1
אפמרה
'אה, אל תתאבל', הוא אמר,
'עייפנו מזה, שהרי אהבות אחרות מחכות לנו;
שנא ואהוב בשעות של חסד.
לפנינו הנצח; נשמותינו
הן אהבה ופרידה אינסופית.'
וו' ב' ייטס
יוני 2001
אומרים שאירלנד בנויה על סיפוריה. פיות ופולקלור שכנו באירלנד זמן רב יותר מאשר האנגלים או אפילו מפטריק ומהכוהנים. סבי, איון גלאגר — שמבטאים גלא־גר ולא גלא־גור — העריך סיפור מעל לכל דבר אחר, והוא לימד אותי לנהוג כמוהו, כי באגדות ובסיפורי עם אנו שומרים בחיים את אבותינו, את תרבותנו ואת ההיסטוריה שלנו. אנחנו הופכים זיכרונות לסיפורים, ואם לא, אנו מאבדים אותם. אם הסיפורים נמוגים, גם בני האדם נמוגים.
כבר כילדה הוקסמתי מן העבר, רציתי להכיר את הסיפורים של האנשים שחיו לפניי. אולי היה זה משום היכרות מוקדמת עם מוות ועם אובדן ומשום שידעתי כי יום אחד גם אני אלך, ואיש לא יזכור כלל שחייתי. העולם אכן ישכח. הוא יימשך, משוחרר מאלה שהיו, מעביר את הישן, עובר לחדש. הטרגיות שבכול זה היתה הרבה מעבר ליכולתי לשאת טרגדיה של חיים שהחלו ונגמרו בלי שאיש יזכור אותם.
איון נולד במחוז לייטרים ב־1915, תשעה חודשים לפני מרד הפסחא הנודע ששינה את אירלנד לעד. הוריו — סבא רבא וסבתא רבתא שלי — נספו במרד, ואיון התייתם בלי שיכיר אותם כלל. בין סבי לביני היה דמיון — שנינו התייתמנו בגיל צעיר, האובדן שלו חבר לאובדני, אובדני הפך לשלו. הייתי רק בת שש כאשר איבדתי את שני הוריי, ילדה קטנה שדיברה מעט ודמיינה יתר על המידה, ואיון הופיע, הציל אותי וגידל אותי.
כשהייתי נאבקת להוציא מילים מפי, הוא היה מושיט לי עט ונייר. "אם את לא יכולה לומר אותן, כתבי אותן. כך הן יחזיקו מעמד זמן רב יותר. תכתבי את כל המילים שלך, אנני. תכתבי אותן ותני להן מקום ללכת."
וכך עשיתי.
אבל סיפור זה שונה מכל סיפור אחר שסיפרתי, מכל סיפור שכתבתי. זה סיפור המשפחה שלי, ארוג במארג של העבר שלי, צרוב בדנ"א שלי, חרוט בזיכרוני.
הכול התחיל — אם יש התחלה — כאשר סבי נטה למות.
* * *
"יש מגירה נעולה בשולחן שלי," אמר סבי.
"כן, אני יודעת," הקנטתי, כאילו המגירה הנעולה היתה משהו שניסיתי לפרוץ לתוכה. האמת היא שלא היה לי מושג. זמן רב שלא גרתי בבית האבן של איון בברוקלין, וזמן רב יותר שלא קראתי לו סבא. עכשיו הוא היה איון, והמגירות הנעולות שלו לא עניינו אותי.
"אל תתחצפי, אהובתי," אמר איון, חוזר על משפט ששמעתי אלפי פעמים בחיי. "המפתח בצרור שלי. הקטן ביותר. את מוכנה להביא אותו?"
עשיתי כפי שהתבקשתי, עוקבת אחר ההוראות ומוציאה את תוכן המגירה. למעלה היתה מעטפה גדולה ותחתיה תיבת מכתבים, מאות מכתבים, מסודרים להפליא וקשורים יחד. עברתי על המכתבים לרגע, שמה לב שאף אחד מהם לא נפתח. תאריך זעיר היה כתוב בפינה של כל אחד, וזה הכול.
