מוסד – רשימה 14

פרולוג

6 בדצמבר

צג השעון האלקטרוני שעמד על-גבי שולחן הכתיבה האיר באור ירקרק עמום את חדר השינה החשוך. ליאור פקח את עיניו והביט בשעון שהראה על השעה שתיים חמישים ושלוש דקות.

"הגיע הזמן לעזוב..." חשב ופזל לעברה של טלי ששכבה על צדה השמאלי כשגבה אליו, מכורבלת בשמיכת פלַנל דקה. ליאור השהה את מבטו על קימורי גופה שבלטו תחת השמיכה במשך רגע ארוך. גלי תשוקה החלו להציף אותו שוב.

"אולי אשאר עוד קצת..." חשב, "עוד יום אחד. אולי יומיים, או..." הוא שאף עמוקות את האוויר הרווי ניחוח לבנדר וקרמל שנדף משערה המפוזר על הכרית וקם בחדות.

הוא התיישב בזהירות על המיטה. מתוך מגירת השידה הוא שלף בקבוקון קטנטן ולחץ. קילוח התרסיס המרדים נטול הריח הרווה את האוויר המתוק שבחדר.

ליאור לבש את מכנסיו, את גרביו ואת חולצתו ואחר נעל את נעלי הספורט. הוא הוציא את תיק הנסיעה מן הארון והחל לארוז לתוכו את חפציו המעטים. גם את בקבוקון השינה הקטן תחב לאחד מכיסי התיק. כשהתיק בידיו פסע לחדר האמבטיה ואסף לתוכו מכונת גילוח, דאודורנט ומברשת שיניים.

בסלון, הסיט את הווילון כדי שתאורת הרחוב תחדור פנימה. תיק המחשב שלו, שהספיק לארוז בערב, נח על הספה. ליאור הוציא מכיסו הימני של התיק את מכשיר הטלפון המשוכלל, הביט בצג ותחב לכיס מכנסיו. מכיסו השמאלי שלף דף מקופל, פרש ויישר את צדדיו, ואחר הניחוֹ על שולחן הקפה.

מן הכיס הקדמי של התיק שלף את ארנקו, הוציא עשר שטרות של מאתיים שקלים כל אחד והניח ליד הדף.

המכשיר רטט בכיסו וסימן לו על כך שממתינים לו בחוץ.

ליאור העמיס את תיק הנסיעה על כתפו, אחז בידו את תיק המחשב ויצא מן הסלון. ליד מפתן הדלת של חדר השינה הוא נעצר והביט שוב בטלי הישנה עמוקות. היא הסתובבה בשנתה ופניה הופנו אליו. הוא הוריד את תיק הנסיעה בזהירות והתקרב למיטה. היה נדמה לו שזיהה חיוך זעיר על שפתיה ובלי לשים לב, השתהה דקה ארוכה, מתענג על המראה. מחשבות רוויות תשוקה הציפו שוב את ראשו, אך רטט נוסף בכיסו גרם לו להתעשת. הוא הרים במהירות את התיק, פסע אל דלת הכניסה ויצא החוצה. הוא נעל אותה מבחוץ והניח את המפתח מעל לשעון החשמל.

מבלי להדליק את האור בחדר המדרגות ירד בשקט, כגנב המתרחק ממקום הפריצה.

1.

 

תחנת רכבת האוניברסיטה, נובמבר

חודש נובמבר שהיה כבר באמצעו, לא הותיר רושם רב על מזג האוויר בגוש דן שהיה חם ויבש. רוב הממתינים לרכבת בתחנת "תל אביב – אוניברסיטה" היו לבושים בבגדי קיץ. הרכבת הפרברית דייקה והנוסעים החלו לעלות לתוכה באיטיות.

שתי בחורות באמצע שנות העשרים לחייהן הגיחו בריצה מגרם המדרגות הנעות ומיהרו אל אחד הקרונות. הדלתות נסגרו מיד אחריהן והרכבת המשיכה בדרכה דרומה.

לאחר יום לימודים נוסף בפקולטה לתעשייה וניהול של אוניברסיטת תל אביב, עלו השתיים לקומה השנייה של הקרון, הסירו את תיקי הגב והתיישבו זו מול זו.

"מזל שהספקנו..." אמרה אירנה, עדיין מתנשמת בכבדות, והציצה בשעונה. "בארבע וחצי קבעתי להיפגש עם שי בעזריאלי."

"מה אתם עושים שם?" התעניינה טלי.

"רציתי לקנות נעליים ומעיל לחורף," השיבה אירנה, "אחר-כך ניסע לסופר."

"יפה מצדו של שי," חייכה טלי, "שחר שונא לנסוע איתי לקניות..."

