מגע הקסם של האהבה

"אז מה הסיפור של המקום הזה?" שאל אנטוניו קאבלי את רואה החשבון שלו בשעה שהלימוזינה עצרה מחוץ לחלונות הזכוכית של המסעדה.

טום רוברטס נועץ ברשימותיו. "רכשנו את הבניין בקיץ שעבר, החוכרת היא אחת בשם ויקטוריה הארט. עד כה, סירבה לשתי הצעות מחיר שלנו כך שנאלצנו להעלות לה את שכר הדירה. עכשיו היא מנסה בכל כוחה לשרוד. נראה לי שהפעם היא תחתום בלי בעיות."

אנטוניו כיווץ את גבותיו. עתה הגיע בטיסה ממשרדו שבוורונה והוא באוסטרליה רק שעות ספורות וכבר הוא מפקפק באופן שבו מנהל טום את עסקיו. "זו היתה אמורה להיות קניה פשוטה ומכובדת," נזף בו. "ועכשיו, כבר חלפו ששה חודשים – מה אתה משחק כאן?"

פניו של רואה החשבון התכרכמו בגוון סגלגל מעניין, והוא העביר את ידו בעצבנות בשער ראשו הדליל. "אני מבטיח לך שהכול בשליטה," גמגם בעצבנות. "נתקלנו בכמה קשיים, אני יודע... אבל..."

הטלפון הנייד של אנטוניו צלצל, והוא עצר את התנצלויותיו המגומגמות של טום באמצע המשפט כשראה את מספר הטלפון של העורך-דין שלו על הצג. כרגע יש לו בעיות דחופות יותר מרכישת מסעדה קטנה וחסרת משמעות. ברגע זה, עתידה של החברה שלו מונח על הכף, מפני שאביו מנהל מסכת מגוחכת ומוזרה ביותר שנועדה לכופף אותו לרצונו.

פיו של אנטוניו נמתח לקו דקיק וזעוף. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות, חשב בליבו כשענה בזעם עצור לטלפון הנייד שלו. אף אחד – ובוודאי לא האיש היחיד בעולם שכלפיו לא חש מאומה, מלבד טינה.

"ריקרדו, יש לך חדשות טובות בשבילי?" הוא עבר לאיטלקית שוטפת, שפת אמו, כשדיבר עם עורך דינו.

השתיקה שהשתררה בצידו האחר של הקו היוותה תשובה מוחצת.

"חככתי כבר בכל האפשרויות שעומדות בפנינו אלפי פעמים, אנטוניו," אמר לבסוף עורך הדין בקול מתחטא, "ואין הרבה מה לעשות. אפשר לתבוע אותו – זכויות האדם וכיוצא בזה. אבל לעניות דעתי, זה רק ישלהב את התקשורת. פרטיות עסקי המשפחה ייחשפו לסנסציה ציבורית, הפער בינך לבין אביך יחריף ויעמיק לעיני כל, ובסופו של דבר, סביר להניח שגם נפסיד. העובדות בשטח הן שאתה אמנם בנית ופיתחת את החברה לממדי ההצלחה הנוכחיים שלה, אבל בידי אביך עדיין נמצאים ששים אחוז מחברת יזמות קאבלי. והוא יכול לעשות איתם מה שיחפוץ."

עיניו הכהות של אנטוניו נצצו בזעם. בכלל לא אכפת היה לו שכל העולם ידע מה הוא חושב על אבא שלו, אך אכפת גם אכפת לחשוף את שם אמו להשפלות עברה – זאת לא יוכל לעשות. היא סבלה מאביו מספיק בחייה. זיכרונה חייב להישאר ללא דופי.

אז איך עליו לנהוג? ובעוד זעמו גואה בו, נכנס מוח העסקים החד שלו לפעולה על מנת למצוא תשובה. הוא לא מתכוון להניח לאביו לנצח במאבק הזה. לוק קאבלי הוא אמנם יושב ראש החברה, אך כיום, הוא רק מכהן כשליט בובה – אנטוניו הנו המוח ומי שהפך את רשת המלונות האיטלקית הפרובינציאלית של אביו לסיפור הצלחה עולמי. הוא חייך לעצמו מפני שעשה כל כך הרבה בניגוד לרצונו של אביו. לוק לא רצה שהחברה תגדל – הוא נהנה מעצם היותו דג גדול בנהר קטן, כך יכול היה לשלוט ולנהל את כולם. אבל אנטוניו הטה את הכף כשירש את חלקה של אמו וקידם את החברה ואף נהנה מכך – נהנה לראות את אביו נחרד מעמקי שלוותו עד שממש איבד את עשתונותיו.

