מומחית באומנות המוות

הנה הם באים. מהמשך הדרך אנו יכולים לשמוע את קרקוש הרתמות ולראות את האבק המתרומם לעבר שמי האביב החמימים.

צליינים החוזרים מקיום הפסחא בקנטרברי. כפתורי הקדוש המעונה תומס, מצנפתו על ראשו, מוצמדים לגלימות ולכובעים – נזירי קנטרברי בוודאי מרוויחים שם הון.

הם מהווים הפרעה נעימה לתנועת העגלות, שנהגיהן והשוורים הסוחבים אותן זעופים מעייפות אחרי החריש והזריעה. האנשים הללו שבעים, רעשניים, צוהלים בחסד שהרוויחו באמצעות מסעם.

אבל מישהו מביניהם, שופע חיים ככל השאר, הנו רוצח ילדים. חסד האלוהים אינו חל על רוצחי ילדים.

בכובע הנזירות שלראשה של האישה שבראש התהלוכה – אישה גדולה הרכובה על סוסה גדולה, מנומרת – נעוץ כפתור כסוף. אנו מכירים אותה. זוהי אם מנזר הנשים של הקדושה ראדגונד בקיימברידג'. היא מדברת. בקול רם. הנזירה המלווה אותה, הרכובה על סוס צייתן לצדה, שותקת. היא יכלה להרשות לעצמה רק תומס בקט עשוי בדיל.

האביר הגבוה הרוכב ביניהן על סוס מלחמה מרוסן לובש מעיל קצר על השריון, עם צלב המעיד על כך שהשתתף במסע צלב, וכמו הכפתור של אם המנזר, גם זה שלו כסוף. הוא ממלמל הערות על הצהרותיה של אם המנזר. אם המנזר אינה שומעת את מלמוליו, אך הנזירה הצעירה מחייכת. בעצבנות.

מאחורי החבורה הזאת משתרכת עגלה שטוחה, שפרדות סוחבות אותה. בעגלה יש חפץ אחד, מלבני, קטן מעט. נראה כי האביר ונושא הכלים שומרים עליו. הוא מכוסה בבד שמצוירים עליו מגינים. טלטולי העגלה מזיזים את הבד וחושפים פינה עשויה זהב מרוקע – זהו רליקוואריום, או ארון מתים קטן. נושא הכלים מתכופף מעל סוסו ומיישר את הבד כך שהחפץ מכוסה שוב.

והנה נציג המלך. עליז דיו, גדול מידות, שמן לגילו, לבוש בלבוש אזרחי, אבל אפשר להבחין. ראשית, משרתו לובש מעיל מלכותי שרקומים בו אריות אנגואיניים, ושנית, מתוך שק האוכף המלא שלו מציצים חשבונייה ומאזניים לכסף.

לבד מהמשרת שלצדו, הוא רוכב לבדו. איש אינו אוהב גובי מסים.

ובכן, הרי אב המנזר. אנו מזהים גם אותו בשל הגלימה הסגולה שלגופו, אותה גלימה שלובשים כל הנזירים ממנזר הקדוש אוגוסטינוס.

חשוּב. האב ג'פרי ממנזר הקדוש אוגוסטינוס שבבארנוול, המנזר הצופה אל מעבר לעיקול נהר הקאם, הניצב מול מנזר הקדושה ראדגונד ומגמד אותו. ידוע לכול כי הוא ואם המנזר אינם מסתדרים ביניהם. לצדו רוכבים שלושה נזירים ואביר – גם הוא צליין, לפי המעיל שלגופו – ונושא כלים.

הו, הוא חולה. הוא אמור לצעוד בראש התהלוכה, אך נראה כי קיבתו – גדולת הממדים – מייסרת אותו. הוא גונח ומתעלם מהכומר מגולח הראש, המנסה למשוך את תשומת לבו. המסכן, עזרה לא תבוא לו בחלק הזה של המסע, אפילו לא באכסניה, עד שיגיע למרפאה שלו שבשטחי המנזר.

אזרח מדושן ואשתו, שניהם מגלים דאגה לאב המנזר ומחלקים עצות לנזיריו. זמר נודד, שר לצלילי קתרוס. מאחוריו צועד צייד עם חניתות וכלבים בצבע מזג האוויר האנגלי.

והנה בהמות המשא ושאר המשרתים. האספסוף הרגיל.

