מוליכים להצלחה

בזיכרוני אני רואה אישה מבוגרת, כפופת גו, שעוטה מעיל ירוק. אנחנו, ילדי השכונה, זיהינו בחושינו שבכל פעם שמתקרב אליה כלב, היא נתקפת בעתה. וילדים כמו ילדים, עושים לפעמים דברים בלי מחשבה, מתוך שעשוע. פעם אחר פעם היינו משחררים לידה את הכלבים. לא כדי לפגוע בה, פשוט ילדים.

בדיעבד, אני יודע שהפחד העצום מפני הכלבים היה תוצאה של טראומה ממחנות הריכוז וההשמדה. לימים לא יכולתי להוציא מזיכרוני את האישה האומללה ההיא. שוב ושוב הלקיתי את עצמי, מה עוללנו לאותה שורדת שואה?

היו אז ברחבי העיר והארץ רבים כאלה, עם מספרים על הידיים. רבים מההורים של חברי לספסל הלימודים היו משורדי השואה, גיבורים שותקים שליוו את ילדיהם לבית הספר. בימים ההם, כשהאירועים עוד היו טריים יחסית ולא רק נושא לשיח של בני הדור השני והשלישי, היה הנושא חם גם בשיח בתנועות הנוער. סביר להניח שגם כיום זה כך, לפחות סביב אירועים מסוימים. לחלק מאיתנו היו הורים שגדלו בארץ והשתתפו במלחמת השחרור, והיו בינינו מי שהסתכלו בזלזול על העולים שהגיעו מאירופה, ממחנות העקורים. תהינו והתווכחנו, האם הם הלכו כצאן לטבח, בניגוד לאתוס הישראלי של לחימה עד המוות?

התקופה של אמצע שנות ה־60 היתה ימי קיבוץ גלויות - ישראלים צברים, לצד ילדים של ניצולי שואה וילדים שעלו מצפון אפריקה ומארצות ערב. גם מהם היו לי חברים, שחלקם גרו במעברות או בשכונות צפופות שנבנו במיוחד עבורם. רוב תלמידי בית הספר שלמדתי בו באו משם. עלי, עלינו, הם הסתכלו כעשירים אף שכלל לא היינו כאלה.

גדלתי בבית במקום טוב באמצע ולא חשתי כל חוסר. לא משום שלא היה חוסר, אלא משום שילד מכיר רק את מה שהוא מכיר. נעליים חדשות, למשל, קנו לקראת ראש השנה, ואם לפני פסח הרגל היתה גדלה, היו גוזרים את קצה הנעל. מעיל, חולצה ומכנסיים היו מחליפים בין הילדים. אבל ידעתי שמצבי טוב משל אחרים, שעם רבים מהם למדתי בבית הספר.

כיום ברורה לי תחושת התסכול של אלה שמקרוב באו, עם עולם ערכים והוויה שונים לחלוטין מאלה של הוותיקים שהקימו את המדינה, וגם של העולים שהגיעו במצב לא פשוט אחרי השואה באירופה. המצב היה מורכב עבור כל האוכלוסיות במדינה הצעירה, שהיו לה בעיות ביטחוניות ותקציביות מרובות.

במבט לאחור, בני הדור של הורי הקריבו המון. אוכלוסיית יהודי הארץ, שב־1948 מנתה 600 אלף איש, ספגה במלחמת השחרור 6,000 הרוגים, רובם בני 16 עד 30 - בני הגיל של הורי. זו מכה עצומה, לאבד אחוז אחד מהאוכלוסייה במלחמה. וכל אחד מההרוגים היה כמובן עולם ומלואו, עם חלומות ותקוות ותוכניות ומשפחה אוהבת. האובדן לא היה זר לאף משפחה ביישוב.

מתוך תחושה שנבנה פה משהו חדש, העולים היו אמורים להצטרף לבנייה. מדיניות כור ההיתוך דרשה מכולם להשתלב במודל החדש - כמו שהוותיקים ויתרו על שפתם הישנה, על מנהגיהם ועל לבושם, גם החדשים יעשו כך. הרעיונות הפלורליסטיים הגיעו רק בהמשך.