אז מה עכשיו? הוא יכול להיכנע לסחיטה של אביו, למכור את ארבעים האחוזים שלו ולעזוב, להניח לאביו לממש את איומיו ולמכור את שארית החברה. ממילא ייווכח שהחברה לא שווה הרבה כשהוא אינו בראשה. אך מדוע שיעשה זאת, חשב בזעם, כשהוא השקיע שנים רבות כל כך מחייו בבנייתה? "מוכרחה להיות דרך אחרת." למעשה, דיבר בקול נמוך אל עצמו.

"טוב, אז אם ישנה אחת כזו, אני לא רואה אותה. קראתי את ההתכתבות של אביך איתך והשורה התחתונה היא, אנטוניו, שאם אתה לא נשוי ועם צאצאים עד גיל שלושים וחמש, אביך ימכור את מניותיו. הוא מאמין שמכיוון שאתה בנו היחיד, מחובתך להבטיח את עתידה של משפחת קאבלי. הוא אף טוען שהוא רוצה לראות אותך נשוי ומיושב באושר."

גל טינה התערבל באנטוניו. איזו צביעות! איש זה נטש אותו ואת אמו בהיותו בן עשר. בשנים ההן לא טרח להקפיד על מחויבויות ומשפחה, הסתפק בהשפלת אשתו והציג את כל מאהבותיו לראוות הציבור.

"הוא נראה נחוש מאוד," הוסיף עורך-הדין בשקט.

"כן, אבל לא כפי שאני נחוש למנוע בעדו."

"אה..." דממה רגעית השתררה. "אבל החדשות הטובות הן שאם תשמע לדרישותיו הוא מיד יחתום ויעביר לרשותך את כל מניותיו בחברה. ואת זה יש לי בכתב."

"באמת יש לך..." נחישות קרה וקשה התהדקה סביב ליבו של אנטוניו. בסדר גמור, אם אביו מתעקש לשחק את המשחק הוא ייענה לאתגר. אך הוא לא יניח לו לנצח. הוא ימצא דרך עקיפה וישיג שליטה בכל – ואז, יגרום לו להתחרט על היום ועל השעה שבהם החליט להכתיב לו תנאים. "אשמח להשתלט על המניות שלו, אבל לא אכנע לדרישותיו."

"טוב, אני לא רואה כל דרך אחרת. אביך רוצה שתתחתן ותוליד ילד. ולמען האמת הוא נתן לך אולטימטום. הקציב שנתיים."

"לכל בעיה יש פיתרון, ריקרדו. תשלח לי מייל או פקס עם המסמכים הרלבנטיים כדי שאראה למה הוא התחייב בכתב ונדבר מאוחר יותר." אנטוניו ניתק את השיחה והביט בבחור שישב מולו. "אז איפה היינו... ?" שאל, ועבר לאנגלית מושלמת בעודו מתנתק מבעיותיו עם אביו ומתמקד בעסק שלפניו.

טום הביט בו בדאגה. הוא לא הבין מילה משיחת הבוס שלו, אך ראה את הזעם בעיניו וידע שעליו להלך בזהירות רבה. אנטוניו קאבלי ידוע כאיש הגון ביותר בכל הנוגע לעסקים, אך גם כאכזר וחסר רחמים כשהדברים מגיעים לפיטוריו של מי מעובדיו שלא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהציב או שהצליח להרגיז אותו בדרך זו או אחרת. "אני... אני רק אמרתי שאני יכול להסתדר לבד עם רכישת המסעדה–"

"כן, כן," קטע אותו אנטוניו. "זה נמשך כבר יותר מדי זמן, טום. והאמת היא שאני מתחיל לפקפק באופן שבו התמודדת עם המצב."

"אדוני, נכון שזה לוקח קצת יותר זמן מכפי שרצית, אבל אני מבטיח לך שאני מתנהל בדרך הטובה ביותר." רואה-החשבון רכן קדימה ופניו אמרו רצינות תהומית. "לא נתתי, למשל, אף רמז קל למיס הארט על כך שאתה מתעניין במסעדה שלה. השתמשתי בשמה של החברה בת שלך, לנסייר, לכל אורך ההתקשרות עימה."

