוכנה לומר לי מה גילך?"

"תשע-עשרה." חיוך רפרף על שפתיה של מיס מיור בעת ששילבה את ידיה בהשלמה, שכן ניכר כי הדרישה והחקירה עומדת להיות ארוכה.

"כל כך צעירה! נדמה לי שליידי סידני ציינה עשרים וחמש. נכון, בלה?"

"לא, אמא, היא אמרה רק שככה נדמה לה. אל תשאלי שאלות כאלו בפני כולנו. זה לא נעים," לחשה בלה.

עיניה של מיס מיור נישאו לפתע, ומבט חטוף ומכיר תודה קרן מהן לעברה של בלה. מיס מיור אמרה בשקט, "הלוואי שהייתי בת שלושים, אבל מכיוון שאינני, אני עושה כמיטב יכולתי להיראות מבוגרת, להידמות למבוגרת."

מובן שכולם הביטו לעברה כעת, וכולם הרגישו צביטת חמלה למראה הנערה חיוורת הפנים בשמלה השחורה הפשוטה, נטולת העדיים, פרט לצלב כסף קטן על צווארה. היא הייתה קטנה, רזה ודהויה, ולה שיער בהיר, עיניים אפורות ותווי פנים חדים, יוצאי דופן, אבל מלאי הבעה. ניכר שהדלות נתנה בה את אותותיה ושהכפור בחייה גבר על זוהר שמש. אבל משהו בקווי הפה הסגיר כוח, ובגווניו המתחלפים של הקול הנמוך הצלול הייתה תערובת מסקרנת של שליטה ותחינה. היא לא הייתה אישה מושכת, ובכל זאת לא הייתה אישה רגילה; בעת שישבה שם – ידיה העדינות מונחות בחיקה, ראשה שחוח והבעה מרירה בפניה הכחושים – היא הייתה מעניינת הרבה יותר מנערה צוהלת ופורחת. בבת אחת נמלא לבה של בלה בחמימות כלפיה והיא קירבה את מושבה אליה, ואילו אדוארד חזר לכלביו כדי שנוכחותו לא תביך אותה.

"היית חולה, נדמה לי," המשיכה גברת קובנטרי, ובעיניה עובדה זו הייתה המעניינת ביותר מכל הדברים ששמעה על האומנת.

"כן, גברתי, יצאתי מבית החולים רק לפני שבוע."

"את בטוחה שלא מסוכן מדי להתחיל ללמד מוקדם כל כך?"

"אני לא יכולה לבזבז זמן, וכאן בכפר אשוב מהר לכוחותי, אם תואילי לקבל אותי."

"ואת כשירה ללמד מוזיקה, צרפתית וציור?"

"אני אשתדל להוכיח שכן."

"האם תואילי לנגן נעימה או שתיים? אוכל לשפוט על פי הסגנון שלך; בנעורַי ניגנתי היטב."

מיס מיור קמה וחיפשה סביבה את כלי הנגינה. כשראתה אותו בקצה הנגדי של החדר ניגשה אליו, ובדרכה חלפה על פני ג'ראלד ולוצ'ייה כאילו אינה רואה אותם. בלה הלכה בעקבותיה, וכעבור רגע שכחה הכול בהערצה. מיס מיור ניגנה כמי שאוהבת מוזיקה ושלטה להפליא באומנותה. היא הקסימה את כולם כמו בלחש כשפים; אפילו ג'ראלד הבטלן התיישב להאזין, לוצ'ייה הניחה בצד את המחט, ונד, שצפה במעוף האצבעות הצנומות הלבנות, תהה כמה כוח ומיומנות הן אוצרות בתוכן.

"תשירי, בבקשה," הפצירה בלה כאשר הסתיימה הפתיחה המבריקה.

