מגרש השדים

אחד המשפטים המצוטטים ביותר מהסרט "סיפור מרובע ברונקס" גורס כי "אין דבר עצוב יותר מכישרון מבוזבז". מאז 1993, ישלף המשפט הנ"ל מפעם לפעם כדי לתאר שלל כישרונות מבוזבזים בעולם הספורט. לא פעם, אותם אנשים שהעלו את אותו כישרון לגדולה יהיו הראשונים לרסק אותו מטה, בלי לעצור לרגע ולהבין שלמעשה, יש דבר אחד עצוב יותר מכישרון מבוזבז - וזה לא עצם בזבוז הכישרון, אלא הנסיבות בהן הוא התבזבז.

באוקטובר 2012 התחלתי לכתוב באתר וואלה סדרת כתבות העוסקת בצדדים המעט פחות מדוברים של הספורט המקצועני - מחלות נפש, התמכרויות, התאבדויות, פשיטות רגל, שנאת נשים, הונאות - צדדים שמוטב לדחוף הצידה לטובת הנוצץ, הזוהר, זה שמצטלם היטב. לאט לאט, התגבש לו פאזל שהוכיח שלעתים התרופה של אחד היא המחלה של האחר - שעבור חלק מבני האדם, הצלחה ספורטיבית והפרסום שמגיע איתה יכולים לרפא את הפצעים, ולאחרים, הם רק גורמים לדימום עמוק יותר.

תודה לחמי אוזן, עורך וואלה ספורט, ודוד רוזנטל, סגנו לשעבר, על חופש יצירתי נדיר לאורך השנים. בתקשורת שצועדת בביטחון מלא אל עבר אייטמים דקיקים וחלולים וסרטונים קצרים יותר מהפרסומות שקדמו להם, זכיתי למנדט מלא לעשות ולכתוב כרצוני - גם אם זה אומר שהתוצאה הסופית תהיה 2,500 מילה על גולש גלים עם חיבה לקוקאין או מפתחת גוף שלא מסוגלת לשמוע דבר.

תודה להגר, חברתי האהובה, שעיצבה בו בזמן גם את הספר הזה וגם אותי, ולפחות במקרה הראשון עשתה עבודה מצוינת.

תודה לכל האנשים שקראו את הספר וחלקים ממנו לאורך הדרך וסיפקו ביקורות ועצות חשובות. תודה לכל אלה שקוראים אותו כעת, ומימנו את הוצאתו.