מה שאליס שכחה

1

היא צפה בזרועות פשוטות לצדדים, מים מלחכים את גופה ובאפה ניחוח קיצי של מלח וקוקוס. בפיה היה טעם נעים של ארוחת בוקר מספקת — בייקון, קפה ואולי גם קרואסון. היא הרימה את הסנטר ושמש הבוקר כל כך הבהיקה על המים, שלא היתה לה בררה אלא לצמצם את העיניים כדי לאתר את כפות רגליה מבעד לנצנוצים. ציפורן כל בוהן היתה צבועה בצבע אחר. אדום. זהב. סגול. משעשע. הלק נמרח בחובבנות. מלא בועות ומרוח. היתה מישהי במים לצדה. מישהי שהיא חיבבה מאוד, שהצחיקה אותה וגם ציפורני הבהונות שלה היו צבועות באותה צורה. האישה השנייה נופפה אליה בחביבות בבהונותיה הססגוניות, והיא התמלאה שביעות רצון ישנונית. אי־שם במרחק צעק גבר, "מרקו?" ומקהלת ילדים השיבה בצעקה, "פולו!" הגבר צעק שוב, "מרקו, מרקו, מרקו?" והקולות ענו, "פולו, פולו, פולו!" ילד צחק צחקוק ארוך ומבעבע כמו שצף בועות סבון. קול שקט ועיקש אמר באוזנה, "אליס?" והיא הטתה את ראשה לאחור והניחה למים הצוננים להחליק בדממה על פניה.

נקודות אור זעירות רקדו מול עיניה.

זה היה חלום או זיכרון?

"אני לא יודעת!" אמר קול מפוחד. "לא ראיתי כשזה קרה!"

אין סיבה לאבד את העשתונות.

החלום, הזיכרון או מה שזה לא היה התפוגג ונעלם כמו השתקפות על פני המים, ואת מקומם תפסו פיסות מחשבה שריחפו בתוך ראשה, כמו ביקיצה משינה ארוכה ועמוקה בבוקר יום ראשון עצל.

גבינת שמנת נחשבת גבינה בכלל?

היא לא גבינה קשה.

היא לא...

...קשה בכלל.

אז, ההיגיון אומר ש...

...משהו.

משהו הגיוני.

לוונדר זה מקסים.

מקסים בצורה הגיונית.

חייבת לגזום את הלוונדר!

אני מריחה לוונדר.

לא, אני לא.

כן, אני כן.

באותו הרגע היא הבחינה לראשונה בכאב הראש. כאב לה בצד אחד, מאוד, כאילו מישהו הלם בה טוב־טוב בפטיש.

המחשבות שלה התחדדו. מה זה כאב הראש הזה? אף אחד לא הזהיר מכאבי ראש. היתה רשימה שלמה של תסמינים משונים להתכונן לקראתם: צרבת, טעם של נייר אלומיניום, סחרחורת, עייפות קיצונית — אבל שום דבר על כאב הולם בצדי הראש. נורא חבל שלא ציינו את זה, כי זה מאוד כואב. ברור שאם היא לא יכולה להתמודד עם כאב ראש פשוט, אז...

נדמה שריח הלוונדר בא והולך כמו משב רוח קלה.

היא הניחה לעצמה להיסחף שוב.

הכי טוב יהיה לשקוע חזרה בשינה ולחזור לחלום הנעים עם המים והבהונות הצבעוניות.

אולי כן דובר על כאבי ראש והיא שכחה? כן! כאבי ראש בשם אלוהים! כואבים נורא. נפלא.

כל כך הרבה דברים לזכור. אסור גבינת שמנת או סלמון מעושן או סושי בגלל החשש מהמחלה ההיא, שהיא לא היתה מודעת לקיומה כלל. ליסטריה. משהו שקשור לחיידק. מזיק לתינוק. בגלל זה אסור לאכול שאריות. ביס אחד משאריות שוק עוף עלול להרוג את התינוק. האחריות האכזרית של ההורות.

לעת עתה היא פשוט תחזור לישון. זה הכי טוב.

ליסטריה.

ויסטריה.

