מה ידעה מייזי

ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; אבל ההחלטה שהתקבלה בערעור אִשררה את מה שפָּסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לאו דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום שעל רקע צחות עורה של הגברת (ועל צחותה של גברת זו דובר רבות בבית המשפט), בלטו כתמיה אף יותר.

עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגרע ממתיקותה לדידו של ביל פארנג׳, והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג, כסכום אשר הפקידה, כפי שנכתב, כשלוש שנים קודם לכן, לטובת מזונות הילדה, דווקא על סמך ההסכמה שהוכחה שהוא לא ינקוט הליכים כלשהם; סכום אשר הוא עצמו הופקד על הקצאתו, ולא היה ביכולתו להציג שום אסמכתה על השימוש בו. ההתחייבות שהוטלה על יריבהּ הייתה יותר מנחמה פורתא לטינתה של איידה; היא הקהתה מעט את עוקץ תבוסתה ואילצה את מר פארנג׳ להשפיל את כרבולתו במידה ניכרת. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחותה מהלם הקרב הראשון, ולא הגונה ממנו כהוא זה, ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהציעו עורכי דינו, ואשר בסופו של דבר התקבלה על דעת עורכי דינה.

על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. היה זה צדק מוזר בעיני אלה שמצמצו עדיין באור העז שהפיץ בית הדין — אור אשר איש מן ההורים לא הוצג בו כמופת לנעורים ולתמימות. לנוכח העדויות היה צפוי מינויו של ״ממלא מקום הורי״, צד שלישי הולם כלשהו, איזה ידיד מכובד או לכל הפחות ייצוגי. אך התברר כי סקירה של חוג מכריהם של בני הזוג פארנג׳ העלתה חרס; והפתרון היחידי לכל הקשיים, למעט שילוחה של מייזי למוסד, היה חלוקתו של תפקיד המחנך על פי המתכונת שציינתי. להוריה היו סיבות רבות להסכים על כך, יותר סיבות משהיו להם אי־פעם להסכים על דבר כלשהו; וכעת היו מוכנים ליהנות, בעזרתה, מייחודה של הוולגריות שמצאה לה ביטוי הולם. הקרע ביניהם הדהד, ולאחר שהיו אפרוריים לגמרי ביחד, כעת בלטו כהוגן בנפרד. האם לא הותירו רושם עז בעיני האנשים הסורקים את העיתונים בחיפוש אחר בקשות הצלה לילדה הקטנה — רושם שעורר בקרב ההמון הקולני הדהוד לרעיון רצון לייסד אגודה כלשהי, או לקרוא לאדם טוב ומיטיב כלשהו צריך שייחלץ לעזרה? גבירה טובה אחת אכן נענתה לקריאה; הייתה זו קרובה רחוקה של מרת פארנג׳, שטענה כי מאחר שהיא עצמה כבר סיימה את חלקה בהולדת ילדים וגידולם, אולי יורשה לה לקחת לביתה את סלע המחלוקת, ובשילובה בחייה תשחרר לפחות הורה אחד מן העול. יהיה בזאת שינוי גדול יותר למייזי בכל פעם, לאחר ששת החודשים הבלתי נמנעים אצל ביל.

"שינוי גדול יותר?" קראה איידה. "האם לא די בשינוי שתרגיש כשתחזור מן היצור הנקלה הזה אל האדם המתעב אותו יותר מכול?"

"לא, מפני שאת מתעבת אותו כל כך, שתמיד תדברי איתה עליו. את לא תניחי לדמותו לסור מנגד עיניה כשתשמיצי אותו ללא הרף."

מרת פארנג׳ לטשה את עיניה. "אם כן, ברוב טובך, האם עלי לשבת בחיבוק ידיים ולא להגיב להשמצות המרושעות שהוא משמיץ אותי?"