"תביאי לי את המעטפה הגדולה," הורה איון בלי להרים את ראשו מהכר. הוא נעשה כה חלש בחודש האחרון, שרק לעיתים רחוקות ירד מהמיטה. שמתי את ערימת המכתבים בצד, לקחתי את המעטפה וחזרתי אליו.
פתחתי בזהירות את הסוגר של המעטפה. תמונות אחדות וכן ספרון כרוך עור נשרו ממנה, מונחים על המיטה לצד איון. כפתור נחושת, שניכרו בו פגעי מזג האוויר, היה הדבר האחרון שיצא מהמעטפה, ואני הרמתי אותו, תוהה מהו.
"מה זה, איון?"
"הכפתור הזה היה שייך לשון מק דיארמדה," הוא נשנק, זיק בעיניו.
"ה־שון מק דיארמדה?"
"הוא ולא אחר."
"ואיך אתה השגת את זה?"
"זה ניתן לי. תהפכי את זה. ראשי התיבות של שמו חרוטים שם — רואה?"
החזקתי את הכפתור באור, הפכתי אותו כך וכך, ואכן ש' זעירה ואחריה מקד' היו חרוטות על הכפתור.
"זה היה כפתור מהמעיל שלו," פתח איון, אבל אני ידעתי את הסיפור. חקרתי על כך חודשים, מנסה לעמוד על סוד ההיסטוריה האירית בשביל רומן שעליו עבדתי.
"הוא חרט את ראשי התיבות של שמו על כפתורי מעילו ועל מטבעות אחדים ונתן אותם לחברה שלו, מין ריאן, בלילה לפני שהוצא להורג על ידי כיתת יורים על חלקו במרד," אמרתי, נרגשת נוכח פיסת ההיסטוריה הקטנה שהחזקתי בידי.
"זה נכון," אמר איון, וחיוך רפה רפרף על שפתיו. "הוא היה ממחוז לייטרים, שם גם אני נולדתי וגדלתי. הוא נסע ברחבי הארץ והקים סניפים של האחווה האירית הרפובליקנית. הוא היה הסיבה למעורבות של הוריי."
"לא ייאמן," סיננתי. "אתה צריך לאמת את הכפתור ולשמור אותו במקום בטוח, איון. זה ודאי שווה הון קטן."
"זה שלך עכשיו, אנני אהובתי. את תוכלי להחליט מה יקרה איתו. רק תבטיחי לי שלא תתני אותו למישהו שלא יבין את המשמעות שלו."
מבטינו נפגשו, וההתלהבות שלי מהכפתור נמוגה. הוא נראה כל כך עייף. הוא נראה כל כך זקן. ואני לא הייתי מוכנה שהוא ינוח... עדיין.
"אבל... אני לא יודעת אם אני מבינה, איון," לחשתי.
"מה את לא מבינה?"
"את המשמעות שלו." רציתי שימשיך לדבר, שיישאר ער, ומיהרתי למלא את החלל שנפער בשל תשישותו. "קראתי על אירלנד — ביוגרפיות ודוקומנטרים ואוספי יומנים. כבר שישה חודשים אני עוסקת במחקר הזה. יש לי המון מידע בראש, ואני לא יודעת מה לעשות בו. ההיסטוריה שאחרי מרד הפסחא היא רק אוסף של דעות ושל הטלות אשמה. אין קונצנזסוס."
איון צחק, אך הצליל היה מחוספס וחסר שמחה. "זאת, אהובתי, היא אירלנד."
"באמת?" זה היה כל כך עצוב. כל כך מייאש.
"כל כך הרבה דעות וכה מעט פתרונות. וכל הדעות שבעולם לא יכולות לשנות את העבר," נאנח איון.
"אני לא יודעת איזה סיפור אספר. אני מגיעה לדעה אחת ומייד זאת מופרכת על ידי דעה אחרת. אני מרגישה חסרת אונים."
"כך גם הרגיש העם האירי. זאת אחת הסיבות שעזבתי." איון מצא את הספר עם הכריכה המשופשפת, וליטף אותו כפי שהיה מלטף את ראשי כשהייתי קטנה. לרגע שתקנו, שקועים במחשבות שלנו.
