מהרס עצמי לערך עצמי

פרק 1 שני מוחות שאינם עובדים יחד

רובנו חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב. אנחנו תקועים בהרגלים הרעים, ורק מעטים מאיתנו מבינים מדוע. דחיינות, חוסר החלטיות, חוסר ארגון, עישון, עבודת יתר, הרגלי שינה גרועים, חוסר התחשבות, קניות מתוך דיכאון, התמכרות לאינטרנט, ועוד ועוד — כל קשת התופעות עד להתמכרויות לסמים ולחבלה עצמית. אנחנו יודעים, בדרך כלל, מה אנו מעוללים לעצמנו וממשיכים להבטיח לתקן את דרכינו. ובאמת, אנחנו מנסים, אפילו לעתים קרובות, אבל מההרגלים הללו קשה מאוד להיפטר. כל ניסיון שמסתיים בכישלון מגביר את תחושת חוסר האונים ואת הביקורת שלנו כלפי עצמנו. הרגלים כאלה, המונעים מיצר של הרס עצמי הם המקור העיקרי לעוגמת נפש מיותרת בחיינו.

אפשר למצוא את ההרגלים הללו בכל תחומי החיים — מאי-שימוש בחוט דנטלי ועד להתאבדות, מהתקפי זלילה ועד לפסיביות, ממעשים שנעשו בכוונה תחילה ועד למעשים שנעשו בגלל אי-מודעות. דומה שהרגלים רעים, כמו דחיינות, אכילת יתר, או הימנעות מספורט אינם אלא מאפיינים של המין האנושי. אם לא מרחיקים לכת אין בהם נזק גדול, אבל הם עלולים לעורר בנו רגשות אשם ולנגוס בתחושת הערך העצמי שלנו. תחושות האשם יכולות להועיל אם הן מניעות אותנו לשנות את דרכינו, אבל לעתים קרובות מדי זה לא נעשה, ואז אנו נושאים על גבנו משא מיותר. הרגלים רעים אחרים עלולים להשפיע על עבודתנו ועל חיי החברה שלנו — הצטנעות יתר, חוסר אסרטיביות, דחיינות, היתקעות במשרה גרועה או במערכת יחסים לא מתאימה. יכול להיות שאתם נוהגים לעשות דברים שפוגעים בכם ישירות — שתייה מוגזמת, סמים, חיתוך עצמי, הסתכנות יתר, הסתבכות בתגרות, פיתוח הפרעת אכילה. מן הסתם, פעמים רבות ניסיתם להפסיק משום שחשבתם שיהיה לכם קל מאוד לעשות זאת. אתם יודעים היטב מה צריכה להיות הבחירה הנכונה, אך אתם ממשיכים לקבל את ההחלטה הלא נכונה. מדוע לכל הרוחות אינכם מסוגלים להפסיק?

וכאילו לא די לנו בידיעה שאיננו מסוגלים לעשות את הדבר הנכון, כשברור לגמרי מה הוא הדבר הנכון, יש גם הרגלים רבים של הרס עצמי שאפילו איננו מודעים להם — נהיגה מסוכנת, חוסר התחשבות, חוסר הקשבה, הזנחת הבריאות. חלק ניכר מהתנהגויות ההרס העצמי הללו בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו. כשאני מטפל בזוגות, עולה בי לא אחת תחושה של אימה, כיוון שאני יכול לראות כיצד אחד מהם מתכונן לומר בדיוק את המילים שיגרמו להתלקחות אצל האחר. אין מדובר במילים של כעס. הכוונה היא דווקא להביע הבנה, אבל המילים הנבחרות חושפות חוסר הבנה בסיסי. ההתלקחות נובעת מן התגובה החוזרת ונשנית של בן או בת הזוג המביעה את אותו חוסר הבנה. כמו בני הזוג חסרי המזל, גם אנחנו משחקים לא פעם לפי תסריטים לא מודעים, תסריטים שמובילים אותנו להגיד או לעשות בדיוק את הדבר הלא נכון. איננו מסוגלים להבין היכן טעינו.

קבוצות אחרות של אנשים בעלי נטייה לא מודעת להרס עצמי הם אנשים הנוטלים תרופות מרשם שלא לצורך, אנשים שלא מתחשבים באחרים, אנשים שיש להם נטייה להקרבה עצמית, אנשים התקועים במערכות יחסים גרועות ואנשים שפשוט לא מצליחים ללמוד איך לנהל את כספם. ויש גם מקרים שבהם אנחנו מזהים בעיה, אך איננו מבינים איך תרמנו להתפתחותה. אנחנו יודעים רק שאין לנו חברים קרובים, או שאנחנו תמיד מסתבכים בצרות בעבודה.

אף שיכולות להיות לכך סיבות נוספות, רוב מעשי ההרס העצמי שלנו נובעים מכך שיש לנו שני מוחות שאינם מצליחים לתקשר ביניהם בצורה טובה. הם נותנים לנו עצות סותרות, בדרך כלל בלי שנהיה מודעים להן, ולעתים קרובות אנחנו בוחרים בלי לחשוב. במילים פשוטות, נדמה שיש לנו "עצמי" חושב, מודע ושקול, ו"עצמי" אוטומטי שעושה את רוב הפעולות בחיים שלנו בלי שנשים לב בכלל. ה"עצמי" המודע יכול בהחלט לטעות, אבל דווקא ה"עצמי" האוטומטי בדרך כלל מסבך אותנו בצרות. מי שמכוון את ה"עצמי" האוטומטי הם מניעים ודעות קדומות שאפילו איננו מודעים להם, מסגרות ההתייחסות הייחודיות שלנו שלא תמיד מתואמות עם המציאות, ההרגלים המקובעים שמשפיעים עלינו לעשות דברים בצורה מסוימת והרגשות שאנו מנסים להכחיש. ה"עצמי" האוטומטי מנהל את רוב ההתנהגויות שלנו, בעיקר את הפעולות הספונטניות. ה"עצמי" המודע שולט כשאנחנו משקיעים זמן כדי לחשוב על הבחירות שלנו, אבל הוא יכול להתמקד רק בדבר אחד בזמן נתון. לפי שעה, אנחנו ממשיכים לקבל החלטות רבות נוספות, לטוב ולרע. ה"עצמי" האוטומטי מניע אותנו לבלוע את הצ'יפס בזמן שה"עצמי" המודע מוסח. תפקידו של המוח המודע הוא לבחון את העובדות ולתקן את תגובותינו האוטומטיות כשהן מובילות אותנו לתוצאות עגומות. אבל האמת היא שהשליטה שלו על פעולותינו מועטה מכפי שהיינו רוצים להאמין.