לרגע שתקה הגבירה הטובה; שתיקתה הייתה גינוי קודר להשקפת העולם כולה. "קופיפה קטנה ומסכנה!" קראה לבסוף; והמילים נחקקו ככתובת על מצבת ילדותה של מייזי. היא ננטשה לגורלה. לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא הייתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות. הם רצו בה לא לטובתה, אלא למען הנזק שיוכלו לגרום זה לזה בעזרתה הלא־מודעת. היא תשרת את זעמם ותחתום את נקמתם, שכן הבעל והאישה גם יחד סבלו מנחת זרועו של החוק, אשר כמוצא אחרון לא שעה לתביעתו הממורמרת של אף אחד מן הצדדים לקבל, כדרישתם, הכול. מאחר שכל אחד קיבל מחצית, היה ביכולתם להודות בכך שאיש מהם אינו שפל כפי שהציג אותו הצד השני, או בניסוח אחר, ששניהם גרועים באותה המידה, מאחר שכל אחד מהם טוב בדיוק כרעהו. האֵם ייחלה למנוע מן האב, כפי שאמרה זאת בעצמה, ״אפילו להסתכל על הילדה״; טענתו של האב הייתה שגם המגע הקל שבקלים של האם ״פשוט מזהם את הילדה״, חד וחלק. אלו היו העקרונות המנוגדים שעל פיהם תתחנך מייזי, ועליה יוטל ליישב ביניהם כמידת יכולתה. בתחילה לא היה דבר מכמיר לב יותר מאי־יכולתה אף לשער אילו מצוקות ממתינות לנשמתה הברה. אנשים נחרדו מן המחשבה על מה שהאֲמונים על נפש זו ינסו לעצב ממנה; איש לא יכול לִצפות מראש שלא יצליחו להטיל בה רבב.