"אתה מתגעגע לשם? אתה מתגעגע לאירלנד?" שאלתי. זה לא היה נושא שדיברנו עליו. חיי — חיינו יחד — היו חיים באמריקה, בעיר גועשת ורוטטת כשתי עיניו הכחולות של איון. ידעתי מעט מאוד על חיי סבי לפניי, והוא מעולם לא היה להוט לשתף אותי.
"אני מתגעגע לאנשיה. אני מתגעגע לריחה ולשדותיה הירוקים. אני מתגעגע לים ולתחושת האלמוות. היא... נצחית. אבל היא לא השתנתה הרבה. אל תכתבי ספר על ההיסטוריה של אירלנד, אנני. יש הרבה ספרים כאלה. תכתבי סיפור אהבה."
"אני עדיין אצטרך הקשר כלשהו, איון," אמרתי בחיוך.
"כן. נכון. אבל אל תתני להיסטוריה להסיח את דעתך מהאנשים שחיו אותה." איון לקח את אחת התמונות, אצבעותיו רעדו, והוא קירב אותה אל פניו לבחון אותה מקרוב. "יש דרכים שמובילות באורח בלתי נמנע לכאב לב, יש כאלה שגונבות את נפש האדם ומשאירות אותו בודד בלעדיהן, מנסה למצוא מה שאיבד," מלמל, כאילו ציטט משהו ששמע פעם, משהו שצף עתה בזיכרונו. הוא נתן לי את התמונה שבידו.
"מי זאת?" שאלתי, מסתכלת באישה שנתנה בי מבט רושף.
"זאת סבתא רבתא שלך, אן פינגן גלאגר."
"אמא שלך?" שאלתי.
"כן," אמר.
"אני דומה לה," אמרתי בהנאה. הבגדים שלבשה והתספורת שלה תרמו למראה האקזוטי שלה, אבל הפנים שניבטו אליי מעבר לעשרות שנים יכלו להיות הפנים שלי.
"כן, את דומה לה. מאוד," אמר איון.
"היא קצת נוקשה," הערתי.
"חיוכים לא היו נפוצים במיוחד בתקופה ההיא."
"אף פעם?"
"לא," הוא גיחך, "לא אף פעם, רק בתצלומים. נסינו בכל כוחנו להיראות יותר מכובדים מכפי שהיינו. כל אחד רצה להיות מהפכן."
"וזה סבא רבא שלי?" הצבעתי על הגבר שעמד ליד אן בתצלום הבא.
"כן. אבי, דקלן גלאגר."
נעוריו וחיוניתו של דקלן גלאגר נשמרו בתצלום המצהיב. חיבבתי אותו מייד וחשתי רטט מוזר בחזה. דקלן גלאגר איננו עוד, ואני לעולם לא אכיר אותו.
איון נתן לי תמונה אחרת, תצלום של אימו, של אביו ושל גבר שלא זיהיתי.
"מי זה?" כמו דקלן הזר היה לבוש באופן פורמלי, בחליפת שלושת חלקים ובווסט מחויט שהציץ מאחורי דשי המקטורן. ידיו היו בכיסיו, ושיערו היה מסורק בקפידה אחורה, קצר בצדדים וארוך למעלה. חום או שחור, לא יכולתי לומר. גבותיו זעפו קלות כאילו לא היה לו נוח בצילומים.
"זהו דוקטור תומס סמית', ידידו הטוב ביותר של אבי. אהבתי אותו כמעט כמו שאני אוהב אותך. הוא היה לי כאב." קולו של איון היה רך, ועיניו נעצמו שוב.
"הוא היה?" קולי הביע הפתעה. איון לא דיבר מעולם על האיש הזה. "למה לא הראית לי את התמונות האלה, איון? לא ראיתי אף אחת מהן קודם."
"יש עוד," מלמל איון, מתעלם משאלתי כאילו היה לו צורך באנרגיה רבה מדיי להשיב עליה.
עברתי לתצלום הבא בערימה.
זה היה תצלום של איון כילד, עיניו פעורות לרווחה, פניו מנומשות ושיערו מסורק לאחור. הוא לבש מכנסיים קצרים וגרביים ארוכים, וסט ומעיל קטן, ובידו החזיק כובע. אישה עמדה מאחוריו, ידיה על כתפיו, פיה קודר. היא יכולה היתה להיות יפה, אבל קדרות פניה טשטשה את זה. היא לא חייכה.