כשאנחנו רוצים להתגבר על התנהגויות של הרס עצמי ולשלוט בעצמנו בצורה יעילה יותר, איננו צריכים לחזק את ה"עצמי" המודע — אף שהשיטה הזו עשויה לעזור לעתים — אלא דווקא לאמן את ה"עצמי" האוטומטי שיעשה את הדברים אחרת, כמו למשל לקבל החלטות נבונות יותר באופן לא מודע, להתעלם מהסחות דעת, לעמוד בפני פיתויים, לראות את עצמנו ואת העולם בצורה בהירה יותר ולעצור את התגובות הרפלקסיביות שלנו לפני שהן מכשילות אותנו. בינתיים, ה"עצמי" המודע צריך לעזור לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, לעזור לנו להתמודד עם הצדדים שהיינו מעדיפים להסתיר, להרחיב את הידיעות שלנו על העולם וללמד אותנו לחוש חמלה כלפי עצמנו בדיוק כשאנו מתרגלים שליטה עצמית.

כך, בדרך כלל, בזמן שעושים משהו שמתחרטים עליו, ה"עצמי" האוטומטי בפעולה ואף אחד מחלקי המוח האחרים לא שוקל את ההשלכות. לעתים, ה"עצמי" האוטומטי מונע מהרצון להגן על מרכיב נפשי מסוים שנותר בתת-מודע. לעתים הוא פשוט קצת טיפש, או עצלן, או מוסח. אבל כפי הנראה, זה אינו בלתי אפשרי לזהות את המניעים, את ההנחות ואת ההרגלים הבלתי מודעים שלנו בעת שהם נכנסים לפעולה. לשם כך נדרשת מודעות עצמית, לתרגל כמה מהמיומנויות שלא הצלחנו לרכוש באופן טבעי. בכך עוסק רוב רובו של הספר. אולי זה ייראה לכם מוגזם בעידן של פתרונות בזק, בעידן שבו תרופות אמורות לרפא אותנו מיד, ושחברות ביטוח מממנות רק שמונה שבועות של טיפול פסיכולוגי, אבל אם אי-פעם נאבקתם בהתנהגויות של הרס עצמי, מעט או הרבה (ובינינו, למי מאיתנו זה לא קרה?), אתם יודעים שאין פתרונות בזק. נדמה שאנחנו נגררים כל הזמן לאחור, להרגלים הרעים והמוכרים שלנו, כאילו נתפסנו בקרן גרירה. אם כן, הישארו עמי ונדון יחד בדרכים להגיע ללב לבה של ההתנהגות ההרסנית שלכם; יחד נלמד לשלוט בכוחות החבויים שמביאים אותנו לכאורה לעשות דברים שאיננו רוצים לעשותם. לפעמים ניאלץ להכיר באמיתות קשות על עצמנו, אבל בעת שנעשה כן נוכל לפתוח את עצמנו לחיים מוצלחים, יצירתיים ומאושרים הרבה יותר.

אם כן, הבריחה מדפוסי התנהגות של הרס עצמי היא אתגר גדול. אבל למדע יש גם חדשות גדולות, חדשות שהן סיבה לאופטימיות: רעיון המוח הגמיש (המשתנה), ההבנה שהמוחות שלנו משתנים וצומחים הלכה למעשה כתגובה לניסיונות בחיים שלנו. תאי מוח חדשים נוצרים כל הזמן. בכל פעם שאנו לומדים דברים חדשים רשתות תקשורת חדשות ממשיכות לגדול בין התאים. מדעני מוח יודעים שלהרגלים הרעים שלנו יש נוכחות פיזית של ממש במבנה המוח; אלה מעגלי ברֵרת המחדל שלנו שנכנסים לפעולה כשעומד בפנינו פיתוי. דיכאון שורף קולטנים של אושר, חרדה מפתחת רגישות-על. אבל עתה אנחנו גם יודעים שאפשר לחווט מחדש את המוח, כך שיתפתחו מסלולי פעולה בריאים יותר. מדענים רואים זאת בפעולה באמצעות ציוד מתקדם לצילום המוח. אנשים שמתענים במחשבות טורדניות יכולים לראות את השינויים החלים במוחם בעת שהם לומדים לשלוט בתהליכי החשיבה שלהם. ההרגלים הבריאים נעשים קלים יותר, קולטני האושר מתרבים והחרדה מאבדת את כוח האחיזה שלה. אמנם צריך להתמיד וצריך להתאמן, אבל זה אפשרי ובר-השגה. אנשים מאמינים שאין להם כוח רצון, אבל כוח רצון אינו תכונה מולדת כמו עיניים כחולות. כוח רצון הוא מיומנות כמו טניס או הקלדה. צריך לאמן את המערכת העצבית בדיוק כפי שמאמנים את השרירים ואת הרפלקסים. תצטרכו לקחת את עצמכם למכון כושר של הנפש — אבל דעו לכם, בכל פעם שאתם מתאמנים על התנהגות חלופית, היא תהיה קלה יותר בפעם הבאה.

 

השאלה מדוע אנחנו עושים דברים שפוגעים בנו היא אחת התעלומות הגדולות ביותר של נפש האדם. לכאורה יש כאן סתירה. רוב הפעולות שלנו מונעות מדברים שמספקים לנו הנאה, גאווה, אהבה, תחושת שליטה. זהו עקרון ההנאה, והוא מסביר הרבה מההתנהגויות האנושיות. מדוע, אם כן, לעתים אנחנו עושים דברים בידיעה ברורה שהם יפריעו לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים? בעבר אמרו שזה השטן, החטא הקדמון, קללה, כישוף, שד או כוח רשע אחר שפעיל בחיינו. בתקופה המודרנית, בלי האמונות הללו, איש לא יכול להסביר זאת. פרויד נאלץ להמציא את אינסטינקט המוות (Thanatos), כוח קדמון בתוכנו שמניע אותנו להכחדה. רעיון זה ננטש זה מכבר מחוסר ראיות. הרעיון של יונג — שלכל אחד מאיתנו צל המכיל את החלקים בעצמנו שאנחנו מעדיפים להכחיש את קיומם אף שהם בכל זאת משפיעים על הבחירות שלנו — מתברר כיצירתי יותר. כמובן, יש דברים המסבים לנו הנאה בטווח הקצר על חשבון כאב בטווח הארוך: אכילת יתר, הימורים, שתייה. ולמרות זאת, ההיגיון הבריא אומר שלאחר כמה התנסויות כואבות מן הסוג הזה, סביר להניח שיהיה לנו קל יותר ללמוד לשנות את הרגלינו. אבל אז אנו נתקלים בסחף התחתי — המנגנון, שבשל היתקלות במשהו קטן, לכאורה, מסוגל להחזיר אותנו בעוצמה לנקודת ההתחלה, גם אחרי שנים של הצלחה ושליטה על התנהגויות ההרס עצמי. לא אטען שיש לי תשובה לתעלומת ההתנהגות המובילה להרס עצמי, אבל גיליתי, שלעתים קרובות ניתן להסביר אותה באמצעות תסריטים אחדים שאנו נוטים לחזור עליהם במוחנו שוב ושוב.

