מוות בשנגרי־לה

שנה לפני

"אתה חתיכת מעופף," אמר וילי, "אין לך מושג על מה אתה מדבר. רוחני? בתחת שלי."

לא הגבתי. חשבתי כמה אמוציות הבן אדם הכניס במשפט אחד.

"העולם שלי מכוער, אבל לפחות הוא מוחשי," המשיך וילי, מציאותי כתמיד, "לעסוק בעולם הרוחני זה שטויות."

ישבנו במשרדו, באחד מאותם מבנים רבי־קומות שצמחו כמו פטריות באזור הבורסה של רמת גן, נותנים חזות סטרילית לניו אייג' הכלכלי הישראלי, מסתירים יותר מכפי שהם מגלים. מִגדלים שהכילו חברות סחר בינלאומיות, חברות ביטוח, משרדי עורכי דין וכמובן חברות לסחר נשק, כמו זאת של וילי. כל אלו שקשורים באינסוף קורים, בעיקר סמויים, של אינטרסים, חברויות, התחשבנויות ושנאה. הרבה שנאה.

מחלון הקומה העשרים וחמש השתקף הערב במאות חלונות זכוכית זהים, שזהרו בצבעי צהוב־אדום של שקיעה, רגע לפני שהתחלפו בזוהר הניאון, שהאיר עמלנות אינסופית של רבים לטובת חשבונות בנקים של מתי מעט.

"אתה צפוי," אמרתי.

"באמת? אל תבנה על זה."

וילי נראה מהורהר. הרגליים שלו היו מונחות על מכתבת העץ הגדולה והיפה שגרר מאינדונזיה באחת מנסיעותיו הרבות. פוזה של איש עסקים שסגר את יום העבודה, שם זין, כי הוא יכול לשים, ולא עונה לטלפונים אחרי שהמזכירה הלכה ו"שיתהפך העולם".

בקבוק טאליסקר, ויסקי מעושן מהאי סקאי, שמתאפיין בטעמי ים חזקים של קשיחות וחספוס, עמד על המכתבה שהפרידה בינינו, עם שתי כוסות זכוכית כבדות שמנה נדיבה נוצקה בהן. זה היה ויסקי שתאם את וילי. מאחוריו, על הקיר, נתלו תצלומי מזכרת ממוסגרים. וילי והחבר'ה. וילי בטיול ג'יפים בהימלאיה. וילי על יאכטה, קורץ למצלמה כשהוא מחזיק דג חרב ענק. וילי עם גשש שחור, מול פיל, בשמורה אפריקנית. וילי חובש כובע ספארי אוסטרלי, סיגר ענק תחוב בפיו, מצלמה על הצוואר והוא מחייך, כי הוא יודע שזאת הפוזה א־לה המינגוויי או קלינט איסטווד, ובעצם החיים הטובים והאדרנלין ביחד.

מעט מוצנעים, נתלו כמה תצלומים קטנים של כלי נשק ומערכות נשק צה"ליות. בפינה של כל אחד מהם היתה הקדשה באנגלית, רחוקה מכדי שאוכל לקרוא. על השולחן ניצבה תמונה יחידה, קטנה עוד יותר. וילי מתכופף מעט, מחבק שני ילדים צעירים, הבן והבת שלו, על רקע ארמון סינדרלה בפארק דיסנילנד. על ראשו כובע עם הלוגו של הניו יורק יאנקיז. רגע כמעט מושלם של אידיליה משפחתית. כן, רק אשתו לשעבר חסרה בה. הנחתי שזה היה הטיול לאיחוי השברים, אחרי הפרידה.

וילי ראה שנתקעתי על התמונה. "זה היה הרגע המאושר בחיים שלי," אמר, "אתה מאמין לי שאני אוהב את הבן שלי?"

עניתי לו בצורה שידעתי שתקפיץ אותו, "אתה בהחלט חושב שאתה אוהב אותו, אבל בתור אבא אתה די אטום."