מניסיוני למדתי (ועוד אעסוק בכך בהמשך) שהכְתבה מלמעלה של צורת חשיבה - ויהיה המנהיג המכתיב חכם ככל שיהיה - לא מובילה למקומות טובים, אלא רק לכעס, לשנאה ולקנאה. מי שמבקש ליצור מודל חדש לא יכול להכתיב אותו, ובוודאי לא להתוות תוכנית פעולה שאינה מתחשבת ברצונות ובמאוויים של האחר.

החלום ליצור יהודי חדש באמצעות כור ההיתוך היה במקרה הטוב רעיון שגוי. כל חברה שרוצה להיות טובה יותר מסך מרכיביה חייבת להיות פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. עליה להסכים על יסודות ועל ערכים ברורים, אבל לא ליצור מודל אחיד ואחוד.

הורי נולדו שניהם בגרמניה, להורים שהיגרו לשם ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אני זוכר היטב את המבטא היקי של דודותי מצד אמי, "בּיטֶה, בּיטֶה", כמו ששר מאיר אריאל ב"כתונת פסים".1 שתי המשפחות, של אבי ושל אמי, שלא הכירו זו את זו, עלו לישראל ב־1934, עוד לפני שהמלחמה הגיעה אליהן.

בשנות נערותי ביקש סבי לספר לי על קורות המשפחה, ואני בטיפשות של נער לא התעניינתי. כיום אני מתחרט על כל סיפור שפספסתי, על כל רגע מההיסטוריה שלו שהחמצתי מפיו. פעם שאלתי את סבא למה עזבו את גרמניה. הרי אפילו הוא עצמו אמר שאי־אפשר היה להעריך שאסון כמו השואה בכלל יכול להתרחש. אדם שפוי לא יכול להעלות בדעתו שיקום עם ויהפוך למכונת השמדה מטורפת. "זה לא הריח טוב", הוא הסביר את התחושה החמקמקה שחש. כאשר יש משבר כלכלי ומהומות, היהודים תמיד חוטפים, אמר.

רוב המשפחה אכן עזבה את גרמניה, והיחידים שנותרו שם מאחור היו הסבים והסבתות של הורי. הם לא שרדו. שאר בני המשפחה התפזרו בין ארצות הברית, בריטניה וישראל. עד היום נרשמים מדי פעם ויכוחים מי מהם היה חכם יותר. "אם כבר עוזבים את אירופה", נהג סבי לומר, "יש רק מקום אחד ללכת אליו - ארץ ישראל". זו המורשת שהותיר לדורות קדימה.

על התקופה שאחרי עלייתם שמעתי לא מעט סיפורים. תנאי המחיה בישראל של שנות ה־30 וה־40 היו די קשים. אחד מסבַי היה חייט, האחר משגיח כשרות, ואמא התגוררה בשכונת פלורנטין בתל אביב - חדר אחד לחמישה ילדים, עם שירותים בחוץ. לא עשירים גדולים ולא בעלי השכלה היו סבי וסבותי, בלשון המעטה, אך בעלי נחישות ונכונות לעבוד קשה בארצם החדשה.

אמי ואבי גדלו בבתים דתיים ושניהם היו עובדי כפיים. הם הכירו כאשר היו כבני 15, כשעבדו יחדיו במלטשת יהלומים. אמא היתה מוכשרת ואשת ספר. סבי סיפר שהציעו לה מלגת לימודים, אך היא עזבה את בית יעקב כדי לעבוד והפכה לחילונית. כמוה, גם אבא עזב את הדת בנערותו, אבל לו, בניגוד לאמא, היה קשר חזק אליה ולמסורת. הסבים והסבתות שלי נותרו דתיים מאמינים עד יום מותם, וחלק מבני ובנות הדוד שלי הם חרדים.