הוויסטריה מעל הגדר הצדדית תהיה מהממת, אם תפרח אי־פעם.

ליסטריה, ויסטריה.

הא. מילים משעשעות.

היא חייכה אבל באמת שנורא כאב לה הראש. היא ניסתה להיות אמיצה.

"אליס? את שומעת אותי?"

ריח הלוונדר התחזק שוב. מתוק בצורה קצת מבחילה.

גבינת שמנת היא גבינה למריחה. לא רכה מדי, לא קשה מדי, בדיוק במידה הנכונה. כמו מיטת הדוב התינוק.

"העפעפיים מרפרפים. כאילו היא חולמת."

אין טעם. היא לא הצליחה להירדם שוב, למרות שהיתה תשושה מספיק לשנת נצח. לכל הנשים בהיריון יש כאבי ראש כאלה? כדי להכין אותן לכאבי הלידה? כשהיא תקום, היא תבדוק באחד מספרי ההיריון.

היא תמיד שכחה עד כמה כאב הוא דבר מרגיז. אכזרי. מעליב. את רק רוצה שזה ייפסק, בבקשה, ברגע זה ממש. אפידורל הוא הפתרון. אפידורל אחד נגד כאב ראש בבקשה. רוב תודות.

"אליס, תנסי לפקוח את העיניים."

גבינת שמנת היא גבינה בכלל? הרי לא מניחים גוש גבינת שמנת בפלטת גבינות. אולי גבינה היא לא בדיוק גבינה במקרה של גבינת שמנת. היא לא תשאל את הרופא, למקרה שזאת עוד טעות ״אוי, אליס״ מביכה.

היה לה לא נוח. המזרן היה כמו בטון קר. אם היא תתפתל הצידה היא תוכל לבעוט קלות ברגל של ניק, והוא יתגלגל בישנוניות וימשוך אותה לחיבוק הדוב החם שלו. הבקבוק החם האנושי שלה.

איפה ניק בכלל? הוא כבר קם? אולי הוא מכין לה כוס תה.

"אל תנסי לזוז, אליס, רק תשכבי בשקט ותפקחי עיניים, מתוקה."

אליזבת תדע מה זה גבינת שמנת. היא תנחר את נחרת האחות־הגדולה שלה ותענה תשובה מדויקת. לאמא לא יהיה שום מושג. היא תהיה המומה. היא תגיד, "אוי ואבוי! אני בטוחה שאכלתי גבינת שמנת כשהייתי בהיריון איתכן! אז לא ידעו דברים כאלה." היא תדבר על זה בלי סוף ותחשוש שאליס הפרה איזה כלל בטעות. אמא מאמינה בכללים. האמת שגם אליס. פראני לא תדע, אבל תברר, בגאווה, במחשב החדש שלה, כמו שהיתה מבררת באנציקלופדיה בריטניקה כשעזרה לאליס ולאליזבת בשיעורי הבית.

הראש ממש כאב לה.

כנראה זה רק טיפטיפונת מכמה שכואב ללדת. אז יופי.

למיטב זיכרונה, היא לא באמת אכלה גבינת שמנת.

"אליס? אליס!"

היא אפילו לא אוהבת במיוחד גבינת שמנת.

"מישהו התקשר לאמבולנס?"

שוב ריח הלוונדר הזה.

פעם, בזמן שהסירו את חגורות הבטיחות, ניק אמר (בתגובה לניסיונותיה לחלץ ממנו מחמאה) כשהיד שלו כבר על הידית: "אל תהיי מגוחכת, טמבלית, את יודעת שאני מסוחרר ממך על כל הראש."

היא פתחה את דלת המכונית, הרגישה את השמש על רגליה והריחה את ניחוח הלוונדר ששתלה ליד דלת הכניסה.

מסוחרר על כל הראש.

זה היה רגע של אושר בניחוח לוונדר, אחרי קניות בסופר.

"הוא בדרך. הזמנתי אמבולנס! פעם ראשונה בחיים שחייגתי 101! הייתי כל כך מודעת לעצמי. כמעט חייגתי 911, כמו באמריקה. כבר הקשתי על התשע. הנה ההוכחה שאני רואה יותר מדי טלוויזיה."

