מועדון בריאר

פרק 1

פיט

קיטי יקרה,

האם השם ײבית בריארוודײ נשמע לך מבטיח?

נחיה ונראה!

הלוואי שהיית כאן.

גרייס

אור שמש אביבי של חודש יוני שטף את הרחוב, צלילי סקסופון ג'ז ריחפו מקרבת מקום. היכנשהו בגבעת הקפיטול, הסנטור מקארתי נופף ברשימות של קומוניסטים אמריקאים מחזיקי כרטיס חבר מפלגה, ואורחת חדשה הגיעה לאכסניית בריארווד. צילה הוטל על פיט כשכרע ברך על המדרגה הקדמית והלם במסמר על דלת הרשת המתנפנפת. הוא הרים את מבטו, ולעיניו נגלתה אישה גבוהה חבושה ברט אדום מעל סבך שיער חום־זהוב.

"שלום לך," אמרה במבטא קל של המערב התיכון של ארצות הברית, והנידה בראשה אל השלט שבחלון. "אני רואה שיש לכם חדרים להשכרה?"

פיט הזדקף בגמלוניות ושמט את הפטיש. הוא חשב ששמר על דריכות מלאה: הוא צפה ברחוב מעל ארגז הכלים, וחיפש בעיני נץ כל סימן למהומה. לא שהכיכר ידעה אי־פעם מהומה, אבל אין לדעת. אולי איזה מפסידן מלוכלך וחסר תועלת מכנופיית וורינג ירה במועדון אמבר ליד הכיכר, והסתלק עם ערימת מזומנים ירוקה? אם זה יקרה והבולשת תבוא לרחרח, השמועה ברחוב תכוון אותם לדמות המסתורית שמעבר לכביש. אם אתם רוצים לדעת מה קורה, דברו עם הבלש בבית בריארווד. שום דבר לא חומק מעיניו של פיט התותח. ואז פיט יקום, ינער את הסיגריה שלו ויסדר את הכובע החבוט שלו...

אבל במקום זאת אישה ניגשה אליו בזמן שתיקן רשת, והוא כמעט הפיל את הפטיש על נעלי האספדריל שלה, שנקשרו בסרטים במקום בשרוכים.

"מיקי ספיליין," אמרה והנידה בראשה אל העותק בכריכה רכה של אני, המושבע שהניח בצד על המדרגה הקדמית, אחרי שאמו נכנסה הביתה עם תזכורת לגבי דלת הרשת. "הסופר האהוב עליך?"

"אני, אה... כן, גברתי. אני פיט," מיהר להוסיף. "פיט נילסון."

פיה הרחב התעקם, והיא התכופפה להרים את הפטיש שלו. "אז אולי תגיד לי איך גברת יכולה להשיג כאן חדר. פיט פטיש."

ובן רגע, פיט התאהב. הוא התאהב לא מעט מאז מלאו לו שלוש־עשרה — לפעמים בבנות בכיתה שלו בחטיבת הביניים גומפרס, אבל בעיקר בנורה וולש מדירה 4א' עם המבטא האירי העדין, ולפעמים בארלין האפ עם הקוקו הקופצני ב־3ג' — אבל האישה הזאת בברט האדום הייתה משהו מיוחד. היא הייתה אולי בת שלושים וחמש או משהו כזה (מספיק מבוגרת שיהיה לה עבר מעניין), החזיקה בידה האחת מזוודה מרוטה מתנדנדת, והמעיל בגון הקאמל שעטתה היה חגור סביב גזרתה, שהבלש מייק האמר (הגיבור של פיט) היה מתאר אותה כמלאה במקומות הנכונים.

היא קראה לו פיט פטיש. הוא נפטר מהכינוי פיט התותח באותו רגע, והצטער שאינו יכול להרים כובע לבד מעל ראשו, ולומר תני לי לעשות לך סיור במקום, גברת. אבל למרבה הצער הוא לא חבש כובע לבד, סתם כובע מצחייה ישן, ומתוך הבית פרץ קולה הנרגז של אמו, "פיט, עם מי אתה מקשקש שם? סיימת כבר עם הדלת ההיא?"

"מישהי באה לברר לגבי חדר, אמא. גברת —" הוא הביט לאחור והבין שלא שאל לשמה של האישה.

"מארץ'." עוד חיוך איטי ומשועשע. "גברת גרייס מארץ'."

אמו של פיט יצאה החוצה בפנים ורודות ונרגזות מעל חלוק הבית המשובץ שלה, וסקרה במבטה את האורחת החדשה כשזו הציגה את עצמה. "את נשואה?" היא ניסתה לבדוק אם יש טבעת נישואים מתחת לכפפה הלבנה של גברת מארץ'. "אני מנהלת אכסניה לנשים בלבד, ואם את ובעלך —"

"התאלמנתי בשנה שעברה." גברת מארץ' נשמעה רגועה לחלוטין לגבי העובדה, חשב פיט לעצמו.

"ילדים? כי זה חדר קטן, אין מקום ליותר מאשר —"

"לא, רק אני." גברת מארץ' עמדה ונדנדה את המזוודה שלה. פיט שם לב שלא מצא חן בעיני אמו שהיא נמוכה בחצי ראש מהדיירת הפוטנציאלית.

"טוב, את מוזמנת להשאיר את המזוודה שלך במטבח, ולעלות לראות את החדר." בקולה של אמו נשמעה נימה שפיט שמע לא מעט, משהו שנע בין טינה לחמדנות — טינה כי לא סמכה על אנשים חדשים, וחמדנות כי דיירות חדשות הביאו כסף — והוא ידע שהוא לא אמור לחשוב מחשבות גנאי על אמו, אבל הצטער שלא נשמעה קצת יותר... ובכן, מסבירת פנים, כשהזמינה מישהי להיכנס לביתם. את לא רוצה למצוא חן בעיני הדיירות, אמא? שאל אותה פעם, לאחר ששמע את קיטוריה על השוכרת ב־3ב' שהשאירה כתמי מים בכיור, ואמו צקצקה, רק פתאים דואגים למצוא חן, פיט. הדבר היחיד שחשוב הוא שישלמו את שכר הדירה בזמן. לא הייתה לו תשובה מוצלחת — או ליתר דיוק, הוא ידע שאסור לו להשמיע תשובה כזאת. אחרת אמא שלו תגיד בהידוק שפתיים, אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך כשאתה מדבר ככה. פיט פטיש ידע להתמודד עם כל טיפוס קשוח בעיר, אבל ברגע ששמע מאמא שלו אתה־בדיוק־כמו־אבא־שלך, הוא התכווץ כאילו חטף פליק בישבן.

"תרצי כוס קפה, גברתי?" שאל ופתח את הדלת לגברת מארץ', ואמו נעצה בו מבט נרגז.

"כמה אדיב מצידך" — עוד חיוך מהמבקרת החדשה — "אבל אסתפק בהצצה בחדר."

זה לא ממש חדר, הוא רצה לומר לה, כשעלתה בעקבות אמו במדרגות. מחסן במרומי בית הלבנים הישן, ליד מסדרון הקומה הרביעית: אמא של פיט החליטה השנה לדחוס לשם דיירת, ופיט הקדיש את החופשה האחרונה שלו לפינוי הזבל, למסמור קורות רצפה רופפות ולסחיבת ארגז קרח קטן לשם, כדי שתוכל לפרסם שיש במקום מטבחון. אבל הוא לא באמת האמין שמישהי תרצה לגור בקופסת נעליים כזאת.

"היא תיקח אותו," אמרה אמו כעבור עשר דקות, כשירדה במדרגות סמוקה ועליזה. "היא גם שילמה על חצי שנה מראש, והיא נראית כמו ליידי. לא שאפשר לדעת בימינו. הנה, לפני שתיקח את זה למעלה..." היא פתחה את האבזמים של המזוודה של גרייס מארץ'.

"אמא!" סינן פיט והרגיש שאוזניו בוערות. "אני שונא שאת עושה את זה —"

"אל תהיה קטנוני. אתה רוצה כאן נרקומנית או זנזונת בעליית הגג? או קומוניסטית. עדיף לחטט עכשיו, לפני שהיא נכנסת לגור כאן." גברת נילסון עברה על החולצות והחצאיות המקופלות בקפידה באצבעות מהירות ומיומנות, בחנה צנצנת זכוכית גדולה שהייתה כנראה מלאה בגרבי ניילון, ובחנה את תכשירי הרחצה. פיט עמד ונשך את שפתיו. הוא נזכר שהמורה ללשון שלו בחטיבת הביניים גומפרס, אמרה שהשורש הלטיני של המילה "בושה" באנגלית הוא "למות", ופיט הבין מדוע. מרוב בושה הוא רצה למות במקום, כאן על הלינוליאום השחוק במטבח של אמו. בבקשה אל תמצאי כלום, התפלל וצפה בה נוברת בבגדים התחתונים של הדיירת החדשה (בגדי משי בוורוד ואפרסק, הוא שם לב בעל כורחו ובמבוכה צורבת). החדר בקומה הרביעית כבר כמעט הושכר לרווקה זקנה ונעימה למראה עם מבטא של ניו ג'רזי, אבל כשאמא נברה לה במזוודה, היא מצאה חבילה של מה שכונה בפיה הדברים האלה (משהו מגומי שהבנים בגומפרס התרברבו שגנבו מהאחים הגדולים שלהם). סצנה מכוערת התרחשה לפני שהאישה מג'רזי הושלכה החוצה, עוד לפני שהספיקה לעבור לגור במקום, וגם בלי לקבל בחזרה את דמי הפיקדון שזה עתה שילמה.