"מי זאת?"
"סבתי, בריג'יד גלאגר, אמו של אבי. קראתי לה נאנה."
"בן כמה היית?"
"שש. נאנה כעסה עליי באותו יום. לא רציתי להצטלם בלי יתר בני המשפחה, אבל היא התעקשה על תצלום של שנינו בלבד."
"וזאת?" הצבעתי על התצלום הבא. "ספר לי על זאת. אלה אימך — התסרוקת שלה שונה כאן — והרופא, נכון?" לבי ניתר בקרבי כשהסתכלתי בתמונה. תומס סמית' הביט כלפי מטה אל האישה שלצדו, כאילו ברגע האחרון לא היה מסוגל להתאפק. מבטה היה מושפל אף הוא, חיוך חשאי על שפתיה. הם לא נגעו זה בזו, אבל הם היו מאוד מודעים זה לזו. ולא היה איש בתצלום זולתם. התמונה היתה קצת נועזת בשביל התקופה.
"אז... תומס סמית'... היה מאוהב באן?" מלמלתי במבוכה, חשה באופן מוזר גם כובד נשימה.
"כן... ולא," אמר איון ברכות, ואני הרמתי אליו מבט בפנים זעופות.
"איזו מן תשובה זאת?" שאלתי.
"תשובה אמיתית."
"אבל היא היתה נשואה לאבא שלך — ולא אמרת שהוא היה החבר הכי טוב של דקלן?"
"כן," נאנח איון.
"הו, וואו. יש כאן סיפור," התלהבתי.
"כן, יש כאן סיפור," לחש איון. הוא עצם את עיניו ושפתיו רעדו. "סיפור נפלא. אני לא יכול להסתכל עלייך ולא להיזכר בו."
"זה דבר טוב, לא?" שאלתי. "להיזכר זה טוב."
"להיזכר זה טוב," הוא הסכים, אבל המילים היו מלוות בעווית, והוא אחז חזק בפינות השמיכה.
"מתי בפעם האחרונה לקחת כדור נגד כאבים?" שאלתי בקול תקיף. הנחתי את התמונות וניגשתי לכדורים שהיו על השיש בחדר האמבטיה שלו. הוצאתי אחד בידיים רועדות, מילאתי כוס מים אחר כך הרמתי את ראשו של איון כדי לעזור לו לבלוע אותו. רציתי שיהיה בבית חולים, מוקף אנשים שיוכלו לטפל בו היטב. הוא רצה להיות בבית איתי. הוא בילה את חייו בבתי חולים, דואג לחולים ולגוססים. כאשר אובחן אצלו סרטן לפני שישה חודשים, הוא הודיע בשלווה שלא יסכים לשום טיפול. הוויתור היחיד שלו להפצרותיי ולבכי שלי היה שהסכים לקחת כדורים נגד כאבים.
"את צריכה לחזור, אנני," אמר קצת יותר מאוחר, ובגלל הכדור קולו היה רך, כמו מתוך חלום.
"לאן?" שאלתי, המומה.
"לאירלנד."
"לחזור? איון, מעולם לא הייתי שם, זוכר?"
"גם אני צריך לחזור. תקחי אותי?" אמר במאמץ.
"כל חיי חיכיתי לנסוע איתך לאירלנד," לחשתי. "אתה יודע את זה. מתי ניסע?"
"כשאמות, תיקחי אותי חזרה."
הכאב בחזי היה ממשי, נושך ונוגס, ואני החלטתי להילחם בו, להשמיד אותו, אבל הוא גדל כשיערה של מדוזה, ומעיניי ניגרו דמעות בפלגים חמים ורטובים.
"אל תבכי, אנני," אמר איון וקולו היה חלש כל כך, עד שהחזקתי בכל כוחי את הדמעות, ולו רק כדי לחסוך ממנו צער נוסף. "לנו אין סוף. כאשר אמות, קחי את אפרי לאירלנד ושחררי אותי באמצע לוך גיל."
"אפר? באמצע אגם?" שאלתי, מנסה לחייך. "אתה לא רוצה להיקבר ליד כנסייה?"