זה עבד כצפוי. הוא זרק בי מבט חד, אבל כיבה מהר את הכעס בעיניים.

"תסביר."

וילי הוא איש של קאט־דה־בולשיט. רוב האנשים שעומדים מולו, בעיקר המתחרים החדשים שצצים לו מדי פעם בפעם — אותם גנרלים שמוצאים את עצמם פתאום מחוץ למערכת וחושבים שאם "הם היו" אז דלתות העולם נפתחות לפניהם אוטומטית — מנצלים קשרים אישיים שבנו בעבר, רק כדי לנסות לעקוף אותו. פתאום, באה להם הסטירה והם לא יודעים מאיפה הגיעה. רק אחר כך, אחרי שנכוו וצורב להם, במיוחד באזור האגו הסופר־מנופח, הם מגלים שזה היה הוא, וילי, שהראה להם מאיפה הדג משתין.

פעם, בשיחה אחרת, הוא אמר לי, "שמע, דותן, במקום שאני גדלתי בו, ברחובות של חיפה התחתית, למדתי דבר אחד — שהחיים זאת מלחמת הישרדות."

עם וילי יש רק דרך אחת לדבר, ישירות, כמו לשפוך חומצת מלח לאסלה סתומה, אפילו שאתה יודע שזה רק מעלה את הג'יפה. "אתה מוכן לעשות עבור הבן שלך הכול, חוץ מהדבר האחד והיחיד שהוא באמת צריך עכשיו," הרמתי לו להנחתה, "קבל אותו כפי שהוא. בלי שיפוט."

הוא הסתכל בי במבט כזה, קצת מהצד. "התחפף לך המוח," אמר, "נראה לי שישבת יותר מדי זמן בקירוס רגליים."

צחקתי ברוח טובה, אבל וילי לא הרפה, "אני חייב להגיד שהעדפתי את דותן של המהדורה הקודמת, איש שב"כ כסחן ואלים."

מה יכולתי לענות לו? לתת לו את כל התפריט של השנים האחרונות, אחרי שהופרשתי מהשירות? מאז שפתחתי עם שי את משרד החקירות, ביליתי את מרבית זמני בין חיפוש של ישראלי אובד אחד למשנהו, לבין למידת אמנויות לחימה ושהות אצל מורים רוחניים במזרח. ספק אם יבין.

קלטתי שלא נפגשנו מאז שיצאתי לדרך חדשה, אם כי הוא ידע עליה כמובן. הוספתי משפט שקצת הצטערתי עליו אחר כך, כי יש דברים שלא אומרים: "אני עדיין מוריד פה ושם מכה, אופי העבודה, אבל כדרך חיים זה נראה לי כיום מה־זה מיותר."

הוא תקע בי זוג עיניים, "אז עכשיו אתה שופט אותי?"

"לא. שאלת אם אני חושב שאתה אוהב את הבן שלך, אז אני עונה. אם לא מתאים לך, אין בעיה, אני סותם."

"תפוס אותי בביצים, זה בסדר."

שמעתי את המרירות שעלתה לו בגרון, כמו צרבת של אחרי טוסט מלחם לבן.

"שאמשיך?" שאלתי.

"אתה רוצה גם לתת להן סיבוב? בבקשה."

"לא כל כך מזמן היית אב גאה ושמח. ראית בו בן אינטליגנטי וצמא לידע, מטאור, בדרך הבטוחה להפוך לסיפור הצלחה."

"נכון מאוד. מה רע בזה?"

"מה רע? הוא השתנה, ואתה מסרב לקבל את השינוי שחל בו. אתה חושב שזאת רק פאוזה בחיים. יותר מזה, אתה בטוח שהוא מחמיץ את הייעוד שלו, להיות עורך דין בעל שם בישראל. ראית כבר בעיני דמיונך איך אתה מתגאה בו, בשותף הכי הצעיר במשרד הכי יוקרתי. בקיצור, חשבת שההתבגרות שלו תלטף את האגו האבהי שלך. לרגע לא שאלת את עצמך אם הוא מאושר."