הנה, קצה קצֶהָ של התהלוכה. אספסוף גס יותר מהשאר. עגלה מכוסה בד עם סימנים קבליים צבעוניים. שני גברים במושב העגלון, אחד גדול, השני קטן. שניהם שחומי עור, הגדול בעל כיסוי ראש מורי הכרוך סביב פניו. מרפאי אליל נודדים, מן הסתם.

ועל הדופן האחורית, רגליה משתלשלות מתוך חצאיותיה כאיכרה, יושבת אישה. היא מביטה סביבה בעניין זועם. עיניה בוחנות עץ, פיסת דשא, כשואלות: מה שמך? לְמה אתה טוב? אם אינך טוב, מדוע? כמו שופט במשפט. או כמו שוטה.

בשוליים הרחבים שבינינו לכל האנשים הללו (אפילו בכביש הצפוני הגדול, אפילו בשנה זו, שנת 1171, לא גדלים עצים במרחק הקטן ממרחק יריית חץ מקשת מהכביש, פן יסתתרו מאחוריו שודדים) עומד בצד הדרך מקדש קטן לבתולה. המחסה הרגיל, המאולתר.

כמה מהרוכבים מתכוונים לחלוף על פניו בקידה ולמלמל תפילת אווה מריה, אבל אם המנזר קוראת בקול לאחד הסייסים שיסייע לה לרדת מעל סוסהּ. היא צועדת בכבדות על הדשא, ואז כורעת ברך ומתפללת. בקול.

בזה אחר בזה, ובחוסר רצון מסוים, כל האחרים מצטרפים אליה. האב ג'פרי מפלבל בעיניו וגונח בשעה שמסייעים לו לרדת מסוסו.

אפילו השלושה מהעגלה ירדו וכרעו ברך, אם כי נראה כי הגבר השחום יותר מפנה את תפילותיו מזרחה באין רואה. האל יעזור לכולנו, סרצנים וכופרים אחרים רשאים לשוטט בדרכים הראשיות של הנרי השני באין מפריע.

שפתיים ממלמלות לקדושה. ידיים משרטטות צלב בלתי נראה. האל בוודאי בוכה, אך הוא מתיר לידיים שקרעו בבשר חף מפשע להישאר נקיות מדם.

כולם שבים ועולים על סוסיהם והתהלוכה ממשיכה הלאה, פונה לעבר קיימברידג', שאונה ההולך ופוחת מותיר אותנו לרחש עגלות הקציר ולציוץ הציפורים.

אך אנו אוחזים פקעת חוטים בידנו עתה, וקצה החוט יוביל אותנו לרוצח הילדים. אבל כדי להתירה עלינו תחילה לחזור לאחור בזמן, לעקוב אחר החוט אל מה שאירע שנים-עשר חודשים קודם לכן...

...לשנת 1170. שנת צרחות. מלך שצרח כדי להיפטר מהארכיבישוף שלו. הנזירים מקנטרברי צרחו כאשר אבירים שפכו את מוחו של אותו ארכיבישוף על אבני הקתדרלה שלו.

האפיפיור צרח בנוגע לעונשו של אותו מלך. הכנסייה האנגליקנית צרחה את ניצחונה – עכשיו אותו מלך עמד בדיוק במקום שבו היא רצתה אותו.

ועמוק בתוך מחוז קיימברידג'שייר ילד צרח. צליל קטן, זעיר, היה הצליל הזה, אבל הוא עוד יגיע למקומו בין כל האחרים.

בתחילה הייתה הצרחה מלאה בתקווה. אות לבואו-קחו-אותי-אני-פוחד. עד עתה היו מבוגרים ששמרו על הילד מפני סכנה, הרחיקו אותו מכוורות דבורים ומסירים רותחים ומאִשו של הנפח. הם בוודאי נמצאים בקרבת מקום. הרי כך זה תמיד.

למשמע הקול הרימו האיילות, שרעו באחו לאור הירח, את ראשיהן ונעצו מבט – אך לא היו אלה גוריהן שלהן שפחדו. הן המשיכו ללחך עשב. שועל עצר ממרוצתו, כפה אחת באוויר, כדי להקשיב ולשפוט אם הוא נתון בסכנה.

הגרון שממנו בקעה הצרחה היה קטן מדי והמקום מבודד ועמוק מכדי שיגיע לאוזן אנושית כקריאה לעזרה. הצרחה השתנתה. היא הפכה ללא מאמינה, כה גבוהה בציר התדהמה, עד שהגיעה לגובה משרוקיתו של צייד המכוון את כלביו.