אמי היתה פעילה בבית"ר וקצינה באצ"ל, עמוק בימין המדיני והפוליטי. עד יום מותה נותרה אידיאולוגית כשהיתה, בעוד אבי היה פרקטי יותר, נכון לפשרות ולמשא ומתן. "נסגור דיל עם הערבים, נעשה שלום", הוא היה אומר. "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן", היתה אומרת אמי, שאפילו בערוב ימיה בדיור המוגן נכנסה בקלות לוויכוחים פוליטיים מרים.

פעם החביאה אמא נשק בבית. כאשר הבריטים הגיעו לערוך חיפוש, היא ברחה לחוף הים של תל אביב וישנה שם באותו הלילה. דווקא את אחיה - שנותר חרדי עד יום מותו - עצרו, ואחר כך אספו את אבי ושלחו אותו למעצר במחנה רפיח. לא משום שעשה משהו, אלא בשל קשריו עם אמי. הוא נכלא בשל אהבתו.

עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסו שניהם לצבא. לאבא - יוצא ארגון ה"הגנה" הממלכתי יותר - לא היתה בעיה. את פניו קיבלו יפה. אבל את אמא, שבאה מ"הפורשים", ניסו לשלוח להיות טבחית, משום ש"היא לא משלנו". היא סירבה, כמובן, והצליחה במאבקה. כך השתתפה כחיילת בקרבות בצפון. אבי השתתף במבצע נחשון, בפריצת הדרך לירושלים, אך לא סיפר על כך הרבה. בכלל, הורי לא היו מן הדברנים. פה ושם שיתפו בקרב כזה או אחר שהשתתפו בו. בכל פעם שהיינו עולים לירושלים, היה אבא מצביע על הגבעות, שם איבד רבים מחבריו.

לאחר המלחמה, בסוף 1949, הם נישאו. פה ושם ניסו להשלים השכלה, ללא הצלחה. אף על פי כן, שניהם היו אנשים אינטליגנטים ומצליחים. אבא המשיך לעבוד כמלטש יהלומים, התקדם והקים מפעל עם שותפים. הוא הגיע לרווחה כלכלית, גם אם לא לעושר.

ככלל, מחקרים מלמדים כי יש מתאם בין השכלת ההורים להשכלת הילדים והצלחתם. כל מחקר בקרב סטודנטים באוניברסיטאות יוכיח שרובם דור שני להשכלה. עם זאת, בני הדור של הורי לא היו משכילים. לרובם לא היתה הזדמנות ללמוד. כאמור, אבא יצא לעבוד כבר בגיל 15, ואת השכלתו רכש מניסיון חיים ומניסיון מקצועי. אמי, שיצאה לעבוד באותו גיל, לא השלימה את החסר עד סוף העשור החמישי לחייה, אז השלימה את בחינות הבגרות ועשתה תעודת הוראה, אבל אחרי פטירתה הבנתי: מעבר להשכלת ההורים, בכל הנוגע להשכלת הדור הצעיר ישנו אלמנט נוסף, שנותר לא מדובר ולא נחקר מספיק, והוא האתוס המשפחתי.

אף שהורי לא היו משכילים, בבית שגדלתי בו היה אתוס של השכלה, הבנת העולם והרחבת אופקים. ראיתי זאת לא רק אצל הורי, אלא אצל כל חבריהם וקרוביהם. ההורים שלנו לא בחרו לוותר על לימודים בגלל אידיאולוגיה או חוסר יכולת, אלא באין ברירה. עם זאת, הם ראו בהשכלה ערך, והתוצאה ניכרת בבני דורי: אף על פי שהורי בקושי סיימו שמונה שנות לימוד, שלושת ילדיהם הלכו לאוניברסיטה ואחד מהם הפך לדוקטור. עבור הנכדים המסלול הזה כבר היה מובן מאליו.

