פרק ראשון
עיצוב החיים
לפני כמה שנים הבן שלי שאל אותי: "תגיד, אבא, איזה מין דוקטור אתה?" ילדים, כמו הרבה מבוגרים, לא ממש מבינים את ההבדל בין רופא ובין דוקטור לפילוסופיה, שעיקר עבודתו באקדמיה. בשביל הבן שלי, דוקטור הוא מישהו שלובש חלוק, עושה בדיקות מעצבנות ומכאיבות ונותן תרופות. עם זאת, שאלות של ילדים מסוגלות לחדור את המעמקים של הנחות היסוד שלנו ולפרק אותן.
עניתי לו: "אני מנסה לרפא רעיונות חולים".
אני נאמן למחשבה הזאת עד היום; תפקידה של הפילוסופיה ושל החשיבה הפילוסופית הוא לנסות לאתר ולרפא רעיונות, מחשבות, תיאוריות ומושגים חולים או מקולקלים. זהו תהליך שאף פעם לא נגמר.
הרעיונות והמושגים שיש לנו הם התשתית לחיים האנושיים. ויש לנו רעיונות ותפיסות כמעט על כל נושא אפשרי. הם המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את חיינו, מקבלים החלטות ומתכננים את תוכנית החיים הגדולה שלנו. יש לנו רעיונות קטנים ויש לנו רעיונות גדולים. יש לנו רעיונות על צדק, על מוסר, על חברות, על אהבה, על כסף, על ידידות, על מיניות, על נשים וגברים, על אושר ועל אמנות.
כוחם של הרעיונות בתנועת החיים הוא עצום. בני אדם אינם יצורים של אינסטינקטים או כוחות, אלא של רעיונות, תפיסות, מושגים ותיאוריות. אמנם, יש לנו גנטיקה ויש לנו פסיכולוגיה, יש לנו חסמים ויש לנו היסטוריה אישית, ויש בנו גם תשוקות בלתי מודעות - אך כל אלה אינם שקולים לעוצמת הרעיונות שיש בנו.
רבים הם החולמים שלא מצליחים לממש את חלומם. אפשר לספר הרבה על הכשלים המונעים זאת, אבל לפעמים הבעיה היא בחלום עצמו. ברעיון שמגולם בתוכו - או שהוא לא ברור או שהוא לא באמת משמעותי. הדבר נכון לא רק לאדם הפרטי, אלא למין האנושי כולו. ההיסטוריה האנושית, למרות הכישלונות הגדולים שלה, היא ניסיון בלתי פוסק לתקן את הרעיונות שמעצבים את החברה ואת האדם. התרבות האנושית היא מלחמת רעיונות אחת גדולה ויצירתית. כפי שנראה בהמשך, זה עתיד להיות חלק מהותי ומרכזי ממשחק המשמעות. אלא שלא תמיד אנחנו משחקים אותו ולא תמיד יש לנו את התכונות הנדרשות כדי לשחק אותו.
פרידריך ניטשה כינה את בני האדם "החיה הבלתי גמורה". אכן אין לנו תוכנית הפעלה ברורה וקבועה מראש. אנחנו יוצרים בעצמנו את תוכניות ההפעלה שלנו, כי אנחנו חייבים לתת מענה לשאלות שהחיים שואלים אותנו. אלא שלפעמים התוכניות הללו פגומות.
הבעיה היא שחלק גדול מהרעיונות שנמצאים בבסיס תוכנית החיים הם עמומים, לא מבוססים, לעתים מטופשים ואפילו מסוכנים. אלא שאנחנו לא יודעים זאת; הרעיונות נמצאים כל כך עמוק, שאנחנו לא תמיד מסוגלים להבחין בהם.
אם החיים הם מסע ארוך, הרעיונות הם תוכנת הניווט שלהם, אלא שלפעמים התוכנה עצמה עלולה להיות מקולקלת, ואז אנחנו לא מבינים מדוע אנחנו לא מגיעים לשום מקום, ומדוע אנחנו מובילים את עצמנו לאומללות, אף שלכאורה אנחנו עושים הכול כראוי.