פיט כבר קיווה שגברת גרייס מארץ' תישאר כאן תקופה ארוכה.

"טוב, תעלה אותה למעלה." גברת נילסון סגרה את המזוודה ונראתה מאוכזבת מעט שלא מצאה שום דבר אפל יותר מאשר ערכת תפירה ורודה. "אבל תמהר לחזור. אני צריכה שתעשב את חלקת העגבניות אחרי שתיקח את אחותך לספרייה."

"כן, אמא," נאנח פיט.

"אתה ילד טוב," אמרה וצבטה את אוזנו כשהרים את המזוודה אל גרם המדרגות הראשון מתוך שלושה.

הדלת בצידו הימני של המסדרון הזעיר שבקומה הרביעית עמדה פתוחה מעט, אבל פיט נקש בכל זאת. "גברת מארץ'?"

"אוי, באמת. די כבר לקרוא לי גברת מארץ'," בקע קולה מהחדר. "אני כל הזמן מחפשת את חמותי, ואחד היתרונות הבודדים באלמנוּת הוא העובדה שאין לי כבר חמות."

"כן, גברת מ — אה, גברת גרייס." הוא הכניס את המזוודה שלה פנימה, ושוב הרגיש מבוכה נוכח גודלו הזעיר של החדר. מיטת יחיד צרה ליד אחד הקירות, שולחן כתיבה קטן ורעוע ששימש גם כשולחן קפה, כורסה מרופטת... ואמא שלו יכולה לקרוא לזה מטבחון עד מחר, בפועל היה מדובר בארגז קרח בגודל תיבת אריזה, עם כירה מעליו. הקירות היו הגרועים מכול: סדוקים, עקומים פנימה תחת הגג הנטוי, צבועים בירוק דהוי שהזכיר מיצי מרה. הסכמת לגור כאן? חשב — אבל גברת גרייס התעלמה מכל זה. היא תלתה את המעיל וחלצה את נעלי האספדריל. היא טופפה על הרצפה בחצאית ישנה בהדפס פרחוני ובמה שנראה כמו חולצת גבר קשורה במותניים, ופתחה את החלון כדי להשקיף על הכיכר שלמטה.

"המזוודה שלי עברה את הבדיקה?" אמרה בלי להסתובב, ופיט רצה למות שוב, אבל היא שלחה חיוך שובב מעבר לכתפה. "יש צנצנת זכוכית בין הבגדים התחתונים שלי. אם אוציא אותה, תוכל לומר לי איפה אוכל למלא אותה?" היא הביטה ברחבי החדר, שנעדר ממנו כיור בבירור.

"חדר האמבטיה במסדרון. יש בו כיור ואה... אסלה, בכל מקרה." הוא הרגיש שאוזניו מאדימות שוב, כשאמר אסלה לגברת. "אם את רוצה לעשות אמבטיה, תצטרכי לרדת לקומה השלישית." שם שלוש נשים כבר התחרו על האמבט והמראה בין שבע לשמונה בבוקר. "הנה עצה," שמע את עצמו אומר. "את לא רוצה להתעסק עם קלייר מ־3ב' ועם ארלין מ־3ג' כשהן רבות תורה של מי להשתמש בחדר האמבטיה."

"אזכור את זה." גברת גרייס פתחה את אבזמי המזוודה וחילצה את הצנצנת מסבך של גרבוני ניילון וחולצות. "תוכל למלא לי את זה? במים חמים, בבקשה."

כשחזר ובידיו הצנצנת, שממנה ניתזו מים, היא הוציאה כמה שקיות תה והכניסה אותן מייד למים, עם תכולה של עשרה שקיקי סוכר שכנראה לקחה מדיינר. "תה שמש," הסבירה כשראתה את פניו המבולבלות של פיט בשעה שנשאה את הצנצנת לחלון ודחפה אותה בזהירות כדי שתתייצב על אדן האבן שטוף השמש. "תן לו לשרות על מרפסת חמה או אדן חלון בשמש במשך שלוש שעות, וזה יהיה הדבר הכי טעים שתשתה אי־פעם. מתכון ישן מחווה באיוֹוָה."

"משם באת? מאיווה?"

"במקור." היא התרחקה והתפעלה מתה השמש הנוצץ בצנצנת אבל לא נידבה פרטים נוספים. "מי הנגן?" שאלה והטתה את ראשה כשסקסופון הנעים בשיר Sentimental You וצליליו ריחפו דרך החלון ברוח החמימה.

"ג'ו רייס, השכן. הוא מנגן במועדון אמבר בהמשך הרחוב — הוא תמיד עושה חזרות."

"כמה דיירות יש כאן בסך הכול?"

"שמונה, אם אמא מצליחה למלא את הבית." הוא תחב את ידיו בכיסים וניסה לחייך בהיסוס. "תפגשי את השאר בארוחת הבוקר. היא מוגשת בכל יום בין שבע לשבע וחצי," אמר. "היא כלולה בשכר הדירה שלך. אף על פי שהרבה דיירות מעדיפות לאכול ארוחת בוקר בקריספי ביסקט בצד השני של הכיכר," הרגיש צורך להוסיף במלוא הכנות. מובן שאמא שלו השתדלה כמיטב יכולתה, אבל הביצים המקושקשות הצמיגיות והבייקון הנא (שהוגש לשולחן חדר האוכל בשבע על השעון וסולק בשבע עשרים ותשע וחמישים ושמונה שניות) לא הזכירו בדיוק את ה... בקיצור, הם לא ממש יכלו להתחרות בפנקייקים שהוגשו בדיינר.

"אתה יודע כל מה שצריך, מה?" גברת גרייס הוציאה חפיסת לאקי סטרייק ושלפה ממנה סיגריה.

"אמא שלי לא מרשה לעשן." פיט לא הצליח להתאפק.

"אני יודעת." גברת גרייס הדליקה גפרור בנחת, הציתה את הסיגריה ושאפה עשן ארוכות לפני שנשפה אותו אל מחוץ לחלון הפתוח.

"אמא שלי יודעת הכול," אמר פיט ברגישות. אי אפשר לשמוע אותה מגיעה. בזכות נעלי הבית, היא הייתה מסוגלת להגיח מבין הצללים, תמיד כשהשארת את המעיל על הרצפה, או שקלת להניח כפות רגליים על הספה, פיט שמע את אחת הדיירות אומרת. נורה וולש מ־4א', האישה היפה עם השיער החום־בהיר שהבהיק בשמש. ונורה לא טעתה: מעיל על הרצפה או טביעת נעל על ספה היו בלתי נסבלים בעיני אמא של פיט — מיקי ספיליין היה אומר שזה מורט לה את העצבים. "לאמא שלי היו חיים קשים," אמר בנאמנות. "היא תמיד נלחצת קצת בענייני כללים וחוקים. את יודעת, כי זו תקופה קשה והכול." זו באמת הייתה תקופה קשה: המלחמה זה עתה החלה לדעוך, ופצצת האטום חיכתה להשמיד את העולם לכל הרוחות, ועכשיו הקומוניסטים מתרוצצים בכל פינה ועושים צרות. ככה לפחות אמר הסנטור מקארתי.

"זה יהיה הסוד שלנו." גברת גרייס ניערה בחיוך אפר אל מחוץ לחלון. אפילו עיניה השתתפו בחיוך — עיניים חומות־זהובות כמו צבע שערה, שהצליחו להישאר מעט מצועפות, כאילו הסתכלה על הכול בשעשוע מנומנם. "אז למה קוראים למקום הזה בית בריארווד?"

"כי אנחנו בפינה של שדרות בריאר ורחוב ווד." זה נשמע מעודן יותר, אמרה אמו כשציירה במו ידיה את השלט: בית בריארווד: אכסניה לנשים. ככה נשיג דיירות ברמה גבוהה יותר. אבל הבית היה בסך הכול בית, חשב פיט — בית לבנים חומות צר וגבוה בקצה המוצלח יותר של פוֹגי באטוֹם, לא אחוזה כפרית מתוך ספר כמו בספרי המתח של לורד פיטר וימזי, שקרא בקיץ שעבר.

"כמה זמן אתם משכירים לדיירות?"

פיט הביט בנעליו. "מאז שאבא שלי עזב." הוא חיכה שתסתער עליו בשאלות, מבוגרים תמיד עשו את זה. אבל גברת גרייס רק שאפה שוב ארוכות מהלאקי סטרייק והביטה ברחבי הבית החדש שלה: צבע הירוק־ליים, התקרות המשופעות, המושב שליד החלון שגודלו כגודל בול דואר. "זה לא הרבה," פיט הרגיש חובה להתנצל, אבל היא הנידה בראשה.

"לכל זה" — היא הצביעה עם הסיגריה שלה והקיפה את אדן החלון שטוף השמש, את צלילי הג'ז, את טפיפת כפות הרגליים במדרגות — "יש פוטנציאל."