אמא, עד יומה האחרון, אהבה לקרוא ספרים; לגמוע אותם, אות אחר אות. לי היא לא אמרה דבר, אבל לרעייתי סיפרה שכל חייה היו לה חלומות, שבהם היא עולה לירושלים ללמוד באוניברסיטה. לאחר שאחי הבכור נהרג ואחי הצעיר ואני פרשנו כנפיים ועזבנו את הבית, אמא החליטה להשלים תעודת בגרות. היא שקדה ולמדה, וכשסיימה המשיכה לתעודת הוראה. בגיל 50 הפכה למורה בחינוך המיוחד. כמה מיוחדת.

שם, בבית הצנוע, בין השתיקות של הורי, נולדה התשוקה של אחַי ושלי ללמוד ולהשכיל. כילד, אהבתי לשבת ליד האורחים בבית ולהקשיב. אני זוכר שפעם, אחד מחבריו של אבא שאל אותו, "למה שלא תיקח את הילדים ותכניס אותם לעבודה?" אבי השיב: "אם הם ירצו נעשה את זה, אבל אני מקווה שהם יעשו משהו אחר, עם ערך וסיפוק". ואכן, כשלמדנו, אבא התמלא נחת.

אחי הבכור למד ארכיטקטורה, אני למדתי הנדסה ואחי הצעיר הוא דוקטור לפיזיקה. להורינו לא היה אכפת במיוחד מה נלמד, העיקר שנלמד ונעשה עם זה משהו מועיל, לא רק לנו אלא גם לחברה. הם רצו כמובן הישגים, אך לא היו קפדניים. לו היינו בוחרים להתבטל, כנראה היו מתוסכלים.

זה היה הבית שגדלתי בו: הורים שעומדים מאחורי ילדיהם, תומכים בהם ועושים הכול כדי לאפשר להם לשרטט בעצמם את דרכם ולחצוב אותה. ההנחיה היחידה היתה לבחור בדרך שאנחנו אוהבים, ולא משום שהיא רווחית.

האתוס החינוכי המרכזי בבית היה עבודה קשה. הורי עבדו קשה וביקשו להנחיל את ערך העבודה הקשה גם לנו. אני זוכר את אמי מדקלמת את הפואמה "העצלן" של כריסטיאן פליקס וייס, בגרמנית, אף על פי שהיתה ארוכה במיוחד. בראשי נחרתו שני משפטים: "מחר, מחר ולא היום, יאמר עצל בכל מקום", וכן "לנוח הן תספיקה עוד בבוא הצו מרום".2

ילדים, מה הם רוצים? לא לעבוד קשה, ואם אפשר לדחות לאחר כך, מה טוב. הורי, שהכירו בכך, ניסו לחנך אותנו לעשות היום מה שניתן ולא לפתח דחיינות.

אחרי שאבי נפטר, הבאנו את אמא לבקר אצלנו לתקופה בארצות הברית. היא ראתה אז לראשונה איך וכמה אני עובד - יוצא מהבית בחמש וחצי בבוקר וחוזר בשבע או שמונה בערב. "דדי", היא תפסה אותי לשיחה בצד. "זה לא בסדר שאתה עובד כל כך הרבה ולא עוזר בבית. ולמה אתה לא נח קצת?"

"אמא", אמרתי לה, "עוד לא הגיעה השעה לנוח - הצו מרום עוד לא הגיע".

"אם ככה, חבל שדקלמתי לך את הפואמה הזאת, 'העצלן'", היא קבעה.

את אבי אני זוכר עובד מבוקר עד לילה במשך השבוע. בסופי השבוע עבד בגינה הגדולה. לתפיסתו, הגינה היתה חלק מהבית ובאחריות בעליו, ולא היה ראוי להביא גנן. לתקופה קצרה התחברתי לקונספט הזה, ואחר כך השקעתי יותר מאמץ במרדף אחר פטנטים כדי לקצר הליכים ולהימנע מעבודת כפיים בגינה.

"אתה עצלן עם אמביציה", היה אומר לי אבא בנימה של רוגז. "מחפש דרכים איך להצליח מהר ולעשות הכול בלי לעבוד קשה מדי". אבל בשביל להיות עצלן עם אמביציה צריך לחשוב מחוץ לקופסה.