מיס מיור נענתה באותה צייתנות כנועה ופצחה בנעימה סקוטית פעוטה, מתוקה כל כך, עצובה כל כך, עד שעיני הנערה נמלאו דמעות וגברת קובנטרי חיפשה את אחת מממחטותיה הרבות. אבל לפתע פסקה המוזיקה, כי הזמרת החליקה מכיסאה אף שניסתה לשווא לתמוך בעצמה, וכעת שכבה לפני המאזינים המבועתים והיא לבנה ונוקשה כאילו פגע בה המוות. אדוארד נשא אותה, ציווה על אחיו לפנות את הספה והשכיב אותה שם, ואילו בלה שפשפה את ידיה ואמה צלצלה בפעמון למשרתת. לוצ'ייה הרטיבה את רקותיה של הנערה האומללה, וג'ראלד, במרץ נדיר, הביא כוס יין. במהרה רטטו שפתיה של מיס מיור, היא נאנחה ומלמלה ברכּוּת במבטא סקוטי בולט, כאילו היא תועה בעבר, "תישארי אתי, אמא, רע לי ועצוב לי כאן לבד."

"קחי לגימה, זה יועיל לך, יקירתי," אמרה גברת קובנטרי, שהמילים הנוגות נגעו ללבה.

נראה שהקול הזר עורר אותה. היא התיישבה והביטה סביבה בתימהון קל, ואז התעשתה ואמרה בקול ובמבט מעוררי רחמים, "סלחו לי. הייתי על הרגליים כל היום, ומרוב להיטות להגיע לפגישה במועד שכחתי לאכול מהבוקר. אני מרגישה טוב יותר עכשיו; לסיים את השיר?"

"בשום פנים ואופן לא. בואי ושתי קצת תה," אמרה בלה במלוא החמלה והצער.

"מערכה ראשונה, ביצוע מצוין," לחש ג'ראלד לבת דודתו.

מיס מיור הייתה ממש לפניהם, ונראתה כמי שמקשיבה להשגותיה של גברת קובנטרי בנוגע להתעלפויות; אבל היא שמעה את הדברים, והביטה מעבר לכתפה במחווה דרמטית כשל השחקנית הנודעת ראשל. עיניה היו אפורות, אבל באותו רגע הן נראו שחורות והביעו רגש עז של כעס, גאווה והתרסה. חיוך מתגרה רפרף על פניה והיא קדה ואמרה בקולה החודר, "תודה. המערכה האחרונה תהיה טובה עוד יותר."

קובנטרי הצעיר היה אדם קר רוח ועצל; לעתים נדירות חש ברגש כלשהו, בתשוקה כלשהי, מהנה או לא; אבל כאשר הביט באומנת החדשה ושמע את טון קולה חווה ריגוש חדש, אמנם לא מוגדר, אך בכל זאת עז. הוא הסמיק, ובפעם הראשונה בחייו נראה מובך. לוצ'ייה שמה לב לכך ונשטפה בגל שנאה כלפי מיס מיור; כי במשך כל השנים שבילתה עם בן דודה, לשום מבט או מילה שלה לא היה כוח כזה. קובנטרי התעשת בן רגע, ולא נשאר זכר לשינוי החולף, פרט למבט מתעניין בעיניו החולמניות בדרך כלל ולשמץ של כעס בקולו הלעגני.

"איזו מלודרמטית הגברת הצעירה! אני אסתלק מחר."

לוצ'ייה צחקה ווהייתה מרוצה מאוד רבה כשהלך לאטו להביא לה ספל תה מהשולחן אשר לידו התרחשה זה עתה סצנה קטנה. גברת קובנטרי שקעה שוב בכיסאה, מותשת מסערת ההתעלפות, ובלה טרחה סביבה. אדוארד, שהיה להוט להזין את האומנת החיוורת, ניסה להכין תה בגולמנות לאחר שתלה מבט מפציר בבת דודתו, והיא העדיפה שלא להיענות לו. כאשר הפיל את קופסת התה והשמיע קריאת ייאוש, תפסה מיס מיור בזריזות את מקומה מאחורי המֵחַם ובחיוך ובמבט ביישני אמרה לאיש הצעיר, "הרשה לי להיכנס מיד לתפקידי ולהגיש לכולכם. יש לי שיטות משלי לתת לאנשים הרגשה נוחה. את הכף, בבקשה. אני יכולה להסתדר לבד לא רע, אם תאמר לי כיצד אוהבת אמך את התה שלה."