"מאושר שמאושר. מאושר זה כשחשבון הבנק שלך מפוצץ. כשאתה יכול להרשות לעצמך כל מה שאתה רוצה בחיים המחורבנים האלה. והחיים האלו, תסכים איתי, מה־זה מחורבנים."

חשבתי לרגע לענות לו ברצינות, אבל נעלתי את הפה. ידעתי שבמשפט אחד אני יכול לפספס אותו, וזיהיתי את המצוקה שלו בהקשר לבנו. היא היתה העיקר בשיחה הזאת.

וילי מזג מנת ויסקי חדשה, הרים את הכוס וריחרח בחיבה גלויה. "אתה חתיכת זיין מוח," אמר, לקח לגימה נהנתנית ומיצמץ קצת בשפתיים, סימן מובהק לכך שנרגע. "רוצה סיגר? הייתי עכשיו ברפובליקה הדומיניקנית. הבאתי כמה משובחים."

לא שאלתי אותו מה עשה שם, בחלקת גן העדן החבויה שישראלים עדיין לא גילו. וילי תמיד הפתיע אותי. ידעתי שהיו לו כמה עוגנים קבועים בדרום־מזרח אסיה. היתה אפילו מדינה מסוימת, שמן הראוי שלא אנקוב בשמה, שהוא היה שם המלך הלא מוכתר. כשאדמירל הצי רב עם מפקד כוחות היבשה, הם פנו אליו כבורר. וילי חסר המנוחה לא קפא על שמריו, תמיד חיפש לקוחות חדשים. הפוטנציאל שלו היה בעיקר מדינות עולם שלישי עם שלטון לא יציב, רודן מאוים או מופרע בקצה הפירמידה, ועדיף שיהיה מסוכסך עם מדינה שכנה כזאת או אחרת. שקט בגבולות לא מייצר הכנסות. לדומיניקנית היה גבול לא רגוע עם השכנה הענייה האיטי. די היה בכך כדי שווילי יבוא לרחרח, ולא רק סיגרים.

"אחר כך," אמרתי, "מוקדם מדי לסיגר."

הוא צחק, "אני מזמין אותך לארוחת ערב. יש בבניין מסעדה איטלקית חדשה, לא רעה בכלל, והמלצריות הן תאווה לעיניים. כמו היין."

וילי לקח עוד לגימה, הביט בכוס בהערכה ואמר, "לך קל לדבר. אתה בא והולך. לבד. יחסים ארעיים. הייתי רוצה לראות אותך מגלה שיש לך בת שבגיל 21, אחרי שנתיים שאתה מממן לה לימודים בבית הספר לתנועה הכי יקר באמסטרדם, מגיעה עם החברה הפורטוגלית שלה הביתה ומודיעה לך, 'אבא, אני לסבית ואנחנו עוברות לגור יחד'. כמובן שאתה גם נדרש לשלם עבור התענוג. מה אתה אומר על זה?"

"קורה."

"קורה?" הוא כמעט התפוצץ מכעס. "והבת שלי זה רק האפריטיף. הבן שלי היקר, איתיאל. חומד של ילד. הרגשתי סיפוק עצום כשסיים בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב, ועוד יותר כשקיבל הצעה נדיבה מאחד המשרדים החשובים בעיר, לעשות אצלם התמחות. לא כל יום מקבלים הצעה כזאת. מכאן גם גודל האכזבה — כשהילד הודיע לי שלא מעניין אותו להיות עורך דין, שקצת נשבר לו מהעולם החומרי ושהוא החליט, איך הוא אמר את זה, להתיישב בצפון הודו כדי ללמוד בודהיזם. 'לפרוש לאשראם', הוא אמר. אלוהים יודע מה זאת המילה הזאת. תגיד לי אתה, בשביל זה קרעתי כל השנים את התחת? לא מילאתי בכבוד את החובות המוסריים שלי למשפחה? לא נתתי להם כל מה שאפשר, רק שלא יאכלו את החרא שאני אכלתי? פילסתי להם שביל. שביל? שטיח אדום עם כפית של כסף בפה. ומה אני מקבל בתמורה?"

