מבוא לאסתטיקה: סוגיות באסתטיקה: מאתיקה ועד...

 

פרק 8 אסתטיקה ואתיקה 8.1 מבוא: מוסריותה המפוקפקת של ההנאה האסתטית

באחד הפוסטים שלה בפייסבוק, העלתה אשת אמנות חזותית תמונות מטושטשות ומגורענות, בשחור לבן, ממצלמות תצפית. התמונות מראות חוליית מחבלים שהייתה בדרכה לבצע פיגוע בישראל: תמונה אחת של זיהוי החוליה ותמונה אחת של חיסולה בידי חיילי צה"ל. בפוסט, כתבה אשת האמנות "יש לזה איכות ציורית". בתגובות על הפוסט הוזכרו אמנים שסגנון ציורם דומה למראן של התמונות, למשל מיכל רובנר,1 שאחת מעבודותיה אכן דומה דמיון מפליא לצילום. אומנם מנקודת מבט ישראלית, מותם של אנשים היוצאים לזרוע מוות בישראל הוא עניין בעל ערך ביטחוני, ובכל זאת, מדובר במוות של אנשים. תמונה אחת מראה אותם חיים. תמונה אחרת מראה אותם מתים. גם אם איכות הצילום המטושטש מאפשרת בקושי זיהוי של דמויות אדם, בוודאי לא תווי פנים, הרי הידיעה בנוגע למשמעות הצילומים עודנה מרחפת מעל ההסתכלות בהם. האומנם ראוי לתהות באשר לאיכות הציורית של צילומים המתעדים את הרגעים סביב מותם של בני אדם?

תמונת זיהוי של חוליית מחבלים בגבול סוריה (באדיבות דובר צה"ל) מיכל רובנר, "עצים II", 1998 2 © 2022 Michal Rovner / Artists Rights Society (ARS), New York

 

מקרה זה מעלה על הדעת צילומים מעוררי תהייה אחרים. עבודותיה של הצלמת דיאן ארבוז, שהוזכרה בפרק הקודם, עמדו במרכז מחלוקת אמנותית. הצלמת, שנודעה בעניינה באנשים בעלי מראה חריג, נתפסה כמחדשת סוגה שאבד עליה הכלח: פריק שואו – הצגת אנשים בפומבי בשל מוזרותם החיצונית.3

שרה בארטמן

 

במה שונה העניין בצילומים של ארבוז מהעניין בפריק שואו?4

האם התייחסות אסתטית עשויה להיות פסולה במקרים מסוימים מבחינה מוסרית? בספרו הטרנספיגורציה של השגרתי כותב הפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו:

יש מקרים שבהם זה יהיה שגוי או לא אנושי לנקוט גישה אסתטית, להתייחס בריחוק רגשי למציאויות מסוימות – לראות הפגנה, למשל, שבה השוטרים מכים באלות את המפגינים, כסוג של בלט, או לראות את הפצצות מתפוצצות כמו פרחי חרצית מהמטוס שממנו הושלכו.5

שתי הדוגמאות של דנטו הן מקרים של אלימות, שאינה אמורה להיות מקור לשמחה או להנאה. אירועים כאלה אמורים לטלטל אותנו ולעורר בנו רגשות קשים, המתאימים למצבים של פגיעה מוסרית ואי צדק. הִתְענגות אסתטית על מראות כאלה והתייחסות אליהם כאל יצירות אמנות – מופע בלט או מיצג חזותי – מנוגדות לנורמות חברתיות באשר לתגובה הראויה למעשה בלתי־מוסרי. הנאה אסתטית מאלימות מוצגת כאן כגרועה מאדישות סתם, והפקת הנאה מסבל מעידה על פגם מוסרי עמוק.

לכאורה זו טענה הגיונית. ואולם, השלכותיה בעייתיות בעבור התחום האסתטי כולו ובעבור תחום האמנות במיוחד. יתרה מזאת, היא מבליעה הנחה שגויה בנוגע לטבע האנושי.