הציטוט הזה והדקלום של אמא השפיעו עלי כנראה לא מעט, משום שלבסוף נעשיתי חרוץ עם אמביציה.

אחי הבכור עמי נולד בשכונת עג'מי ביפו, ואני נולדתי זמן לא רב אחרי שהמשפחה עברה לרמת גן לדירת שני חדרים - חדר שינה אחד להורים, ששימש גם סלון, וחדר ילדים. בלילה נפתחו המיטות המתקפלות ובבוקר קופלו ונדחפו לארון. אני עוד זוכר היטב את נעירות החמור בחצר השכנים ואת התרנגול הקורא בבוקר.

ישראל של אז היתה שונה משמעותית מהיום. הכבישים היו יותר דרך מאשר כביש, עם חול בצד, ובכלל, להורי לא היה רכב. אני זוכר את אבי רוכב על אופניים עם אטב על המכנסיים, כדי שלא ייתפסו בשרשרת. לא מעט שכנים גידלו תרנגולות וירקות, להשלים את כלכלת הבית, ולא רחוק מבתי המגורים היו פרדסי תפוזים.

התרבות העירונית היתה אז דומה לתרבות כפרית או קהילתית. כך, למשל, כילד בכיתה א' הייתי נוסע לבדי באוטובוסים או צועד שניים ואפילו שלושה קילומטרים אחרי הלימודים כדי לאסוף את אחי הקטן מהגן. כמובן, משבגרתי והעולם השתנה, לא יכולתי אפילו להעלות בדעתי לשלוח את ילדי בגילים הללו לבדם.

לפני כמה שנים טיילנו בקובה, וזיכרונות רבים מתקופת ילדותי בישראל צפו. למשל, הטיול עם אבא לחנות הקרח, להביא באמצעות מלקחיים קרח למקרר (לא, המקרר לא היה מחובר לחשמל, אם תהיתם). די מדהים השינוי שחל באורח החיים ובטכנולוגיה בתוך 60 שנה.

הייתי תלמיד ככל התלמידים - לא רע בלימודים, מצטיין בשטויות. בכל הזדמנות היינו חותכים לים. חבר, שהיה בן של אורתופד, דאג שנניח גבס על היד כדי להיפטר ממבחנים. פעם ניגשתי למורה עם יד מגובסת, ומבט מיוסר על פני. היא לא התרגשה. "אני מכירה אתכם, משפחת פרלמוטר", אמרה. "אחיך בא עם אותו גבס ואותה בעיה לפני חודש".

בכיתה היינו יותר מ־40 ילדים, ובשנותי הראשונות בבית הספר, מכיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד, למדנו במשמרות: משמרת ראשונה מהבוקר ועד 12:30 בצהריים, ומשמרת שנייה, שהחלה מיד אחריה והסתיימה בערב. זו היתה ישראל, עמוק לתוך שנות ה־60 של המאה ה־20.

השכונה שהתגוררנו בה ברמת גן היתה ייחודית. בעלי החנויות היו פולנים שורדי שואה או עיראקים - שתי קהילות שהתמחו במסחר זעיר. אהבתי להסתובב בין החנויות, או לקחת רשימת קניות בכתב יד מאמי, ללכת למכולת ולקנות בהקפה. סביבנו בשכונה היו שלל אנשי צבא, ובתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נהרגו לפחות עשרה חיילים תושבי השכונה - בהם אחי, באירוע שזעזע את משפחתי ואותי (ועוד אספר על כך בהרחבה בהמשך).

כמה שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים ביקש תושב השכונה איתן הבר לעשות תוכנית טלוויזיה עם כל ההורים השכולים ברחוב. אבא סירב. הוא לא רצה שירחמו עליו, שיסתכלו עליו ברחוב, יצביעו וילחששו. אבל הוא נתן אפשרות לצלם את ביתנו כדי לא להיתפס כ"פורש מן הציבור". כך פתר את הקונפליקט: לשתף פעולה עם הרעיון, בלי להיחשף באופן אישי.