הייתה זו חֶברה שאנשיה עסקו על פי רוב אך ורק בפטפוט, ולפיכך, הזוג שהתיר את הקשר היה יכול לצַפות סוף־סוף לתקופה של פעילות נמרצת. הם שינסו מותניים, הם חשו שהעימות רק החל. למעשה הם חשו נשואים מתמיד, במובן זה שנישואים נתפשו בעיניהם מלכתחילה כהזדמנות בלתי פוסקת להתקוטט. היו מחנות משני עברי המתרס קודם, והיו מחנות גם כעת; ולמצדדים ולמתנגדים כאחד נפתחו הזדמנויות חדשות ומשמחות בדמות שפע עניינים לשיחה רדודה. ידידיהם הרבים של בני הזוג פארנג׳ נאספו כדי לחלוק בדעתם עליהם; מחלוקות חידשו ימיהן כקדם על ספלי תה וסיגרים. כולם גילו לכולם ללא הרף דברים מדהימים ממש, ואיש לא שמח בחלקו אם איש לא הזדעזע. נדמה שהזוג ניחן בקסם חברתי אשר כשל רק בינם לבינם; הגילוי שאיש אינו צמא לדמה של איידה יותר מביל היה אכן חדשה מרעישה, וכך גם ההנחה שאם מישהו יעקור אי־פעם את עיניו של ביל, הרי תהיה זו אשתו. הדעה הרווחת מלכתחילה הייתה שהם יפי תואר להפליא, ואיש לא טרח מעולם לרדת לטיבם של יסודות עמוקים יותר. יחדיו הם התנשאו, למשל, לגובה שלושה מטרים ושבעים סנטימטרים, ושום נושא לא נידון יותר מאופן חלוקתו של סכום זה ביניהם. הרבב היחיד ביופייה של איידה היה אורך זרועה, אשר נבע אולי מן התבוסות הרבות שהנחילה לבעלה לשעבר בביליארד, משחק שבו הפגינה עליונות שעוררה, כפי שטענה, לא מעט טינה שמצאה את ביטויה באלימותו הגופנית כלפיה. ביליארד היה הישגה הגדול ביותר, והיה האזכור הראשון שעלה תמיד בצמידות לשמה. למעט כמה קווים ארוכים מאוד, כל מה שהיה עלול להיות גדול אצלה, ואשר אצל נשים רבות שֹכָרו היה בצדו דווקא על שום היותו מוגזם, זכה להערצה ולתהילה בזכות קוטנו, מלבד יוצא דופן אחד. יוצא הדופן היה עיניה, שאולי עמדו באמות המידה הסבירות, אך חרגו מגבולות הצנעה של הטבע; פיה, לעומת זאת, בקושי הורגש, ועל היקף מותניה הימרו בלא מעצורים. היא הייתה אישה אשר בהיותה בחוץ — והיא תמיד הייתה בחוץ — יצרה בכל מקום תחושה של מי שמרבה להיראות, כאילו היא מנצלת לרעה את יכולת הנראוּת, ולפיכך התפעלות מנוכחותה הרווחת נחשבה בסביבה הרגילה למעשה המוני למדי. זרים בלבד עשו זאת, אך הם עשו זאת לעתים מזומנות, למרבה הנאתם ושעשועם של המקורבים. בהנאתם הייתה כניעה בלתי נמנעת למנהגים זרים. בדומה לבעלה, היא נשאה בגדים, נשאה אותם כשם שרכבת נושאת נוסעים. אנשים השוו את טעמם של השניים והיו חלוקים על החשיבות שייחסו לפריטים אלה, אולם בסך הכול נטו לשבח את איידה על היותה מצועצעת פחות, במיוחד בתחום התכשיטים והפרחים. לביל פארנג׳ היו עיטורים טבעיים אשר שימשו לו מעין תלבושת: זקנו הבהיר הרחב, המבריק כשריון־חזה זהוב, והנצנוץ הנצחי של שיניו, אשר שפמו הארוך אולף שלא להסתירו, וששיווה לו נופך של שמחת חיים בכל מצב נתון. עוד בנעוריו הוא נועד לדיפלומטיה והסתפח זמנית, ללא משכורת, לצירוּת, מה שאִפשר לו לומר לעתים קרובות ״בזמני במזרח״; אך ההיסטוריה העכשווית לא מצאה בו שימוש משום־מה, חלפה על פניו במהירות והותירה אותו לנצח בפיקדילי. הכול ידעו כי יש לו קצבה של אלפיים וחמש מאות בלבד. לאיידה המסכנה, שבזבזה הכול, לא נותרו כעת אלא המרכבה שלה ודודה המשותק. גס־רוח זקן זה, כפי שכינו אותו, נחשד בהסתרת אוצר גדול. צרכיה של הילדה סופקו הודות לסנדקית רבת תושייה, דודתו המנוחה של ביל, אשר הורישה לה קרן שהוריה יכלו להשתמש ברווחיה בלבד.

1

צורכי הילדה סופקו, אך הסידור החדש בלבל בהכרח את הבּינה הצעירה, שהייתה מודעת עד מאוד לכך שאירע משהו חשוב ביותר, ושציפתה בחרדה להשפעותיו של אירוע גדול שכזה. על הילדה הקטנה והסבלנית נגזר מלכתחילה לראות הרבה יותר מכפי שהבינה, אך גם להבין הרבה יותר משכל ילדה קטנה, סבלנית ככל שתהיה, הבינה אי־פעם אולי. רק מתופף קטן בבלדה או בסיפור עשוי להגיע לכדי כך בעיצומו של קרב. היא נשאבה אל מסתריהם של רגשות עזים והביטה בהם באותו המבט שהייתה עשויה לנעוץ בדמויות מוטלות על הקיר באמצעות פנס קסם. עולמה הקטן היה כולו צללי תעתועים מוזרים, מרקדים על פני יריעת בד. כאילו הייתה זו הופעה שנועדה לה בלבד — פעוטה זעירה, מפוחדת למדי, באולם תיאטרון גדול ואפל. בקצרה, היא הוטלה אל החיים בליברליות שאת יסודותיה כוננה אנוכיותם של אחרים, ולא היה דבר שימנע את הקורבן מלבד תום עלומיה.