"באמת?" פיט הרגיש ששמע את המילה הזאת הרבה, בעיקר כשהמבוגרים הסבירו למה אסור לך לעשות משהו עכשיו, אלא אולי אחר כך. תסתכל על הסנטר עם הזיפים הבהירים במראה ודמיין את הפוטנציאל, יום אחד תצטרך להתגלח. תסתכל על המכוניות שעוברות בכביש ודמיין את הפוטנציאל, יום אחד אולי תנהג באחת מהן. בשביל פיט, משמעות המילה פוטנציאל הייתה יש עוד הרבה זמן. אולי לעולם לא.

"לכל הבית יש פוטנציאל," אמרה גברת גרייס ונשמעה נחרצת מאוד. "וגם לך, פיט פטיש." היא שלחה אליו חיוך נוסף ומעכה את הסיגריה על אדן החלון, ליד הצנצנת. "עכשיו זוז. תחזור בעוד שלוש שעות — אני אסיים לפרוק ואמזוג לך כוס תה שמש שתגרום לך להישבע שעלית לגן עדן."

אבל פיט היה בטוח שכבר הגיע לשם. הוא יצא מדירה 4ב' בשריקה, ולא עצר גם כשהביט דרך הדלת הפתוחה חלקית בחדר האמבטיה במסדרון, וראה את בבואתו במראה שמעל הכיור. פיט פטיש... אולי כשיהיה הבחור הכי קשוח בעיר, הוא יישא פטיש בחגורה שלו: הפטיש שירסק את כנופיית וורינג, יחסל את משפחת הפשע הגדולה ביותר באזור. עד אז הוא כבר יהיה בן שלושים, לא שלוש־עשרה. יהיו לו זיפים עבותים במקום פצעי בגרות. הוא יחבוש כובע לבד חבוט מעל מצח נחוש, לא כובע מצחייה של קבוצת הבייסבול וושינגטון סֶנָטוֹרז.

כן, הוא כמעט יכול לראות את זה. כי יש לו פוטנציאל. כך אמרה הדיירת החדשה.

תה השמש של גרייס

6 עד 8 שקיות מהתה האהוב עליכם

1 לימון פרוס דק

דבש או סוכר

מלאו צנצנת זכוכית בארבעה ליטר מים קרירים, עדיף רתוחים. הוסיפו את שקיות התה, כסו והניחו את הצנצנת במרפסת שטופת שמש או על אדן חלון. השאירו מול אור שמש ישיר במשך 3 עד 5 שעות. השליכו לפח את שקיות התה ואז המתיקו אותו לטעמכם בעזרת דבש או סוכר. הוסיפו את פרוסות הלימון וקררו. שתו בהנאה ביום קיץ עם חבר חדש תוך האזנה לשיר “If I Knew You Were Coming I’d’ve Baked a Cake" של איילין ברטון ולהקת ניו יורקרז.

אבא היקר, כתב פיט. הוא היה אמור להכין שיעורי בית על השולחן בכניסה, ונוסף על כך לעזור לאחותו הקטנה בקריאה — אמו שתלה אותו שם מדי ערב, כדי לחלק את המכתבים כשהדיירות חזרו הביתה — אבל לינה כל הזמן התחמקה מהספר שלה, ובמקום התרגילים במתמטיקה, פיטי כתב מכתב לאביו. ניסה, לפחות. לינה לא מפסיקה להאזין להרפתקאות אוזי והרייט ברדיו בקולי קולות. בגלל זה אתה לא חוזר הביתה?

הוא מחק את השורה הזאת. לינה מקשיבה לאוזי ולהרייט ומתרגלת קריאה. היא ממש משתפרת!

"מה כתוב פה?" לינה דחפה את האצבע המלוכלכת שלה אל השורה השלישית בספרה.

"תגידי את זה בקול, לינה־קינס. מ־ש־ח־ק מה כתוב כאן? ואז השאר: ק־ל־א־ס."

היא שרבבה את שפתה התחתונה. היא הייתה בת תשע אך קראה ברמה של בת שבע. העובדה שסבלה מפזילה לא הועילה — סטרביסמוס, הזכיר לעצמו פיט, כך קוראים לזה — אבל היא לא הייתה חמורה במיוחד, הסטייה הקלה של עינה השמאלית מהמרכז. הרופא אמר שיש משקפיים שיוכלו לעזור לה, אבל אמא סירבה. יקר מדי.

"אתן לך רמז," אמר פיט כשלינה המשיכה להחמיץ פנים. "זה משחק שאת משחקת אותו כל הזמן. הוא מתחיל ככה: ק'... ל'... איך ממשיכים?"

"אני לא יודעעעעעת..."

"שמעתי שיש לנו דיירת חדשה!" פליסיטי אורטון מדירה 2א' נכנסה ברשרוש קרינולינה מתחת לחצאית הוורודה שלה, מאזנת קערת ערבוב בצד אחד ואת אנג'לה התינוקת בצד האחר. הן היו הדיירות החדשות עד עכשיו. אמא של פיט התלוצצה שהן כנראה עברו לכאן היישר ממחלקת יולדות בבית החולים. "השכירו את 4ב'?"

"כן, גברת פליס." פליס הוא שם החיבה האנגלי לפליסיטי, כך אמרה לפיט ביום הראשון שבו הגיעה לכאן, במבטא אנגלי שדהה מעט לאחר כמעט שבע שנים בארצות הברית, אבל עדיין נשמע נסיכתי ואקזוטי מאוד באוזני פיט. לפחות עכשיו שמה הוא גברת פליס — מיס פליס זה חרוז מטופש! פיט עמד שם וניסה להיזכר בציטוט ההוא על ורד בשם כלשהו, שגם לו יש ריח מתוק, אבל עד ששלף אותו מראשו, היא כבר הסתלקה. "תרצי את הדואר שלך?" שאל פיט עכשיו ועבר על הצרורות שמיין קודם לכן. "מכתב מסן דייגו."

היא חייכה כשראתה את כתב ידו של בעלה על המעטפה, והזיזה את התינוקת כך שתוכל לתחוב אותו לכיסה. "הייתי רוצה להשתמש בתנור שלכם!" היה נדמה שכל מילה שאמרה מלווה בסימני קריאה ובגומות עמוקות. "חשבתי שאכין צלחת קבלת פנים לדיירת החדשה — אתה חושב שהיא אוהבת עוגיות?"

לינה הרימה את ראשה מהספר שלה. "אני אוהבת עוגיות," התנדבה, ועיניה ננעצו בגברת פליס כמו דבק מגע.

"את תקבלי את העוגייה הראשונה!" הבטיחה גברת פליס, אבל פיט שמע את האנחה הקלה מאחורי העליזות התוססת. אם לינה החליטה להידבק למישהו, היא מסוגלת להיצמד אליו כל היום ולשלוח מבטים רוטנים וממורמרים אם ינסה להרחיק אותה מעליו. אבל גברת פליס חייכה מאוזן לאוזן, והגומות שלה הופיעו שוב כמסגרת לפיה המשוח בשפתון ורוד. "הבצק כבר מוכן. אני צריכה רק עשר דקות בחום של מאה ושמונים מעלות. לא, שלוש מאות שבעים וחמש," תיקנה את עצמה באנחה. "אחרי כל השנים האלה, אני עדיין חושבת בצלזיוס. אפשר —"

מבחינה טכנית, נאסר על הדיירות להשתמש במטבח, אבל אמא של פיט ריככה את הכללים לפעמים בשביל פליס, שהייתה מסודרת ונקייה ותמיד השאירה עוגיות כמחוות תודה. "תיכנסי למטבח," אמר פיט וניפח את שפתיו בקולניות כדי שאנג'לה תצחקק. התינוקת הייתה תמיד ורודה ויפה כל כך בכובעי התחרה הקטנים שלה. גברת פליס הייתה אפילו יפה ממנה עם השיער שגלש הצידה והחצאיות המרשרשות... היא הייתה נשואה, כמובן (בעלה היה רופא צבאי לקראת סיום תפקידו בבסיס בסן דייגו. לכן היא גרה באכסניה), אבל היא הדיפה ריח של סוכר וקינמון ותמיד הייתה נחמדה אל פיט, והוא הביט אחריה בעצב כשהסתלקה אל עבר המטבח.

אבא היקר — האם היית חוזר הביתה אם אמא הייתה דומה קצת יותר לגברת פליס? עליזה ועם ריח נעים ובלי צעקות?

פיט קימט את מצחו, דחף את המכתב הצידה לעת עתה ופנה אל שיעורי הבית שלו באלגברה. בשביל מה היה צריך בכלל אלגברה? האם הגיבור של ספרי מיקי ספיליין, מייק האמר, הקדיש את זמנו לדאגות על a+b=c כשאיזה מפסידן זב חוטם זמם להפיל אותו? לא, ממש לא.

משהו במטבח מאחוריו קרס. "פשוט תתרחקי קצת כשאנחנו פותחות את דלת התנור, לינה —"

פיט שמע את אחותו ממלמלת. "זו לא הייתה אשמתי, גברת פליס..."