"הכנסייה רוצה את כספי בלבד, אבל אני מקווה שאלוהים יקח את נשמתי. מה שנשאר ממני שייך לאירלנד."
החלונות רעדו וקמתי לסגור את הווילונות. גשם דפק על השמשות, סערת אביב מאוחרת שאיימה על החוף המזרחי כל השבוע.
"הרוח מייללת כמו הכלב מקולן," מלמל איון,
"אני אוהבת את הסיפור הזה," אמרתי והתיישבתי לצדו. עיניו היו סגורות, אך הוא המשיך לדבר ברכות, כאילו נזכר בפרטים.
"את סיפרת לי את הסיפור של קו קולאין, אנני. פחדתי, ונתת לי לישון במיטתך. הרופא היה איתנו כל הלילה. שמעתי את הכלב נובח ברוח."
"איון, אני לא סיפרתי לך את הסיפור של קו קולאין. אתה סיפרת לי אותו. פעמים רבות כל כך. אתה סיפרת לי," תיקנתי, מיישרת את השמיכה שלו. הוא אחז בידי.
"כן, אני סיפרתי לך. את סיפרת לי. ואת תספרי לי את זה שוב. רק הרוח יודעת אצל מי האמת."
הוא התנמנם ואני החזקתי בידו, מקשיבה לסערה, שקועה בזיכרונות שלנו. הייתי בת שש כאשר איון הפך לעוגן שלי ולמי שדאג לי. הוא חיבק אותי כאשר בכיתי על הורים שלא יחזרו. רציתי בכל מאודי שיחבק אותי שוב, שנוכל להתחיל מחדש, גם אם זה רק כדי להבטיח שיהיה איתי גלגול חיים נוסף.
"איך אחיה בלעדיך, איון?" התאבלתי בקול.
"את כבר לא צריכה אותי, את בוגרת," מלמל, מפתיע אותי. חשבתי שהוא שקוע עמוק בשינה.
"תמיד אצטרך אותך," בכיתי, ושפתיו רעדו שוב, כשהפנים את המסירות שבאה לידי ביטוי בדבריי.
"נהיה שוב יחד, אן." איון לא היה מעולם דתי, ודבריו הפתיעו אותי. גידלה אותו סבתא קתולית אדוקה, אבל הוא השאיר את הדת מאחוריו כאשר עזב את אירלנד בגיל שמונה עשרה. הוא התעקש שאלמד בבית ספר קתולי בברוקלין, אבל זה היה כל החינוך הדתי שקיבלתי.
"אתה באמת מאמין בזה?" לחשתי.
"אני יודע את זה," הוא אמר, פוקח עפעפים מותשים ומביט בי בכבדות.
"אני לא. אני לא יודעת. אני אוהבת אותך... כל כך, ואני לא מוכנה עדיין לתת לך ללכת." בכיתי בכי תמרורים, כבר חשה באובדן, בבדידות שלי ובשנים שמחכות לי בלעדיו.
"את יפה. פקחית. עשירה." הוא צחק צחוק חלש. "ועשית הכול בעצמך. את והסיפורים שלך. אני כל כך גאה בך, אנני אהובתי. כל כך גאה. אבל אין לך חיים מעבר לספרים שלך. אין לך אהבה." עיניו התערפלו ובהו בחלל שמאחורי ראשי. "עדיין לא. תבטיחי לי שתחזרי, אן."
"אני מבטיחה."
אחרי זה הוא ישן, אבל אני לא הצלחתי להירדם. נשארתי לצדו, רעבה לנוכחותו, למילים שהוא עשוי לומר, לתמיכה שתמיד שאבתי ממנו. הוא התעורר עוד פעם אחת, מתנשף בכאב, ועזרתי לו לבלוע עוד כדור.
"בבקשה, בבקשה, אנני. את חייבת לבוא בחזרה. אני זקוק לך כל כך. שנינו צריכים."
"על מה אתה מדבר, איון? אני כאן. מי צריך אותי?"
הוא הזה, צף בכאב, מעבר לכל ידע, ואני יכולתי רק להחזיק בידו ולהעמיד פנים שאני מבינה.
"תישן עכשיו, איון. יהיה קל יותר לשאת את הכאב."
"אל תשכחי לקרוא את היומן. הוא אהב אותך. הוא אהב אותך כל כך. הוא מחכה, אנני."