את התקופה הראשונה עשתה אצל אביה, שחס עליה רק בכך שלא הניח לה לקרוא את המכתבים הפרועים ששלחה לה אמהּ; הוא הסתפק בהצגתם בפניה ובנפנופם בעודו חושף שיניים, ואחר כך שעשע אותה בדרך שבה הטיל אותם, מעבר לחדר, בחבטה, אל תוך האש. וכבר באותם רגעים היא צפתה את חרדת חוסר האונים, את תחושת האשם, משום שעמדה מנגד כשחשה את קסם האלימות אשר גרם למעטפות הסגורות, הנוּקשות, שאת ראשי התיבות הגדולים שעליהן רצתה לראות — ראשי תיבות שסמרו בזעמה של איידה — לשרוק באוויר כרקטות מסוכנות. השפעתו העיקרית של המאורע הגדול הייתה חשיבותה שלה, אשר גדלה והתגלמה בפניה בַּחירוּת היתרה שנהגו בה כשנמשכה לכאן ולכאן בנשיקות, ובנחמדות היתרה שנדרשה להפגין בהתאם. תווי פניה נעשו בולטים יותר משום־מה; האדונים אשר ביקרו אצל אביה מעכו את פניה ללא הרף, ועשן הסיגריות שעישנו נישא אליהם. אחדים מן האדונים הכריחו אותה להדליק גפרורים ולהצית את הסיגריות שלהם; אחרים, שהושיבו אותה על ברכיים מקפצות בפראות, צבטו את שוקיה עד שצווחה — צווחתה זכתה להערצה יתרה — וגערו בה על שום היותן רזות כקיסמים. המילה נחקקה במוחה ותרמה לתחושתה מאותה עת ואילך, שהיא לוקה בחסר בדבר־מה שהכול, בדרך כלל, חושקים בו. היא גילתה מהו הדבר: חסרה לה נטייה מוּלדת לייצר חומר אשר מוֹדְל, המטפלת שלה, העניקה לו שם קצר ומכוער, שם שבצורה מכאיבה קושר בארוחת הערב לנתח הבשר שמייזי לא אהבה. היא השאירה מאחור את התקופה שבה לא היה לה כל חשק לפגוש איש מלבד מודל, שישבה על הספסל בגני קנזינגטון בכל פעם שחזרה לבדוק אם לא התרחקה מדי במשחקיה. כל מה שמודל רצתה היה שלא תעשה זאת, והיא מילאה את רצונה בקלות כזו, שהצללים היחידים שהעיבו על הזוהר המתמשך הזה היו הרגעים שבהם תהתה מה יעלה בגורלה אם מודל לא תחכה על הספסל כשתמהר לחזור. הן המשיכו לפקוד את הגנים, אך כעת חל שינוי אפילו שם; היא חשה כורח להביט כל הזמן אל רגליהם של ילדים אחרים ולשאול את המטפלת אם גם להם יש קיסמים. מודל הייתה כנה עד אימה; היא חזרה ואמרה: ״הו, יקירתי, אין סיכוי שתמצאי עוד זוג כזה כמו שלך.״ נדמה היה לה שהדבר קשור למשהו אחר שאמרה מודל לעתים קרובות: ״את לחוצה. זה העניין. ואם את רוצה לדעת, אז את תרגישי ככה אפילו עוד יותר.״