האיילות רצו, מתפזרות בין העצים, זנבן קצר ולבן כקוביות דומינו הנופלות לתוך החשכה.

הצרחה הביעה תחנונים עכשיו, אולי לַמְעַנֶה, אולי לאלוהים. בבקשה, לא. בבקשה, לא, לפני שהתפרקה לצליל חדגוני של ייסורים וייאוש.

האוויר היה אסיר תודה כאשר הילד דמם לבסוף, וצלילי הלילה הרגילים שבו למשול בכיפה: הרוח הנושבת בין השיחים, אנקת הגירית, מאות הצרחות של יונקים קטנים וציפורים המתים בין שיני טורפיהם.

בדוֹבֶר הובל אדם מבוגר במהירות בין כותלי הארמון בקצב שלא היטיב עם דלקת המפרקים שלו. הטירה הייתה עצומה, קרה מאוד ומהדהדת בשלל רעשים זועמים. על אף הקצב שנאלץ לצעוד בו, הזקן עדיין סבל מהקור – בין השאר מרוב פחד. סַמַל החצר לקח אותו אל אדם שכולם פחדו מפניו.

הם צעדו לאורך מסדרונות אבן, לעתים חלפו על פני דלתות פתוחות שאור וחום בקעו מהן, ומחדריהן נשמעו קולות שיחה וצלילי לירה, ולעתים חלפו על פני דלתות סגורות שמעבר להן דימה הזקן כי מתבצעים מעשי תועבה.

צעדם גרם למשרתים להתכווץ בפחד או הבריח אותם מהדרך, כך שהשניים השאירו מאחוריהם שובל של מגשים שנפלו, שתן שניתז מסירים וקריאות כאב עצורות.

עוד גרם מדרגות מתפתל אחד, והם מצאו את עצמם בתוך הגלריה הארוכה, שקצֶהָ הזה היה מלא שולחנות לאורך הקירות, ושולחן מסיבי, שעליו מפת לבד ירוקה, מחולקת למשבצות. על המשבצות היו ערמות לא שוות של אסימונים. כשלושים פקידים מילאו את החדר בחריקות קולמוסים על קלף. כדורים צבעוניים עלו והתנגשו אלה באלה לאורך קווי החשבוניות שלהם, כך שהיה זה כמו להיכנס לשדה מלא צרצרים תעשייתיים.

בכל החלל הזה האדם היחיד שנח היה גבר שישב על אחד מאדני החלון.

"אהרון מלינקולן, אדוני", הכריז הסמל.

אהרון מלינקולן כרע על ברך כואבת אחת, נגע במצחו באצבעות יד ימינו והושיט את כף ידו בקידה עמוקה לעבר האיש שעל אדן החלון.

"האם ידוע לך מה זה?"

אהרון הציץ באי-נוחות לאחור, אל השולחן העצום, ולא ענה. הוא ידע מה זה, אבל שאלתו של הנרי השני הייתה שאלה רטורית.

"זה לא נועד למשחק ביליארד, אני חייב לומר", אמר המלך. "זו קופת האוצר שלי. המשבצות מייצגות את המחוזות האנגליים שלי, והאסימונים שעליהן מראים כמה מגיע לאוצר המלכותי לקבל מכל מחוז. קום".

הוא אחז באיש הזקן ולקח אותו לשולחן, מצביע לעבר אחת המשבצות. "זה מחוז קיימברידג'שייר", הוא הניח לאהרון. "אם תשתמש בידע הכלכלי הנרחב שלך, אהרון, כמה אסימונים אתה חושב שיש עליו?"

"לא מספיק, אדוני?"

"אכן", אמר הנרי. "מחוז רווחי, קיימברידג', בדרך כלל. מישורי מעט, אבל מייצר כמות נאה של תבואה וצאן ודגים, ומשלם לאוצר היטב בדרך כלל. גם האוכלוסייה היהודית הגדולה משלמת בעין יפה לאוצר בדרך כלל. האם היית אומר כי מספר האסימונים הנמצא שם כעת אינו מייצג נאמנה את עושרו של המחוז?"

שוב הזקן לא ענה.

"ומדוע זה?" הנרי שאל.

אהרון ענה בקול עייף. "אני מניח שזה בגלל הילדים, אדוני. על מותם של ילדים מתאבלים תמיד..."