"ומה החוכמה בכך?" עיניו של אנטוניו הצטמצמו. "אני לא עושה עסקים בדלת האחורית, טום."

"אני יכול להבטיח לך שהכול חוקי לגמרי ועל פני השטח!" עתה הזדקף הבחור לגמרי. "מה שהצלחתי לעשות זה לשמור על מחיר נמוך, מפני שאין לה כל מושג עד כמה הבניין חשוב לנו מבחינה אסטרטגית."

"פשוט תעלה כבר את מחיר ההצעה, טום, ותסגור את העסקה," אמר לו אנטוניו ופטר אותו. היו לו דברים חשובים יותר להתעסק בהם.

"עם כל הכבוד, אדוני, אין צורך להעלות את המחיר. אני חושב שהסתייגותה של מיס הארט מהמכירה נוגעת לקשר הרגשי שיש לה לעסק – הו, והיא גם מודאגת שהעובדים שלה יאבדו את פרנסתם."

"אז תסדר להם עבודה אחרת בחברה. לכל הרוחות, אני הרי פותח מלון חדש דלת לידה. אני משאיר את זה לך." אנטוניו הרים את התיק שלו והושיט את ידו אל ידית הדלת. "בינתיים, אני הולך לאכול כאן צהריים."

"כאן?" טום נראה מבוהל.

"למה לא? זו נראית מסעדה די הגונה ואני ממש בחוץ. אני מציע שתחזור למשרד, תשחק קצת עם המספרים ותסיים את ההסכם עד אחר הצהריים."

חום הרחוב הכה באנטוניו כשיקוי חם לאחר הקרירות הממוזגת של המכונית. היה לו נעים להיות קצת בחוץ אחרי טיסה ארוכה מאירופה, נעים להתרחק מטום רוברטס. הבחור נחשב לכריש רציני. אבל בדיוק בגלל זה הוא מעסיק אותו, הזכיר לעצמו אנטוניו בנזיפה חדה. הוא זקוק לאנשים טובים שיפקחו בשטח בכל אזור ואזור. טום הוא האיש שלו בסידני. תפקידו לקצץ בתקציב ולהצליח לשרוד באווירה הכלכלית הקשה. ובסך הכול, הוא עושה עבודה טובה. הם התרחבו מאוד בחלק זה של העולם, זהו המלון העשירי שלהם על היבשת האוסטרלית. מכל מקום, הבחור היה זקוק לניעור קל – נדמה שלעתים הוא נהנה מדי מעמדת הכוח שלו.

אנטוניו לקח לו את הזמן ופסע לאטו על המדרכה הרחבה כשהוא אומד בראשו את מצבה של המסעדה. מיס הארט, ללא ספק, מצאה לעצמה מיקום מצוין; המסעדה שכנה ברחוב מרכזי וליד פארק קטן ושופע, ובכל זאת, קרובה מספיק לים כך שממרפסת הקומה השנייה נשקף נוף משגע. חבל שהיא ממש דבוקה לצידו של הבניין שזה אך רכש. אם רק הרים את ראשו יכול היה לראות את מלון קאבלי החדש מתנשא ממש מאחורי המסעדה ותופס נתח נרחב מהרחוב. הוא התכוון לשנות לחלוטין את פני הסביבה ולא התכוון לחסוך באמצעים. השם קאבלי היה שם נרדף ליוקרתיות ואלגנטיות, והמלון כבר היה בתפוסה מלאה מראש כשהפתיחה החגיגית נקבעה רק לעוד חודשיים תמימים.

מיס הארט היתה רק אבן נגף בדרכו. המסעדה שלה מוכרחה לפנות את מקומה לחנויות מעצבים יוקרתיות ולכניסה צדדית ונוספת למלון.

כשנכנס לאזור הקבלה המרכזי שם לב בהפתעת מה לרצפת העץ המבהיקה ולספות הבהירות שהוצבו בצורה אסטרטגית כך שישקיפו על הפארק הירוק שבחוץ. למיס הארט יש טעם טוב; התכנון והעיצוב היו מרשימים ביותר. וככל שניתן לראות האולם המרכזי של המסעדה מלא למדי בעיקר באנשי עסקים שבאו לאכול ארוחת צהריים. ובכל זאת, נותרו מספר שולחנות פנויים.