אדוארד קירב כיסא אל השולחן והתלוצץ על השלומיאליות שלו, בעת שמיס מיור השלימה את המשימה הפעוטה במיומנות ובחן שהיו תענוג לעיניים. לאחר שנתנה לו את ספלו המהביל, התעכב קובנטרי לשאול את אחיו שאלה או שתיים, במטרה לבחון אותה מקרוב. היא לא הייתה מקדישה לו תשומת לב רבה יותר אילו היה פסל, ובאמצע המשפט היחיד שהפנה אליה קמה להגיש את הסוכר לגברת קובנטרי, שהחן הביתי הצנוע של האומנת החדשה כבר כבש אותה כליל.

"יקירתי, את ממש אוצר; לא טעמתי תה כזה מאז מתה אליס, המשרתת האומללה שלי. כשבלה מכינה אותו הוא אף פעם לא טעים, ומיס לוצ'ייה תמיד שוכחת את השמנת. נראה שכל דבר שאת עושה – את עושה היטב; זה כל כך מפנק."

"אם כך, הרשי לי לעשות זאת עבורך תמיד. העונג יהיה כולו שלי, גברתי." מיס מיור חזרה למקום מושבה, ומעט הצבע שעלה בלחייה היטיב עמה.

"אחי שאל אם סידני הצעיר היה בבית כשעזבת אותם," אמר אדוארד, מכיוון שג'ראלד לא טרח לחזור על השאלה.

מיס מיור נעצה את עיניה בקובנטרי, שפתיה רעדו קלות והיא ענתה, "לא, הוא עזב את הבית לפני כמה שבועות."

האיש הצעיר חזר אל בת דודתו, הטיל את עצמו לצדה ואמר, "אני לא אסתלק מחר, אחכה שיעברו שלושת הימים."

"למה?" דרשה לוצ'ייה לדעת.

הוא הנמיך את קולו ובמנוד ראש רב-משמעות לעבר האומנת אמר, "מכיוון שאני משער שהיא המפתח לתעלומת סידני. הוא לא התנהג כהרגלו לאחרונה, ועכשיו הוא נעלם מבלי לומר מילה. אני די מחבב רומנים ממשיים, אם הם לא ארוכים מדי או קשים לקריאה."

"היא יפה לדעתך?"

"ממש לא, היא דוגמה מזויפת להחריד של בנות השבט שלה."

"אז למה אתה משער שסידני התאהב בה?"

"הוא מוזר, הוא אוהב ריגושים ודברים כאלו."

"למה אתה מתכוון, ג'ראלד?"

"אם תגרמי למיור הזאת להביט בך כפי שהביטה בי, תביני. את רוצה עוד ספל, יוּנוֹ?"1

"כן, בבקשה." היא נהנתה כששירת אותה, מכיוון שלא שירת אף אישה אחרת מלבד אמו.

לפני שהספיק לקום לאטו ריחפה לעברם מיס מיור, ועל מגשה ספל נוסף; כשלוצ'ייה לקחה אותו במנוד ראש צונן, אמרה הנערה חרישית, "אני חושבת שמן הראוי שאגיד לך ששמיעתי חדה, ואני לא יכולה שלא לשמוע כל דבר שנאמר בחדר. למה שתאמרי עלי לא יהיו כל השלכות, אבל את עלולה לדבר על דברים שתעדיפי שלא אשמע; לכן אני מרשה לעצמי להזהיר אותך." והיא נעלמה חרש, בדיוק כפי שהופיעה.

"מה דעתך על זה?" לחש קובנטרי בשעה שבת דודתו ישבה והביטה בנערה בהבעה מוטרדת.

"לחשוב שמישהי מעיקה כמוה תסתובב בבית! אני מתחרטת מאוד שלחצתי להביא אותה, ומכיוון שאמך הוקסמה ממנה, יהיה קשה להיפטר ממנה," אמרה לוצ'ייה בנימה כעוסה ומשועשעת בעת ובעונה אחת.

"ששש, היא שומעת כל מילה שלך. אני יודע זאת על פי הבעת פניה, כי נד מדבר על סוסים ואילו היא נראית מתנשאת כמו שאת נראית תמיד, וזה אומר הרבה. בחיי, זה נעשה מעניין."

"תקשיב, היא מדברת, אני רוצה לשמוע," לוצ'ייה הניחה את כף ידה על שפתיו של בן דודה. הוא נישק את כף היד והשתעשע בעצלתיים בהשחלת הטבעות הלוך ושוב על אצבעותיה הצנומות.