"אכן". הנרי קפץ והתיישב על קצה השולחן, מניח לרגליו להשתלשל. "וכשזה נוגע לכלכלה, זה אסון. איכרי קיימברידג' מורדים, והיהודים... איפה הם?"

"מצאו מחסה בטירה שם, אדוני".

"מה שנותר ממנה", הסכים הנרי. "אכן. הטירה שלי. הם אוכלים את האוכל שלי בשל טוב הלב שלי ומחרבנים אותו מיד מפני שהם פוחדים מדי לעזוב. כל זה פירושו שהם לא מרוויחים אגורה אחת בשבילי, אהרון".

"לא, אדוני".

"והאיכרים המורדים שרפו את המגדל המזרחי, שבו נמצאים כל הרישומים בנוגע לחובות שחייבים ליהודים, כלומר לי – ואני כבר לא מדבר על תחשיבי המס – כי הם סבורים שהיהודים מענים והורגים את ילדיהם".

בראשונה נשמעה שריקה של תקווה בין תיפופי ההוצאה להורג בראשו של הזקן. "ואתה לא, אדוני?"

"אני לא מה?"

"אתה לא סבור שהיהודים הורגים את הילדים האלה?"

"אני לא יודע, אהרון", אמר המלך בנועם. בלי להסיר את עיניו מהזקן הוא הרים את ידו. אחד הפקידים רץ והניח בה פיסת קלף. "זהו דין וחשבון שכתב אחד רוג'ר מאקטון, ולפיו כך אתם נוהגים תמיד. לפי דבריו של רוג'ר הטוב, היהודים בדרך כלל מענים לפחות ילד נוצרי אחד עד מוות בחג הפסחא. הם מכניסים אותו לחבית שבדופנותיה תקועים מסמרים הפונים פנימה. הם תמיד עשו זאת, ותמיד יעשו".

הוא סקר את הקלף. "הם מכניסים את הילד לחבית וסוגרים אותה כך שהמסמרים נכנסים לבשרו. אחר כך אוספים הנבלים את הדם הניגר בכלים ומערבבים אותו במאפי החג".

הנרי השני הרים את מבטו. "לא נעים, אהרון". הוא החזיר את עיניו לקלף. "כן, ואתם גם צוחקים בקול בזמן שאתם עושים זאת".

"אתה יודע שזה לא נכון, אדוני".

המלך קיבל את הערתו של הזקן כאילו היה זה עוד חרוז שזז באחת החשבוניות.

"אבל בחג הפסחא הזה, אהרון, בחג הפסחא הזה התחלתם לצלוב אותם. רוג'ר הטוב שלנו בהחלט טוען כי הילד שנמצא היה צלוב. מה שמו של הילד?"

"פיטר מטרמפינגטון, אדוני", סיפק הפקיד את המידע.

"אותו פיטר מטרמפינגטון נצלב, ואותו הדבר עלול לעלות בגורלם של שני הילדים הנעדרים האחרים. צליבה, אהרון". המלך ביטא את המילה האיומה בשקט, אבל היא נישאה לאורך הגלריה הקרה, מתעצמת עם התקדמותה. "כבר יש קולות הקוראים להפוך את פיטר הקטן לקדוש, כאילו אין לנו כבר מספיק מאלה. שני ילדים נעדרים וגופה קטנה אחת, מושחתת ומרוקנת מדם, שנמצאה באדמות הביצה שלי עד כה, אהרון. זה מספיק למאפים רבים".

הנרי ירד מהשולחן וצעד לאורך הגלריה. הזקן הלך אחריו, מותיר מאחור את שדה הצרצרים. המלך משך שרפרף מתחת לאחד החלונות ובעט שרפרף נוסף לכיוונו של אהרון.

"שב".

היה שקט יותר בצד הזה. האוויר הלח, המר, שנכנס מהחלון נטול הזכוכית גרם לזקן לרעוד. מבין השניים, אהרון היה לבוש בגדים מהודרים יותר. הנרי השני התלבש כצייד מרושל. משרתות המלכה משחו את שערן בשמנים והתבשמו בריחות פרחים, אבל מהנרי נדף ריח סוסים וזיעה. ידיו היו מחוספסות ושערו האדום היה קצר, צמוד לקרקפתו העגולה ככדור תותח. אך איש מעולם לא טעה לחשוב אותו לשום דבר אחר, חשב אהרון לעצמו, מלבד שליט האימפריה המשתרעת מגבולות סקוטלנד ועד לפירנאים.