התסריטים הללו עוסקים במידה מסוימת במניעים החבויים שמפתים אותנו. תסריטים אחדים, ברגע שהתחילו, יסחפו אותנו כל הדרך עד הסוף המר — קצת כמו מחזה טרגי שאנו צופים בו באימה ורואים כיצד הוא מתפתח לסוף הבלתי נמנע. המחשבות, המניעים והרגשות העומדים בבסיס דפוסי ההתנהגות הללו אינם זמינים לנו בדרך כלל — ולכן לא מודעים — מלבד ברגעים של חיטוט מעמיק בנפש, או בזמן טיפול. אף-על-פי-כן, הם לא חבויים עד כדי כך שהקורא הממוצע לא יצליח לזהות את דפוסי ההתנהגות שלו ברגע שיקרא על אודותיהם.

ייתכן שאיננו מודעים לדפוסים הללו, אף-על-פי שחברינו הטובים והאנשים הקרובים לנו יכולים לעתים לראות אותם בפעולה משום שהמרחק מקנה להם אובייקטיביות. מוסכמות חברתיות מונעות מהם להעיר לנו על כך, וממילא יש להניח שלא היינו מקשיבים להם. בטיפול פסיכולוגי, הדפוסים הללו עולים רק לאחר בחינה מדוקדקת של מנגנוני הצער שלנו. עם זאת, ייתכן שמתוך הקריאה בספר הזה נוכל לזהות היטב את הדפוסים שלנו בפעולה. כשנזהה אותם, עלינו לזכור שכל תסריט מייצג סיכוי ללמוד משהו חבוי על עצמנו. כדי להבין מדוע המרד פרץ במקום הלא נכון, ניאלץ ללמוד מה תפקיד הרגשות בחיינו, ומדוע אנחנו רוצים לפעמים להתעלם מהדברים שהם מספרים לנו. כדי להתגבר על הפחד מהצלחה ניאלץ ללמוד מיומנויות של מיינדפולנס (mindfulness), מיומנויות שיביאו לנו תועלת גם בתחומים אחרים בחיינו. התגברות על דפוסי ההרס העצמי תדרוש מאיתנו הרחבה ניכרת בהבנה שלנו את עצמנו. לא פשוט לעשות זאת; אחרי הכול, אם הדפוסים האלה פוגעים בנו כל-כך, כנראה קיימים כוחות רבי-עוצמה הדוחפים אותנו להרס עצמי, ואם זה היה קל, היינו נוטשים אותם מזמן.

חוץ מזה, רובנו רוצים רק להפסיק את הדפוסים ההרסניים ביותר, ובקשר לכל השאר, אנחנו די מרוצים, תודה רבה ששאלתם. באופן טבעי, אנחנו פוחדים משינויים גדולים ורוצים שיעזרו לנו רק עם ההרגל הרע הקטן-קטנטן הזה. אנחנו נוטים לראות את הסימפטומים כמשהו זר לנו, משהו שניתן להסירו אילו רק מצאנו את הכדור הנכון או את המנתח הנכון. יש לנו התנגדות עצומה להבין שההרגלים האלה מושרשים בנו עמוק מאוד — אבל זאת עובדה. הם מוטמעים באופיינו. לעתים קרובות הם מייצגים קונפליקט עמוק ומורכב. לעתים הם חושפים דעות קדומות, הנחות ורגשות שאנחנו מעדיפים לא להודות בקיומם. והחשוב מכול, בעת שפיתחנו את ההרגלים ההרסניים שלנו, אופיינו השתנה כדי להכיל אותם: למדנו להסתמך על שכנוע עצמי (רציונליזציה), אנו משקרים לעצמנו בנוגע להשלכות של מעשינו ולנזק שאנחנו גורמים לעצמנו ולאחרים. במילים פשוטות, אין שום דרך לשים קץ להרגל רע (חוץ מעישון, שהוא כנראה סתם התמכרות טהורה) בלי להתייצב פנים אל פנים מול המשמעות שהרגל זה הטמיע בנו. אם אי-פעם למדתם משהו שדורש תרגול — הקלדה, משחק וידיאו, נהיגה, תוכלו להשתמש באותה שיטה כדי ללמוד להכיר את עצמכם ולהתגבר על התנהגויות לא רצויות שמסבות לכם נזק.

 

להלן תסריטי ההרס העצמי:

השפעה של אמונות והנחות תת-הכרתיות מוטעות, או מוטעות בהקשר מסוים פחדים לא מודעים — פחד מהצלחה, מעצמאות, מאהבה פסיביות, חוסר סמכותיות, סירוב להבין שיש לנו כוח לשנות מרד נגד סמכות שנאה עצמית לא מודעת דחף להמר, לקרוא תיגר על הגבולות ולראות עד כמה ניתן למתוח אותם רצון עז שמישהו יעצור אותנו מתוך דאגה לשלומנו אמונה שהכללים הרגילים לא חלים עלינו תחושה שעשינו את הטוב ביותר, ושאין שום היגיון להמשיך ולנסות התמכרות.

 

כל תסריט יכול להוביל לדפוסי התנהגות הרסניים, החל בדפוסי התנהגות קלים, כמו דחיינות וחוסר ארגון וכלה בחמורים, כמו פגיעה עצמית או התמכרות לחומרים כימיים. מניסיוני, חומרת התוצאות אינה משפיעה כמעט על הקושי בשבירת הדפוס.