יש אנשים שמחפשים ללא סוף - הבעיה אינה בחיפוש עצמו, אלא במחפשים. הבעיה היא בתוכנת הניווט שלהם ובשפת תכנות שלמה שאיננה מעודכנת ואיננה מתאימה למסע החיים ולמה שמתחולל בתוכם.
למעשה, כמעט תמיד יש לנו איזשהו עיקרון סמוי שבשמו החלטנו את הכרעות היסוד של חיינו. זה יכול להיות נאמנות למשפחה או לדת, זה עלול להיות פחד מחוסר יציבות, בדידות ועוני, וזאת יכולה להיות השאיפה לאושר. הרעיון מנווט אותנו להכריע עם מי להתחתן (אם להתחתן), הוא נמצא באופק ההכרעה של קביעת קריירה, של קביעת מקום מגורים, של הולדה ושל חינוך. בדרך כלל אין מדובר ברעיון בודד, אלא במערכת מושגים שלמה שיש בה קשרים מסועפים ומגוונים.
יכולה להיות לנו, למשל, תפיסה סמויה על מהות האהבה. אנחנו יכולים לחשוב שללא אותו רגע מיסטי ופלאי של התאהבות מסחררת לא יכולה להיות זוגיות ראויה, ואז אנחנו יכולים לחכות חיים שלמים לרגע שלא יבוא.
יכול להיות לנו רעיון סמוי שמיניות היא דבר בהמי ובזוי, ותמיד תרחף מעלינו עננה של אשמה. יכולה להיות לנו תפיסה סמויה שכסף הוא דבר מלוכלך, ותמיד נתבייש להגיד, לדרוש, להתווכח, ורגע אחרי נצטער. והרגע הזה יכול להיות קריטי עבורנו. אדם בוחר לעצמו מקצוע ומקדיש שנים ללמידה, והנה הוא חש ניכור הולך וגובר, כי אין זה מה שרצה, והוא עדיין חושב שהדבר יופיע עוד רגע, שאולי עוד לא עשה את הדבר הנכון, אבל למעשה הבעיה היא בדימוי שמתרוצץ אצלו בתודעה, זה שפעם הוביל אותו לקבל את ההחלטה בכניסה לשערי האוניברסיטה. הדימוי מתבסס על רעיון. כך גם לגבי נישואים וכך גם לגבי ילדים - הפער בין הדימוי למציאות יכול להוביל לקריסה.
בפועל, הרעיונות והשפה שמשקפת אותם אינם רק מערכת מופשטת ומנותקת, אלא מתורגמת לפעולות הקטנות ביותר של חיינו. היא קובעת את שפת החיים. תפיסת האהבה שלנו אינה מסתיימת בהכרעה רגעית עם מי להתחתן והיכן, אלא מתורגמת ופועלת בכל רגע ורגע מחיי הזוגיות. לפעמים מתרוצצות בתודעתנו אמונות סתמיות שאין להן ביטוי מעשי, ואנחנו מדברים אותן כי אנחנו רגילים, או כי מצפים מאיתנו לומר אותן, אבל אנחנו לא באמת מאמינים בהן. ניתן לראות זאת לרוב גם בחזונות ארגוניים - הם מתחילים ונגמרים בשלט יפה בחדר הישיבות.
לעומת זאת, האמונות, התפיסות והדעות הממשיות שלנו באות לידי ביטוי בדקדוק של היום־יום. לא פעם ישנם פערים רבים בין הצהרות אהבה לחיי האהבה. שפת אהבה אינה הצהרות בימי הולדת, אלא שפה שמתורגמת לחיי היום־יום; מהקפה של הבוקר, דרך המחוות הקטנות, טון הדיבור, השגרה המשותפת ומימוש החלומות המשותפים.
כך גם לגבי שפת ניהול או שפה פדגוגית. מה שקובע אינן אמירות סתמיות, אלא הרעיונות המגולמים בחיי המעשה. העולם, על רבדיו השונים, שואל אותנו בכל רגע שאלות, ואנחנו עונים לו באמצעות שפת המושגים שיש לנו. היא קובעת את מרכיבי חיינו הקטנים - והיא קובעת גם את הזהות.