"הייתי כמה שנים בצרפת, גברתי, אבל חברתי מתה וחזרתי כדי להתלוות אל ליידי סידני, עד ש..." מיור עצרה לרגע, ואז הוסיפה באטיות, "עד שחליתי. זאת הייתה קדחת מידבקת, לכן הלכתי מיוזמתי לבית החולים; לא רציתי לסכן אותה."

"טוב מאוד, אבל האם את בטוחה שכבר אין סכנת הידבקות?" שאלה גברת קובנטרי בחרדה.

"כלל וכלל לא, אני מבטיחה לך. אני בריאה כבר זמן-מה, אבל לא עזבתי את בית החולים מפני שהעדפתי להישאר שם ולא לחזור אל גברת סידני."

"אני מקווה שלא רבתן; לא היו בעיות כלשהן?"

"לא רבנו, אבל... טוב, למה לא? זכותך לדעת, ואני לא אהפוך עניין פשוט לתעלומה מטופשת. מכיוון שרק משפחתך נוכחת כאן, אומַר את האמת. רק בגלל האדון הצעיר לא חזרתי אליה. בבקשה אל תשאלי שאלות נוספות."

"אה, אני מבינה. התנהגות זהירה וראויה בהחלט, מיס מיור. לעולם לא ארמוז לכך שוב. תודה לך על הכנות. בלה, בבקשה היזהרי שלא להזכיר זאת באוזני חברות צעירות; נערות מרכלות ללא הרף, וליידי סידני תסבול מעל ומעבר אם ידברו בכך."

"אכן שכנוּת למופת מצד ליידי ס' לשלוח עלמה צעירה ומסוכנת לכאן, למקום שאפשר להפיל בו בפח שני ג'נטלמנים צעירים. מעניין למה היא לא החזיקה בסידני לאחר שלכדה אותו," מלמל קובנטרי באוזני בת דודתו.

"כי היא רוחשת בוז עילאי לטיפש מדופלם." מיס מיור טפטפה את המילים כמעט היישר לתוך אוזנו כאשר התכופפה לקחת את צעיפה מפינת הספה.

"איך, לכל השדים, היא צצה פה פתאום?" פלט קובנטרי, ונראה כאילו חווה ריגוש נוסף. "אבל יש לה אופי; ובחיי, אני מרחם על סידני אם באמת ניסה לסנוור אותה, כי כנראה זכה בדחייה מפוארת."

"בוא נשחק ביליארד. הבטחת, ואני דורשת שתעמוד במילתך," אמרה לוצ'ייה וקמה בהחלטיות, מכיוון שלדידה של מיס בּוֹפוֹר הפגין ג'ראלד עניין מופרז באישה אחרת.

"אני משרתך המסור ביותר, כתמיד. אמי היא אישה מקסימה, אבל התכנסויות הערב שלנו משעממות מדי לטעמי כאשר רק בני משפחתי נוכחים. לילה טוב, אמא." הוא לחץ את ידה של אמו, שהתגאתה בו וסגדה לו כמו לאליל, ובמנוד ראש כללי לכל האחרים הלך בעקבות בת דודתו.

"עכשיו, לאחר שהם הלכו, אנחנו יכולים להתרווח ולדבר בנחת, כי לא אכפת לי שנד כאן כמו שלא אכפת לי שהכלבים שלו כאן," אמרה בלה והתיישבה על ההדום של אמה.

"אני רק רוצה לומר, מיס מיור, שמעולם לא הייתה לבתי אומנת, והיא בפיגור ניכר ביחס לנערה בת שש-עשרה. אני רוצה שתלמדי אותה בבקרים ותסגרי את הפער שלה מהר ככל האפשר. אחר הצהריים תלכי או תיסעי אתה, ובערבים תשבי עמנו כאן, אם תרצי, או שתבלי כרצונך. אנחנו מאוד שלווים ורגועים כשאנחנו בבית הכפר, כי אני לא יכולה לסבול יותר מדי חברה, וכשהבנים שלי רוצים לבלות הם נוסעים מכאן. מיס בופור מפקחת על המשרתים וממלאה את מקומי ככל האפשר. אני מאוד רגישה ונשארת בחדרי עד הערב, פרט להתאווררות בצהריים. אנחנו נבחן את ההתאמה בינינו במשך חודש; אני מקווה שנסתדר בקלות ביחד."