"שמעתי שיש לבית קורבן חדש." קלייר האלט מ־3ב' נכנסה עם תיק יד תלוי על זרועה. קלייר עבדה כמזכירה במשרד של סנטור בגבעת הקפיטול: אישה חדת עין, חדת לשון, גדולה וחדורת תעוזה, חזהּ מותח את חולצתה החסודה ואגנה מותח את החצאית החסודה לא פחות, תלתלים אדומים בוהקים מאיימים להימלט מסיכות השיער החסודות. "את מי אמא שלך הצליחה להונות שתגור בקופסת הנעליים בקומה הרביעית?"

"היא לא הונתה אף אחת," אמר פיט בנאמנות. "גברת גרייס אומרת שיש לדירה פוטנציאל."

"פוטנציאל למה? לשריפה?" גיחכה קלייר.

"אל תתחילי," רטן פיט ודחף אליה את הדואר שלה. היא עברה על פני גברת מולר הזקנה, שירדה במדרגות מדירה 2ב'. הזקנה עם החצאית אכולת העש והפנים המכווצות כמו אגרוף זועם, לקחה את הדואר שלה ברטינה ונהמה בקוצר רוח "נם" כשפיט שאל אם עבר עליה יום טוב. פירוש המילה בהונגרית היה "לא", פיט כבר ידע את זה — ריקה מולר דיברה באנגלית לעיתים רחוקות, וכל מילה שאמרה בהונגרית הייתה בדרך כלל "לא". ואז הגיעה ארלין האפ מדירה 3ג', שעבדה בוופ"א, ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי־אמריקאית, ותמיד ידעה לספר רכילות טרייה על מי הזיע על דוכן העדים כשנקב בשמות.

"קומוניסטים, פיט." ארלין הנידה בראשה והקוקו שלה קיפץ. הגיליון האחרון של קאוּנְטראטק, העלון האנטי־קומוניסטי, הציץ מתיק היד שלה. "הוליווד שורצת קומוניסטים. אתה צריך לקרוא את הדוח שהופיע במדור ערוצים אדומים, אשאיר עותק אצל אמא שלך. בחיי, מישהי אופה עוגיות? אני בדיאטה חדשה: בלי סוכר, בלי לחמניות —"

התרסקות סירים נשמעה במטבח כשארלין לקחה את הדואר שלה ויצאה. הקול של פליס, מעט חסר סבלנות: "הכול בסדר, לינה, פשוט נגלגל שוב את העוגיות האלה..."

המלמול הנרגן של לינה: "זו לא הייתה אשמתי!"

דלת הכניסה שוב נפתחה, והשבח לאל, היא עמדה שם. פיט הזדקף וכבש את הדחף להחליק את השיער. קלייר האלט הייתה בת שלושים וגברת פליס הייתה בת עשרים וארבע, ואפילו מושא ההידלקות החדש שלו, גברת גרייס, הייתה כנראה בת שלושים וחמש בערך, אבל נורה וולש מדירה 4א' הייתה הדיירת הצעירה ביותר בבית: בת עשרים בלבד, ופער של שבע שנים לא היה גדול כל כך, נכון? מתישהו במהלך השנים הבאות הוא סוף־סוף ייפטר מהפצעונים, ואז נורה — שעבדה בארכיון הלאומי וריחפה בשקט של יונה ובחן של כוכבת קולנוע בחייו של פיט, בסדרת חליפות מחויטות צרות — תבין שהוא לא פיט של גברת נילסון שהעלה קרח לקומה העליונה לארגזים של הדיירות, אלא שמדובר בגבר. "קרא לי נורה," היא תתנשף...

מה יקרה אחר כך, כבר היה פחות ברור לו. נשים נהפכו בזמן האחרון למרתקות לאין שיעור, אבל הוא בעיקר חלם עליהן, ופחות השליך אותן על ספה כמו הבלש מייק האמר. (איך ממשיכים אחרי ההשלכה?)

"שלום, פיט." נורה הסירה את כובע הקיץ שלה ושלחה אל פיט חיוך שהרטיט את ליבו. לא היו לה גומות עמוקות כמו לפליס או צבע שיער בהיר בוהק כמו לקלייר — היא הייתה בחורה גבוהה עם עיניים חומות שקטות ושיער חום שקט — אבל בחיוך שלה הייתה מעין שובבות שהמיסה אותו כמו חמאה. והשיער הזה — תמיד בפקעת צרפתית מסודרת על עורפה, עם ניצוצות זהב, כמו חול זוהר שמתרכך על ידי גל. "שיעורי בית באלגברה? בקיץ?"

"פיגרתי בחומר בשנה שעברה," הודה פיט. "המורה שלי אמר שאני צריך לפתור תרגילים במהלך הקיץ כדי לחזור על החומר." נורה עיוותה את פניה, והוא העז לשאול, "גם את שנאת אלגברה?"

"שנאה יוקדת כמו אלף שמשות." היא הנמיכה את קולה. "הדיירת החדשה, גברת מארץ' — היא גרה מולי במסדרון בקומה הרביעית — אתה יודע שיש לה מכשיר טלוויזיה?"

"לא!" פיט נדהם. בבית הייתה אנטנה, אבל אמא לא הייתה מוכנה להכניס לבית טלוויזיה. היא אמרה שזה יקר מדי.

"טלוויזיה?" ראשה של לינה הציץ מהמטבח ואפה היה מרוח בסוכר. "אפשר לראות?"

"את צריכה לסיים את הקריאה שלך, לינה־קינס," הזכיר לה פיט. "תפסיקי להציק לגברת פילס."

לינה התיישבה בפרצוף חמוץ לידו ופתחה את הספר שלה. "תהגי את המילים אחת־אחת," עודד אותה פיט, אבל לינה פשוט שלחה אליו מבט אטום ושערה גלש מסִיכת הפלסטיק.

"תמשיך עם האלגברה, פיט," אמרה נורה ושלחה עוד חיוך בעודה אוספת את הדואר. "אולי יום אחד תהיה מהנדס — ראיתי אותך בונה את הגדר בשביל אמא שלך בחצר האחורית, וגם התקנת את הנדנדה של לינה. יש לך כישרון בתחום."

פיט הסמיק. קודם גברת גרייס אמרה שיש לו פוטנציאל, ועכשיו מיס נורה חושבת שיש לו כישרון. הוא הצטער שאינה נשארת כדי שיוכל להמשיך לשוחח איתה, אבל מושא חיבתו כבר עלתה במדרגות ברגליה הדקות והארוכות... גברת פליס יצאה במהירות מהמטבח זמן קצר לאחר מכן, מלהטטת בהיסח הדעת בין התינוקת, שתי צלחות עם עוגיות והמכתב מבעלה. הוא כמעט שאל אותה מה קרה, אבל היא כבר הניחה את אחת הצלחות ושוב הסתלקה. "עשר עוגיות לאמא שלך,בדיוק כמו שהיא אוהבת!" גזיר עיתון מסן דייגו ריחף החוצה מהמעטפה שזה עתה תחבה לכיסה, ופיט הרים אותו: צְפון ודרום קוריאה במלחמה, הכריזה הכותרת. "הכוחות האדומים פלשו למדינת החסות של ארצות הברית..."

"גברת פליס," החל פיט לומר, אבל היא כבר נעלמה במעלה המדרגות. הוא נאנח. הוא קיווה לשחק סבתא בישלה דייסה עם אנג'לה התינוקת ולשאול אם בעלה של פליס כבר פגש כוכבי קולנוע בקליפורניה — נושא מעניין יותר מקוריאה, שמי יודע איפה היא נמצאת בכלל. אבל גברת פליס כבר הסתלקה, ופיט שוב נאנח והכניס שלוש עוגיות לפיו בפיזור דעת. אף אחת מהדיירות לא נשארה אף פעם לשיחה. שלום במסדרון, בוקר טוב מעל הביצים בארוחה, אבל חוץ מזה הן הזכירו ספינות החולפות זו על פני זו בלילה. בית בריארווד לא היה המקום שבו אנשים אוהבים לפטפט.

כעבור שעה אמו הגיעה עם הקניות. שלוש צלעות חזיר. פיט שם לב בעצב לגודל העלוב של הנתחים. אמא הייתה קפדנית. היא ולינה ופיט קיבלו בדיוק את אותה כמות אוכל בצלחת בארוחת הערב, וזה היה הוגן, כמובן. אבל הוא היה פשוט רעב כל הזמן, מאז צמח בעשרה סנטימטרים בשלושת החודשים האחרונים. התחשק לו לאכול את שלוש צלעות החזיר. אמא הייתה אומרת שהוא גרגרן, ובצדק. איכשהו הוא הצליח לחסל מחצית מהעוגיות בלי לשים לב בכלל.

אבא היקר — אתה עדיין מכין את הקציצות השוודיות שלך? אני זוכר שפעם היית מכין סיר ענק כל חמישי בערב כשאמא הלכה למועדון הברידג', והיינו אוכלים אותן מעל אטריות בחמאה... מובן שהיו ערבים שבהם אבא שלו לא היה נחמד במיוחד. הערבים שבהם ישב והביט אל מחוץ לחלון ולא עניין אותו לקרוא עיתון או לבדוק את שיעורי הבית של פיט או כל דבר אחר. לא תמיד היה נעים כשאבא גר בבית, הזכיר לעצמו פיט, אבל משום־מה הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו עכשיו, היה הקציצות השוודיות של אבא.