וכך, מלכתחילה, מייזי לא רק הרגישה שהיא לחוצה, אלא גם ידעה שהיא מרגישה כך. היא ידעה זאת בין היתר משום שאביה אמר לה שגם הוא מרגיש ככה, ואמר למודל, בנוכחותה, שעליה להקפיד להעביר לה את המסר הזה. כבר בגיל שש הייתה מודעת לעובדה שהכול השתנה בעטייה ולמענה, שהכול נעשה כדי שהוא יוכל להתמסר לה. היה עליה לזכור תמיד את המילים שהשתמשה בהן מודל כדי לחקוק במוחה שהוא אכן התמסר: ״שתדעי לך, שאבא שלך רוצה שאף פעם לא תשכחי את זה, כי זה מעיק עליו נורא.״ אם עור פניה של מודל נראה למייזי אי־פעם מתוח מדי, עד כאב כמעט, זה קרה בעיקר כאשר הגתה מילים אלו, כפי שהזדמן לה לעשות לעתים קרובות. הילדה תהתה אם המילים אינן מכאיבות לה יותר מן הרגיל; אך רק כעבור זמן־מה הצליחה לחבר בין המראה הזה לבין סבלו של אביה, וליתר דיוק בין אופן הדיבור של המטפלת על הסבל הזה, לבין המשמעות שטמנו בחובן מילים אלה. עוד לפני שנעשתה מחודדת יותר, כפי שנהגו לומר האדונים שמתחו ביקורת על שוקיה, כבר גילתה בתוכה אוסף של תמונות והדים, אשר למשמעותם התחברו תמונות והדים שנצברו למענה כבר בדמדומי הילדות, בארון אפלולי, במגירות גבוהות, כמשחקים שטרם גדלה מספיק כדי לשחק בהם. הלחץ הרב נבע בינתיים מהבנה נאותה של הדברים שאמר אביה על אמהּ — דברים שאת רובם לקחה מודל מידיה והטמינה בארון זה, לאחר שהציצה עליהם, כאילו היו צעצועים מורכבים או ספרים מסובכים מדי בשבילה. בהמשך תגלה שם מבחר נפלא של עצמים מסוג זה, מגובבים באותו כלי קיבול עם הדברים שאמרה אמהּ על אביה.

היא ידעה שברגע מסוים, שהלך והתקרב מדי יום, תעמוד אמהּ בדלת ותיקח אותה, והדבר היה מעיב על אורם של הימים, אלמלא כתבה מודל היצירתית על פיסת נייר, במילים פשוטות וגדולות, את כל התענוגות שתיהנה מהם בבית האחר. הבטחות אלה נעו מ״אהבת אם חמה״ עד ״ביצה שלוּקה טובה לארוחת הערב״, ובין לבין גם הזדמנות לשבת עד שעה מאוחרת ולצפות בגבירה האמורה בדרכה החוצה, עטויה בדי משי וקטיפה ויהלומים ופנינים; וכך שאבה מייזי עידוד ותמיכה בשעה הגורלית, כשהרגישה כיצד מודל מניחה את פיסת הנייר בכיסה והיא לפתה אותה באגרופה. השעה הגורלית עוד תפרנס אותה בזיכרונות מלאי חיים מהתפרצותה המשונה של מודל בחדר ההסבה, כאשר בתגובה לדבר־מה שאמר אביה קראה בקול: ״אתה צריך להתבייש בעצמך — אתה צריך להסמיק, אדוני, מדיבורים כאלה!״

הכרכרה, ואמהּ בתוכה, ניצבה מחוץ לדלת; אדון שהיה שם, שתמיד היה שם, צעק בקול רם מאוד; אביה, שחיבק אותה בזרועותיו, אמר למודל: ״אישה יקרה, מיד אטפל בך!״ או־אז חשף את שיניו עוד יותר מן הרגיל לעבר מייזי בעודו מחבק אותה, וחזר על המילים שהמטפלת שלה גערה בו בגינן. מייזי לא הייתה מודעת באותו הרגע למלוא משמעותן, בשל תימהונה על חוסר הכבוד הפתאומי שנהגה מודל ועל פניה הסמוקים; אך היא הצליחה לשחזר אותן כעבור חמש דקות בכרכרה, כאשר אמהּ, כולה נשיקות, סרטים, עיניים, זרועות, צלילים משונים וריחות מתוקים, אמרה לה: ״ואביך הבהמי, מלאך יקר שלי, העביר מסר כלשהו לאמך האוהבת?״ או־אז מצאה, למרות הכול, את המילים שאמר אביה הבהמי באוזניה הקטנות המשתוממות, ומשם עברו, לבקשת אמהּ, בקולה הצלול הצווחני, ישירות אל שפתיה הקטנות התמימות. ״הוא אמר לי להגיד לך,״ דיווחה בנאמנות, ״שאת חזירה מרושעת וגועלית!״