אף אחד לא נמצא מאחורי שולחן הקבלה והוא התכוון להיכנס פנימה כשהדלת מאחורי דלפק הקבלה נפתחה ואישה צעירה הגיחה בעדה. היא החזיקה ערימת תיקים בידה האחת, עט בידה השנייה, ונראתה שקועה בהרהורים.

"צהריים טובים, אדוני, אפשר לעזור?" השאלה נשאלה בפיזור דעת, ומבלי שהביטה בו ישירות הניחה את ערימת התיקים על הדלפק.

"כן, יש שולחן פנוי?"

"כמה אנשים?" עדיין לא הביטה בו; נדמה לו שהיא מחפשת משהו בתיקים.

"אדם אחד בלבד." מבטו סרק אותה באיטיות. הוא ניחש שהיא בשנות העשרים המוקדמות שלה, אבל החליפה הכהה שלבשה התאימה לאישה מבוגרת מכפי גילה וגם לא החמיאה כלל לגזרתה הדקה, מה גם שחולצתה הלבנה היתה מכופתרת בקפידה עד צוואר.

היא נראית יותר כמורה מחמירה מהדור הישן, או ספרנית מתחילת המאה התשע-עשרה, חשב בליבו בשעשוע. שערה השחור והארוך סורק בקפידה לאחור מפניה ונקלע לצמה הדוקה, והיא הרכיבה זוג משקפיים כהי מסגרת שנראו כבדים מדי עבור פניה הקטנים.

ויקטוריה, שמצאה את התיק שחיפשה, הרימה את מבטה ומיד קלטה את המבט הביקורתי שבו סקר את הופעתה. לפתע מצאה את עצמה מסמיקה.

לפני רגע קצר כבר החליטה בליבה שהוא כנראה איטלקי סקסי ועם מבטא זר וממיס עצמות, אך עצם העובדה שהוא גם מושך להחריד גרמה לה משום מה למבוכה עצומה. מדוע הוא מביט בה כך? איך הוא מעז!

"נראה לך שתוכלי לסדר לי מקום?" שאל בנונשלנטיות.

"יכול להיות... רק רגע, אני כבר בודקת." היא ידעה היטב שיש לה מספר שולחנות פנויים. אך לא יזיק להעמיד פנים. "כן..." היא העבירה את אצבעה במסע דמיוני על פני פנקס ההזמנות שלה. "כן, יש לך מזל."

הוא נראה משועשע. ואותה תקפה התחושה שהוא ידע היטב שלא היה לה כל צורך להיוועץ בפנקס ההזמנות.

הוא טיפוס מרגיז למדי, החליטה בכעס. וגם העיניים החודרות והכהות שלו הלחיצו אותה מדי.

טוב, הוא הגבר המהמם ביותר שהניחה עליו את עיניה מעודה – והוא גם כנראה יודע את זה טוב טוב. החליפה שלבש נראתה ממעצב יוקרתי והיה לו גוף חזק ומושלם.

היא הזדרזה להשתלט על עצמה; היא לא רוצה לעשות רושם שהיא מתעניינת בו, והוא גם באמת לא מעניין אותה. הוא לא בליגה שלה בכלל – גבר שכמותו ודאי יוצא עם הנשים היפות ביותר בעולם, והיא לא אחת מהן.

ובכל מקרה, יש לה דברים חשובים הרבה יותר להתעסק בהם – כגון, לנסות להציל את המסעדה שלה. בעוד שעה יש לה פגישה בבנק והיא מוכרחה להצליח לשכנע אותם שהיא מסוגלת לשרוד בתקופת המיתון הזו, אחרת... טוב... אחרת היא עלולה להפסיד הכול.

"אקרא למישהו שילווה אותך אל השולחן." בדחיפות מה חיפשה את פקידת הקבלה שלה, אמה, אך היא לא נראתה בסביבה.

איפה היא מסתובבת? תהתה אמה המודאגת. ממש לא התחשק לה לזוז ממתחם הביטחון של הדלפק, הצורה שבה הגבר הזה מביט בה גרמה לה למודעות יתר.

עיניהם נפגשו מעבר לדלפק. "סליחה על העיכוב – זה ייקח עוד רגע."