"פיט, עישבת את חלקת הכרוב?" אמו ספרה את העוגיות בצלחת, ופיט זע באי־נוחות. "רק שש? בדרך כלל היא משאירה עשר —"

"אספתי חצי סל של כרוב," התפרץ במהירות. "נוכל לאכול מרק כרוב?" הוא לא אהב כרוב כל כך, אבל אולי זה יצליח למלא אותו מספיק כדי להעלים את קרקורי הבטן.

"אל תדבר שטויות. אני רוצה שתיקח את הסל למעדנייה ותבדוק אם מר רוזנברג יקנה אותם. הוא מוכן להחזיק בחנות סחורה טרייה מדי פעם, וכרובי גינה משובחים נמכרים בשישה סנט לפאונד. תוודא שהיהודי הקמצן הזה לא מוריד אותך לחמש. אחר כך תעבור בחנות הפרחים," הוסיפה גברת נילסון ופרקה את שקית הקניות שלה. "דיברתי עם המוכרת שם לגבי עבודה בשבילך."

"עבודה?"

"לטאטא, למסור פרחים, דברים כאלה. הם יצטרכו לקצץ את שעות העבודה שלך כשתחזור ללימודים" — בצער — "אבל זה יכניס קצת כסף."

פיט השפיל את מבטו אל תרגילי האלגברה שלפני שעה השתוקק לשים בצד. "אני לא אצליח לסיים את זה לפני ארוחת הערב, אם אצטרך ללכת למעדנייה ואז לחנות הפרחים," הוא מלמל.

"נו..." משכה אמו בכתפיה. "אז מה?"

"אני אצטרך להשתמש באלגברה מתישהו." כי הוא יהיה מהנדס. הוא ידע שלא באמת יגדל להיות הבלש הקשוח ביותר ממערב לפוטומק, והוא כנראה לא ישחק בבסיס השני בקבוצת וושינגטון סנטורז (הפנטזיה השנייה שלו). "אבא תמיד אמר שכשאלמד בג'ון הופקינס כמוהו —"

"אוי, חמוד שלי. אתה לא תלמד באוניברסיטה." כשראתה את הבעת פניו, אמו ניגשה ושפשפה את כתפו. "אתה חושב שאוכל לממן דבר כזה? בתור אישה שחיה לבד? אנחנו בתקופה קשה."

"אבא עבד בזמן הלימודים. אני אוּכל..." פיט גמגם. אבא תמיד אמר שהוא יצליח לעשות את זה. שהוא יצליח בכל דבר שירצה.

"נצטרך אותך כאן, פיט. בבית, בעזרה עם הדיירות. אני סומכת עליך." אמו נישקה את לחיו בעדינות. "תודה לאל שאתה יכול להפסיק ללמוד בגיל שש־עשרה. או אולי כבר חמש־עשרה?" תהתה, הסתובבה אל המטבח והפסיקה את אוזי והרייט ברדיו. לינה התחילה לייבב. "לינה, את עולה לי על העצבים —"

פיט ישב זמן־מה ואז ארז בשקט את שיעורי הבית שלא הספיק לסיים. תזוז כבר, אמר לעצמו בקול הקשוח של מיקי ספיליין, או שאעיף אותך עד קצה הרחוב. הוא הלך לאסוף את הכרובים, מייד אחרי שכתב שורה אחרונה במכתבו.

אבא — אתה אי־פעם תחזור הביתה?

*

יוני הפך ליולי, הסנטור מקארתי המשיך לנופף ברשימות ברחבי עיר הבירה, ופיט סחב את הקרח לקומה הרביעית — המטלה האחרונה שלו לאותו ערב — וכשהתלבט אם החלפת סטיב נייגי באלמר סינגלטון בסן פרנסיסקו הייתה מהלך נבון לטובת סיכויי הסנטורז בתום העונה, הוא שמע רעש: קולות של מכשיר טלוויזיה.

"גברת גרייס? מיס נורה?" הדלתות לשתי הדירות נשארו פתוחות, ושתי הנשים עמדו מול מכשיר הטלוויזיה בחדר של גברת גרייס. היא הציבה אותו על ראש שולחן הכתיבה הזערורי, והנשיא טרומן הופיע על המסך, חמור סבר ולבוש חליפה, משקפיו מחזירים את האור. ביום ראשון, 25 ביוני, הכוחות הקומוניסטיים תקפו את רפובליקת קוריאה...

"תיכנס, פיט." גברת גרייס סימנה לו לבוא בהיסח הדעת. שערה היה קשור בצעיף, היא לבשה סרבל מעל חולצה עתיקה של אוניברסיטת איווה סטייט, וקימטה את מצחה מול הטלוויזיה. "אולי כבר קראת שאנחנו במלחמה, אבל עכשיו הנשיא הכריז עליה באופן רשמי."

"אנחנו לא בדיוק במלחמה," התנגדה נורה והתעטשה לתוך ממחטה. "הם קוראים לזה מבצע משטרתי." היא חזרה מהעבודה אחרי יום שלם, מצוננת. בדרך כלל פיט היה מתלהב לראות אותה בחלוק כותנה, שערה החום והרך פזור, אבל הוא לא הצליח להוריד את העיניים מהנשיא טרומן. בסך הכול איש קטן ומהודר במשקפיים, האיש שאף אחד לא באמת רוצה, כי במשך שנים ארוכות המילה "נשיא" הייתה צמודה אוטומטית לשם רוזוולט...

במעשיהם בקוריאה, מנהיגי הקומוניסטים הפגינו בוז לערכי המוסר היסודיים שעליהם מושתתות האומות המאוחדות...

"הוא יכול לקרוא לזה מבצע משטרתי עד מחרתיים. כולנו יודעים לזהות מלחמה. אנשים מתים באותה מידה ממלחמה או ממבצע משטרתי." גברת גרייס לקחה בקבוק מהמדף שמעל שולחן הכתיבה ומזגה כוס תה שמש מהצנצנת. "תשתי את זה, נורה, זה יגרום לך להפסיק למשוך באף —"

"אני שומעת טלוויזיה?" קרא קול ממסדרון הקומה השלישית. "על מה טרומן מקשקש עכשיו?"

"בואי תעלי," קראה גברת גרייס, ותוך זמן קצר קלייר האלט הג'ינג'ית עמדה ליד נורה וקימטה את מצחה מול הטלוויזיה, וגם ארלין האפ, עם העיניים החודרות והשיער הקשור בסרט, ואפילו גברת ריקה הזקנה עלתה בצעדים כבדים במדרגות כדי להצטרף אליהם, עטופה ברדידי פייזלי, שערה האפור אסוף בקשר מתוח.

הפלישה הקומוניסטית פרצה במלוא הכוח, עם מטוסים, טנקים וארטילריה. גודל המתקפה והמהירות שבה קרו הדברים בעקבותיה, הבהירו היטב שהיא תוכננה זמן רב מראש.

פיט רעד. הוא זכר במעורפל שראה כותרות על קוריאה בשבועות האחרונים, אבל הוא היה בעיקר מודאג מהתחלופה בשחקני הסנטורז, מעבודתו החדשה — לטאטא שרכים ולגזום גיבסניות בחנות הפרחים, מהתחמקות מרשימת המטלות האינסופית של אמו לקיץ. הוא בכלל לא ידע איפה נמצאת קוריאה, ועכשיו הנשיא עמד בטלוויזיה ונראה מודאג בגללה. פתאום עלה בפיט זיכרון ברור מהיום שבו שמע על המתקפה בפרל הרבור ברדיו — הוא היה רק בן ארבע. הוא לא באמת זכר את דברי הקריין, רק שהוא קטע תוכנית שאביו האזין לה. אבא החוויר מאוד כשישב שם בכיסא ולפת את פיט בכוח עד שהתפתל. אבא נסע עם המארינס שבועיים לאחר מכן, אמא אמרה שהוא חיכה בקוצר רוח לעזוב אותם! אלמלא המלחמה, הוא היה ממציא תירוץ אחר...

פיט שוב רעד ונורה הניחה זרוע סביב כתפיו, אבל הוא הרגיש בחילה ולא הצליח ליהנות מכך.

הממשלה הסובייטית אמרה פעמים רבות שהיא רוצה שלום בעולם, אבל הגישה שלה כלפי פעולת התוקפנות נגד רפובליקת קוריאה...

"סובייטים," משכה ארלין באפה. "ברור שהאדומים מעורבים בכל הסיפור הזה!"

גברת גרייס השתיקה אותה, מזגה כוסות תה שמש בזו אחר זו והעבירה אותן. גברת פליס דפקה על הדלת הפתוחה. התינוקת אנג'לה בכתה ברוגז על כתפה.

"הבאתי עוגיות ריבה," אמרה במבטא האנגלי האופייני לה והציגה צלחת עמוסה בעוגיות, ואז החדר התמלא בנשות בריארווד שותות תה ומכרסמות עוגיות בעודן צופות באור המשתקף במשקפיו של הנשיא טרומן.

העם האמריקאי מאוחד באמונתו בחירות הדמוקרטית. אנחנו מאוחדים בתיעובנו כלפי השעבוד הקומוניסטי... אמר הנשיא טרומן במבט נחוש, והמחנק בגרונו של פיט הלך וגדל.