"אני אעשה כמיטב יכולתי, גברתי."

איש לא היה מאמין שהקול המבויש וחסר החיים שהגה את המילים הללו היה אותו קול שהחריד את קובנטרי כמה דקות קודם לכן, או שהקלסתר החיוור והסבלני הזה יכול להתלקח בלהבה פתאומית שכזאת כמו הקלסתר שהציץ מעבר לכתפה של מיס מיור כאשר השיבה לדברי המארח הצעיר שלה.

אדוארד חשב בינו לבין עצמו, אישה קטנה ומסכנה! היו לה חיים קשים. אנחנו ננסה להקל עליה כל עוד היא כאן. משימת החסד שלו החלה בשאלה אם היא עייפה. היא הודתה שאכן, היא עייפה, ובלה הובילה אותה לחדר מואר ונעים ונפרדה ממנה לאחר ברכה קצרה יפה ונשיקת לילה טוב.

כאשר נותרה לבדה, התנהגותה של מיס מיור הייתה מוזרה בתכלית. ראשית, היא אגרפה את ידיה וסיננה מבין שיניה בעוצמה יוקדת, "אם יש כוח לפיקחותה ולרצונה של אישה, אני לא אכשל שוב!" היא עמדה לרגע ללא תנועה, הבעה של בוז פראי כמעט על פניה, ואז טלטלה את ידיה המאוגרפות כאילו היא מאיימת על אויב בלתי נראה. לאחר מכן צחקה, משכה בכתפיה במחווה צרפתית אמתית ואמרה לעצמה בשקט, "כן, המערכה האחרונה תהיה טובה מהראשונה. אלוהים אדירים, אני כל כך עייפה ורעבה!"

היא כרעה על ברכיה לפני תיבת מסע קטנה שהכילה את כל רכושה בעולם. היא פתחה אותה, הוציאה מתוכה בקבוקון, וערבבה בכוס את הליקר הבוער, שכפי הנראה נהנתה ממנו הנאה מרובה; היא ישבה על השטיח והרהרה, ועיניה החדות בחנו כל פינה בחדר.

"לא רע! יהיה כאן כר פורה לעבודתי, וככל שהמשימה תהיה קשה יותר, כך אוהַב אותה יותר. מֶרסי, חבר ותיק. אתה מכניס בי אומץ והעזה כששום דבר אחר לא מצליח. טוב, המסך ירד, אני יכולה להיות אני עצמי לכמה שעות, אם שחקניות יכולות להיות אי פעם הן עצמן."

היא המשיכה לשבת על הרצפה, התירה והסירה את הצמות השופעות מראשה, ניגבה את הסומק מפניה והוציאה מפיה כמה שיניים בוהקות כפנינים. כשהשילה מעליה את שמלתה הופיעה כפי שהיא באמת – אישה כחושה, בלויה ומדוכדכת, בת שלושים לפחות. המהפך היה מופלא, אבל מרבית ההסוואה הייתה בהבעה שעטתה על פניה, ולא באמנות ההתחפשות או בהתקשטות המזויפת. כעת הייתה לבדה, ותווי פניה שבו להבעתם הטבעית: תשושה, נוקשה ומרה. היא הייתה פעם אישה מלבבת, שמחה, תמימה ועדינה, אבל דבר מכל זה לא נותר באישה העגומה שרכנה שם והייתה שקועה בהרהורים על עוולות, אבדות או אכזבות שהחשיכו את חייה. היא ישבה שם במשך שעה, מדי פעם שיחקה בהיסח הדעת בתלתלים הדלילים שנתלו סביב פניה, מדי פעם קירבה את הכוס לשפתיה, כאילו חימם המשקה הצורב את דמה הקר; ופעם אחת גילתה למחצה את שדיה והביטה במבט מבועת בפצע שהגליד זה מקרוב. לבסוף קמה וזחלה למיטה כמי שנשחקה מרוב תשישות וייסורי נפש.

1 יונו (או הרה במיתולוגיה היוונית) הייתה אלת המשפחה והנישואים, אשתו הקנאית של יופיטר מלך האלים (הערת המתרגמת).