וילי עשה תנועה מגונה עם הזרוע. "להגיד לך מה? אני מוכן להתערב איתך על מה שאתה רק רוצה שהכול, איך אומרים הצעירים של היום, חארטה בארטה. הרוחניות של הבן שלי היא זיון שכל, בדיוק כמו הלסביוּת של הבת שלי. אופנה חולפת, קצת רצון להתנסות, הכול סוג של דימוי עצמי משובש שמושפע מהחברה הדפוקה, הכאילו ליברלית, שצמחה סביבנו."

לא עניתי. זה רק הדליק אותו עוד יותר והטון שלו הפך לעגני, "כיום, אם אתה לא הומו, אתה לא מספיק רגיש. אם אתה לא רוחני, אתה חומרני. שטויות כאלו. תאמין לי, הייתי תופס אותו עכשיו ונותן לו כזה ניעור, שהיה מעיר את האמא שלו מהקבר."

"אתה חושב שזה היה עוזר?"

"אני בטוח שכן."

"אני חושש שלא."

"רוצה להתערב?" שאל וילי, וישר עלה לו על הפנים החיוך הכי גדול שאפשר לראות על פנים של בן אדם, חיוך של תינוק תמים, מאושר עד בלי די.

וילי הוא טיפוס מתערב. מוכן להתערב על כל דבר ותמיד. כשהוא מפסיד, וזה קורה, הוא עומד בהתחייבות כמו גבר. כך הוא הטיס בזמנו חבר, במטוס הקונקורד למסעדה ידועה בניו יורק ובחזרה ללונדון. ההפסדים שלו היו שִֵם דבר. תמיד בגדול.

"על מה אנחנו מתערבים?" שאל.

"אני עדיין לא יודע על מה אנחנו מדברים."

וילי שתק. מילא שוב את הכוסות. היינו בחצי התחתון של הבקבוק והשמש כבר שקעה מזמן.

"אתה צודק. בוא נתחיל מאלף." הוא לקח לגימה ארוכה והמשיך, "איתיאל נמצא עכשיו במקום שנקרא, רגע, תן לי לראות את השם, סימנתי את זה על גוגל ארת'."

הוא הרכיב משקפי קריאה על קצה חוטמו. האקט הקטן הזה פתאום סימן לי אותו באור ממשי של גיל, של אחרי החמישים, של עייפות חומר מסוימת. זה עדיין לא הסביר את המרירות. יכול להיות שווילי פתאום מתחיל להבין שהעושר האמיתי הוא לא בכוח ולא בכספת? ספק. האסימון אצלו עוד לא ירד. בן אדם כמו וילי צריך שהחיים יורידו עליו בומבה כדי שיבין.

"מצאתי," הצביע על המסך, "זה במדינה בצפון הודו, שנקראת סיקהים. הוא יושב באיזה מבדד ליד מנזר גדול בשם רומטק, ביחד עם עוד עשרים נזירים, טיבטים ומערביים. הוא כתב לי שמרבית היום הוא עסוק בקריאת טקסטים ובמדיטציה, אבל גם בעבודה קהילתית ואפילו אקולוגית. מה? חסרה כאן פעילות ציבורית? עם הכסף שאיתיאל היה עושה כאן, הוא היה יכול לקיים עשר אגודות צדקה. ולא הייתי עוזר לו? ועוד איך עוזר."

וילי השתתק לרגע, יישר בתנועה עצבנית את המשקפיים. היה לי ברור שהמשקפיים הם עניין חדש, מהסוג שפוגע בול באגו הענק שלו. ואז הוא הגיע לעיקר.