כשהשידור נגמר סוף־סוף ומוזיקה מהאולפן החליפה את השידור הנשיאותי, כולם עמדו והחליפו מבטים.

"שַֹאר," אמרה פתאום ריקה מולר הזקנה, ולפיט לא היה מושג מה פירוש המילה, אבל היה נדמה לו שהוא יכול לנחש.

"אני מסכימה," אמרה גרייס. היא נברה מתחת למיטה הצרה שלה והוציאה בקבוק סגור של ג'ין. "בהתחשב בנסיבות," אמרה כשמזגה מחצית ממנו לצנצנת תה השמש.

כולן מילאו את הכוסות, אפילו ארלין האפ, שתמיד אמרה לכל מי ששאל (ולכל מי שלא) שמעולם לא נגעה באלכוהול. ארלין הניפה כעת את ראשה ואמרה בביטחון נשיאותי, "הרוסים ינצלו את זה כתירוץ לפלישה."

"כן, בהחלט." קלייר גלגלה את עיניה. "כל האיוונים והפיוטרים יצנחו מהשמיים היישר אל פוגי באטום."

"תצחקי עד מחר, אבל הם מתכוננים כבר שנים. הם הכינו את הפצצה והם מתים להשתמש בה. אחרי שקוריאה תהפוך לאדומה," אמרה ארלין בקול מבשר רעות, "אנחנו נהיה על הכוונת שלהם."

"אין לנו דרך לדעת דבר כזה," מחתה נורה והתעטשה לתוך הממחטה הספוגה.

"אולי האף שלך קבור בתוך מסמכים ישנים ומצהיבים בארכיון הלאומי, אבל אני עובדת בווא"פ —"

"אה, כן, את עובדת בווא"פ," גיחכה קלייר. "את והסנטור מקארתי החברים הכי טובים, אין לי ספק."

"— ולא היית מאמינה אילו דברים אני שומעת," השלימה ארלין, והקוקו שלה זז. "אם היה מותר לי לחזור על הדברים שמספרים לי הגברים בעבודה..."

"אני קבעתי לעצמי מדיניות לא להאמין ליותר משליש ממה שגברים מספרים לי," אמרה גברת גרייס בחיוך המשועשע והעקום שלה. "בעבודה או בכל מקום אחר. מי רוצה כריך? הפרנויה מעוררת תיאבון כמו כלום."

"את לא תגידי שזאת פרנויה, כשפיט המסכן יצטרך לעשות תרגילי הסוואה בבית הספר בסתיו," מחתה ארלין.

אבל איכשהו גברת גרייס הדפה אותה למטבחון הקטן שלה כדי למרוח חמאת בוטנים וריבה על לחם מאתמול, ופיט שם עין על עוגיות הריבה האחרונות (שנקראו בשם המוזר ג'אמי דודג'רס) כשגברת גרייס חזרה עם ממחטות חדשות לנורה ופנתה אל גברת פליס. "את נראית קצת חיוורת. תני לי את התינוקת."

"מה אם יציבו את דן שלי בקוריאה?" שאלה פליס. "הוא משתחרר בעוד ארבעה חודשים. אנחנו אמורים להתחיל לחפש בית —"

"אין טעם לחשוב על צרות לפני שהן קורות." פיט התרשם בעל כורחו מהרוגע של גברת גרייס. היא תלתה את אנג'לה על אחת מכתפיה, ולקחה את בקבוק הג'ין מגברת מולר הזקנה, ששתתה אותו היישר מהפייה. "ריקה, באמת, זה מספיק." איך היא כבר ידעה את השמות של כולן ודיברה בסמכותיות נינוחה כזאת? הרי היא גרה כאן רק שבועות ספורים.

"קוּרבֶה," מלמלה הזקנה ונעצה מבט זועם בגברת גרייס, אבל הרפתה מהבקבוק. לינה עלתה במדרגות וחסמה את דרכו של פיט כששלח יד אל עוגיית הריבה האחרונה. ראשו היה מסוחרר, אבל הוא לא ידע למה.

"אני רוצה עוגייה," ייללה לינה ברגע שראתה את הצלחת. היא פתחה את ארגז הקרח ברגע הלא נכון ושפכה קרח לכל עבר.

פיט נזכר שהשאיר את שקית הקרח במסדרון בחוץ, והוא כנראה כבר נמס. אמו תפשוט לו את העור. עיניו צרבו.

"אני רוצה עוגייה," התעקשה לינה והפילה את כיכר הלחם על הרצפה. "אני יכולה לבקש מגברת פליס? אפשר? אפשר? אפשר? אפשר? אפשר —"

"לינה, אולי לא שמת לב, אבל פרצה עכשיו מלחמה," התפרץ פיט. אחותו הקטנה הביטה בו בזעם והפנתה את עיניה אל גברת גרייס.

"— כולכן נינוחות לגמרי לגבי כל העניין," צקצקה ארלין והוציאה כריכים מהמטבח. "אתן באמת חושבות שהרוסים לא יפלשו? הקומוניסטים מתכוננים לזה כבר שנים. הם בבתי הספר שלנו, הם שורצים בהוליווד, כדי שיוכלו להכניס את התעמולה שלהם לסרטים שלנו — ראיתם את הרשימה שהופיעה בערוצים אדומים? אם אורסון וולס ולנארד ברנשטיין קומוניסטים, כל אחד יכול — אוי, לא, אני לא לוקחת כריך. נשבעתי לא לגעת בלחם. אני מוכרחה לשמור על הגזרה."

"נו, באמת," מלמלה קלייר ואכלה כריך עם חמאת בוטנים וריבה. גברת גרייס מזגה לפליס ביד אחת כוס תה שמש, בעודה מחזיקה את התינוקת. נורה הפעילה את הרדיו לצלילי רד פולי שר Chattanoogie Shoe Shine Boy. גברת מולר פיזרה פירורי כריך וקללות בהונגרית. והתינוקת אנג'לה הפסיקה לבכות בזרועותיה של גרייס. זו הייתה התכנסות שפיט תמיד חלם שתקרה כאן בבית בריארווד, אבל מעולם לא קרתה.

והוא לא הצליח ליהנות ממנה, אפילו לא קצת.

"בשם אלוהים, פיט, אתה לא צריך לעשות את זה," קראה גברת גרייס לאחר שהפירור האחרון נאכל, הטיפה האחרונה מתה השמש נלגמה, והדיירת האחרונה ירדה במדרגות לחדרה שלה. פיט נשא את כל הצלחות לחדר האמבטיה במסדרון ושטף אותן בכיור הקטן. "אני לא מאמינה בשטיפת כלים מייד אחרי מסיבה. זה משבית את האווירה מהר מדי."

"מסיבה מוזרה," הוא מלמל והביא עוד צלחות רטובות. "לצפות בנשיא מכריז על מלחמה."

"מבצע משטרתי." גברת גרייס חייכה אליו בישנוניות ופרשה מגבת כדי שהצלחות יוכלו להתייבש. "וכאן הטעות שלך, פיט — עיתות משבר יוצרות את המסיבות הכי מוצלחות. מי יודע אם אצליח לכנס את חברותיי הדיירות כאן למעלה, בלי מכשיר טלוויזיה ומר טרומן. בחיי, לארלין האפ הזאת יש לשון חדה, אבל היא מהנשים האלה שתמיד בדיאטה. להישבע לא לגעת בלחם זה משהו שמעלה את העצבים לכל אדם שפוי...

לאימתו של פיט, הוא פרץ בבכי. הוא עמד שם באמצע קופסת הנעליים הקטנה וירוקת הקירות של גברת גרייס ובכה בכי תמרורים, בעודו מליט את פניו בידיו כמו תינוק.

אם היא הייתה מנסה לחבק אותו, הוא היה מת במקום. שוקע לרצפה ומת. אבל היא פשוט דחפה אותו בעדינות לעבר הכורסה היחידה ואז נסוגה לאזור המטבח, שם שמע במעומעם את ארגז הקרח נפתח. כשהפסיק סוף־סוף לבכות והצליח להרים את פניו הרטובות מדמעות והסמוקות מבושה לעברה, היא עמדה עם סיגריה ביד אחת וצלחת כריכים נוספת ביד השנייה. "הנה," אמרה. "בנים בגילך תמיד רעבים."

היא הכינה בערך עשרה כריכים. הוא לא הצליח לאכול במסיבה המאולתרת, אבל פתאום גווע ברעב. הוא לקח את הצלחת ומלמל, "אמא אומרת שאני גרגרן."

"אתה לא גרגרן, אתה גדל. תאכל." הוא קיווה שהיא לא תתחיל לחקור אותו בשאלות — כשמבוגר נועץ בך מבט חדור דאגה, ברור לך שזה מה שמצפה לך — אבל היא הסתובבה ושאפה מהסיגריה בעודו אוכל את הכריכים. הוא הרגיש שהוא מצליח למלא את הקיבה לראשונה זה חודשים. אבל לאחר שהאוכל ייגמר, הוא ייאלץ להרים את המבט וכנראה להסביר את עצמו. הוא הרגיש שלחייו שוב מסמיקות מעט.

"'צטער," מלמל שוב בפה מלא טונה.

"על מה?" השיבה גברת גרייס בעודה בוחנת את הקיר הירוק שליד החלון.