"אני מקווה שזה לא, כאילו, רציני. זאת אומרת, זה לא כאילו שיתבעו אותי או משהו, נכון? לא חשבתי שהכוריאוגרפיה עד כדי כך מסובכת."

"לדעתי, הפירואט האחרון — כשאת כבר מסוחררת מהבעיטה הכפולה ומהסיבוב אחורה — קצת מוגזם."

"זה שיעור למתקדמים! כשזה קל מדי אנשים מתלוננים. אני נותנת אפשרויות. אני מלמדת בשכבות. אלוהים, לא משנה מה אני עושה, תמיד יש טענות."

זאת תוכנית דיבורים ברדיו? היא שונאת תוכניות דיבורים. המתקשרים תמיד רגזנים ומאנפפים. תמיד מזועזעים ממשהו. אליס אמרה פעם שהיא בחיים לא הזדעזעה משום דבר. אליזבת אמרה שזה מזעזע.

היא המשיכה לעצום עיניים ואמרה בקול רם, "הרדיו דולק, ניק? כי כואב לי הראש." הקול שלה יצא קצר רוח, שלא כהרגלה, אבל אחרי הכול היא בהיריון וכואב לה הראש וקר לה והיא לא מרגישה לגמרי... בסדר.

אולי זאת בחילת בוקר?

עכשיו בוקר בכלל?

אוי, אליס.

"אליס, את שומעת אותי? את שומעת אותי, אליס?"

צימוק, אתה שומע אותי? אתה שומע אותי, צימוק?

בכל לילה, לפני השינה ניק דיבר אל התינוק דרך גליל נייר טואלט שהצמיד לבטן של אליס. הוא שמע את הרעיון בתוכנית רדיו. אמרו שם שככה התינוק ילמד לזהות גם את הקול של אבא שלו, ולא רק של האמא.

"אהוי!" הוא היה צועק. "היי, צימוק! כאן אבא שלך!" הם קראו שהתינוק כרגע בגודל צימוק. אז ככה הם קראו לו. רק בפרטיות, כמובן, הם היו הורים־לעתיד מגניבים. בלי השתפכויות בפומבי.

הצימוק אמר שהוא בסדר תודה אבא, קצת משועמם לפעמים, אבל בסדר גמור. מתברר שהוא רוצה שאמא שלו תפסיק לאכול את החרא הירוק המשעמם ותאכל קצת פיצה לשם שינוי. "מספיק עם האוכל לארנבים!" הוא דרש.

עשה רושם שהצימוק הוא בן. פשוט היתה לו אישיות גברית לפושטק הקטן. הם היו תמימי דעים בעניין.

אליס נהגה לשכב על הגב ולהסתכל על הקודקוד של ניק. היו שם כמה קווצות כסופות בוהקות. היא לא ידעה אם הוא מודע להן, אז היא לא אמרה כלום. הוא היה בן שלושים ושתיים. הקווצות הכסופות ליחלחו לה את העיניים. הורמוני היריון מטורללים.

אליס אף פעם לא דיברה בקול רם עם התינוק. היא דיברה אליו בראש, בביישנות, כשהיתה באמבטיה (לא חמה מדי — כל כך הרבה כללים). הי, תינוק, היתה חושבת, והפלא היה כל כך מפעים, שהיתה מתיזה מים בשתי ידיים, כמו ילדה שנזכרת בחג המולד. היא היתה כמעט בת שלושים, עם משכנתה מאיימת, בעל ותינוק בדרך, אבל היא לא הרגישה אחרת מכשהיתה בת חמש־עשרה.

רק שבגיל חמש־עשרה לא היו רגעי אושר אחרי קניות בסופר. היא עדיין לא פגשה את ניק אז. הלב שלה עמד להישבר כמה פעמים, לפני שהוא יופיע ויאחה אותו עם מילים כמו ״מסוחרר״.

"אליס? את בסדר? בבקשה תפקחי עיניים."

זה היה קול של אישה. רם וחד מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. הוא גרר אותה להכרה ולא הניח לה.

