מגרש החיים

1

שוורץ לא הבחין בנער במהלך המשחק. או ליתר דיוק, הוא הבחין רק במה שהבחין כל אחד אחר — שהוא השחקן הכי נמוך במגרש, קַשָר צנום בגדר חידוש, קל רגליים אך חלש עם המחבט. רק בתום המשחק, כשהנער חזר למעוין צרוב השמש כדי לקלוט עוד כמה כדורי קרקע, ראה שוורץ את החן היצוק בכל תנועה של הנרי.

זה היה יום ראשון השני באוגוסט, זמן קצר לפני שנתו השנייה של שוורץ בקולג' וֶסטיש שבוויסקונסין. הוא עשה את הקיץ בשיקגו, עיר הולדתו, ונבחרת הנוער שלו אך־זה הביסה חבורה של נערי חווה מדרום דקוטה בחצי הגמר של טורניר בן־בלי־שם. העשרות המעטות של אנשים ביציעים מחאו כפיים במתינות כשהושגה הפסילה האחרונה בסיבוב. שוורץ, שהתכווצויות חום החלישו אותו כל היום, הסיט הצידה את מסכת התופס והסתכן בכמה צעדים כושלים לעבר ספסל הקבוצה. ראשו הסתחרר, והוא נכנע וצנח לקרקע, מניח לגבו העצום הכאוב להתרפות על גדר הרשת. רשמית כבר ירד הערב, אבל השמש עדיין קפחה ברשעות. הוא שיחק כתופס בחמישה משחקים מאז יום שישי בערב, ונִצלה כמו חיפושית בתלבושת התופס השחורה שלו.

חבריו לקבוצה הטילו את כפפותיהם לתוך שוחת הספסל ופנו לעבר הקיוסק. משחק האליפות יתחיל בתוך חצי שעה. שוורץ שנא להיות החלש, זה שעומד להתעלף, אבל לא היה מנוס מזה. הוא דחף את עצמו חזק כל הקיץ — הרמת משקולות בכל בוקר, משמרות של עשר שעות בבית היציקה, בייסבול בכל ערב. ואז מזג האוויר השׂטני הזה. הוא היה צריך לדלג על הטורניר — אימון הפוטבול־אוניברסיטאות בווסטיש, מאמץ חשוב עשרת מונים, יתחיל מחר עם שחר, ריצות התאבדות במכנסיים קצרים ומגיני רגליים. הוא אמור לתפוס תנומה ברגע זה, לחוס על ברכיו, אך חבריו לקבוצה התחננו שיישאר איתם. ועכשיו הוא תקוע במגרש הממורטט הזה שבין מגרש גרוטאות לחנות פורנו על הכביש המהיר מחוץ לפֵּיאוֹריָה. לוּ היה לו שכל הוא היה פוסח על משחק האליפות, נוהג את חמש השעות צפונה אל הקמפוס, מאשפז את עצמו במרפאת הסטודנטים לעירוי וקצת שינה. המחשבה על וסטיש עודדה את רוחו. הוא עצם את עיניו וניסה לאזור כוח.

כשפקח את עיניו הוא ראה את הקשר של דרום דקוטה רץ בחזרה לתוך המגרש. כשחצה הנער את תלולית המגיש, הוא קילף מעליו את חולצת המדים והשליך אותה הצידה. הוא לבש גופייה לבנה, היה לו חזה קעור להדהים ושיזוף עז בזרועות ובצוואר בלבד. היקף זרועותיו היה רחב כאגודליו של שוורץ. הוא החליף את כובע המצחייה הירוק של קבוצת הנוער בכובע אדום דהוי של הסנט לואיס קרדינלס. תלתלים סבוכים בבלונד־אבק נשתלחו מתחתיו. הוא נראה בן ארבע־עשרה, חמש־עשרה לכל היותר, אם כי המינימום לטורניר היה שבע־עשרה.

במהלך המשחק סבר שוורץ שהנער נמוך מכדי לחבוט בכדור הגשה גבוה, ולכן סימן להגשה של כדורים מהירים אחד אחרי השני, למעלה ופנימה. לפני הכדור האחרון הוא אמר לנער מה צפוי לו והוסיף, "מאחר שלא תוכל לחבוט בו ממילא." הנער הניף והחטיא, חרק שיניים, פנה לעבור את הדרך הארוכה אל הספסל. בדיוק אז אמר שוורץ — בלחש־בלחש, כך שזה יישמע כבא מתוך גולגולתו של הנער עצמו — "רכיכה." הנער נעצר, כתפיו הצנומות נדרכו ככתפי חתול, אבל הוא לא הסתובב. אף אחד לא הסתובב אף פעם.