ולהוסיף על הבלבול, דפוסי ההתנהגות של הרס עצמי אולי דומים אצלנו, בני האדם, אבל נראה שלכל אחד מאיתנו תסריט אחר שמוביל אליהם. אותה התנהגות — סיבות אחרות. אני נוטה לדחיינות כי אני שונא שאומרים לי מה לעשות, ואילו חברי נוטה לדחיינות, אולי משום שבתוך תוכו הוא שונא את עצמו וחושב שהוא אינו ראוי להצלחה. השכנה שלי דחיינית, אולי משום שהיא פוחדת מהאופן שבו ההצלחה עלולה לשנות את חייה, ואילו בן זוגה משוכנע שהוא מוכשר עד כדי כך שהוא יכול לעשות הכול ברגע האחרון. דפוסי התנהגות דומים אינם מעידים דווקא על מניעים ותגמולים זהים.

אם אנחנו רוצים לשלוט בהרגלים ההרסניים שלנו, חשוב שנבין את המנגנון שהוביל להשתעבדות שלנו אליהם. אבל ההבנה בלבד איננה מספיקה. יהיה עלינו ללמוד מיומנויות חדשות ולאמץ הרגלים יעילים יותר שיעזרו לנו לשנות את דרכנו. את המיומנויות הללו — מיינדפולנס, שליטה עצמית, התמודדות עם חרדות, שחרור מתחושות אשם ועוד — אתאר בפירוט בפרקים הבאים, לרבות תרגיל בסופו של כל פרק. יהיה עלינו לתרגל את המיומנויות הללו שוב ושוב, עד שהם יהיו לנו טבע שני. התרגילים אינם קשים, אבל נזדקק לסבלנות רבה ולנחישות להתמיד באימון. עם הזמן יהיה לנו קל יותר, כי התגמול יהיה מידי.

אף-על-פי-כן, עדיין נרגיש את הזרמים התחתיים, וגם איתם נצטרך להתמודד. הסחף התחתי הוא המושג שאשתמש בו כדי לתאר את הכוח המסתורי שמחבל במאמצים הכנים ביותר שלנו, בדיוק כשאנחנו עומדים לפני הניצחון. האמת המרה היא שרוב מאמצינו לשנות את עצמנו, אפילו לשינוי שינחיל לנו הצלחה מרשימה, ייכשלו בתוך שנתיים וישלחו אותנו בדיוק לנקודה שממנה התחלנו. משהו ממשיך לשאוב אותנו פנימה בחזרה. הצלחנו בדיאטה והשלנו עשרים קילוגרמים ממשקלנו — ואז מגיע שבוע קשה וגורלנו נגזר. בתוך כמה חודשים אנו מעלים את כל הקילוגרמים בחזרה, את כל מה שכה עמלנו להשיל. בכך ביססנו הוכחה לאמונה שאנו חסרי תקנה. אי אפשר להתגבר על הזרמים התחתיים הללו רק בעזרת המהלכים שאנו מכירים כבר. עלינו לשנות כמה מהנחות היסוד שלנו על עצמנו וגם כמה הרגלים רעים שעדיין איננו מבינים שהם חלק מהבעיה.

אם כן, לא קל להתגבר על הרגלים רעים, בעיקר הרגלים שמלווים אותנו שנים. אבל הבה נבחן כמה מהחידושים שהמדע העדכני הביא לנו, שעשויים להקל מאוד על הקושי.

בתוך נבכי המוח

מדעני מוח הראו שאם נתרגל הרגלים טובים המוחות שלנו יצמחו וישתנו בהתאם, וההסתגלות אל ההרגלים הטובים תהיה קלה יותר. כשאנחנו עושים דבר מסוים בתדירות גבוהה ומתוך התכוונות, תאי העצב שלנו מצמיחים חיבורים חדשים, בין, נאמר, מרכז עצבי א' (ללכת לחדר הכושר) למרכז עצבי ב' (להישאר בחדר הכושר עד תום האימון). עצבים א' וב' מפתחים ביניהם קשר חזק יותר ומגדילים את מספר נקודות הקבלה והשליחה של אותות חשמליים. כך נהפכת פעילות הספורט במכון להרגל שיש לו נוכחות פיזיקלית במוח. נוירונים (תאי עצב) שיורים יחד, נשזרים יחד. אנחנו שוכחים את הכאבים, את המיחושים ואת הסחות הדעת שלנו ועושים זאת. בכל פעם שאנו מצליחים, קל לנו יותר לחזור על כך.

לפני כמה שנים נערך במכללה ניסוי שבו מדענים לימדו קבוצה של סטודנטים לבצע להטוטים עם כדורים. הם בחנו את המוחות שלהם בזמן הלמידה באמצעות מכשור חדיש. כעבור שלושה חודשים של תרגול יומיומי נראתה במוחות הסטודנטים צמיחה ברורה של חומר אפור. לאחר מכן, התבקשו הסטודנטים לא להתאמן שלושה חודשים, כל הצמיחה נעלמה. מה היה מתרחש במוחנו אילו היינו מסוגלים להימנע מההתנהגויות ההרסניות שלנו החוזרות ונשנות — בחשיבה, ברגש, במעשים שלנו — במשך שלושה חודשים? שלושה חודשים ארוכים ועקביים הם זמן ממושך — הרבה יותר זמן מאשר נרצה לחכות שהשינוי יתבסס בחיינו. לא די לנו להשיל קילוגרמים רבים ממשקל גופנו, אנו גם מצפים שאחרי שלושה חודשים לא נהיה רעבים כל הזמן. כשאנחנו מפסיקים להמר, או לשתות, אנחנו מצפים שאחרי שלושה חודשים לא נתפתה עוד. ייתכן שהציפייה הזו פשוט אינה מציאותית — אחרי הכול, איש מאתנו לא חושב שהוא יכול להפוך ללהטוטן מקצועי לאחר שלושה חודשים בלבד. עלינו לאפשר לעצמנו מרווח רחב יותר של זמן ותרגול כדי שמאמצנו יישאו פרי, שהרי יכול להיות שהזרמים התחתיים משיאים אותנו לחשוב שניצחנו, בעוד המאבק עדיין בעיצומו.