הקול גרם לה מין עקצוץ רוגז מוכר, כמו גרבונים לוחצים מדי.

האישה הזאת לא היתה שייכת לחדר השינה שלה.

היא הפנתה את הראש לצד אחד. "אאוץ'!"

היא פקחה עיניים.

בליל בלתי מזוהה של צורות וצבעים. היא אפילו לא זיהתה את שידת הלילה כדי להושיט יד למשקפיים.

מצב העיניים שלה מחמיר כנראה.

היא מיצמצה ומיצמצה שוב ואז, כמו בכִוונון טלסקופ, הכול נהיה ממוקד. העיניים שלה היו נעוצות בברכיים של מישהו. מצחיק.

ברכיים חיוורות וגבשושיות.

היא הרימה את הסנטר בשבריר סנטימטר.

"הנה את!"

מכל האנשים בעולם, מי שכרעה לידה היתה ג'יין טרנר מהעבודה. הפנים שלה היו סמוקות וקווצות שיער מיוזע נדבקו למצחה. העיניים שלה נראו עייפות. היה לה צוואר רך ובצקי שאליס מעולם לא הבחינה בו עד כה. היא לבשה חולצה קצרה עם כתמי זיעה עצומים ומכנסיים קצרים והזרועות שלה היו צנומות ולבנות עם נמשים כהים. אליס מעולם לא ראתה חלקים נרחבים כל כך מגופה של ג'יין. זה היה מביך. ג'יין האומללה.

"ליסטריה, ויסטריה," אמרה אליס כדי להצחיק.

"יש לך הזיות," אמרה ג'יין. "אל תנסי להתיישב."

"האמפ," אמרה אליס. "לא רוצה לשבת." היא הרגישה שהיא לא במיטה. נראה שהיא שוכבת על הגב על רצפת פרקט. האם היא שיכורה? האם היא שכחה שהיא בהיריון והשתכרה עד אובדן חושים?

הרופא המיילד שלה היה גבר אדיב עם עניבת פרפר ופנים עגולות, שדמו בצורה מדאיגה לאלה של אחד החברים לשעבר של אליס. הוא אמר שאין לו בעיה עם ״בואי נאמר, אפריטיף וכוס יין עם הארוחה״. אליס חשבה שאפריטיף הוא שם של משקה ("אוי, אליס," אמרה אליזבת). ניק הסביר שאפריטיף הוא משקה ששותים לפני הארוחה. ניק נולד למשפחה ששותה אפריטיף. אליס נולדה למשפחה שהיה לה בקבוק בייליס מאובק, שנח מלא תקווה במעמקי המזווה, מאחורי אריזות ספגטי. למרות מה שהמיילד אמר, מאז בדיקת ההיריון היא הסתפקה בחצי כוס שמפניה בלבד, ובכל זאת הרגישה אשמה, למרות שכולם התעקשו שזה בסדר.

"איפה אני?" שאלה אליס וחששה מהתשובה. האם היא באיזה מועדון לילה מפוקפק? איך היא תסביר לניק ששכחה שהיא בהיריון?

"את במכון כושר," אמרה ג'יין. "נפלת והתעלפת. עשית לי התקף לב, אבל די שמחתי שיש לי תירוץ להפסיק."

מכון כושר? אליס לא הולכת למכוני כושר. יכול להיות שהיא התעוררת שיכורה במכון כושר?

"איבדת שיווי משקל," אמר קול חד ועליז. "היתה לך חתיכת נפילה! כולנו חטפנו הלם, טיפשונת שכמוך! התקשרנו לאמבולנס, אז אל תדאגי, העזרה המקצועית בדרך!"

ליד ג'יין כרעה ברך של בחורה עם עור בגוון קפה, קוקו בלונדיני מחומצן, מכנסי לייקרה קצרים זוהרים וגופיית בטן עם ההדפס מדרגה משוגעת. אליס לא חיבבה אותה מהרגע הראשון. היא לא אהבה שקוראים לה טיפשונת. זה פגע בכבודה העצמי. אחת המגרעות של אליס, לטענת אחותה אליזבת, היתה שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

"התעלפתי?" שאלה אליס בתקווה. נשים הרות מתעלפות. היא אף פעם לא התעלפה, למרות שבילתה את רוב כיתה ד' באימונים, בתקווה שתהיה מאותן בנות־מזל שמתעלפות בכנסייה ונישאות החוצה, שמוטות בזרועותיו השריריות של המורה לחינוך גופני, מר גילספי.