אהרון היה יכול לאהוב אותו, ולמעשה כמעט אהב אותו, אילולא היה האיש בלתי צפוי בצורה מזעזעת. כשהמלך הזה כעס, הוא נשך שטיחים ואנשים מתו.

"אלוהים שונא אתכם, היהודים, אהרון", אמר הנרי. "אתם הרגתם את בנו".

אהרון עצם את עיניו והמתין.

"ואלוהים שונא אותי".

אהרון פקח את עיניו.

קולו של המלך עלה ביללה ומילא את הגלריה כחצוצרה נואשת. "אלי המתוק, סלח למלך האומלל ואכול החרטה הזה. יודע אתה כיצד תומס בקט התנגד לי בכל דבר, כך שבכעסי קראתי למותו. Peccaví, חטאתי! חטאתי! כי אבירים מסוימים אכן טעו בפירוש כעסי ויצאו להורגו, בחושבם כי בכך הם ממלאים את רצוני, ובשל מעשה התועבה הזה אתה בצדקתך הפנית פניך ממני. אני תולעת, mea culpa, אָשַמְתי, אשמתי. אני זוחל תחת כעסך בעוד הארכיבישוף תומס מתקבל בזרועות פתוחות אל חסדך ויושב לימינו של בנך רב-החסד, ישוע המושיע".

ראשים הסתובבו. קולמוסים נעצרו באמצע חישוב. חשבוניות דממו.

הנרי הפסיק לחבוט בחזהו. הוא אמר כבדרך אגב, "ואם אינני טועה, גם האל יגלה שהוא קוץ בתחת במלוא מובן המילה". הוא התכופף, הניח אצבע בעדינות מתחת ללסת התחתונה של אהרון מלינקולן והרים אותה. "ברגע שהממזרים ההם דקרו למוות את בקט, אני נהייתי פגיע. הכנסייה מבקשת נקמה. היא רוצה את הכבד שלי, חם ומהביל. היא רוצה פיצוי, ועליה לקבל פיצוי, ואחד הדברים שהיא רוצה, שתמיד רצתה, זה את הרחקתכם, היהודים, מהעולם הנוצרי".

הפקידים שבו לעבודתם.

המלך נופף במסמך שבידו תחת אפו של היהודי. "זוהי עצומה, אהרון, התובעת ממני לגרש את כל היהודים מממלכתי. ברגע זה ממש העתק שכתב מאסטר אקטון, מי ייתן וכלבי הגיהינום ילעסו את אשכיו, עושה את דרכו אל האפיפיור. הילד שנרצח בקיימברידג' ושני הילדים הנעדרים יהוו אמתלה לדרישת הגירוש של בני דתך, ובגלל מותו של בקט לא אוכל לסרב, מפני שאם אסרב, הוד קדושתו ישתכנע שעליו להחרים אותי ולהטיל על כל ממלכתי עונש הרחקה. האם אתה מסוגל לתפוש את זה? זה כמו להיות מושלך לחשכה. תינוקות לא יוטבלו, טקסי נישואים לא יתקיימו, המתים לא ייקברו בלי ברכת הכנסייה, וכל זאטוט שעושה במכנסיים יהיה רשאי לקרוא תיגר על זכותי למלוך".

הנרי קם ממקומו והתחיל לצעוד בחדר, נעצר כדי ליישר פינה של שטיח קיר שהרוח הזיזה. מעבר לכתפו הוא אמר, "האם אינני מלך טוב, אהרון?"

"אתה מלך טוב, אדוני". התשובה הנכונה. וגם האמת.

"האם אינני טוב ליהודים שלי, אהרון?"

"אתה טוב, אדוני. ללא ספק". שוב, האמת. הנרי הטיל על היהודים שלו מס כפי שאיכר חולב את פרותיו, אבל לא היה עוד מלך בעולם שהיה כה הוגן כלפיהם, או שמר על הסדר בממלכתו הקטנה בצורה כזאת שהיהודים בה היו בטוחים כמעט יותר מבכל מדינה אחרת בעולם המוכר. מצרפת, מספרד, מארצות מסעות הצלב, מרוסיה – הם באו כדי ליהנות מהזכויות ומהביטחון שמצאו באנגליה בשלטון בית פלנטג'נט.