לאחר שחיה פגשה את הורי, היא אמרה: "אם נתחתן, זה יהיה מפני שאני מקווה שתהיה דומה לאבא שלך". הוא היה איש מרשים, נטול גינונים והצגות, ואנשים העריכו אותו מאוד. חסר השכלה פורמלית, אבל מלא מלוא החופן חוכמת חיים.

שתי מלחמות עברנו בתקופת ילדותי ונערותי. בזמן מלחמת סיני הייתי בן שלוש, וגם את מלחמת ששת הימים אני זוכר. את תקופת ההמתנה שקדמה לה לא אשכח לעולם. הרחובות היו אז כמעט ריקים מגברים, שגויסו כולם למילואים. בבית נותרו רק הנשים והילדים. עלינו הוטלה המשימה לחפור לעצמנו מעין מקלט בחצר, משום שלא היה מקלט אחר בנמצא. לא היתה חרדה באוויר ואמא שידרה ביטחון, אבל לא ציפינו לניצחון גדול. אקט החפירה כשלעצמו היה בו כדי לערער את ביטחוננו כילדים. לא ידענו בדיוק למה לצפות.

בבית הספר ערכנו שלל תרגולים של ריצה למקלטים, ואז החלה המלחמה. באופן אבסורדי בדיעבד, הלימודים התנהלו בסך הכול כרגיל. איש אפילו לא חשב על אפשרות אחרת. באותם שישה ימים אהבנו לשמוע את שידורי קול הרעם מקהיר ואת התעמולה המצרית. תוך כדי האזנה שמענו את האינטונציות משתנות.

כשירושלים נכבשה ושוחררה, היינו כולנו באופוריה. אני זוכר את אלבומי הניצחון, את הטקסים. ופתאום, גם סיני היתה בהישג יד. חו"ל מטר מהבית, אפילו בלי טיסה. כמו המדינה כולה, לא חשבנו אז על ההשלכות. מבחינתנו, ישראל גדלה בבת אחת במאות קילומטרים. יכולנו ללכת לנגב חומוס בג'נין - חבר של אבי היה מושל העיר; או לטייל ברמאללה וליצור קשרים חדשים. עבור הדור של הורי, המשימה של מלחמת העצמאות, שלא הושלמה בעִתה, כמו הושלמה עכשיו. רק מעטים ביקשו להאיר זוויות אחרות, להתריע מפני העתיד לבוא.

יותר מסוגיית השליטה בערביי יהודה ושומרון, שילמנו בהמשך מחיר כבד על היוהרה ועל המחשבה שאיש לא ינצח אותנו. המחשבה שאנחנו בלתי־ניתנים להכרעה היתה הבסיס לכישלונות של השנים הבאות.

בימים ההם, הילדים גדלו ברחוב, ולא במובן השלילי. להפך, בהיעדר מסכים ובהיעדר שפע גירויים ואטרקציות, היינו חוזרים מבית הספר, מכינים שיעורים ויוצאים לשחק בחוץ. חוגים כמעט לא היו, וחינוך בלתי־פורמלי היה רק בתנועת הנוער.

אותי ואת אחי שלחו לחוג חלילית, ואני נהניתי לנגן שם להנאתי. בחלוף כמה שיעורים פנתה המורה מיוזמתה לאמי. "אולי כדאי שהוא ישקיע באפיקים אחרים", אמרה ורמזה על בעיית כישרון קלה. אמרה וצדקה. עד היום מוזיקה ואני לא מסתדרים במיוחד.

אף שהאמצעים היו דלים, החיים היו עשירים. היה לנו משחק טניס שולחן, שלמעשה היה אלתור: שולחן ישן של סבא, שעליו הנחנו קרשים ורשת מבד לבן שאמא תפרה. גם המחבטים היו מקרשים, עד שיום אחד החליטו ההורים לפנק אותנו במחבטים מרופדים. עבורנו זה היה כמו לקבל רכב חדש.