"אני פשוט בהיריון," היא אמרה. עכשיו היא תראה למי קראה טיפשונת.

הפה של ג'יין נפער לרווחה. "אלוהים, אליס, לא נכון!"

נערת המדרגה המשוגעת קפצה את פיה כאילו תפסה את אליס במעשה קונדס. "אוי ואבוי, מתוקה, הרי שאלתי בתחילת השיעור אם מישהי בהיריון. לא היית צריכה להתבייש. הייתי מציעה לך חלופות."

הראש של אליס הלם. כל מה שהן אמרו נשמע חסר היגיון.

"בהיריון," אמרה ג'יין. "עכשיו. איזה אסון."

"לא נכון." אליס הניחה יד מגוננת על הבטן, כדי שצימוק לא ישמע וייעלב. המצב הכללי שלהם לא היה עניינה של ג'יין. אנשים אמורים להתמוגג כשאת מספרת להם שאת בהיריון.

"התכוונתי, מה תעשי?" שאלה ג'יין.

בשם אלוהים! "מה אעשה? מה זאת אומרת, מה אעשה? אני אלד." היא ריחרחה את האוויר. "יש לך ריח של לוונדר. ידעתי שאני מריחה לוונדר." חוש הריח שלה היה חזק במיוחד בגלל ההיריון.

"זה הדאודורנט שלי." ג'יין ממש לא נראתה כהרגלה. העיניים שלה נראו לא בסדר. זה היה די בולט. אולי כדאי שהיא תתחיל להשתמש בקרם עיניים או משהו כזה.

"את בסדר, ג'יין?"

ג'יין נחרה. "אני בסדר גמור. תדאגי לעצמך, אישה. את ההריונית שמתישה את עצמה."

התינוק! היא חשבה באנוכיות על הראש שלה, בזמן שהיתה צריכה לחשוב על הצימוק הקטן והאומלל. איזה מין אמא היא הולכת להיות?

היא אמרה, "אני מקווה שלא פגעתי בתינוק בנפילה."

"הו, תינוקות הם די קשוחים, במקומך לא הייתי דואגת."

זה היה קול של אישה אחרת. אליס הסתכלה למעלה לראשונה וראתה נשים בגיל העמידה, כולן סמוקות ובבגדי ספורט, מתגודדות סביבה. קצתן רכנו קדימה ונעצו בה מבט סקרני כמו צופים בתאונת דרכים, אחרות עמדו עם ידיים על המותניים ופיטפטו זו עם זו כאילו זאת מסיבה. דומה שהן בחדר ארוך עם תאורת ניאונים. מרחוק היא שמעה מוזיקה חלושה, קרקוש מתכתי ורעמי צחוק גברי פתאומיים.

"למרות שאת לא אמורה לעשות אימון מאומץ אם את בהיריון," אמרה אישה אחרת.

"אבל אני בכלל לא מתאמנת," אמרה אליס. "אני צריכה להתאמן יותר."

"את, ילדונת, לא היית יכולה להתאמן יותר גם אם היית רוצה," אמרה ג'יין.

"אני לא מבינה על מה את מדברת." היא הסתכלה סביב על הפנים המשונות שהקיפו אותה. זה היה כל כך... מטופש. "אני לא יודעת איפה אני."

"היא בטח חטפה זעזוע מוח," התלהבה מישהי. "אנשים עם זעזוע מוח מטושטשים ומבולבלים."

"אוּוו, תקשיבו לרופאה!"

"עשיתי קורס עזרה ראשונה בבית הספר. אני זוכרת את המשפט הזה במדויק. מטושטשים ומבולבלים. צריך להיזהר מלחץ תוך־גולגולתי. זה נורא מסוכן."

נערת המדרגה המשוגעת ליטפה את זרועה של אליס בפנים מבוהלות.