"מי, איון?" לא יכולתי עוד לעצור את הדמעות, והן זלגו על ידינו השלובות.
"אני מתגעגע אליו. עבר זמן רב כל כך." הוא נאנח עמוקות, אך עיניו לא נפקחו עוד. מה שראה היה הזיכרון שלו, בכאבו, ואני הנחתי לו לדבר בלי הקשר, עד שהמילים הפכו לנשימות רדודות ולחלומות חסרי שקט.
הלילה נגמר, יום חדש האיר, אבל איון לא התעורר שוב.
2 במאי 1916
הוא מת. דקלן מת. דבלין בהריסות, שון מק דיארמדה בכלא קילמינהם מחכה לכיתת יורים, ואני לא יודע מה קרה לאן. ובכל זאת אני יושב כאן, ממלא דפים של היומן הזה כאילו זה יביא את כולם חזרה. כל פרט הוא פצע, אבל אלה פצעים שאני חש חובה לפתוח מחדש, לבחון, ולו כדי לעמוד על המשמעות של כל זה. ויום אחד איון הקטן יצטרך לדעת מה קרה.
התכוונתי להילחם. התחלתי את יום שני של הפסחא עם רובה בידי, שהנחתי ולא הרמתי שוב. מהרגע שכבשנו את משרד הדואר הכללי, הייתי שקוע כולי בדם ובכאוס בתחנת העזרה ראשונה המאולתרת. היתה התלהבות רבה, אך הארגון היה מועט, ובימים הראשונים איש לא ידע מה לעשות. אבל אני ידעתי איך לחבוש פצעים ולעצור דימום. ידעתי איך להתקין מתלה ולהוציא כדור. ובמשך חמישה ימים, תחת הפגזה בלתי פוסקת, זה מה שעשיתי.
העברתי את הימים כמו בחלום, בלי לנוח, כל כך עייף, עד שיכולתי לישון בעמידה, הראש מיטלטל בקצב הירי הארטילרי. ובתוך כל זה לא האמנתי שזה קורה. דקלן היה אופורי, ואן התרגשה עד דמעות כאשר היריות החלו ברחוב סקוויל, כאילו השימוש בכלי נשק גדולים מיצק את חלומות המרד שלנו. היא היתה בטוחה שהבריטים מקשיבים סוף סוף. אני נקרעתי בין גאווה ליאוש, בין חלומות הנעורים שלי על לאומנות ועל מרי אירי לבין ההרס הכביר שמול עיניי. ידעתי שזה חסר תועלת, אבל הייתי חייב, בגלל ידידות או נאמנות, להשתתף, גם אם החלק שלי היה לראות שהמורדים — כל האסופה האידיאליסטית, הפטליסטית שלנו — יזכו לאיזה שהוא טיפול לאחר שייפצעו.
דקלן הכריח את אן להבטיח שהיא תישאר הרחק מקו האש. היא, בריג'יד ואיון הקטן מצאו מקלט בביתו בכיכר מאונטג'וי, שם דקלן ואני הצטרפנו למתנדבים הצועדים ברחובות, מרוכזים בהמשך המרד שלנו. אן הצטרפה לדקלן ביום רביעי, לאחר ששברה חלון והשתחלה דרך השוליים המשוננים כדי להגיע אליו. היא בכלל לא שמה לב לדם שזרם מחתך ברגלה השמאלית ומחתך בכף ידה בשל הזכוכית השבורה. הכרחתי אותה לשבת כדי שאוכל לטפל בה. היא אמרה לדקלן שאם ימות, היא תמות איתו. הוא זעם ואיים, אבל היא אטמה את אוזניה, החליטה שהיא חייבת לתרום איכשהו והבטיחה לעצמה עבודה כשליחה בין הדואר לבין בית החרושת של ג'ייקוב, כי אף אחד לא הסכים לתת לה נשק. לנשים היה קל הרבה יותר להתנועע בלי שישאלו אותן שאלות ובלי שיירו בהן. אני לא יודע מתי מזלה בגד בה. הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה ביום שישי בבוקר, כאשר הלהבות שעלו משני צדי רחוב אבִִּּּי לא אפשרו לאיש לנטוש את משרד הדואר.