כלי התחבורה המרכזי שהתניידנו בו היה אופניים. פשוטים, כאלה שמתקנים מדי פעם בחנות שכבר כמעט אבדה מן העולם - פנצ'ריית אופניים. טלוויזיה לא היתה לנו, ואת המאורע ההיסטורי של התקופה - הנחיתה על הירח ב־1969 - ראיתי בטלוויזיה של אחד השכנים ועמדתי נפעם מול הפלא הזה. כבר כילד נמשכתי לטכנולוגיה ולמדע. הייתי קורא במשך שעות, בעיקר חוברות שנקראו "תרבות" - אבי עשה לי מנוי עליהן. נהניתי לקרוא על מגלי עולם, על מדענים שהמציאו דברים, על היסטוריה, על המיתולוגיה היוונית והרומית.

יותר מ־50 שנים אחרי, הנחיתה על הירח עודנה חקוקה בזיכרוני ומציתה את דמיוני. אני גם משתמש בה לא מעט בהרצאות על ניהול ומנהיגות. תחשבו על הטכנולוגיה באותה תקופה, שבאמצעותה הטיסו אדם לירח בחללית שמחשב השליטה בה היה חלש יותר מאשר זה שיש בכל סמארטפון. בהיעדר ג'י־פי־אס היה צריך לחשב במדויק את הנקודה שבה עוזבים את כוח המשיכה של כדור הארץ. נקודה אחת, מדויקת, שאם מפספסים אותה - יש בעיה. תזמון ההחלטה היה קריטי. אם הדבר היה נעשה מוקדם מדי או מאוחר מדי - המשימה היתה מועדת לכישלון.

הנקודה הזאת מלווה אותי בכל צומת של קבלת החלטות. כיום יש לנו טכנולוגיות שונות, אבל בפיתוח מוצרים חדשים עדיין חשוב למצוא בדיוק את אותה הנקודה, בשיא העלייה, שבה צריך להתחיל לעבוד על המוצר החדש, לפני שמפספסים את ההזדמנות.

אי־שם, שנות ה־60. מורה בבית הספר תופס את אחד הילדים, מכופף את ידו בכוח וזורק אותו מהכיתה. אני, פעיל חברתי שקט כבן 11, מארגן יחד עם עוד כמה חברים שביתה: כולם יוצאים מהכיתה לאלתר. "אסור למורה להרים יד על ילד", אנחנו מוחים.

ההורים מוזמנים לשיחה, ובאופן די נדיר אבי מגיע - הפסד יום עבודה לא היה עניין של מה בכך. במשך דקות ארוכות מנהל בית הספר שוטף אותי, ואבא מהנהן לאות הסכמה ומאשר את צעדי הענישה נגדי. אחר כך אני יוצא מהחדר, והם מסתודדים שם לבדם.

כעבור יותר מ־30 שנה סיפר לי אבי מה אמר למנהל כשנותרו לבדם: "הילדים צדקו. אתה לא יכול להרשות לעצמך שמורה בבית הספר שאתה מנהל יפגע פיזית בילד, ולא משנה מה הוא עשה".

בימים ההם, בזמן הזה, ובוודאי אצל הורי, מעמד המורה היה רם ונישא והיה אסור לפגוע בו. אבי לא היה מהמעריצים העיוורים שאינם מטילים ספק, אבל הוא רחש כבוד למורים והבין שהחינוך ייפגע אם כבוד המורה ייפגע. לכן לא אמר על המורה מילה רעה בנוכחותי, אלא רק ביחידות.

המורה המשמעותי ביותר שלי בבית הספר היסודי היה המחנך אליעזר זולר, שבמקביל שימש שוער הפועל רמת גן בכדורגל. בין השאר הוא לימד אותנו היסטוריה, ובכיתה ז' הודיע - באמצע השנה: "אמנם מלחמת השחרור לא בתוכנית הלימודים, אבל אם תסיימו את לימודי ההיסטוריה בלי לדעת דבר על המלחמה, ארגיש שנכשלתי". במשך חודשים אחדים הוא השקיע בלימודים יצירתיים ברמה גבוהה, חיבר בין נושאים שונים, תיאר לנו את המהלכים וניתח את המבצעים והתהליכים.