למעשה, יש ראיות שהמוח משתנה באורח פלא הרבה יותר מהר מכפי שהוכיח מחקר הלהטוטנים. אָלוֶוארוֹ פָּסקאל לֶאון, חוקר מאוניברסיטת הרווארד, ביקש ממתנדבים להתאמן שעתיים ביום, חמישה ימים, על תרגיל פסנתר פשוט ביד אחת. לאחר מכן הוא בחן את הפעילות המוחית שלהם. הוא מצא שבתוך חמישה ימים בלבד, גדל במוחם האזור השולט באצבעות הללו והתעשר במידה ניכרת. לאחר מכן הוא חילק את הנגנים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה המשיכה להתאמן עוד ארבעה שבועות, והשנייה הפסיקה להתאמן. בקרב החברים בקבוצה שהפסיקה להתאמן נעלמו אותם שינויים במפת המוח. הממצא המרשים ביותר במחקר הזה התגלה דווקא אצל חברי הקבוצה השלישית שהתאמנה בתרגילי הנגינה במחשבה בלבד (בלי להזיז את היד). לאחר חמישה ימים נצפו במוחות חברי הקבוצה שינויים כמעט זהים לאלו שחלו במוחות הנגנים שהמשיכו להתאמן. אם כן, יש לנו ראיות שהמוח מתחיל להשתנות כמעט מיד עם תחילת התרגול, בין שהתרגול מתרחש באמת ובין שהוא מתרחש רק בדמיון. אבל השינויים הללו ייעלמו אם נפסיק להתאמן. העובדה שתרגילים מחשבתיים משפיעים על המוח כמעט כמו תרגילים אמיתיים היא ראיה טובה לכך ששיחות ההעצמה שלכם עם עצמכם, תרגולי המיינדפולנס, השליטה החשיבתית וכוח הרצון — כולן טכניקות שנדון בהן — יביאו כולם להשפעה הרצויה.

התגלית שהוכיחה ששינויים פיזיים במוח מתרחשים כתגובה לחוויות שאנו עוברים בחיים היא הכותרת הגדולה ביותר בחדשות הפסיכולוגיה זה עשורים רבים. מדעני מוח יודעים עתה שלכל ההרגלים שלנו יש נוכחות פיזית במבנה המוח. הזרעים המוקדמים נזרעו בילדות ובתקופת ההתבגרות. כשאנו מתמידים בהרגלינו הרעים, הם נחרטים במוחנו כמו נתיבי תעבורה ראשיים — הדרכים היחידות שנכיר כדי להגיע מכאן לשם, ממתח לרגיעה — ומונעים מאיתנו להכיר דרכים בריאות ומהירות מהם להשיג את הדברים שאנו זקוקים להם. כך יהיה בכל פעם שנחוש במתח, נשתה משקה אלכוהולי, נאכל חטיף, נתחיל לריב, או ניכנס לדיכאון, והכול בלי שנבין שזו ההחלטה שלנו. ההרגלים הרעים שלנו פועלים בתת-מודע; זה אחד הכוחות המניעים את הזרמים התחתיים. ההרגלים הרעים חרוטים במוחנו, ולכן קשה כל-כך להתגבר עליהם. הם לא נעלמים כשאנו מתרגלים תבניות התנהגות טובות יותר, הם פשוט נעשים חסרי שימוש — כלומר, קל מאוד לעורר אותם. איננו משמידים את פסי הרכבת הישנים בזמן שאנחנו בונים חדשים במקומם. אנחנו פשוט משאירים אותם להחליד ולטבוע בתוך העשבייה שמסביב.

לדוגמה: נניח ששנים רבות לא הקפדנו על אוכל בריא. אנחנו מתחילים בדיאטה ומקווים להשיל חמישה קילוגרמים בשבועיים. כשאיננו מצליחים, אנחנו מתייאשים ונכנעים. אבל הרי אין לצפות שנלמד לנגן בגיטרה אחרי שבועיים של תרגול, או שנדבר בשפה זרה, או שנקליד כמו קלדן מקצועי. ובכל זאת, כיוון שאנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי להשתנות, וכיוון שנדמה לנו שזה ממש פשוט, אנחנו מצפים לתקן הרגלים רעים של חיים שלמים בכמה שבועות. כפי שאומרים באלכוהוליסטים אנונימיים: זה פשוט, אבל לא קל. קשה מאוד לשרש הרגלים. כל חזרה שלנו על הרגל רע מעלה את הסיכויים שנחזור עליו בעתיד. אבל כל מעשה של הרגל טוב מעלה את הסיכויים שנחזור עליו בעתיד. אפשר ללמוד כיצד לתכנת את המוח לבחור בדרך הנכונה ולתרגל את כוח הרצון כך שייעשה קל וטבעי יותר. תשומת לב ממוקדת ותרגול שתחזרו עליהם שוב ושוב ישנו את מערכת התגמול שלכם במוח ויביאו לכך שהרגלים רעים יאבדו את כוח המשיכה שלהם ויוחלפו בדפוסי התנהגות טובים ויעילים יותר שתבנו בעצמכם.

אחת המסקנות החשובות הנובעות מן התגליות הללו היא שלמידה לעולם לא נעשית לריק. אחרי יום קשה של תרגול התנהגות יעילה יותר (אכילה בריאה, ספורט, עמידה על שלנו) אפשר להתייאש בקלות. אנחנו עלולים להיכנע ולהרגיש שהמאמץ שלנו היה מיותר, אבל אין זה כך. כל יום של תרגול משאיר סימנים במוח. אחרי הנפילה, נוכל "לעלות שוב על הסוס" ולצפות שבקרוב הרכיבה תהיה קלה ומתגמלת מתמיד.

מכשירים חדשניים של הדמיית מוח הובילו לתגלית מהפכנית נוספת: תאי מוח מתרבים בלי הפסק גם אצל מבוגרים. עד לפני כמה שנים סברו מדעני המוח שמוחות של מבוגרים לא מגדלים תאים חדשים. למעשה, האמנו שמאז הילדות אנו רק מאבדים תאי מוח. עתה אנחנו יודעים שהמוח מייצר תאים חדשים כל הזמן. עמוק בתוך המוח קיימות מושבות של תאי גזע שמתחלקים כל העת. התאים הללו יכולים לנדוד החוצה ולהחליף כל תא בעל תפקיד במוח. אנחנו יודעים גם שלמידה מעוררת את חלוקת התאים הללו. הלמידה נעשית בשני מישורים — המודע והלא מודע — ואנחנו עושים זאת באמצעות פיתוח והעשרה של רשתות הקשרים בין תאי העצב. תרגול הידע החדש חותם את הקשרים בין התאים החדשים לתאים הקיימים. סגולות אופי שהנחנו שהן קבועות ואינן משתנות מגיל צעיר — כמו למשל אינטליגנציה, מוסריות, קואורדינציה — יכולות לצמוח, לנבול, להפוך למשהו מעוות, או למשהו חזק ויפהפה. הכול תלוי בהתנסויות שלנו בחיים.