התחלתי לפנות את הפצועים לבית החולים ג'רוויס בעזרת אלונקה שקיבלתי, לאחר תחנונים, מעובד אמבולנס סנט. ג'ונס. הוא נתן לי גם שלושה סרטי זרוע של הצלב האדום, כדי שלא יירו בי — או יעצרו אותי — בעודנו נעים דרומה ברחוב הנרי לג'רוויס ובחזרה. הקרסול של קונלי היה מרוסק, אבל הוא לא רצה לעזוב. השארתי אותו בהשגחת ג'ים ריאן, סטודנט לרפואה שהיה שם מאז יום שלישי. עברתי את המסע שלוש פעמים, עד שהחשיך והמחסומים מנעו ממני ומשני מתנדבים — בחורים מקורק שבאו לדבלין להצטרף ללחימה — לחזור. אמרתי לבחורים להסתלק מהעיר. שיתחילו ללכת. המרד נגמר, והם היו נחוצים בבית. והלכתי בחזרה לבית החולים ג'רוויס, מצאתי פינה ריקה, קיפלתי את המעיל שלי תחת ראשי וקרסתי. אחות העירה אותי, כי היתה בטוחה שעומדים לפנות את בית החולים בגלל להבות שעקבו אחריי מהמטה בסניף הדואר. חזרתי לישון, תשוש מכדי שיהיה לי איכפת. כשהתעוררתי, השתלטו על האש, וכוחות המורדים נכנעו.
הצוות בבית החולים ג'רוויס אמר לחיילים הבריטים שאני רופא, כשהם באו לאסוף את המורדים, ובאורח פלא לא עוכבתי. ביליתי את שארית היום בטיפול בנוטים למות ובמתים ברחוב מור, שם ניסו ארבעים גברים לשריין קו נסיגה מהדואר הבוער. הם נעצרו על ידי כוחות הכתר, אזרחים ומורדים גם יחד. אזרחים — נשים, ילדים וזקנים — נלכדו בחילופי האש, פניהם המתות היו מכוסות פיח וזבובים עפו מעל ראשיהם, חלק מהם שרופים עד שאי אפשר היה לזהותם. עמוק בלבי לא יכולתי להשתחרר מתחושת האשמה — זה דבר אחד להילחם למען חירות, וזה דבר אחר לגמרי לדון את החפים מפשע למות במלחמה שלך.
שם מצאתי את דקלן.
אמרתי את שמו, העברתי את ידיי על לחייו המושחרות והוא פקח את עיניו כששמע את קולי. לבי דילג על פעימה. חשבתי לרגע שאוכל להציל אותו.
"אתה תטפל באיון, נכון, תומס? אתה תטפל באיון ובאמא שלי. ובאן. דאג לאן."
"איפה היא, דקלן? איפה אן?"
אבל אז נעצמו עיניו ונשימתו כחכחה בגרונו, ואני הרמתי אותו על כתפי ורצתי לחפש עזרה. הוא כבר מת. ידעתי, אבל נשאתי אותו לבית החולים ג'רוויס, תבעתי מקום בשבילו ורחצתי את הדם ואת הפיח מעורו ומשיערו, בעודי מיישר את בגדיו. חבשתי את פצעיו, פצעים שלעולם לא יחלימו, ואז לקחתי אותו שוב לרחובות, במעלה ג'רוויס, חציתי את פארנל, דרך גרדינר רו ולתוך כיכר מאונטג'וי. איש לא עצר אותי. נשאתי איש מת על כתפיי דרך מרכז העיר, ואנשים היו כל כך מזועזעים, שהם הסיטו מבטם.
אני לא חושב שבריג'יד, אימו של דקלן, אי פעם תתאושש. היחידה שייתכן שאהבה את דקלן יותר מאן היא בריג'יד. אני לוקח אותו הביתה לדרומהייר. בריג'יד רוצה לקבור אותו בבלינגר לצד אביו. ואז אחזור לדבלין בשביל אן. אלוהים יסלח לי על שאני מפקיר אותה מאחור.
ת' ס'
גליה (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
עוד ספר מעולה של איימי הרמון. רומן היסטורי-בדיוני המשלב נסיעה בזמן בנוסח ”נוכריה” עם סיפור מאבקה של אירלנד לעצמאות. רומנטי ומרגש. מומלץ!