"אוי ואבוי, מתוקה. יכול להיות שחטפת זעזוע מוח קטן."

"אולי, אבל זה לא אומר שהיא התחרשה," אמרה ג'יין ביובש. היא הנמיכה את קולה והרכינה ראש לכיוון אליס. "זה בסדר. את במועדון הכושר, בשיעור מדרגה של יום שישי, זה ששנים את מנסה לגרור אותי אליו, זוכרת? האמת שאני לא מבינה מה כיף בזה. בכל מקרה, היתה לך נפילה מפוארת וחטפת מכה בראש, זה הכול. את תהיי בסדר. אבל מה שיותר חשוב, למה לא סיפרת לי שאת בהיריון?"

"איזה שיעור מדרגה של יום שישי?" שאלה אליס.

"אוי, זה רע," אמרה ג'יין בבהלה.

"האמבולנס הגיע!" אמרה מישהי.

ההקלה העלתה על פניה של נערת המדרגה המשוגעת הבעה דבילית. היא קפצה לעמידה ופיזרה את הנשים כמו עקרת בית נמרצת חמושה במטאטא. "או־קיי, בנות, בואו ניתן להם קצת מרחב, בסדר?"

ג'יין המשיכה לכרוע על הרצפה לצד אליס וליטפה לה את הכתף בהיסח הדעת. פתאום היא הפסיקה ללטף ואמרה, "תראו תראו, למה את מקבלת את כל הטוב הזה?"

אליס סובבה את ראשה וראתה שני גברים יפי תואר בסרבלים כחולים מתקדמים לעברן עם ציוד עזרה ראשונה. מרוב מבוכה היא ניסתה להתיישב.

"אל תזוזי, מתוקה," צעק הגבוה מבין השניים.

"הוא ממש דומה לג'ורג' קלוני," התנשפה ג'יין באוזנה. נכון מאוד. זה מיד שיפר לאליס את מצב הרוח. היא הרגישה כאילו התעוררה לפרק של ״ אי־אר״.

"שלום לך." ג'ורג' קלוני השתופף לצדן והניח את ידיו הגדולות בין ברכיו. "איך קוראים לך?"

"ג'יין," אמרה ג'יין. "אה, קוראים לה אליס."

"מה השם המלא שלך, אליס?" ג'ורג' לקח לה בעדינות את מפרק כף היד והצמיד שתי אצבעות למדידת דופק.

"אליס מרי לאב."

"אז נפלת קצת, אליס?"

"נראה שכן. אני לא זוכרת." אליס הרגישה על סף דמעות ומיוחדת במינה, כמו שתמיד הרגישה כשדיברה עם אנשי רפואה, אפילו רוקחים. היא האשימה בכך את אמה, שטרחה סביבה יותר מדי כשהיתה חולה בילדותה. היא ואליזבת היו היפוכונדריות איומות.

"את יודעת איפה את נמצאת?" שאל ג'ורג'.

"האמת שלא," אמרה אליס. "מתברר שאני במועדון כושר."

"היא נפלה בזמן שיעור מדרגה." ג'יין היטיבה את רצועת החזייה שמתחת לגופייה. "ראיתי את זה קורה. היא עשתה פליק־פלאק די מרשים, ואז הראש שלה התנגש ברצפה. עשר דקות היא היתה חסרת הכרה."

נערת המדרגה המשוגעת הופיעה שוב בקוקו מתנפנף, ואליס הרימה מבט לאורך רגליה הארוכות החלקות ואל בטנה השרירית השטוחה. הבטן נראתה מזויפת. "אני חושבת שהיא איבדה הכרה לדקה," אמרה נערת המדרגה המשוגעת לג'ורג' קלוני בנימה האינטימית של שיחה בין אנשי מקצוע. "אני ממש לא ממליצה על השיעור הזה לנשים בהיריון. ו באמת שאלתי אם מישהי בהיריון."

"איזה שבוע את, אליס?" שאל ג'ורג'.

אליס רצתה לענות, ולהפתעתה גילתה חלל ריק בראשה.