לאן נלך? אהרון חשב. אלי, אלי, אל תשלח אותנו חזרה למרחבים. אם לא נוכל להיות עוד בארץ המובטחת, תן לנו לפחות לחיות בשלטונו של הפרעה הזה, השומר על ביטחוננו.

הנרי נענע בראשו. "הנשך הוא חטא, אהרון. הכנסייה מסתייגת מזה, אינה מתירה לנוצרים ללכלך בזה את נשמותיהם. היא משאירה את זה בידיכם, היהודים, נטולי הנשמות. זה לא מונע מהכנסייה ללוות מכם, כמובן. כמה קתדרלות נבנו בכספי ההלוואות האישיות שלך?"

"לינקולן, אדוני". אהרון החל למנות באצבעותיו הרועדות, מוכות השיגרון. "פטרבורו, הקדוש אלבנס, והיו לא פחות מתשעה מנזרים ציסטרציאניים, וגם..."

"כן, כן. העניין האמיתי הוא ששביעית מההכנסה השנתית שלי נובעת ממסים שאני מטיל עליכם, היהודים, והכנסייה רוצה שאפטר מכם". המלך נעמד על רגליו, ושוב מילאו את הגלריה הברות אנגואיניות חדות. "האם אינני שומר בממלכה על שלום שטרם נודע כמותו? בשם ביצי האל, איך הם חושבים שאני עושה את זה?"

פקידים לחוצים הפילו קולמוסים מידם כדי להנהן, כן, אדוני. זאת אתה עושה, אדוני.

"זאת אתה עושה, אדוני", אמר אהרון.

"לא בעזרת תפילה וצום, עליי לומר לך". הנרי שב ונרגע. "אני צריך כסף לצייד את צבאי, לשלם לשופטיי, להתגבר על מרידות בחוץ ולספק את ההרגלים היקרים להחריד של אשתי. שלום זה כסף, אהרון, וכסף זה שלום". הוא משך את הזקֵן בקדמת גלימתו וקירב אותו אליו. "מי הורג את הילדים האלו?"

"לא אנחנו, אדוני. אדוני, אנו איננו יודעים".

לרגע אינטימי אחד הציצו עיניים כחולות מפחידות בעלות ריסים קצרים, בלתי נראים כמעט, לתוך נשמתו של אהרון.

"איננו יודעים, מה?" אמר המלך. הזקן שוחרר, יוצב, וגלימתו הוחזרה למקומה על גופו, אם כי פני המלך עדיין היו קרובות, וקולו לחישה רכה. "אבל אני חושב שכדאי מאוד שנגלה, נכון? ומהר".

כשהסמל ליווה את אהרון מלינקולן אל גרם המדרגות, קרא הנרי השני, "אני אתגעגע אליכם, היהודים, אהרון".

הזקן הסתובב. המלך חייך, או לפחות שיניו הקטנות, המרווחות, החזקות נחשפו בעווית דמוית חיוך. "אבל לא באותה מידה שבה אתם, היהודים, תתגעגעו אליי", הוא אמר.

בדרום איטליה, כמה שבועות אחר כך...

גורדינוס האפריקני מצמץ בטוב לב לעבר המבקר ונופף באצבעו. הוא הכיר את השם שהוכרז ברוב הדר, "מפלרמו, נציגו של מלכנו רב-החסד, כבוד הלורד מרדכי פיל בְּרָכיָיה". הוא אפילו זיהה את הפנים, אבל גורדינוס זכר אנשים רק לפי מחלותיהם.

"טחורים", הוא אמר לבסוף בנימת ניצחון. "היו לך טחורים. מה מצבם?"

מרדכי פיל ברכייה לא הובך בקלות. בהיותו המזכיר האישי של מלך סיציליה ושומר הסודות המלכותיים, הוא לא היה יכול להרשות זאת לעצמו. הוא נעלב, כמובן – טחוריו של אדם אינם נושא לשיחה בציבור – אבל פניו הגדולות נותרו אדישות וקולו רגוע. "באתי לראות אם סיימון מנאפולי אכן הגיע".

"אכן הגיע לאן?" שאל גורדינוס בעניין רב.

גאונות, חשב מרדכי, תמיד קשה להתמודדות, וכאשר כמו במקרה הזה היא מתחילה להתנוון, זה בלתי אפשרי כמעט. הוא החליט להשתמש בצורת הרבים המלכותית.