במסגרת זאת, את הטיול השנתי של כיתה ז', שהיה אמור להימשך יומיים, הוא המיר במסע של ימים אחדים בנקודות משמעותיות. הוא רצה שנכיר את ישראל ואת ההיסטוריה שלה דרך הרגליים והעניק לנו חוויה יוצאת דופן. בזכותו אני זוכר עד היום את המבצעים מהמלחמה, אף על פי שחלף יותר מיובל שנים.

אליעזר לא הסתפק בשעות הלימודים הפורמליות ונהג לארגן לנו על חשבונו חוגים שונים בביתו - פינג פונג, שחמט ועוד. חוגים כאלה לא היו בנמצא בכלל באותם ימים, בטח לא לילדים שגרו במעברות ויד הוריהם לא היתה משגת לתת להם חוגים ולימודים א־פורמליים. ממרחק השנים אני מסתכל עליו כעל מודל למחנך. היו לי עוד מורים טובים רבים, אבל אליעזר היה מעבר למורה - הוא ידע לשנות את המציאות ואת נתיב החיים של תלמידיו.

במשך כל תקופת לימודי הייתי תלמיד לא רע, אבל גם לא סיפור הצלחה להתגאות בו. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי לדעת - לקרוא ספרים, להשכיל. ב־12 שנותי בבית הספר עשיתי את המינימום כדי לסיים.

השינוי המשמעותי חל כאשר התחלתי ללמוד בטכניון - רק לאחר שנאלצתי לעבור מבחנים בשל ציונַי הלא־מספקים. כעת לא הייתי ילד אלא אדם נשוי ומיושב. הרגשתי אז שאני אוהב ללמוד, אוהב מתמטיקה ואוהב פיזיקה. אוהב לראות איך הדברים פועלים. בעוד מרבית חברי בחרו ללמוד תקשורת ובקרה, אני בחרתי בארכיטקטורה של מחשבים ומוליכים למחצה. היתה לי תחושת בטן מסוימת, אבל בעיקר בחרתי במה שלבי חפץ. לא פחות, בחרתי כהרגלי הפוך מכולם.

למשל, אני לא מעשן ולא שותה, רק משום שחברי ללימודים עישנו ושתו. פעם, בביקור משפחתי, הוציא סבא של אשתי בקבוק 777 כמו יהודי דתי טוב ממזרח אירופה. "אני לא שותה", התנצלתי. הציע סיגריה. "אני לא מעשן", הסברתי במבוכה. "קלפים אתה משחק?" הוא שאל. הנדתי בראשי לשלילה. הסב לקח את נכדתו הצדה ושאל: "מה הוא עוד לא יודע לעשות?" היא חייכה ולא אמרה דבר.

אם כך, מאותה סיבה בחרתי במסלול לימודים שונה. היתה לי תחושה שהסיכוי להצליח בדברים שאני אוהב גדול מהסיכוי להצליח בבחירות של אינרציה. לא משנה אם אתה מדען או שחקן כדורגל, סביר להניח שתאכל חצץ בדרך להצלחה, וכדאי לפחות ליהנות בתקופות הקשות. מניסיוני גיליתי שמי שאיננו אוהב את מה שהוא עושה, הסיכוי שיעשה משהו יוצא דופן הוא נמוך. כדי לעשות משהו יוצא דופן נדרשת תשוקה עצומה.

עבורי, הטכניון היה בית ספר מצוין ומקפצה לשלב הבא בחיים. התמודדתי עם קשיים, העמקתי וצברתי ניסיון ששימש אותי בהמשך הדרך.

1. מתוך "כתונת פסים", מילים: מאיר אריאל, לחן: ארקדי דוכין. כל הזכויות שמורות ליוצרים ולאקו"ם.

2. Christian Felix Weisse, "Der Aufschub", תרגום עצמי.