"היום הוא לקח חופש. עזר לאח שלו פליקס לעבור דירה הבוקר," אמרה אירנה.

"אה, אז הוא לא עייף?" שאלה טלי.

"למה שיהיה עייף? את כל העבודה הסבלים עשו..." גיחכה אירנה, "הוא רק השגיח..." הדגישה את המילה האחרונה וקרצה לחברתה.

דממה השתררה לכמה רגעים ואירנה המשיכה: "הוא סיפר לי שבזמן האחרון החברה שלו הפסידה כמה מכרזים חשובים מאוד. לעובדים הגיעו שמועות שההנהלה מתכננת צמצומים."

"והוא בלחץ?" שאלה טלי.

"לא, לא נראה לי," השיבה אירנה, "לפעמים אני ממש מקנאה בביטחון העצמי שלו. הוא כל כך בטוח שעם ההכשרה ועם הניסיון שלו בפיתוח אלגוריתמים יחטפו אותו מהר גם אם עכשיו יפטרו אותו..."

"תכלס הוא צודק," אמרה טלי, "מהנדס מחשבים זה מקצוע די מבוקש. והרי יש לו ניסיון של חמש שנים..."

"כמעט שש," תיקנה אירנה.

"שחר למשל מצא עבודה בקלות. הוא סיפר לי שמתוך תשעה ראיונות שזומן אליהם, בחמישה הוא קיבל תשובה חיובית. העבודה הקשה הייתה לבחור בין ההצעות," אמרה טלי בגאווה.

"תגידי, טלי," אירנה הביטה בעיניה השחורות הבורקות של חברתה, "אמרת שהוא הציע לך לעבור לגור יחד..."

"כן," הנהנה טלי והשפילה מבט, "אבל אני עוד לא יודעת..." משכה בכתפיה, "אמרתי לו שאני צריכה לחשוב."

שני קרונות לפניהן ישבו רפ"ק אלונה מלצר ובן זוגה אורי שוורץ. בקרוב יציינו שש שנים לקשר ביניהם. כחצי שנה לאחר שהתגרשה אלונה מאמיר, הכירה את אורי. אמיר, איש עסקים מצליח, עבר בינתיים להתגורר במיאמי ובשלוש השנים האחרונות הוא חי שם עם ענת, בתם המשותפת שלו ושל אלונה.

בקרון הצפוני ביותר ברכבת המיועד לבעלי מקום שמור, ישב שלמה יקיר, מנהל סניף בנק מאוחד. הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו, גבה קומה, ושערו האפיר. ניקול בת זוגו, דקיקה, תמירה ומאופרת בקפידה ישבה לצדו. חמש עשרה השנים שהפרידו ביניהם ניכרו בהחלט. הם נמנמו קלות. כארבעים דקות נותרו עד להגעתה של הרכבת לרחובות, עיר מגוריהם.

ליאור ליטקין ישב מאחוריהם. הוא היה בתחילת שנות השלושים לחייו, נאה, חסון, מסופר בקפידה. זקנו המטופח שיווה לגילו הצעיר מראה שקול ומיושב, מבוגר-כמעט. משקפי שמש אופנתיים כיסו את עיניו האפורות. על הצג של המכשיר הסלולרי המשוכלל שבידו, סרק ליאור במהירות את כל המידע שהכיל מכשירו הסלולרי של שלמה יקיר שישב לפניו.

 

הרכבת הפרברית שנסעה עתה שקטה ובטוחה דרומה, הייתה במידה רבה "הרכבת הגורלית" עבור חלק מנוסעיה. הם עצמם, לא יכלו לדמיין זאת כמובן. בין הפרברים שעוטפים את העיר הגדולה, בין פרבר לפרבר, החל בדקות הללו לא פחות מאפקט פרפר, שעתיד היה לחרוץ גורלות.

 

"דיברת עם גלית היום?" שאלה אירנה את טלי.

"כן, היא עסוקה הערב," השיבה טלי.

"כרגיל, דייט חדש?.." אירנה חייכה.

"כן," הנהנה טלי, "עושה חיים עם סטודנט מרפואה."

"זאת אומרת שהיא לא תבוא לסטודיו..." אמרה אירנה בהרהור, "אז גם אני לא אלך."

הרכבת נעצרה והדלתות נפתחו. נוסעים רבים ירדו וביניהם גם אלונה ואורי שפסעו לעבר המדרגות הנעות. הדלתות נסגרו והרכבת המשיכה בדרכה.

"תחנה הבאה, תל אביב השלום!" נשמע קול הדייל במערכת הכריזה, והעיר את שלמה מנמנומו. ליאור בדיוק סיים את העתקת הנתונים, קם ופסע לעבר הדלת האחורית של הקרון.