"מה שמטריד אותי יותר מכול, זה שבמייל האחרון איתיאל הודיע לי שבסוף השנה הקרובה הוא עומד לפרוש למבדד מרוחק עוד יותר, למדיטציה של שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים, ואז ינתק כל קשר עם העולם."

וילי החריש. ינק מהסיגר. לקח לגימה מהכוס.

"עד פה הכול ברור?"

"כן," אמרתי בטון הכי שגרתי, כאילו אני מדבר על זה יום־יום וכל היום, "זאת מדיטציה טיבטית ידועה. בדרך כלל גם עושים אותה בחושך."

הוא הסתכל עלי במבט ארוך ובוחן. הפרטים שהוספתי היו טיפות של חומר בערה משובח על להבה שכבר דלקה לא מעט זמן. "לזה אני לא מוכן ולא יכול להסכים," אמר לבסוף, "אני חייב לפעול לפני שאאבד אותו סופית."

שתקתי. ראיתי שמשהו עובר לו בראש. משהו שהוא טחן ככל הנראה אינספור פעמים, עד שהגיע להחלטה.

"וכאן באה ההתערבות שלנו," אמר.

"אני מקשיב."

"אני מתערב איתך שבתוך שנה מהיום הבן שלי מגיע לכאן, למשרד הזה, עם אישה ותינוק, ואומר, 'אבא, צדקת. בכל מילה שאמרת'. על מה אתה מוכן להתערב?"

היססתי, ולא בגלל פחד מהפסד. חששתי מהדברים שהכרתי היטב, ושלווילי לא היה מושג בהם. ידעתי מה קורה כשאתה מתחיל להתעסק בקארמה של אנשים, אפילו אם הם קרובים אליך. אתה נותן דחיפה קטנה ולא יודע איפה היא תיגמר ומה יתרסק בדרך. זה כמו לעמוד בראש מצוק ולתת בעיטה קטנה באבן שמתחילה להידרדר, ופתאום יש מפולת ענקית של גושי סלע.

עמדה בינינו שתיקה שתוצאותיה ידועות מראש. כשהיה במצב הרוח ה"ספורטיבי" שלו, אחרי חצי בקבוק ויסקי משובח, אפוף עשן של סיגר — לא היתה אופציה לחמוק מהתערבות כלשהי. ברור שהוא רצה גם לנצח. וילי תמיד הסתכל על החיים כמו על מלחמה. "מה שחשוב הוא רק הניצחון," נהג לומר. זאת היתה גם הסיבה שמלבד "מדריך הייצוא הביטחוני" של סיב"ט,1 הספר היחיד על הכוננית שמאחור היה "אמנות המלחמה" של סון טסו,2 בתרגום לעברית.

1 סיב"ט: האגף לייצוא בטחוני במשרד הביטחון.

2 סון טסו: נקרא גם סון דזה. ספרו "אמנות המלחמה", שנכתב במאה השישית לפנה"ס, תורגם מאנגלית על ידי חנה גינגולד ויצא בהוצאת "אסטרולוג".

הפעם הוא עמד להפסיד. ובגדול.

את זה עוד לא ידעתי אז.

אם הייתי חכם כמו סון טסו, הייתי פותח את הספר ומצטט לווילי במקום: "אם אינך מכיר את האויב ואינך מכיר את עצמך — אין ספק שתובס בכל הקרבות." אבל מי יכול להיות חכם סיני ישיש? גם שם כבר לא נותרו הרבה כאלו, אם בכלל.

אז התערבנו על בקבוק ויסקי סינגל מאלט.

"אני רושם הערה ביומן האלקטרוני שלי, הנה, תראה," הוא סובב אלי את מסך המחשב. "היום 20 באפריל. בעוד שנה בדיוק, באותה שעה, אתה שם בקבוק 'טאליסקר' על השולחן והילד שלי, איתיאל, עומד כאן עם אשתו והתינוק, ומחייך."

"מוסכם."

וילי שתק. שתה את שארית המשקה שלו, פימפם מעט בסיגר ואז אמר, "תגיד, דותן, אם הייתי מבקש ממך לעשות את זה עבורי, היית מסכים?"