"שלוש־עשרה," היא אמרה כעבור רגע. "כלומר, ארבע־עשרה. שבוע ארבע־עשרה." האולטרסאונד של שבוע שתים־עשרה היה לפני שבועיים לפחות. הצימוק קפץ מין קפיצונת משונה בסגנון ריקוד דיסקו, כאילו מישהו נעץ לו אצבע בגב. אחרי הבדיקה ניק ואליס ניסו לחזור על התנועה לעיני אחרים. כולם הגיבו בנימוס ואמרו שזה יוצא מן הכלל.

היא שבה והניחה יד על הבטן, ולראשונה שמה לב מה היא לובשת. נעלי ספורט וגרביים לבנים. מכנסיים קצרים שחורים וגופייה צמודה צהובה ועליה מדבקה זהובה. נראה שזה ציור של דינוזאור עם בועת טקסט שכתוב בה, אנחנו שולטים. אנחנו שולטים?

"מאיפה הבגדים האלה?" היא שאלה את ג'יין בהאשמה. "אלה לא הבגדים שלי."

ג'יין הרימה גבה הרת משמעות לעבר ג'ורג'.

"יש לי דינוזאור על החולצה," אמרה אליס בבעתה.

"איזה יום היום, אליס?" שאל ג'ורג'.

"שישי," ענתה אליס. זאת היתה רמאות, כי ג'יין אמרה לה שהן ב״שיעור מדרגה של יום שישי״. מה שזה לא יהיה.

"זוכרת מה אכלת לארוחת בוקר?" תוך כדי דיבור מישש ג'ורג' בעדינות את צדי ראשה. הפרמדיק השני הצמיד לחלק העליון של זרועה שרוול לבדיקת לחץ דם וניפח אותו.

"טוסט עם חמאת בוטנים?"

זה מה שהיא בדרך כלל אכלה לארוחת בוקר. זה נראה לה הימור בטוח.

"הוא לא באמת יודע מה אכלת לארוחת הבוקר," אמרה ג'יין. "הוא מנסה לראות אם את זוכרת מה אכלת."

שרוול לחץ הדם מעך לה את הזרוע.

ג'ורג' התיישב לאחור על הקרסוליים ואמר, "תעשי לי טובה, אליס, ותגידי לי את שמו של ראש הממשלה הדגול שלנו."

"ג'ון הווארד," ענתה אליס בצייתנות. היא קיוותה שלא יהיו עוד שאלות פוליטיות. זה לא הצד החזק שלה. היא אף פעם לא היתה מספיק מוטרדת כדי לגלות בכך עניין.

ג'יין פלטה צליל פיצוץ משונה של לעג ועליזות.

"הו. הא. הוא עדיין ראש הממשלה, לא?" אליס התביישה. עכשיו יקניטו אותה שנים. אוי, אליס, את לא יודעת מי ראש הממשלה! האם היא החמיצה את הבחירות? "אני בטוחה שהוא ראש הממשלה."

"באיזו שנה אנחנו?" ג'ורג' לא נראה מודאג מדי.

"1998," השיבה אליס בזריזות. בזה היא היתה בטוחה. התינוק אמור להיוולד בשנה הבאה, 1999.

ג'יין הצמידה כף יד אל פיה. ג'ורג' התכוון להגיד משהו, אבל ג'יין קטעה אותו. היא הניחה יד על כתפה של אליס ונעצה בה מבט. עיניה היו פעורות בהתלהבות. כדורי מסקרה זעירים ריחפו בקצה הריסים שלה. השילוב של דיאודורנט לוונדר ונשימת שום היה די קטלני.

"בת כמה את, אליס?"

"אני בת עשרים ותשע, ג'יין," הנימה הדרמטית של ג'יין הרגיזה אותה. לאן היא חותרת? "בדיוק כמוך."

ג'יין התיישבה על הקרסוליים והביטה בג'ורג' קלוני בהבעת ניצחון.

היא אמרה, "בדיוק קיבלתי הזמנה ליום הולדת ארבעים שלה."

זה היום שבו אליס מרי לאב הלכה למועדון הכושר ומבלי משים השמיטה עשור מחייה.