בפועל, מרבית הרעיונות שיש לנו בתודעה ומעצבים אותה מגיעים ממגוון רחב של מקורות חיצוניים: הורים, בית הספר, ספרים, סרטים (הוליווד היא מחנך מרכזי מאוד. מרבית הרעיונות על זוגיות ואהבה מגיעים משם), פרסומות, שירים, עיתונות, אנשי דת ומנהלים. לרעיונות יש תכונה של התפשטות והדבקה. הם עוברים מאדם לאדם במהירות עצומה וכמעט ללא יכולת שיפוט, סינון ובחירה. חִשבו, למשל, על המקרים שבהם אנחנו מזמזמים שיר ששמענו ללא מודעות, וגורמים לאדם אחר להתחיל לזמזם אותו, וכך הלאה.
פעמים רבות אנחנו מקבלים אותם כנתון וברור מאליו בארגון או בתרבות שאנחנו שייכים אליה. הם מתגלמים לתוך מערכת של נורמות, ערכים ותפיסות שנמצאות ברוח המקום שאליו אנחנו שייכים. אנחנו סופגים אותם דרך השפה הארגונית ודרך הדקדוק היום־יומי של חיי הארגון בלי להבחין בכך. הבעיה היא שאנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים לבחון את הרעיונות שלנו ואת ההשפעה שלהם על חיינו. כך אפשר בקלות לפספס את החיים. אפשר בקלות לחיות חיים של מישהו אחר, ולחלום חלומות של מישהו אחר. זה אחד המניעים המרכזיים העומדים בבסיס הרעיון והדרישה לבחינת החיים (the examined life) - רעיון המלווה את הפילוסופיה מאז סוקרטס ועד ימינו, שנהפך עם הזמן לכלל מעשי עליון בפילוסופיה ובתרבות המערבית. עקרון יסוד המעודד אנשים לחיות את חייהם באופן מחשבתי ורפלקטיבי, ומעודד מערכות חברתיות ופוליטיות לבחון את אמונות היסוד שלהן, והוא אחד הכוחות החשובים שעיצבו את ההיסטוריה ואת ציר חייהם של רבים.
הצורך בבחינת החיים נכון לחיים הפרטיים של כל אחד, אבל פעמים רבות יש לכך השלכה עצומה גם על אחרים, כמו למשל בענייני חינוך, ניהול ומנהיגות על גווניה השונים. בתחומים אלה ההשפעה על חייהם של אנשים ועל גורלם יכולה להיות דרמטית.
אם יש לי רעיון מעוות וטיפשי על מה שעומד בבסיס המוטיבציה של בני האדם, אני עלול להיכשל בחינוך ולגרום להתמוטטות הארגון שאני עומד בראשו. אנחנו יכולים לבנות מערכות חינוך, משפחות, יחסי חברות, חברה עסקית או ארגון על בסיס רעיון מעוות ומוטעה, ולא להבין מדוע, למרות כל הכוונות הטובות שלנו, הכול משתבש. עבור מנהיגי קהילות, הצורך לבחון את שפת הקהילה הוא מכריע.
בנקודה זו ניתן להבין מדוע לעתים עלולים להתחולל תהליכים שסופם כישלון, ובמקרים מסוימים אף אומללות. פעמים רבות אין מדובר ברוע או ברצון מכוון להזיק או לפגוע. אפשר לומר אפילו כי אין כמעט אנשים רעים במובן העמוק של המילה. בדרך כלל מדובר באנשים "טובים" במהותם, אבל מנוהלים בידי רעיונות רעים. זאת בדרך כלל הבעיה, וזה בדרך כלל הקושי ביצירת שינוי.
כך, למשל, אין כמעט הורים רעים, אין מורים רעים ואין מנהלים רעים. שינוי ממשי לא יצמח מהחלפת האנשים או משינוי אופיים, אלא משינוי הרעיונות ומהתרגום שלהם לחיי המעשה. השינוי תמיד יהיה מורכב וקשה. יש בו ערעור על הזהות, והוא עלול להיתקל בהתנגדות. לא לחינת ססמת הנאורות היא "הָעֵז לדעת". אך איזו תעוזה צריך בדיוק כדי ללמוד ולדעת? הרי אין הכוונה ללמוד מתמטיקה או פיזיקה, אין הכוונה ללמוד דקדוק - אלא ללמוד את חייך, ללמוד את חיי החברה וללמוד את הרעיונות שמעצבים אותך ואותם. הלימוד הזה פותח דלת לעולם חדש ולחיים חדשים, ולמקום שבו אתה עשוי להשתנות והחברה צריכה להשתנות. זה מקום שמתערערת בו היציבות. מקום שבו החיבוק החם של החברה והרעיונות יכול להתפורר. ולכך צריך תעוזה.