רוני –
מה שיודעת
עוד ספר מעולה של איימי הרמון. רומן היסטורי-בדיוני המשלב נסיעה בזמן בנוסח ”נוכריה” עם סיפור מאבקה של אירלנד לעצמאות. רומנטי ומרגש. מומלץ!
רוני –
מה שיודעת
עוד ספר מעולה של איימי הרמון. רומן היסטורי-בדיוני המשלב נסיעה בזמן בנוסח ”נוכריה” עם סיפור מאבקה של אירלנד לעצמאות. רומנטי ומרגש. מומלץ!
יעל (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
ספר טוב, כתוב היטב, על רקע היסטורי קצת אחרי התקופה של הסידרה נוכריה. דמויות מעניינות וכמובן, שכמו שצריך להיות סוף טוב לגמרי. ממליצה מאד.
לימור –
מה שיודעת הרוח
עוד ספר מקסים של איימי הרמון, הפעם זהו רומן היסטורי, יחד עם פנטזיה, המשלב נסיעה בזמן, ספר רומנטי ומלא רגש.
מעיין –
מה שיודעת הרוח
זהו רומן היסטורי, יחד עם פנטזיה, המשלב נסיעה בזמן, ספר רומנטי ומלא רגש. ממליצה לקרוא.
תמר –
מה שיודעת הרוח
עוד ספר מעולה של איימי הרמון. רומן היסטורי-בדיוני המשלב נסיעה בזמן בנוסח ”נוכריה” עם סיפור מאבקה של אירלנד לעצמאות. רומנטי ומרגש. מומלץ!
תמר –
מה שיודעת הרוח
עוד ספר מעולה של איימי הרמון. רומן היסטורי-בדיוני המשלב נסיעה בזמן בנוסח ”נוכריה” עם סיפור מאבקה של אירלנד לעצמאות. רומנטי ומרגש. מומלץ!
לירי (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
רומן היסטורי קסום ומלא אהבה ופנטזיה. סיפור משובח מהסופרת איימי הרמון. מומלץ מאוד, גלל למי שאינה חובבת היסטוריה
ליר (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
רומן היסטורי קסום ומלא אהבה ופנטזיה. סיפור משובח מהסופרת איימי הרמון. מומלץ מאוד גם למי שאינה חובבת היסטוריה
לימור –
מה שיודעת הרוח
אני קצת מאוכזבת. הספר מזכיר את עלילת הזרה עם אותו הרקע ואותו הרעיון רק שבזרה העלילה מסועפת ועמוקה יותר. הסיפור נחמד אך אינו ממלא את הציפיות בעיקר לעומת ספרים אחרים של סופרת זו. מומלץ למי שלא מכירה את הספר הזרה מי שכן פשוט תתאכזב כמוני…
אלה (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
ספר מקסים, רומן היסטורי רומנטי עם נגיעות מדע בדיוני. מאוד מזכיר את “זרה”, התאהבתי בדמות של תומס ובאירלנד. עלילה די צפוייה וללא העומק הנדרש, הסיפור יכל להתפתח לממדים יותר נרחבים. יצירה מעניינת מאוד.
שוש (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
איימי הרמון, הסופרת, במיטבה בספר הזה. סופרת מחוננת, כותבת בכשרון רב, ושוזרת באופן מדהים עלילה בדיונית, בה מעורבים מציאות ובדיון. סיפור אהבה על רקע ההיסטוריה העקובה מדם של אירלנד. סיפור מרגש ומקסים.
שלי (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
ספר מקסים ומרגש הזכיר לי טיפה את זרה לכן מי שאוהב את הסגנון הזה יאהב גם את הספר הזה. הוא יותר “קליל” ויותר קרוב לתקופתינו אבל יש בו אהבה גדולה וכדאי לקרוא♡
ג’ני (בעלים מאומתים) –
מה שיודעת הרוח
וואו ספר שכבר כמה ימים לא עוזב אותי מספר על אהבה בזמנים שונים ותקופות שונות, ההשפעה על אנשים ודורות וכמובן סיפור אהבה מאוד יפה.