"הבלש מייק האמר לא בוכה אף פעם," פיט מחה את עיניו. "גם לא כשיורים בחבר הכי טוב שלו בדם קר."

"מממ. אני לא חושבת שהבלש מייק האמר הוא המודל לחיקוי הכי מוצלח שיש, שתדע. בכמה וכמה מובנים. בניגוד למה שהבלש הטוב חושב, הרבה נשים לא אוהבות שקוראים להן גבירתי, וגבר עדיין נחשב לגבר גם אם הוא מזיל מדי פעם דמעה. אולי תיקח הפסקה ממר ספיליין ותנסה את מר דיומא?" היא טפחה על עותק בכריכה רכה של שלושת המוסקטרים שהיה מונח על שולחן הכתיבה הקטן שלה, ואז התרחקה והמשיכה להתבונן בקיר. "הקירות הירוקים האלה לא היו נוראים כל כך, אם היו מקשטים אותם קצת. אתה יודע שלמדתי אמנות? אני לא מונֶה אבל אני יודעת לצייר — חשבתי שאהיה מאיירת לספרי ילדים או משהו כזה. מעניין אם יש לי עדיין את עפרונות הציור..." היא מעכה את הסיגריה שלה והחלה לחפש מתחת למיטה. "אני לא חושבת שאתה בוכה בגלל האיום הקומוניסטי בקוריאה," אמרה מעבר לכתפה. "מה יושב לך על הלב, פיט פטיש?"

הוא הביט בצלחת הריקה. איכשהו הוא הצליח לזלול את כל ערימת הכריכים הענקית. "המלחמה הורסת הכול."

"כמה נבון מצידך להבין דבר כזה. רוב הבנים בגילך במרחק שנים ספורות מלשחק בנאצים נגד בעלות הברית בעזרת רובים דמיוניים." היא שלפה עפרונות צבעוניים מקצועיים מתוך קופסת נעליים. "מה המלחמה הרסה לפיט נילסון מבית בריארווד?"

"את אבא שלי," אמר פיט בשקט.

גברת גרייס ניגשה אל רצועת הקיר הצרה שליד החלון, התיישבה על הרצפה בשיכול רגליים והחלה לצייר ישירות על הצבע הירוק המכוער ליד הפאנל. צלילי סקסופון נכנסו דרך החלון — ג'ו רייס השכן ניגן שוב ג'ז למרות השעה המאוחרת.

פיט שמע את עצמו ממשיך, בעודו מעביר פירורים ממקום למקום על הצלחת. "אבא נפצע בסייפאן... המצב שלו השתפר אחרי המלחמה, אבל לא ממש. הוא היה יושב ומסתכל החוצה דרך החלון, וכשלא עשה את זה, הוא לא הלך לעבודה. הוא ואמא כל הזמן צעקו, ובסוף לפני שנתיים הוא עזב. פשוט עזב ומצא עבודה בניו ג'רזי. ואז הכול התחיל להשתבש."

העיפרון של גברת גרייס לא הפסיק לנוע בתזזית על הקיר הירוק, משרטט משהו ארוך ועקלקל. "מה למשל?"

פיט לא ידע בכלל איך לנסח את זה במילים. ארוחת בוקר, שנהפכה מבייקון ופנקייקים ליד שולחן האוכל לביצים מקושקשות איומות במרקם של גומי ליד שולחן עמוס נשים זרות. רשימת מטלות בכתב ידה החד של אמו, שלא התקצרה אף על פי שסימן בווי עוד ועוד מטלות לפני שיצא ללימודים. לינה, שמילדה קטנה ועליזה נהפכה ליצור תלותי וחמוץ פנים שבקושי יודע לקרוא את התווית בקופסת שימורים של מרק עגבניות מוכן, על אחת כמה וכמה לקרוא ספר של ממש. התוכנית של אמו שיעזוב את הלימודים בעוד כמה שנים כדי להיות איש התחזוקה של בית בריארווד — בלי נבחרת בייסבול בתיכון, בלי ללמוד באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

בלי לעזור לאבא בהכנת קציצות שוודיות בחמישי בערב במטבח.

בלי עתיד.

הוא ניסה לומר חלק מהדברים בעודו מדבר אל ברכיו, וקולו המהוסס בקושי התגבר על סולמות הסקסופון. גברת גרייס לא הסתכלה עליו, תודה לאל. היא רק המשיכה לצייר על הקיר, התרוממה על ברכיה כשהקווים המשורטטים טיפסו אל־על, ולבסוף קמה על רגליה. "אתה צעיר מדי להחליט שאין לך עתיד," אמרה לבסוף כשהפסיק לגמגם.

"לא נכון," אמר פיט. הוא לא אמר שאמא שלו תוודא שכך יהיה, אבל כך חשב, ללא ספק. איש תחזוקה של בית בריארווד, עוזר בחנות פרחים, אולי עבודה שלישית מייד כשיפרוש מהלימודים — הוא ראה את הכול קורה, והאשמה הפכה את קרביו, כי רצה לאהוב את אמו, ולפעמים התחושה שפיעמה בו הייתה קרובה במידה איומה לשנאה. "אמא לא מפסיקה לתכנן לנו את החיים כאילו הכול חקוק באבן, ואנחנו כבר מבוגרים וחיִינו כאן לנצח. וזה בסדר מבחינתי," הצליח לומר כשגרונו חנוק. "אני פשוט חושב על לינה. אין לה חברים בבית הספר — הם קוראים לה 'פוזלת' בגלל הבעיה בעיניים, והיא מתקשה בכל המקצועות, ואנשים לא אוהבים ילדות קטנות אם הן לא חמודות. אם הן לא חמודות, הן צריכות לפצות על זה בחוכמה או בקסם אישי או —" הוא ניסה להגדיר. "אבל היא לא כזאת. היא פשוט מחמיצה פנים ומזדעפת ונדבקת לאנשים, והם רוצים לסלק אותה מעליהם כאילו היא חתיכת מסטיק. היא רוצה משפחה נורמלית, כמו המשפחה של אוזי והרייט נלסון, ואין לה דבר כזה — לכן היא צריכה את בית הספר. היא צריכה אנשים שאכפת להם, ויש לה רק אותי כי אמא עסוקה מדי. וכשלינה גם תפרוש מהלימודים, כי אמא חושבת שתוכל לחסוך כסף אם לינה תציע את המיטות לכל הדיירות ותכין את הביצים המקושקשות בבוקר, היא פשוט... תיפול. ישר בין הכיסאות. ואני לא יודע אם אצליח לתפוס אותה. ואני חייב, נכון? כי זה מה שאחים גדולים עושים. אבל מה אם לא אצליח?"

ומה יקרה אם העולם יתפוצץ בגלל פצצת אטום? כי זה היה העולם שבו חיו עכשיו, עולם שבו הכול היה עלול להיעלם בפטריית עשן בן רגע. ואיכשהו פיט חשב כל הזמן שאפשר לתקן הכול — את לינה, את בית בריארווד, את הפצצה — אם אבא פשוט יחזור. כמה טיפשי. האם באמת רצה את הגרסה של אבא שישבה ובהתה מחוץ לחלון, ונקלעה לריבים בצעקות עם אמא?

זה היה עדיף על כלום, חשב פיט, או אולי פשוט קיווה כך. אבל לא היה טעם, כי אבא לא ענה לאף אחד ממכתביו של פיט כבר שנתיים, לא התקשר אפילו פעם אחת, ואמא מיהרה לספר לו וללינה שהוא גם לא שלח כסף. "לאבא שלך לא אכפת," אמרה פעם אחר פעם, ובעניין הזה לפחות, פיט נאלץ להסכים שהצדק כנראה עימה.

הוא בלע את הרוק והמשיך להביט בצלחת הזרועה פירורי כריך, ולבסוף הרשה לעצמו לומר בקול. הרשה לעצמו לומר את הדבר שחרד אפילו לחשוב עליו. "אבא אף פעם לא יחזור הביתה."

"אולי לא," אמרה גברת גרייס.

הוא המשיך לבכות חרש זמן־מה. גברת גרייס המשיכה לצייר על הקיר. היא ציירה צמח מטפס, הבחין פיט מבעד לעיניו המטושטשות מדמעות — צמח מטפס מתפתל ומופלא, שהתעקל אנכית לאורך החלון ואז השתרע לאורך שולי התקרה המשופעת לצידו. גברת גרייס נאלצה לעמוד על המיטה כדי לצייר בגובה כזה.

"אני אאריך את הצמח אל הצד השני של החדר," החליטה. "אביא צבעי מים, אצייר מפל של פרחים בשלל צבעים... החיים באמת לא היו הוגנים כלפיך, פיט. אני מצטערת לשמוע."

"אמא אומרת שהחיים לא הוגנים וזה מה שיש."

"אמא שלך אומרת את זה רק כדי להצדיק את העובדה שהיא לא הוגנת כלפיך," אמרה גברת גרייס בנחת. "ולזה בדרך כלל אנשים מתכוונים כשהם אומרים ש'החיים לא הוגנים'. הם לא, ולכן אנשים צריכים להשתדל להיות הוגנים יותר זה לזה, לא פחות."

פיט התלבט לגבי דבריה. גברת גרייס המשיכה ושרטטה עלה מסולסל על הצמח המטפס שציירה.