הרעיונות הם חלק מהותי מהזהות שלנו, וקשה מאוד לוותר עליהם. הם מרגישים לנו "טבעיים". למשל, מי שמהגר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, לא מתקשה להסתגל רק לקצב החיים ולשינוי טכנולוגי, אלא למערכת שלמה של רעיונות שמערערים על כל מה שנראָה כ"טבעי". עם זאת, לכולנו - שמרנים ופרוגרסיבים, מסורתיים ומודרנים - ישנם רעיונות ותפיסות שנראות לנו טבעיות לחלוטין, עד שכמעט נראה לנו מוזר ומשונה לערער עליהם. החל מהאופן והדרך שבהם אנו מגדלים את ילדינו ובונים את ביתנו, דרך האופן שבו אנו מלמדים, וכלה בנתיבי ניהול חיים קהילתיים. הדרך לקהילת משמעות כרוכה בניצחון על רעיונות שמסרבים לפנות את הדרך ואשר עומדים כחומה בצורה מול החשש הטבעי משינוי.
■ ■ ■
הסופר הצרפתי, גי דה־מופסאן, כתב סיפור מטלטל וקורע לב בשם "המחרוזת". מסופר שם על זוג צעיר מן המעמד הבינוני־נמוך בסוף המאה ה־19 בצרפת. הם לא עניים מרודים. יש להם משרתת והם לא רעבים או חשים מצוקה יום־יומית, אבל לאישה יש חלומות על החיים הטובים; על עולם של זוהר ועל נשפים, היא מקנאה באריסטוקרטיה ובדימוי הנוצץ שלה. מה שמוסיף לצערה זאת העובדה שהיא ניחנה ביופי רב, והיא תמיד חשה שרק נסיבות החיים מונעות ממנה להופיע במלוא הדרה בבית יפה ובבגדים יפים. בעלה, פקיד זוטר במשרד החינוך, לא יכול לספק לה את החיים האלה. לכן היא חיה בייאוש שקט ובהשלמה עם התסכול.
יום אחד בעלה מגיע הביתה ומספר לה שהצליח לארגן כרטיסים לנשף השנתי של שר החינוך. זה נשף יוקרתי שיש בו את כל הזוהר שהיא חולמת עליו. אבל לפתע היא נעטפת בעצב. הסיבה הזאת יכולה להישמע מוכרת לנו - אין לה מה ללבוש. בעלה, שלא רוצה לצער אותה, לוקח את הכסף שחסך לרובה ציד ונותן לה כדי לתפור לעצמה שמלה. היא אכן הולכת, תופרת שמלה, עושה ציפורניים ותסרוקת. אבל משהו חסר - אין לה תכשיט יפה - היא מרגישה עירומה.
הבעל מציע לה ללכת לחברה טובה מימי בית הספר, עשירה ובעלת הרבה תכשיטים, והיא אכן הולכת. החברה הטובה שמחה לעזור לה, ואומרת לה לבחור איזה תכשיט שהיא רוצה מתוך האוסף המפואר שלה.
היא מסתכלת, ופתאום רואה מחרוזת יהלומים מופלאה. היא עונדת לרגע, וזה פשוט מושלם. היא אומרת בקול חלש שהמחרוזת יפה, אבל היא בטח יקרה וזה לא לעניין. אבל החברה אומרת לה שזה בסדר, שתיקח ותהנה ותחזיר למחרת.
היא הולכת לנשף וחווה את הערב המופלא בחייה. היא מרגישה "חיה". אין לנו הרבה רגעים כאלה במהלך חיינו. רגעים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו חיים באמת. היא רוקדת, צוחקת, מפלרטטת, מחוזרת. בסוף הערב, עדיין מרוגשת, היא ובעלה עושים את דרכם חזרה הביתה בכרכרה.