פיצוץ מרהיב של פצצה אטומית מתוך אתר המציע להורדה תמונות של פיצוצים אטומיים כרקע למחשב (Wallpaper)

 

ב"צמתים", עבודת וידאו משנת 1976, מציג האמן ברוס קונר פיצוץ אטומי תת־ימי בהילוך איטי.6 מראהו של הפיצוץ מרהיב ומהפנט. האם שיפוט הפיצוץ כיפה הופך מוסרי בשל העובדה שמדובר בפיצוץ ניסיוני ולא התקפי? דומה שדנטו אינו טוען טענה הנוגעת למראהו של הפיצוץ האטומי אלא לנסיבותיו. אולם בכך דנטו מניח אפשרות להימנע משיפוט אסתטי בנסיבות מסוימות. האם המחשבה "זה יפה!" ניתנת להשהיה? לא תמיד. לפעמים יופיו של מראה, יהיה נורא או אכזרי ככל שיהיה, פשוט "קופץ" לנגד עינינו. כפי שהסביר ג'וזף אדיסון: "אנו נשבים, איננו יודעים כיצד, על ידי הסימטריה של דבר כלשהו שאנו רואים, ומיד נענים ליופי של האובייקט בלי לחקור את סיבותיו ונסיבותיו המסוימות".7 היופי מכה בנו, שובה אותנו באופן מיידי, עוד לפני שניתן לנו לברר מהו הדבר ומה ההֶקשר העוטף אותו.

אבל גם כשמדובר בהתבוננות ממושכת יותר, ובתגובה שאינה מיידית, אפשר להתרשם מיופיו של אדם שמבחינה מוסרית מעורר בנו סלידה. אפשר לחוש צער וחמלה, ובו בזמן לחשוב שהמראה שלנגד עינינו יפה או בעל איכות אמנותית כלשהי. תחושות צער וחמלה ותחושת הנאה מיופי אינן מוציאות הדדית אלו את אלו. יכול להיות שמראהו הנורא, בעל המשמעות החברתית האיומה, של פיצוץ אטומי התקפי נראה יפה לאמן, ובעקבות השיפוט הזה הוא יוצר יצירת אמנות העושה שימוש במראה זה. אין בכך כדי להפוך אותו לאדם לא־מוסרי. יש הבדל בין מציאת יופי במצב שהוא איום וכרוך בסבל לבין יצירת מצב איום או גרימת סבל כדי ליהנות מיופיו (כמו למשל סרטי סנאף שבהם ננקטות פעולות אלימות קשות – ואף רצח – במכוון). המקרה הראשון הוא לעיתים בלתי נמנע. המקרה השני אכן מפלצתי, אך אין זה המקרה הנדון כאן. דנטו סבור כי יש נושאים – תיאור עוולות שונות – שלא ראוי לעסוק בהם באופן אמנותי, ועלינו לפעול כדי לתקן את המצב ולא להסתפק באריזתו היפה ובהגשתו לקהל נינוח. אולם הוא מתעלם מכך שיצירות אמנות עשויות לסייע בתיקון עוולות על ידי הפצת מידע, שאין דרך אחרת להכירו, והנעה לפעולה. יתרה מזאת, הן עשויות להיות דרך התמודדות עם העוול בעבור מי שחווה אותו. לבסוף, דומה שכמעט כל יצירת אמנות גדולה קשורה באופן כלשהו לסבל אנושי.