כפי שמציינים אנשי אסכולת אֵיי-סי-טי (Acceptance and Commitment Therapy), רוב הבעיות שלנו מלוות אותנו זמן רב, אולי אפילו מגיל הילדות או ההתבגרות. לכן, השיטות הרגילות לפתרון בעיות, אילו הן היו מסוגלות לטפל ביעילות בהרס עצמי, היו אמורות כבר לעזור בשלב הזה. לפיכך, יש היגיון בטענה שעלינו לזנוח כמה מדרכי ההתמודדות שלנו בדפוסים ההרסניים — בעצם, אולי הן עצמן נעשו חלק מהבעיה.

בתוך נבכי הנפש

כמעט בלתי אפשרי להסביר הרס עצמי בלי להבין את עקרון ה"עצמי החצוי", את המניעים והרגשות שאנו מסתירים מעצמנו, את אותו החלק בנפש שלפעמים חותר תחת האינטרסים החיוניים שלנו. זה כמו להסביר את תנועת הפלנטות במערכת השמש שלנו תוך התעלמות מכוח המשיכה של השמש. ה"עצמי האוטומטי" וה"עצמי החושב" שלנו משפיעים זה על זה בעוצמה רבה, בדרך כלל מתחת לסף המודעות שלנו, והתוצאה עלולה להיות כרוכה בעוגמת נפש רבה ומיותרת.

ה"עצמי המודע" מצוי בעיקר במוח החדש (הנוירו-קורטקס). זהו החלק החושב והשוקל שהאבולוציה העניקה לבני האנוש, האיבר שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים. הוא מסתמך על הניסיון שלנו ומחליט בצורה מושכלת — כך אנו מקווים — מה טוב לנו וממה ראוי שנימנע. להבדיל מהתת-מודע, הוא פתוח הרבה יותר למידע חדש וגם גמיש יותר בתגובה שלו. בזכותו אנו יכולים להיות סבלנים, להרחיב את מבטנו ולתכנן את העתיד; איננו מוגבלים לתגובות אינסטינקטיביות לכל מה שקורה סביבנו. כשאנחנו חושבים על עצמנו, זה מתרחש בחלק הזה של מוחנו. אנחנו נהנים לחשוב שיש לנו שליטה על חיינו, שאנו חיים בצורה מחושבת, אבל למעשה ההחלטות והשיקולים שלנו מושפעים מאוד מהתת-מודע.

רעיון התת-מודע שפרויד הציג לפני יותר ממאה שנים היה מאותם רעיונות ששינו את העולם. כיום, לא ניתן להפריד את התת-מודע של פרויד מהחשיבה היומיומית שלנו. כשאנחנו שוכחים שם של אדם כלשהו, או מחמיצים פגישה, אנו תוהים אם זו מעידה פרוידיאנית. אנו יודעים שאנחנו נוהגים להכחיש או להדחיק עובדות וזיכרונות שאינם נעימים לנו. אנו יודעים שהחלומות הם מסרים מהתת-מודע. אנו יכולים לזהות מנגנוני הגנה אצל אחרים, אם כי איננו מצפים מהם להבין את כל קשת המניעים שלהם. אף שמרבית הטכניקות הפסיכואנליטיות של פרויד ניטשו עם השנים, רעיון התת-מודע שינה לתמיד את דרך ההבנה שלנו את עצמנו.

איור 1: מודל של המוח

ואולם, כיום אנחנו מאמינים שהתת-מודע גדול הרבה יותר מכפי שפרויד סבר מלכתחילה (ראו איור 1). הוא מכיל מנגנונים, כמו מיומנויות מוטוריות ותפיסה, שהתפתחו הרבה לפני שהתת-מודע התפתח. הוא מכיל דברים רבים שמעולם לא הודחקו אך נלמדו באופן לא מודע — דעה קדומה למשל, או חשיבה שלילית. הוא מכיל מרכיבים רבים של פסיכולוגיה חברתית — כיצד התפיסה שלנו מושפעת מהנחות, מהתדמית העצמית שלנו ומהסביבה שאנו חיים בה. "רוב הדברים המעניינים שקורים במוח האנושי — שיפוטים, רגשות, מניעים — מתרחשים מחוץ למודעות מסיבות של יעילות, ולא בגלל הדחקה". דניאל כהנמן, חתן פרס נובל שפיתח את הכלכלה ההתנהגותית, טוען שיש שתי מערכות חשיבה במוח: מערכת 1 ומערכת 2. את מערכת החשיבה שמחוץ למודעות הוא מכנה מערכת 1. הוא מתייחס אליה כאל מערכת עצלה משום שהיא פועלת מתוך הרגל ואיננה יצירתית (כהנמן, 2011). טימות'י וילסון, בספרו הנפלא Strangers to Ourselves (בתרגום חופשי זרים לעצמנו), עוסק במה שהוא מכנה תת-מודע מסתגל (וילסון, 2002), אני מעדיף לכנות אותו העצמי האוטומטי. אם נרצה, נוכל בעזרת ה"עצמי המודע" שלנו להתמקד ב"עצמי האוטומטי", אף שהדבר יקשה עלינו מאוד. תארו לכם שכדי לנסות ללכת תהיו חייבים לחשוב על תנועה של כל שריר. אנחנו תלויים ב"עצמי האוטומטי" בתשעים ותשעה אחוזים מכלל הדברים שאנו עושים ביום, ובדרך כלל, הוא אמין למדי. מצד שני, ה"עצמי המודע", או מערכת 2, כפי שכהנמן מכנה אותה, נכנסת לפעולה אוטומטית בכל פעם שאנו נתקלים בבעיה מורכבת או בדילמה מוסרית, או כשחשובה לנו דעתם של אחרים עלינו. ה"עצמי המודע" שלנו הוא שמזהה את הרגל ההרס העצמי. המוח החושב מבין שהסבל שלנו נובע מפעולות שעשינו בלי להפעיל שיקול דעת.