כשהם מגיעים, היא מגלה לחרדתה שאיבדה את המחרוזת. זהו רגע איום ונורא שמבטל בשנייה אחת את החוויה המופלאה. שניהם מיד רצים חזרה, מחפשים, שואלים, אבל אין זכר. המחרוזת נעלמה.
חובות צריך להחזיר. היא ובעלה הולכים ומחפשים אצל הצורפים בפריז תחליף ראוי. לבסוף הם מוצאים משהו דומה שעולה הון תועפות. למרות הקושי העצום, אין ברירה; הם לוקחים הלוואות, משעבדים את חייהם, קונים את המחרוזת ומחזירים אותה לחברה שקצת מתפלאת על העיכוב.
נוכח הנסיבות המשתנות, חייהם באמת הופכים קשים ומרים; הם עוברים לדירה קטנה בעליית גג, ומפטרים את המשרתת. האישה נאלצת להתחיל לעסוק בעבודות הבית, ובעלה מוצא עבודה נוספת בערבים.
חולפות עשר שנים. יום אחד היא מטיילת ברחוב ופתאום היא פוגשת את אותה חברה ישנה שהשאילה לה את המחרוזת. החברה המומה מן השינוי שחל בה - היא הזדקנה במהירות וכל גופה נחרב בגלל העבודה היום־יומית הקשה.
בו במקום היא מחליטה להתוודות, מספרת לה את כל מה שקרה בעקבות אותו נשף ואובדן המחרוזת. החברה מביטה בה, נסערת, סופקת כפיים ואומרת לה - אוי ואבוי, המחרוזת הזאת היתה מזויפת.
הסוף הזה מטלטל אותנו, הוא גורם לנו לתחושה קשה של מפח נפש. אנחנו סובלים יחד עם הדמות הטרגית את הפספוס, את הטעות, את אובדן הזמן ואובדן החלומות. הדבר היקר ביותר הוא הזמן שאבד ולא ניתן להשיב אותו, וזה מה שמטלטל אותנו.
זה גם החשש הגדול ביותר של חיינו. אולי גם אנחנו טועים? אולי אנחנו חיים עכשיו מחרוזת מזויפת ולא יודעים זאת, ובקרוב נגלה שכל חיינו היו החמצה אחת גדולה?
זאת הסיבה שאני מבקש לבחון את הרעיונות. לעצור רגע, להצטייד במעט אומץ ולבדוק אותם. אולי נצליח להקטין במעט את הסיכוי שיום אחד נגלה שבנינו חיים שלמים על בסיס מחרוזת מזויפת. עדיף שלא נגלה מאוחר מדי שמנענו את הזכות למשמעות מעצמנו ומכל מי שיקר לנו.
הדרישה והצורך לבחינת הרעיונות המרכיבים את חיינו היא מתמדת ונכונה לאוסף עצום של רעיונות שמרכיבים אותם. לעתים הטעות או התיקון יהיו של רעיון מינורי יחסית, אם כי יכולה להיות לו השפעה מעשית רבה - כגון הרעיון המוטעה שכסף הוא דבר גס ודרישה לתשלום עשויה להיתפס כחמדנות - אולם כאן התכלית היא שינוי של רעיונות, או שפות עיצוב, רחבי היקף שמשפיעים או מעצבים את תודעת היסוד שמלווה את חיינו. כזאת היא, למשל, שפת הצרכים.
שפת הצרכים וכשליה
אחת משפות המושגים הדומיננטיות בחיינו היא שפת הצרכים. אביה מולידה של השפה הזאת הוא אברהם מאסלו (Maslow). פירמידת הצרכים שלו נלמדת ברציפות עשרות שנים בבתי ספר לחינוך ולמנהיגות, ונתפסת כאמת צרופה.
היא עיצבה דורות רבים של מורים, מחנכים, הורים, מנהלים ומלומדים. לתיאוריה יש כוח משיכה רב, והיא נתפסת באופן אינטואיטיבי. הטענה של מאסלו היא שמימוש עצמי אפשרי רק לאחר שהתממשה שורה של תנאים, שבהם מענה לצורכי קיום בסיסיים. מכאן נובע השימוש בדימוי של פירמידה. אנו זקוקים לבסיס כדי להגיע לקודקוד שהוא המימוש העצמי. נראה הגיוני שלפני שאנחנו מדברים על מימוש עצמי או משמעות, כדאי לדבר על צרכים פיזיולוגיים וביטחון.