"אולי תוכלי את להראות לי את השולחן," אמר בחטף. "יש לי לוח זמנים צפוף."

"הו... כן, בודאי." היא כעסה על עצמה שהתנהגה בחוסר יעילות וזקפה את סנטרה והתחילה ללכת. לא היה לה מושג מה קורה לה. אחד היתרונות הבולטים שלה היו יחסי אנוש מעולים. היא טיפלה בלקוחות רבים מדי יום ביומו ללא כל בעיה, למעשה, לקוחותיה הקבועים אהבו מאוד כשהיא קיבלה את פניהם, מפני שזכרה כל אחד מהם ונהגה לשוחח איתם על עצמם.

אנטוניו צפה בה כשיצאה ממסתור הדלפק והובילה אותו דרך המסעדה ההומה. היא נעלה נעליים שטוחות שלא החמיאו לה. אך הוא שם לב שעקביה נאים ורגליה יפות למדי... טוב, מן המעט שראה מהן. עיניו נעו מעלה על פני גופה. זה לא שהיא נראתה זוועה, ממש לא; למען האמת היא היתה לבושה באלגנטיות. זה רק שהיא – מה המילה הנכונה? – מיושנת, כן, זו המילה שחיפש. בשביל בחורה צעירה, היא ללא ספק מיושנת מדי. כאילו שהיא חוששת שגבר יביט בה בצורה חושנית כלשהי.

הרעיון סיקרן אותו.

כשהסתובבה ומשכה את הכיסא לאחור למענו, היא קלטה את מבטיו ומיד הציף אתה גל סומק מביך ולוהט. נדמה היה לה שהיא מרגישה בגבה את עיניו שמדדו אותה מכף רגל ועד ראש עוד כשחצו את המסעדה, אך היא אמרה לעצמה לחדול מרעיונותיה המטופשים. עתה ידעה בוודאות שהוא אכן בחן אותה, מדד אותה כמו היתה זן נדיר שנחמד להשתעשע בו.

היא ללא ספק ממש סתמית בעיניו. לא שאכפת לה אם הוא נמשך אליה או לא. אין לה בכלל זמן לדברים כאלה, ובכל זאת זה קצת כואב.

"אקרא למלצרית שתיקח הזמנה," גמגמה.

"לא." הוא עיכב אותה בתקיפות לפני שהצליחה להתרחק כמו היה רגיל לחלק פקודות שמצייתים להן. "כפי שאמרתי, אני די ממהר, אז כבר אזמין ממך."

היא ראתה אותו מושיט יד אל התפריט שעל השולחן. משהו בה פשוט רצה להסתלק משם ולהתעלם מדרישתו. אך מתוך יחס הכבוד שרחשה ללקוחותיה, הצד ההגיוני יותר שבה לא הניח לה לעשות זאת. "טוב..." היא ניסתה להתמקד בעבודה ולשכוח את כל היתר. "אני ממליצה על מנות היום המיוחדות של השף. פנה ארביאטה וקנלוני."

"באמת?" הוא הרים אליה עוד מבט עם אותו ניצוץ בעיניו הכהות, והיא חשה שאחיזתה על עשתונותיה מתחילה להישמט. סביר להניח שלהמליץ לאיטלקי על מנות איטלקיות לא היה רעיון מזהיר.

"הן טעימות מאוד." היא ניסתה לזקוף שוב את סנטרה. היה לה ביטחון מלא בשף שלה. "הרבה יותר טובות מההיגוי האיטלקי שלי לשמותיהן, את זה אני יכולה להבטיח לך."

הוא צחק לדבריה. "האמת שחשבתי שהמבטא שלך באמת די רע. צריך קצת יותר לגלגל את הלשון סביב המילה." הוא המשיך וביטא את שמות המנות באיטיות ודיוק מושלם שגרמו לדמה להתחיל לרתוח. איך הוא מצליח לגרום לשתי מנות פשוטות מהתפריט להישמע כמשחק מקדים למעשי אהבה? תהתה בפיזור נפש. "בסדר... אני... אשתדל לזכור זאת," השיבה בשפתיים מהודקות.

"כן, עשי זאת." אותו ניצוץ משועשע נראה שוב בעיניו והוא החזיר את תשומת ליבו לתפריט.