כשהגיע הנער אל האבק הרמוס שציין את מקום הקשר, הוא עצר, ניתר על בהונותיו וניער את גפיו כאילו עליו להשתחרר. הוא כירכר ועינטז, מנופף את זרועותיו, שורף אנרגיה שלא היתה אמורה להיות לו. בחום האכזרי הזה הוא השתתף במשחקים רבים ממש כמו שוורץ.

כעבור דקות אחדות עלה בנחת למגרש מאמן דרום דקוטה עם מחבט ביד אחת ודלי צבע של עשרים ליטר בשנייה. הוא הניח את הדלי לצד בסיס הבית וחבט לתומו באוויר עם המחבט. שחקן אחר מדרום דקוטה גרר את רגליו אל הבסיס הראשון, נושא דלי זהה ומפהק בזעף. המאמן טמן את ידו בדלי, שלף כדור והראה אותו לקשָר, שהינהן בראשו ונשמט לכפיפה, ידיו ממוקמות מעט מעל העפר.

הנער החליק לעבר כדור הקרקע הראשון, אסף אותו לתוך הכפפה בחינניות עצלה, סב על עקביו וזרק לבסיס הראשון. על אף תנועתו הלֵאה הכדור נראה כמתפוצץ מקצות אצבעותיו וצובר מהירות בחצייה אל המעוין. הוא נחבט בכיס הכפפה של מגן התחנה הראשונה בצליל של יריית רובה. המאמן חבט עוד אחד, חזק קצת יותר: אותו חן קליל, אותו נפץ ירייה. שוורץ הזדקף מעט, משתאה. מגן התחנה הראשונה תפס כל זריקה בגובה החזה, לא נזקק כלל להזזת הכפפה, והשליך את הכדורים לתוך דלי הפלסטיק שלמרגלותיו.

המאמן חבט כדורים חזק יותר והרחק יותר פנימה לתוך המגרש — לאמצע, עמוק בין עמדות המגינים. הנער הצליח ללכוד אותם. כמה פעמים היה שוורץ בטוח שהוא יצטרך להחליק או לזנק, או שאין שום סיכוי שיגיע אל הכדור, אבל הוא היה מוכן לקבל כל אחד מהם, ואפילו שבריר שנייה לפני שהגיע. לא נראה שהוא זז מהר יותר משהיה זז כל קשר הגון אחר, ובכל זאת הוא הגיע מיד, בתנועה מושלמת, כאילו ידע מראש לאן יפנה הכדור. או כאילו הזמן האט את הקצב למענו בלבד.

אחרי כל כדור הוא נשמט בחזרה לשפיפתו החתולית, כשקצות האצבעות של כפפתו הקטנה מגרדים את האדמה האפויה. הוא תפס כדור מתגלגל באיטיות בידיים חשופות וזרק אותו לבסיס הראשון תוך כדי ריצה. הוא זינק גבוה לחטוף כדור ישר ושטוח. זיעה ניגרה על לחייו כששיסף את האוויר הסמיך כמרק. גם בשיא המהירות פניו נראו חתומים, משועממים כמעט, כאלה של וירטואוז המתאמן בסולמות. הוא שקל שישים ושניים קילו, גג. לאן נדדו מחשבותיו של הילדון — אם היו לו מחשבות בכלל, מאחורי ההבעה החתומה הזאת — זאת לא ידע שוורץ לומר. הוא נזכר בשורה משיעור השירה של פרופסור אֶגלַנטַיין: "חסר הבעה, מביע את אלוהים."

ואז התרוקן הדלי של המאמן, והדלי של שחקן הבסיס הראשון התמלא, וכל שלושת הגברים יצאו מהמגרש בלי לומר מילה. שוורץ הרגיש נגזל. הוא רצה שההופעה תימשך. הוא רצה לגלגל את הסרט בחזרה ולראות אותו שוב בהילוך איטי. הוא הסתכל סביב לראות מי עוד צפה, רצה לפחות את התענוג שבהחלפת מבט עם עוד עֵד נפעם, אך איש לא שם לב לתופעה. קומץ האוהדים שלא יצאו לחפש בירה בהו באדישות במסכי הטלפונים הניידים שלהם. חבריו המפסידנים לקבוצה של הנער היו כבר במגרש החניה.

עוד רבע שעה למשחק. שוורץ, עדיין סחרחר, הקים את עצמו על רגליו. הוא יזדקק לשני בקבוקים גדולים של גֵייטוֹרֵייד כדי לצלוח את משחק הגמר, ואחר כך לקפה ולקופסה של טבק הרחה לח לנסיעת החצות הארוכה. אך תחילה הוא פנה אל שוחת הספסל הרחוקה, שהנער ארז בה את חפציו. הוא תיכנן בדרך מה יאמר לו. כל חייו כמה שוורץ לרכוש איזשהו כישרון עילאי יחיד, איזשהו ברק ייחודי שהעולם יסכים להכיר בו כגאוני. כעת כשראה מקרוב כישרון מסוג זה, אסור לו להניח לו לחמוק מידיו.