 

אם כן, התת-מודע הפרוידיאני נתפס עתה כחלק מה"עצמי האוטומטי" הרחב יותר, והוא חולש רק על מה שאנו מדחיקים בשל קונפליקטים רגשיים — במילים אחרות, רגשות שאינם מקובלים על ה"עצמי המודע" שלנו. ב"עצמי האוטומטי" יש חלק נוסף שאני מכנה העולם המשוער. בעולם המשוער נמצאות האמונות הבסיסיות ביותר שלנו, המודעות והלא מודעות, על האופן שבו מתנהל העולם, וכן העדשות שדרכן אנחנו רואים את העולם. אלה הנתונים שנולדנו איתם — הגזע שלנו, המעמד, המגדר, הלאומיות — והאופן שבו הם משפיעים על נקודת המבט שלנו ומעצבים אותה. בעולם המשוער יש הרבה מהדברים שספגנו באופן לא מודע מהורינו וממערכות היחסים שליוו אותנו בילדותנו, למשל, גישה ללימודים, פתרון בעיות, היכולות שלנו והציפיות שלנו מעצמנו, החמלה והתחרות, השליטה והחופש, הנדיבות והאנוכיות. איש מאיתנו אינו יכול באמת לראות את העולם בצורה אובייקטיבית לחלוטין, אף-על-פי שכולנו סבורים שאנחנו אובייקטיביים הרבה יותר מזולתנו. התפיסות הללו על העולם, שינקנו עם חלב אמנו עוד בעריסה, מעוותות ברמה מסוימת את הדרך שבה אנו חווים את המציאות, כך שהעולם המשוער של כל אדם ואדם הוא ייחודי לו, ויש המתאימים למציאות יותר מאחרים.

חוץ מהתת-מודע הפרוידיאני והעולם המשוער, נותרו עוד כמה דברים מהותיים מאוד בנוגע לעצמנו: סגנון הלמידה שלנו, רוב התכונות המרכיבות את האישיות שלנו, התגובות האוטומטיות שלנו למצבים מוכרים והמיומנויות שלמדנו שאיננו צרכים לחשוב עליהן, כמו הליכה ודיבור. ה"עצמי האוטומטי" — על כל מרכיביו — דומה למחשב מתוכנת היטב שמסוגל לבצע משימות רבות מאוד בו-בזמן, בהשקעת מאמץ קל בלבד, אבל אינו מסוגל להתמודד עם משהו זר ולא מוכר. לצורך זה נדרשת חשיבה מודעת. עם זאת, יש לנו נטייה חזקה להתאים דברים לא מוכרים להשערות המתוכנתות שלנו — מערכת 2 מעבירה את המושכות למערכת 1, וכך אנו מגיבים בהרגלים הישנים שלנו למצב החדש. הנחש בדשא נראה כמו צינור גינה, עד שהוא מתחיל לנוע. ה"עצמי האוטומטי" מסתמך על האינטואיציה ועל ניסיון העבר כדי למצוא מענה לבעיות. הוא המקור ל"תחושות הבטן", התחושות שאנו רוצים להאמין להן, אך לעולם לא נוכל לבטוח בהן לחלוטין.

יש המרחיקים לכת וטוענים שכל הפעולות שלנו נובעות מתהליכים לא מודעים, ושהחשיבה המסבירה את מעשינו נוצרת לאחר מעשה. אינני מוצא שימוש לרעיון הזה, אם כי נכון הדבר שהבחירות והפעולות שלנו מושפעות מתהליכים המתרחשים בתת-מודע הרבה יותר מכפי שנוח לנו להודות לעצמנו. האינטואיציה והקול הפנימי זוכים לעדנה אצל מדענים. ידע לא מודע עשוי לעתים להיות מדויק יותר מהמודע הרגשי והרציונלי המורכב שלנו. אנשים ימשיכו תמיד להיכנס למערכות יחסים ולהיפגע מאנשים אחרים, גם כשיהיו מודעים למן המפגש הראשון לתחושת הבטן שהזהירה אותם מפני סכנה אפשרית. אחת השיטות הנפוצות ביותר של הרס עצמי היא הניסיון להתחכם עם עצמנו בדרך זו. הבעיה היא שתחושות בטן עלולות לעתים להיות גם מוטעות לחלוטין. הן עלולות להגיד לנו למשל, לנהוג באלימות כלפי מישהו שמעליב אותנו, אבל אנחנו מסתמכים על המנגנון המודע שלנו כדי להתגבר עליהן.

אצל רובנו, ה"עצמי האוטומטי" נוקשה ואטום לקבל מידע חדש יותר מהרצוי לנו. השערות מוטעות בנוגע לעצמנו, לאחרים ולמציאות מובילות אותנו לקבל החלטות שיש להן — בלי שהתכוונו לכך — השלכות שפוגעות בנו. דוגמה פשוטה היא אמונה של מהמר שמספר מסוים (בקוביות או בהגרלות), שמזמן לא עלה בגורל, "חייב" כבר להופיע, ולכן כדאי להמר עליו. במציאות, כמובן, אין כל קשר בין הגרלות קודמות וסיבובים קודמים של הגלגל לבין זריקות וסיבובים שבאים בעקבותיהם. השערות מוטעות בתחומים רציניים יותר מובילות לדעות קדומות, לגזענות ולסקסיזם. עם זאת, ככל שאנחנו נעשים נוקשים יותר, כך קל יותר להשפיע עלינו — יותר משאנחנו רוצים. היזכרו בניסוי הידוע לשמצה של מילגרם, שבו אנשים הסכימו לתת מכות חשמל מכאיבות ואף קטלניות לחבריהם, רק משום שאדם בחלוק לבן הורה להם לעשות זאת.

ה"עצמי האוטומטי" מושפע גם ממניעים ומחשקים הנסתרים מעינה של המודעות. אחד החשובים שבהם הוא שימור הערך העצמי. אנו נוטים להניח שלבנו טהור, שלרוב אנחנו עושים את הדבר הנכון, ושאנחנו טובים יותר מהאדם הממוצע כמעט בכל היבט שניתן לדמיין. מובן שמבחינה סטטיסטית הדבר בלתי אפשרי וזו אך ורק אשליה מנחמת. יש לנו מיליוני הרגלים אחרים, קטנים ולא מודעים, שעוזרים לנו להישאר באזור הנוחות הזה, שעוזרים לנו להצדיק את עצמנו לעצמנו, שיכולים לתמוך בהתנהגות הרסנית שלנו כלפי עצמנו. אחד מהם הוא הזיכרון הסלקטיבי. כולנו נוטים לזכור את הפעמים שצדקנו ולשכוח את הפעמים שטעינו. כך קשה לנו ללמוד מהניסיון.