היה ברור לה שהוא רואה שהיא לחוצה, אך בשום אופן לא הצליחה להשתחרר. הוא משפיע עליה בצורה משונה ביותר. הוא גורם לה להרגיש מגושמת וחסרת ביטחון... ואף הצליח לעורר בה מודעות יתר לגבי נשיותה...

ידיעה זו טפטפה בתוכה כטיפות קרח.

אנטוניו הציץ לעברה וקלט את הניצוץ הפגיע שבעיניה הירוקות. הוא הבהב שם רק לרגע, בטרם הוסתר על ידי ריסים ארוכים וכהים, ומבט חשדני ומרוחק תפס את מקומו.

"נו, אז הגעת להחלטה כלשהי?" שאלה אותו כשעתה היא כבר משחקת בעצבנות בזוג המשקפיים שישבו על קצה אפה.

לרגע קצר הוסחה דעתו מהאוכל, מפני שתהה על פשר ההבעה שראה בעיניה – די מוזר בעיניו, שכן אחרי הכול, היא לא באמת מעניינת אותו. ללא ספק, כלל לא היתה הטיפוס שלו.

הוא סגר את התפריט בחבטה והגיש לה אותו. "כן, אלך על ההמלצה שלך ואקח פנה ארביאטה."

"לשתות?" היא הגישה לו את תפריט היינות.

"מים, תודה, אני צריך לשמור על ראש עסקים צלול היום."

"בסדר גמור." היא החלה להסתובב, אך הוא עיכב אותה שוב. "דרך אגב, הבוס שלך נמצא כאן היום?" שאל בעצלתיים.

"הבוס שלי?" היא הביטה בו ופניה הרצינו.

"אתה מביט בה."

ההפתעה שהסתמנה על תווי פניו היפים שעשעה אותה.

"את ויקטוריה הארט?"

"אמת ויציב. יש משהו שרצית לומר לי?"

"לא, לא בדיוק." לרגע קצר עיניו נאחזו בשלה. מסיבה כלשהי ציפה שהיא תצביע על האישה שעמדה כעת ליד דלפק הקבלה. "את צעירה יותר מכפי שציפיתי."

"באמת?" היא הביטה בו במבט מבולבל. "אני בת עשרים ושלוש. סליחה... אבל למה זה חשוב לך?"

"סתם סקרנות." הטלפון הנייד שלו התחיל לצלצל והוא שלף אותו כדי לענות. "תודה על ההמלצה." הוא שלח בה חיוך קצר והסב את תשומת ליבו לשיחתו.

היא הבינה שהוא פוטר אותה והיתה שמחה ביותר להימלט על נפשה, אלא שלפני שהספיקה לזוז שמעה אותו אומר, "כן, אנטוניו קאבלי מדבר."

אנטוניו קאבלי. היא עמדה קפואה על מקומה. האם זהו האנטוניו קאבלי שקנה את המלון שלידה? היא לא נהגה להתעניין בדפי הרכילות ואף לא הזדמן לה לראות טלביזיה לעתים תכופות מדי כך שלא היתה מזהה אותו גם לו התנגשה בו חזיתית. אבל עתה כשחשבה על כך, למעשה זכרה ששמעה שהמולטי מיליונר ההוא גבר מושך ביותר ומבוקש מאוד אצל המין הנשי.

ומכיוון שעדיין לא עשתה כל סימן של תזוזה, הוא כיסה את פיית הטלפון והרים אליה מבט, "תודה רבה, אבל אם אפשר אבקש למהר עם הארוחה ככל האפשר." קולו נשמע קר וחותך.

"כן... כן, בודאי." היא אספה את עצמה בכוח ומיהרה למטבח לבצע את ההזמנה.

הוקל לה מאוד באווירה החמימה והשוקקת של המטבח.

"הכול כבר מוכן לפגישה עם הבנק, ויקטוריה?" שאל השף הראשי, ברני, בעודו מניח עבור המלצרית שתי צלחות מהבילות על הדלפק.

"כן, כל הניירת מסודרת."

הוא הנהן. "בשנים האחרונות את מנהלת כאן עסק משגשג מאוד. הם לא יוכלו לטעון שאת לא יודעת מה את עושה."