ראינו כי קאנט מבקש להבחין בין שיפוט אסתטי לבין שיפוט אתי בשאלה בנוגע ליופיו של ארמון. מבחינה זו דומה שהשיפוט האסתטי שווה נפש תמיד לשאלת מוסריותו של מושא השיפוט, אף שנראה שקאנט עצמו מסתייג בהמשך דבריו מקביעה כזאת. אך עניין אחר בדבריו של קאנט עשוי להסביר התנהלות יוצאת דופן של אמנים. גאונוּת (כישרון אמנותי מופתי) כרוכה בראייה מיוחדת של העולם, כלומר בנטייה יוצאת דופן למשחק חופשי בכוחות ההכרה. אמנים נוטים לראות יופי במושאים, שאנשים אחרים עשויים לפטור כחסרי ערך. האם יש מגבלה על תחום המושאים הללו? נראה כי בהתאם לטבעם, אמניות ואמנים ייטו למצוא יופי גם במושאים המעוררים כאב וצער באופן רגיל. האין מושאים כאלה לחם־חוקם של הטובים בסרטים וברומנים, המעולים שבציורים והמושכים שבאופרות ובמחולות? הפוסט בפייסבוק של אשת האמנות החזותית מראה כיצד היכרות קרובה מאוד עם עולם האמנות מביאה לאסוציאציות מיידיות בין אובייקטים שאינם אמנות (כמו צילום תיעודי באמצעות מצלמת מעקב) לבין אובייקטים שהם אמנות (כמו עבודה של האמנית מיכל רובנר). התיאור המייחס לצילום "איכות ציורית", כמו נלקח מתוך התיאור באתר המכירות המציג את עבודותיה של רובנר: "צילום פולרואיד של פחון בדואי נטוש בצפון הנגב טופל בסטודיו באמצעות צילום מחדש, הגדלות ותוספת צבע, ואלה מקנים לתמונות איכות כמעט ציורית".8 זהו עולם אסוציאציות שנולד מתוך בקיאות בשדה האמנותי. האסוציאציה מתרחשת. אומנם אפשר לבקר את ביטוי האסוציאציה (האם ראוי לחלוק מחשבה זאת בפורום ציבורי?), אולם עצם קיומה של האסוציאציה נראה בלתי נמנע.

ההתענגות על אלימות וסבל היא מוטיב רווח ביצירות אמנות רבות. למוטיב זה עשויים להיות ביטויים שונים:

אמנות עשויה לצייר אלימות כסוג של אמנות, כמענגת, כיפה. למשל, בסצינה מתוך הסרט "התפוז המכני" של סטנלי קובריק,9 תוקפים אלכס וחבריו בני זוג לצלילי השיר "שיר אשיר בגשם".10 התקיפה כוללת חיקוי של צעדי ריקוד סטפס מהסרט "שיר אשיר בגשם".11 ב"התפוז המכני" משמשים צעדי הסטפס חלק מהתקיפה: בעיטה חיננית לבטנו של הגבר השוכב על הרצפה, חבטת מקל ריקודית לכתפי האישה ודילוג על השולחן כדי להפילו תוך כדי זריעת הרס. אמנות עשויה להציג סבל כחסר חשיבות. בציור "נוף עם נפילת איקרוס" (1555 לערך) מציג הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב,12 את סופה הטרגי של בריחתו של איקרוס עם אביו דדלוס מהמבוך שבו נכלאו. אחת הפרשנויות המקובלות לציור היא כי נושאו העיקרי הוא שוויון נפש לנוכח סבל: האיכר ממשיך לחרוש את אדמתו ומתעלם ממותו של הנער לא הרחק ממנו.13 פיטר ברויגל (האב), "נוף עם נפילת איקרוס", 1555 לערך Royal Museums of Fine Arts of Belgium

 

אמנות עשויה לשאוב את קיומה מזוועות שהתרחשו במציאות. אירועים היסטוריים קשים ואיומים הם כר פורה ליצירות רבות. ביטוי אירוני במיוחד לכך אפשר למצוא בתודתו של הבימאי סטיבן שפילברג14 בנאום הזכייה בטקס פרסי האוסקר על בימוי הסרט "רשימת שינדלר".15 בהתרגשותו, הודה שפילברג ל"ששת המיליונים שלא יכולים לצפות בזה".16 התייחסות אסתטית לאירוע מזוויע במציאות עשויה להיות בעצמה מושא ליצירת אמנות. בסצינה מתוך סרט האנימציה "ואלס עם באשיר"17 נראה אחד המרואיינים, שמואל פרנקל, רוקד לצלילי ואלס בעודו יורה לכל הכיוונים בעיצומו של קרב יריות. הסצינה מתעדת אירוע ממלחמת לבנון בשנת 1982. אומנם במציאות לא נשמעו צלילי ואלס, אולם ארי פולמן,18 בימאי הסרט וחברו של פרנקל, מתאר את ריקודו של פרנקל כאירוע שהתרחש: במהלך אחד הקרבות, קם פרנקל ממחסהו והחל לירות לכל עבר תוך כדי ריקוד. אמנות עשויה להשתמש בתיעוד זוועות כחלק מהיצירה. בסוף הסרט "ואלס עם באשיר" נראית תהלוכה של נשים מקוננות לאחר הטבח בסברה ושתילה. התהלוכה מוצגת באנימציה, אולם במהרה מחליפים את האנימציה סרטונים תיעודיים מזירת הטבח. המצלמה מתעכבת על גופות של ילדים. אמנות עשויה להשתמש בתיעוד של סבל אנושי כדי לבקר את חוליי החברה. דוגמה לכך אפשר למצוא בהדפסים של וויליאם הוגארת19 המתארים אלימות, ביזוי והשפלה בחברה הנמוכה בלונדון של המאה התשע־עשרה כנגד המהוגנות המלאכותית של המעמדות העליונים.20