"הגיע לאנגליה, גורדינוס. סיימון מנחם מנאפולי. שלחנו את סיימון מנאפולי לאנגליה, לעסוק בבעיה הנוגעת ליהודים שם".

המזכיר של גורדינוס בא לעזרתם. הוא ניגש לקיר מלא כוכים, שמהם בלטו החוצה קצוות של מגילות עור כקצות מקטרות. הוא דיבר כמעודד ילד קטן, "אתה זוכר, אדוני, קיבלנו מכתב מלכותי... הו, אלוהים, הוא הוציא אותו".

זה ייקח זמן. לורד מרדכי צעד בכבדות על רצפת הפסיפס שהציגה קופידונים דגים – פסיפס רומי, בן אלף שנה לפחות. זו הייתה אחת הווילות של אדריאנוס.

הם הצליחו יפה, הרופאים האלה. מרדכי התעלם מהעובדה שרצפת מעונו שלו שבפלרמו הייתה רצפת שיש וזהב.

הוא התיישב על ספסל האבן שהשתרע לאורך מעקה פתוח, שצפה על העיר שמתחת ועל מי הטורקיז של הים הטירני שמעבר לה.

גורדינוס, ערני כתמיד כרופא, גם אם לא מבחינות אחרות, אמר, "כבוד הלורד יזדקק לכרית, גאיוס".

כרית הובאה. הובאו גם תמרים. ויין. גאיוס שאל בקול עצבני, "זה בסדר, כבוד הלורד?" פמליית המלך, כמו ממלכת סיציליה ודרום איטליה עצמה, הייתה מורכבת מכל-כך הרבה דתות וגזעים – ערבים, לומברדים, יוונים, נורמנים ויהודים, כמו במקרה של מרדכי – עד שהגשת כיבוד הייתה עלולה להוות פגיעה באיזה חוק כשרות דתי כזה או אחר.

כבוד הלורד הנהן. הוא הרגיש טוב יותר. הכרית הקלה את הכאב בישבנו, משב הרוח מהים קירר אותו, והיין היה טוב. אל לו להיעלב מישירותו של אדם זקן. למעשה, כשיסיים את ענייניו, הוא אכן יעלה את עניין הטחורים. גורדינוס ריפא אותם בפעם הקודמת. אחרי הכול, זו הייתה עיירת המרפא, ואם ניתן לתאר מישהו כזקן בית הספר הגדול לרפואה בעיר, הרי זה גורדינוס האפריקני.

הוא הביט בזקן ששכח שאורח בא לבקרו, וחזר לקרוא בכתב היד שבקריאתו היה שקוע קודם, עור זרועו השחום, הנפול, נמתח כשידו טבלה את קולמוסו בדיו כדי לבצע תיקון. מה היה מוצאו? טוניסאי? מורי?

כשהגיע לווילה, שאל מרדכי את סוכן הבית אם עליו לחלוץ את נעליו בטרם ייכנס. הוא הוסיף ואמר, "שכחתי מהי דתו של אדונך".

"גם הוא שכח, אדוני".

רק בסלרנו, חשב מרדכי עתה, יכולים אנשים לשכוח את נימוסיהם ואת אלוהיהם בשל סגידה חזקה יותר לחולים.

הוא לא היה בטוח שזה לרוחו. זה נפלא, ללא ספק, אבל חוקי נצח הופרו, גופות נותחו, נשים נפטרו מעוברים מאיימים, נשים הורשו לעסוק ברפואה, ניתוחים חדרו את בשר הגוף.

הם באו במאות, אנשים ששִמעה של סלרנו הגיע אליהם והם נסעו אליה, לעתים בשביל עצמם ולעתים נושאים עמם את חוליהם, חוצים מדבריות, ערבות, אדמות ביצה והרים כדי להירפא.

בהביטו מטה אל מבוך הגגות, המגדלים והכיפות, לוגם מהיין שבכוסו, חש מרדכי פליאה, ולא בפעם הראשונה, על שדווקא בעיר הזאת מכל הערים – לא ברומא, לא בפריז, לא בקונסטנטינופול, לא בירושלים – קם בית ספר לרפואה שהפך אותה לרופא של העולם.