אלא ששפת הצרכים של מאסלו מבוססת על רעיון מוטעה. למזלי, המחנכים שפגשתי בחיי הכירו בטעות. הם ידעו להתגבר על אחת מבעיות היסוד של שפת המשמעות: הדימוי הבעייתי והמוטעה שלה כפריווילגיה וכמותרות.
גדלתי בשכונה שניתן לכנות אותה שכונת עוני ופשע. אנחנו נוטים לחבר בין השניים (עוני ופשע), אם כי החיבור הזה אינו הכרחי. פעמים רבות הוא תוצר של תפיסה מעוותת שרוצה לחבר ביניהם, תפיסה שמניחה כי ברגע שישנו חוסר מסוים בצורכי האדם, הנטייה הטבעית שלו תהיה להשיג את הצרכים האלה יהא המחיר אשר יהא. במקרים מסוימים זה יהיה פשע. פריצות, גניבות, סמים ואלימות הם כולם מנגנונים שמאפשרים לכאורה את ההישרדות ומימוש צורכי החיים הבסיסיים שנמנעים מן העני בשל עוניו.
קו המחשבה הזה מוביל למערכת שלמה של חוסר ציפיות; הילד העני הוא ילד שיש קודם לדאוג לצרכיו. לימודי רוח, או לימודים בכלל, וענייני רוח נתפסים כפריווילגיה עבורו. נסיבות החיים שלו הם כאלה שכמעט אף פעם אין לו "פניוּת" אמיתית ללמידה או לעניינים שחורגים מהצורך באוכל, בבגדים או בהישרדות.
הוא נמצא עמוק בתחתית סולם הצרכים. וכך, הוא עשוי לזכות בהכלה בלתי פוסקת - איך אפשר לדבר איתו על מתמטיקה ועל אפלטון כשהוא לא אכל ארוחת צהריים ראויה?
למזלי הרב, היו בחיי אנשים שסלדו מקו המחשבה הזה. הם לא חשבו שקושי כלכלי הוא נימוק מספיק לחוסר פניוּת ללמידה או להגות. היתה זאת בראש ובראשונה אימא שלי, והיו אלה גם מספר מורים נפלאים בבית הספר. הם חשבו בדיוק את ההפך. דווקא כיוון שבעולם שמחוץ למרחב הלימודי יש קושי, המרחב של הכיתה ושל בית הספר יעניק מרחב של צמיחה ומשמעות, שבסופו של דבר יעניק כוח קיומי עצום להתמודדות עם שאר מרחבי החיים.
הם הבינו ששפת הצרכים וכל ההגיונות של פירמידת הצרכים הוא מוטעה. למעשה, הפירמידה היא הפוכה. בנוסף, הם הבינו שמשמעות אינה פריווילגיה של אדם שחש ריקנות מקרית בגיל המעבר, אלא צורך קיומי שמתחיל מגיל לידה והוא המנוע האמיתי להתמודדות. במקום לחשוב כל הזמן על הבסיס של פירמידת הצרכים שלי, עלי להפוך אותה. ושוב מהדהדת הטענה של ניטשה: אם יש לי איזשהו "למה" אוכל לשאת כל"איך".
כאמור, לא פעם התוצאה של שפת הצרכים היא הדומיננטיות של הוויתור הכרוך במונח "פניוּת". הילד לא פנוי ללמידה, ההורה לא פנוי לילדיו, העובד לא פנוי לענייני העבודה, והחברים לא פנויים אחד לשני. שפת הצרכים היא שפה בולעת־כול. היא מושכת אותנו אל הקיים והמחליש, ולא אל האפשרי והמחזק, והיא תמיד מולידה צורך חדש.