בכל המקרים האלה צופי היצירה משתתפים בהתענגות על האלימות והסבל, בין שמדובר בפיקציה, בשיחזור או בשימוש בחומרים תיעודיים. גם כאשר היצירה מציגה ביקורת חברתית, האין היא, בסופו של דבר, משתמשת בסבל אנושי ומסבה הנאה בעת ובעונה אחת? ההבחנה ביופי, גם כאשר הוא נתון בהקשר מזוויע, למשל יופיין של פצצות אטומיות בשעת פיצוץ, אינה עניין רצוני בהכרח: זו תחושה או מחשבה העולה בנו בלא תכנון מוקדם.

בדיונו של אריסטו בטרגדיה ראינו כי התנאי להצלחת היצירה הוא מציאת היחס הנכון בין אופיו של הגיבור ובין מנת חלקו בסבל. למעשה, אינספור יצירות, אולי רוב היצירות העלילתיות, וכן יצירות חזותיות מופתיות רבות, מציגות סבל ודווקא בשל כך הן מהנות.21 ואומנם יש המבקרים את התרבות המערבית בדיוק בשל כך.22 האם כולנו פגומים, לא־אנושיים? אומנם התענגות על סבל ביצירה שונה מהתענגות על סבל ממשי: המרחק האמנותי הוא גורם משמעותי, בלא ספק; ביכולתנו להפיק הנאה ממצבים שבחיים עצמם היו מצערים אותנו בלבד. אולם האם לא ייתכן שבמקרים לא מעטים, נוסף על הצער, היינו יכולות ויכולים לראות את הנסיבות גם כמקור אפשרי לחיקוי אמנותי בשל יופי כלשהו הגלום בהן? האין הנחמה שאמנות עשויה להציע מתגלמת דווקא בכך: בכך שהיא מלמדת אותנו למצוא יופי גם בסבל?

הדיון בקשר בין אמנות ובין מוסר הוא דיון עתיק יומין, המתחיל כבר במשנתו של אפלטון ועובר כחוט השני בהיסטוריה של האסתטיקה. ואומנם אפשר למצוא את ביטויו ברבים מהפרקים הקודמים בספר זה. בפרק שלפנינו נעסוק בהיבטים שטרם נדונו בפרקים הקודמים. נפתח בבחינת שאלת המוסריות (או היעדרה) של האמנים עצמם. בהמשך נבחן את מוסריותם (ואי־מוסריותם) של תוכני היצירה האמנותית. בחלק השלישי נבחן את עמדתו הדידקטית של טולסטוי, המבקש להוביל מהפֵּכה שבמסגרתה יעסקו כל יצירות האמנות בנושאי דת כדי לקדם את מוסריות החברה. החלק האחרון של הפרק מציג את עמדתו של שילר הסבור שאמנות, בלא קשר לתוכנה, היא בעלת ערך אתי ותורמת למוסריותה של החברה. הפרק הבא, העוסק באסתטיקה פמיניסטית, ישלים את הדיון בקשר בין אתיקה ובין אסתטיקה בהתייחסות לקשר בין הגמוניה ובין אמנות.