באותו רגע התנגשו צלילי פעמון המנזר, הקוראים לתפילת אחר הצהריים, עם קול המואזין הקורא לתפילה במסגדים, ונאבקו בקול החזנים שעלה מבתי הכנסת. כולם עלו במעלה ההר ותקפו את אוזני האיש שעל המרפסת בהתקפה לא מסודרת של צלילים גבוהים ונמוכים.

זה היה העניין, כמובן. הערבוב. ההרפתקנים הנורמנים הגסים, החמדנים, שהפכו את סיציליה ודרום איטליה לממלכה, היו פרגמטיסטים, אבל כאלה שהסתכלו הרחק קדימה. אם אדם התאים למטרותיהם, לא היה אכפת להם לאיזה אל הוא סגד. בשביל שיושכן שלום – ובעקבות זאת יושג שגשוג – חייבת להיות אינטגרציה בין כל העמים שהם כבשו. לא יהיו סיציליאנים סוג ב'. ערבית, יוונית, לטינית וצרפתית יהיו השפות הרשמיות. קידום יתאפשר לבני כל הדתות, כל עוד האדם ראוי.

אסור לי להתלונן, הוא חשב. אחרי הכול הוא, יהודי, עבד עם נוצרים יוונים אורתודוקסים ועם הקתולים של האפיפיור, אצל מלך נורמני. ספינת העבדים שהוא עזב הייתה שייכת לצי המלכותי הסיציליאני, ובראשה עמד אדמירל ערבי.

ברחובות שתחתיו התחככו גלביות בשריונות אבירים, קַפְטָנים בגלימות נזירים, והלובשים אותם לא רק שלא ירקו זה על זה, אלא אף החליפו ברכות וחדשות, ומעל לכול, רעיונות.

"בבקשה, אדוני", אמר גאיוס.

גורדינוס נטל את המכתב. "כן, כמובן. עכשיו אני נזכר. 'סיימון מנחם מנאפולי יפליג למשימה מיוחדת...' הממ, הממ. 'יהודי אנגליה נתונים במצב לא נעים ובסכנה מסוימת... ילדים מקומיים מעונים ונרצחים...' אוי ואבוי. 'והאשמה מוטלת על היהודים...' אוי ואבוי. 'עליך למצוא ולשלוח עם אותו סיימון אדם היודע לזהות סיבות מוות, שמדבר אנגלית ועברית, אך אינו מרכל באף אחת מהשפות'".

הוא חייך אל המזכיר. "ועשיתי זאת, נכון?"

גאיוס נע במקומו. "הייתה איזו שאלה אז, אדוני..."

"ודאי שעשיתי זאת. אני זוכר זאת בבירור. ולא רק מומחה באומנות המוות, אלא אחד שדובר לטינית, צרפתית ויוונית נוסף על השפות שהוזכרו. סטודנט מצוין. זה מה שאמרתי לסיימון, כי הוא נראה חושש מעט. 'לא תוכל למצוא מישהו טוב יותר', אמרתי לו".

"נפלא". מרדכי קם על רגליו. "נפלא".

"כן", גורדינוס המשיך בנימת ניצחון. "אני חושב שמילאנו במדויק אחר הוראותיו של המלך. נכון, גאיוס?"

"כמעט במדויק, אדוני".

משהו בהתנהגותו של המשרת הפריע למרדכי, שהיה מיומן בדברים כאלה. ומדוע, עכשיו שהוא פתאום חושב על זה, מדוע חשש סיימון מנאפולי מבחירת בן לווייתו?

"מה שלום המלך, אגב?" שאל גורדינוס. "הבעיה הקטנה ההיא נפתרה?"

מרדכי התעלם מהבעיה הקטנה של המלך ופנה ישירות לגאיוס, "את מי הוא שלח?"

גאיוס העיף מבט באדונו, ששב לקרוא, והנמיך את קולו. "בחירת האדם במקרה הזה הייתה חריגה, ואכן תהיתי..."

"תקשיב לי, בנאדם, המשימה הזאת עדינה ביותר. הוא לא בחר איזה אוריינטלי, נכון? צהוב עור שיבלוט כמו לימון באנגליה?"

"לא". מחשבתו של גורדינוס הצטרפה אליהם שוב.

"אז את מי שלחת?"

גורדינוס אמר לו.

האי-אמון גרם למרדכי לשאול שוב. "שלחת... את מי?"

גורדינוס אמר לו שוב.

הצרחה של מרדכי הצטרפה אף היא לצרחות של אותה שנה. "הו, טיפש זקן שכמותך!"