לקח לי דקה להבין למה הוא חותר. "לשנות את דעתו של הבן שלך?"

"אהה," הימהם והפריח טבעת עשן ריחני.

"אשמח להכיר אותו יותר, הוא תמיד נראה לי אחלה בחור. בתור חבר שלך אני בהחלט מוכן לדבר איתו, אבל רק כדי להרגיע אותך, שתפסיק לחשוב שהוא ירד מהפסים."

"לא יותר מזה?" הוא בחן אותי בדקדקנות.

שתקתי וניסיתי להבין למה התכוון. ואז נפל לי האסימון. השיחה הזאת לא היתה סתם שיחה ידידותית, היא היתה מתוכננת בדקדקנות. ההתערבות היתה אסטרטגיה סופר־וילי. שיחה כאילו ידידותית, אבל הבן אדם תיכנת את כל פרטיה מראש. ראש של סוחר נשק ממולח שחושב רק על עימותים ומלחמות, שחייב לתכנן מהלכים מראש כדי להיות תמיד בצד המנצח. לרגע תהיתי אם בכלל היו לו התרסקויות עסקיות.

"לא," השבתי, "לא יותר מזה."

"אבל בסופו של דבר זה העיסוק שלך, למצוא ולחלץ ישראלים במצוקה, לעזור להביא צעירים ממרחקים הביתה."

"כן ולא."

"איזו מין תשובה זאת?"

"אני מנסה להציל חיים," אמרתי, "לא תמיד בדרכים מקובלות, אבל מנסה."

"וזה לא נראה לך המקרה?" המשיך להתעקש.

"לא. לגמרי לא. מה שאתה מבקש ממני זה לשכנע את הבן שלך שהדרך שבה הוא בחר מוטעית. זה לא משהו שיכול להיעשות בשכנוע וגם לא בכוח."

לא הוספתי שיש רק דרך אחת, והיא באהבה. ניסיתי לומר לו קודם. הוא לא קלט. אולי התעלם. בדיעבד הצטערתי, לבי נחמץ שלא הלכתי עד הסוף. שלא אמרתי לו, אז, כשהכול עוד היה פתוח. "תשמע," הייתי צריך להגיד לו, "הדבר היחידי שאתה צריך לתת לבן שלך זאת אהבה. כל היתר כבר יסתדר מעצמו." אולי היה מקשיב, אולי משהו היה מחלחל ואולי מהלך האירועים היה משתנה. אולי.

אבל שתקתי, ווילי כמעט קפץ ממקומו. "כמה שאתה טועה," אמר, כעוס. "מישהו צריך להראות לבן שלי מאיפה הדג משתין. להכניס לו קצת פרופורציה על החיים."

לקחתי אוויר. הדבר האחרון שהייתי צריך זה וילי זועם.

הוא הושיט יד לבקבוק הוויסקי בניסיון להירגע, וגילה שהוא ריק. "שמע, בוא נדחה את האיטלקית לערב אחר," אמר.

"אין בעיה."

השארתי אותו יושב בכיסא שלו, רגליו על מכתבת העץ היוקרתית, מהורהר, פולט ענני עשן.

לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאראה את וילי בחיים.

לא ידעתי כל כך הרבה דברים.

אם הייתי יודע שההתערבות תוביל לרצח של ישראלים, להרג חפים מפשע, להתמוטטות תמונת העולם המוכר של הודו ה"ישראלית", לאפשרות של סכסוך אלים בין הודו ופקיסטן עד כדי מלחמה גרעינית, לכך שכל שיפולי ההימלאיה, השנגרי־לה — במקום שיישארו גן עדן עלי אדמות, ארץ מבודדת של אושר נצחי, יבערו כולם באש של טרור — האם הייתי מתערב עם וילי?

התשובה ברורה.

אבל את מה שאני יודע כיום לא ידעתי אז. איך יכולתי לדעת?