בסופו של דבר, נשארנו עדיין עם התת-מודע הפרוידיאני: המחסן הסודי של כל המחשבות המודחקות שלנו, האמיתות החבויות על עצמנו שאיננו רוצים להכיר בהן, מנגנוני ההגנה שאנחנו מפעילים, למשל, הכחשה, שעוזרים לנו לא לראות את המציאות הלא נוחה. זה החלק המכיל את כל המחשבות והרגשות שאיננו רוצים להיות מודעים להם. זהו התגלמות ה"צל" היונגיאני. בדרך זו יכולים הרגשות שאנחנו מדחיקים — הפחד, הכעס, האשמה, הבושה ואחרים — להשפיע באופן נרחב על ה"עצמי האוטומטי". ההדחקה הזו מעוותת את המבט שלנו על המציאות ומשפיעה על הרגשות שלנו ועל ההתנהגות שלנו בדרכים שאיננּו יכולים לשער. כשאיננו מתמודדים עם מציאות שעלולה בסופו של דבר להזיק לנו, אנחנו עושים פעולה של הרס עצמי. הבעיה היא, שפעולת ההדחקה כמעט אף פעם אינה מושלמת, ורגשות שאנו מנסים לתחוב פנימה זולגים החוצה ומשפיעים על מעשינו בלי שנתכוון. הגזמה בהפעלת מנגנוני ההגנה שלנו עושה אותנו שבריריים. אנו מפסיקים להרגיש ועוברים את החיים בהעמדת פנים. אנו מפתחים אישיות שמעכבת אותנו להשיג כמה מן הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו: אהבה, קבלה, הצלחה, תחושת משמעות. כתרפיסט פסיכודינמי אני מכיר את התת-מודע טוב למדי. אני רואה אותו בפעולה אצל המטופלים שלי ואצלי כל הזמן.

כשהרגשות שלנו שרויים בעימות, או כשהם אינם מקובלים עלינו, אנחנו משתמשים במנגנוני הגנה, כמו הכחשה ורציונליזציה, כדי להעביר אותם לחלק התת-הכרתי בתודעה שלנו. הגאווה שלנו אולי לא מאפשרת לנו להכיר ברגשות קנאה; המצפון שלנו אולי מדחיק משיכה מינית למישהו שאינו בן או בת הזוג שלנו; ואנו יודעים שכעס על דמויות בעלות סמכות עלול להיות מסוכן. התת-מודע הפרוידיאני מורכב מזיכרונות ומרגשות כמו אלה המתוארים כאן, שאינם זמינים לנו, אבל בכל זאת משפיעים עלינו בעוצמה. הזיכרונות והרגשות עולים בחלומות ובחלומות בהקיץ, בהתקפי חרדה ובמצבי דיכאון ולפעמים בהזיות של ממש, והם מובילים להתנהגות של הרס עצמי, משום שהרגשות המטרידים עדיין פועלים בתוכנו, גם כשאיננו מודעים להם.

ובכל זאת, לרגשות שלנו תפקיד מרכזי בכל חוויה. אנחנו מנסים לבקש אושר ורוצים להימנע מכאב. כעס, שמחה, כאב, משיכה מינית, צער, קנאה, שביעות רצון ועוד רגשות רבים אחרים מרושתים בתוכנו כתגובות למנה שהחיים הגישו לנו. אם מתבוננים בהם כך, הרי שהם מספקים מידע חיוני על העולם שבו אנו חיים. הם מספרים לנו על הערכים ועל האתיקה שלנו; אנחנו מרגישים ממש מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע. לאחר מכן, ה"עצמי המודע" מסביר לנו מדוע אנחנו מרגישים כך. כשאנחנו עומדים לנוכח בחירה ערכית, ראוי שניתן תשומת לב מיוחדת לתחושות שלנו, משום שאם נחשוב יותר מדי, מנגנוני ההגנה שלנו יזנקו מיד לפעולה. במקרה כזה אנחנו עלולים להגיע למסקנה שעדיף לעשות את הדבר הקל והנוח במקום לעשות את הדבר הנכון. הרגשות כשלעצמם נטולי ערכים לחלוטין. הם רפלקסים, כמו הפרשת רוק במצב של רעב, או הרחקת יד ממגהץ לוהט. העניין הוא, שאף-על-פי שיש לנו שליטה על אופן הבעת הרגשות, לימדו אותנו שיש רגשות מסוימים שאסור לנו אפילו להרגיש — משימה כמעט בלתי אפשרית.

הרגשות הם תגובות אינסטינקטיביות, כמו רכיבים קבועים ב"חומרה" של המוח שלנו, שמופעלים באמצעות גירויים. אלה אירועים כימיים במוח, תגובות שאנו חולקים עם החיות המפותחות יותר — שמחה, גאווה, צער, כעס, חשק, בושה, התלהבות, אשמה (אנחנו לפחות רואים בעלי חיים שמתנהגים כך, אף שאיננו יודעים מהי החוויה הפנימית שלהם). הרגשות שלנו עולים ב"עצמי האוטומטי". הם עשויים להגיע למודעות ועשויים גם לא להגיע אליה. וגם כשאנחנו לא מודעים להם, הם משפיעים על ההתנהגות שלנו. במעבדה הפסיכולוגית רואים כיצד אנשים שהתבקשו לחשוב על מבוגרים מתחילים ללכת לאט יותר אחרי הניסוי, אנשים אחרים שהתבקשו לחוות תכנים הטעונים בכעס מתנהגים בחוצפה יתרה לבוחנים, אחרים שהתבקשו לחשוב על כסף מפגינים אנוכיות רבה יותר מאחרים. ביומיום לא אחת אנחנו מתנפלים על מישהו, ורק לאחר מכן מבינים שהיינו במצב רוח "קרבי". אבל אנחנו ממשיכים להעמיד פנים כאילו איננּו חווים את כל הרגשות הללו שאינם מקובלים עלינו, והתוצאות הרסניות לנו.