אנחנו מרבים לדבר דרך מושג הצורך: "אני צריך מכונית", "אני צריך חופשה", "אני צריך טלפון חדש". ריבוי השימוש בצמד המילים "אני צריך" מעוות את שיפוט המציאות, את סדר העדיפויות, וגורר ויתור עצמי. וברגע שמנהיגות נכנעת לשפת הצרכים ולעולם הצרכים, היא לא נחה לרגע. היא עסוקה כל העת במימוש הצרכים שנולדים ללא הפסק. פעם המזגן לא עובד, פעם המורה היתה לא נחמדה, פעם אחרת ירד גשם ופעם אחרת נפרדתי מבת הזוג. מי שיש לו תודעת צרכים, כל חייו יתפוס את העולם דרך צרכים. אלא שמנהיגות, תהא מסורה ככל שתהא, לא מסוגלת לפתור אפילו עשירית מבעיות הקיום של אלה הנתונים תחת אחריותה. להפך, ההווה הרגעי, או מה שמכונה "כיבוי שריפות", יתיש אותה באִטיות. הכלי העיקרי שיש בידיה הוא המשמעות. הוא יעניק את העוצמה הנדרשת להתמודדות עם שורה של תקלות ושבירה של צרכים. במקום הכלה אין־סופית, יש צורך ביצירת מרחב טרנספורמציה ושינוי. עוד ידובר בכך בהרחבה בהמשך.
זהו למעשה הבסיס והאינטואיציה שמשכו אותי לדימוי של "משחק" ולרעיון של משחק משמעות. המשחק יוצר טרנספורמציה ומרחב של משמעות שמשכיחה ומעלימה את דומיננטיות שפת הצרכים. גם תובנה זו קשורה לילדותי ולמגרש הכדורגל (דימוי חשוב שעוד נשוב אליו בשל עוצמתו הקיומית), שאליו היינו חוזרים שוב ושוב, בלי להתחשב ברעב או בפגעי מזג האוויר, בלי לחשוב על נעליים קרועות או על כישלון במשחק הקודם. מרחב המשמעות והסיכוי למשמעות גברו על הצרכים ועל שפת הצרכים.
לפעמים אני מביט על ילדים היום. לחלקם יש את הנעליים הטובות ביותר, את המגרש היפה ביותר, הם אוכלים את האוכל המזין ביותר, וחבריהם מדברים אליהם בצורה הנעימה ביותר, ובסוף הם לא משחקים. לא רק כדורגל, אלא משחקי משמעות רבים אחרים, ביניהם המשחק הלימודי.
ולעובדה זאת יש גם משמעויות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת. שפת הצרכים מנוגדת לעולם הרעיונות. אנחנו מביטים על העולם ועל קונפליקטים חברתיים ופוליטיים דרך עולם הצרכים, וחושבים שהם המקור לכל בעיה. מספיק שנדאג לכלכלה טובה ולאיכות חיים גבוהה, וכל הקונפליקטים ייפתרו. אלא שזאת מחשבה מוטעית ומסוכנת; מה שמניע בני אדם הם רעיונות, והם אלה שמעצבים את זהותם. יש אפילו ממד של זלזול ופגיעה בכבוד האחר כאשר אנו רואים אותו כאוסף של צרכים. דיון אמיתי ופתרון אמיתי מתחוללים במרחב של רעיונות והבנה הדדית של מרכזיות הקדוּשה והערך אצל האחר. זה המקום שבו האדם חורג מתנאי חייו, המקום שמעניק לו את הכוח הקיומי, המקום שבו הוא חי ומת למען רעיונותיו.
חשוב לומר כי לעתים איננו בהכרח חייבים משמעות כדי להחזיק בכוח הקיומי שנובע ממנה. כדי לשאת קושי או מחסור - את ה"איך" - מספיקה לנו התקווה למשמעות. זאת המעטפת שעלינו ליצור. קהילה לא חייבת לפתור את כל תנאי החיים של חבריה, אלא בעיקר את התנאים המאפשרים את הסיכוי למשמעות. ילד שהולך לשחק כדורגל לא בהכרח יזכה במשמעות, מספיק לו הסיכוי. מחובתו של המנהיג לדאוג שיהיה סיכוי הוגן. זה אחד ההגיונות שעומד בבסיס יצירתה של קהילת משמעות ואימוץ שפת המשמעות כשפת העיצוב שלה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.