"לא, את זה לא יוכלו לומר." ויקטוריה חייכה. כשברני התחיל לעבוד אצלה לפני כשנה וחצי, תחילה התייחס אליה במין בוז חשדני. ואז יום אחד, כמה עובדים לא הגיעו לעבודה, והיא הפשילה את שרווליה ועבדה לצידו. מאז אותו יום, הסתדרו מצוין. ועצם העובדה שהוא אומר לה שהיא יודעת מה היא עושה, היתה ללא ספק מחמאה רצינית מהשף הרגזן שלה.

"אני בטוח שיהיה בסדר," אמר בעליזות.

דבריו גרמו למתח שגאה בה כל היום להתחדד. היא לא רצתה לומר לברני שהיא כלל לא אופטימית כמותו. אשתו כרגע ילדה תינוק והוא זקוק לעבודה – וכך גם יתר העובדים. לא שלבנק יהיה אכפת כהוא זה. וכן גם לא יעניין אותם שהיא אם חד הורית לילד בן שנתיים ושהיא תהיה למעשה, ממש חסרת כל אם העסק יקרוס. בשביל הבנק היא בסך הכול מספר על הנייר.

ברני צודק, העסק שלה משגשג יפה, ובמשך השנים הבנק כבר קיבל הרבה יותר מליטרת הבשר שלו בעמלות וברביות. אך הדבר היחיד שמעניין אותם כרגע הוא שהרווחים שלה נמוכים ושההוצאות עלו במידה ניכרת הודות לבעל הבית החדש שלה – לנסייר. ועל כן, היתה לה תחושה נוראה שהביקור שלה בבנק היום לא עומד להיות מלבב. ובהתחשב במצב הכלכלה כרגע, הסיכויים שיאריכו לה את האשראי היו קלושים.

ומכאן שהברירות שעמדו בפניה היו, או למכור ללנסייר, או לפשוט את הרגל.

רק המחשבה גרמה לה בחילה. היא מעדיפה למכור למפלצת אוכלת בשר, מאשר לחברה שבמזיד מנסה לסחוט אותה. אך אם הבנק יסרב לה, הצעת לנסייר תהיה האלטרנטיבה היחידה.

אבוד לגמרי.

היא קרבה שוב לדלת המטבח והציצה מבעד לאשנב העגול לעבר שולחנו של אנטוניו קאבלי.

הוא יכול להיות המושיע שלה.

היא תכננה תוכנית עסקית שלמה סביב העובדה שמלון קאבלי עומד להיפתח בצמוד אליה. העובדה הפשוטה היתה שהשטח שלה יהווה מעבר אידיאלי אל המלון. היו לה לקוחות רבים מקהל העוברים ושבים ברחוב הראשי, והמלון שלו ניצב מאחוריה, מבודד בתוך הפארק. בשלושת החודשים האחרונים ניסתה ליצור קשר עם אנטוניו קאבלי כדי לומר לו זאת ולהעלות בפניו אי אילו רעיונות – רעיונות שאמורים היו לספק ללקוחותיו כניסה נוספת למלון, ובתמורה תוכל היא להמשיך ולנהל את העסק שלה מתחת למטרייתו. הם לא יאלצו אפילו לערוך שינויים משמעותיים; מאחורי המסעדה שלה כבר קיימת גינת פטיו קטנה שמחברת בין השניים. הם יוכלו פשוט לפתוח את הדלתות ולצעוד בעדן.

היא שלחה אי מייל גם לו וגם ליושב ראש החברה, לוק קאבלי, כמעט פעם בשבוע. אפילו שלחה גיליונות אלקטרוניים ותחזיות רווחיות. אך לשווא – הם לא ענו לאף אחת מהודעותיה.

ועתה, הנה הוא כאן, יושב במסעדה שלה ועומד לסעוד את ליבו.

אולי זו יד הגורל. או שייתכן אף שהוא כן קרא את הרעיונות שלה והם מצאו חן בעיניו. אחרי הכול, הוא באמת שאל על בעלת המסעדה – אפילו ידע את שמה.

"ברני, תקפיד במיוחד, בבקשה, עם ההזמנה של שולחן מספר שלושים ושלוש, בסדר?" מלמלה בפיזור דעת כשניגשה לקחת כד מי קרח. ברני הציץ בה בגבות מורמות.

"אני מקפיד על כל ההזמנות," רטן לעברה.

היא חייכה. "כן, אני יודעת – אלא שהארוחה הזו עלולה להסתבר כארוחת השנה."