"לא הוגן שאבא שלך עזב, שהוטלה עליך כמות מופרזת של עבודה בבית מלא נשים זרות ולא הוגן שאתה כנראה מוכן שהחיים שלך יהיו בזבל, כל עוד אותו דבר לא יקרה לאחותך. זה לא הוגן — אבל זה מה שיש לך."

"תודה," אמר פיט ביובש. שיחת העידוד נחלה כישלון חרוץ.

"אבל אני רוצה לציין משהו."

"מה?"

גרייס מארץ' הביטה בו בחיוך. "אתה לא לבד."

"אני מרגיש לבד," אמר פיט והמחנק שוב הופיע בגרונו. "אני מרגיש לבד כל הזמן." ואולי זה היה הדבר הגרוע מכול. הוא עמד ללמוד בתיכון שבו יהיה סרדין בתוך אגם גדול ולא ידידותי, תלמיד כיתה ט' מחוצ'קן, מישהו שרק דוחפים לתוך לוקרים ומתעלמים ממנו בקפיטריה — וכאן בבית בריארווד הוא הבן היחיד בבית גדוש זרות, שלא שמו לב זו לזו רוב הזמן, ועל אחת כמה וכמה לא שמו לב אליו. "אף אחת כאן לא מדברת עם האחרות."

גברת גרייס ירדה מהמיטה. "אולי נוכל לתקן את זה."

מאז זכר פיט את עצמו, כל חמישי בערב יצאה אמו למועדון הברידג' שלה בשעה שש. הנשים שיחקו על מטבעות ניקל, ואמו הייתה מצוינת במשחקי קלפים, אז היא אף פעם לא החמיצה הזדמנות להביא הביתה שקית קטנה מלאה בכסף קטן. הוא יצא דרך דלת הכניסה בריצה בשעה 17:48 ורץ ברחוב מחנות הפרחים מונלייט מגנוליַז — מוכרת הפרחים אהבה להשאיר אותו בעבודה עד הדקה התשעים כדי שיעטוף זרים ויטאטא עלים גזומים. "איחרת," התפרצה אמא שלו, שכבר לבשה את המעיל והכובע שלה. "יש נזיד לך וללינה. בשם אלוהים, תנסה לחמם אותו הפעם בלי שיישרף. אחזור עד תשע. מה זה?" שאלה והביטה בזר הקטן של פרחי הציפורן שקמלו מעט.

"מר וינסטון הרשה לי לאסוף אותם מהפרחים של אתמול." פיט קשר את כולם יחד בחתיכת סרט חום־צהוב, הצבע האהוב על אמו. הוא לא חשב שהתנהג כמו בן למופת בזמן האחרון — ממורמר וכפוי טובה, האמת, גם אם רק בתוך ראשו — ולכן הגיש לה את הפרחים בחיוך. "בשבילך, אמא."

"אה, טוב... כמה נחמד." היא הסתכלה על הפרחים ודחפה אותם חזרה אליו. "תמצא אגרטל או משהו, אני אאחר —" ואז יצאה בנקישת עקבים. פיט נאנח, מצא את ספל הבירה של אביו עם סמל הוושינגטון סנטורז ותקע בתוכו את הפרחים, פתח את התנור כדי לבדוק את התבשיל — הוא שמע רחש בעקבות המגע — ושלף מכיסו האחורי את העותק של שלושת המוסקטרים שנתנה לו גברת גרייס. הוא הגיע זה עתה לסיפור על יהלומי המלוכה, ומי יודע מה יעלה בגורל מזימותיה של מיליידי דה וינטר, אבל אז ראשה של גברת גרייס הציץ לתוך המטבח כמעט כאילו חיכתה שהדלת תיסגר מאחורי אמושל פיט.

"לצערי אני צריכה את עזרתך בקומה העליונה, פיט. אני במצב איום ונורא."

הוא רץ לקומה הרביעית מתוך רצון עז להיות איש השעה שמציל ממצב נורא. אבל כשהגיע לדירתה של גברת גרייס, הוא ראה רק ערימת מצרכים — חבילות בשר טחון, חלב, בצל ענק — וגבר עומד מעליה. צנום, רחב כתפיים, אולי בן שלושים, עם שיער בהיר וקמטי צחוק בעיניים. "אין לי מושג מה נעשה עם כל אלה, גרייסי," אמר כשגרייס הכניסה את פיט. "אתה המומחה, בחור?"

"אה," אמר פיט, וזיהה את ג'ו רייס, שגר בבית שליד מעדניית רוזנברג. אמו של פיט תמיד הרימה את האף לעומת ג'ו, כי הוא הסתובב בג'ינס כחולים דהויים ובחולצות טריקו מרופטות (כמה המוני!), כי הוא ניגן ג'ז בשלישייה במועדון אמבר עם מתופף כושי ונגן בס כושי (כמה מנוגד לדרך הטבע!), וכי שלושתם תמיד עשו חזרות בחלונות פתוחים (כמה רועש!). אבל פיט אהב את הג'ז, ודמיין את הבלש מייק האמר נהנה ממנו כשעלמה על זרועו, ולכן הוא חייך בהיסוס לפני שנזכר, "אה, אסור להכניס מבקרים גברים, גברת גרייס. לא בחדרים למעלה — רק בטרקלין בין השעות חמש לשש וחצי," דקלם.

"נכון. אנחנו יודעים את הכלל, ועכשיו נתעלם ממנו." גברת גרייס העבירה לפיט כף עץ והסתובבה אל ערימת המצרכים. "אוקיי. קציצות שוודיות. אנחנו עושים ארוחה חגיגית ואתה השף."

פיט מצמץ. "יש לי נזיד שאני צריך לחמם למטה."

"איזה נזיד?"

"טונה, צ'יפס ומרק פטריות." זול ומהיר, המומחיות של אמו.

גברת גרייס נעצה בו מבט, ועיניה הישנוניות החומות־זהובות נפערו. "פיט. האבות המייסדים לא הקימו את האומה הדגולה שלנו כדי שנאכזב אותם בשילוב טונה מקופסת שימורים עם מרק פטריות להכנה מהירה. זה לא נזיד, אלא פשע מלחמה. רד למטה וזרוק אותו לפח הזבל מייד, ותביא איתך לכאן את לינה. הערב תאכלו קציצות שוודיות — אם תלמד אותנו איך מכינים אותן על כירה."

"אני לא יכול —" אמר פיט. אבל הוא כן זכר איך מכינים קציצות שוודיות — האם לא ראה את אביו מכין אותן מדי חמישי בערב במשך שנים? מתחילים בבצל קצוץ דק־דק, שמע את אביו אומר בראשו. בצל קצוץ דק־דק משפר כמעט כל דבר, פיטרינו, אלא אם כן אופים עוגה. זה מה שמורמור שלך נהגה לומר, והיא הכינה את הקציצות האלה במאלמו עוד לפני שנולדתי... אט־אט, פיט הרים סכין וקצץ בגמלוניות את הבצל ולאחר מכן שום. אמא לא השתמשה בתבלינים מלבד מלח ופלפל — "זה לזרים," נהגה להתנשא — אבל מורמור האמינה בשום בכל ליבה, כך לפחות אמר אבא.

"אלוהים הטוב והמיטיב, מי מבשל?" ראשה של נורה הגיח מבעד לדלת. היא עדיין לבשה את החליפה האפורה מיום העבודה בארכיון הלאומי. פיט הוסיף כעת חמאה למחבת שעל הכירה, וגברת גרייס מעכה בקערה קוביות של שאריות לחם וחלב לכדי עיסה.

"תיכנסי," קראה גברת גרייס. "אנחנו צריכים מישהו שיאחד את הבקר והחזיר. תעשי כל מה שפיט מורה לך."

"לשירותך, המפקד." נורה חייכה וטופפה אל החדר ברגליה המגורבות. ליבו של פיט עשה סלטה. ג'ו יצא למסדרון כדי לפנות מקום, הרים את הגיטרה שהשאיר שם והחל לפרוט משהו שנשמע כמו Summertime של גרשווין. לינה נדבקה אל מרפקו בעיניים גדולות כמו צלוחיות.

"מי זה מנגן?" קולה האנגלי של גברת פליס ריחף מעלה. "ומה זה הריח הזה?" בשלב זה נורה כבר איחדה את הבשר המתובל עם הלחם הרטוב לפי הנחיותיו המבוישות של פיט, ומשום־מה החדר התמלא. קלייר, שערה הג'ינג'י פרוש על כתפיה השמנמנות, האלמנה מ־3א', שפיט ראה לעיתים רחוקות. פליס עם אנג'לה בזרועותיה, מתחננת בפני ג'ו, "בבקשה אל תפסיק לנגן. התינוקת כבר מייללת שעות והיא סוף־סוף מתחילה להירדם!" הוא רטן "תודה רבה באמת!" אבל בחיבה, ועבר מגרשווין לדיוק אלינגטון. עד מהרה, ראשה הנרגז של ארלין הציץ מאחורי הדלת וקרא, "את לא אמורה לארח כאן גברים, אני אגיד לגברת נילסון!" אבל גברת גרייס סימנה לה להיכנס בכל זאת.

"חשבתי שארלין לא מוצאת חן בעינייך," לחש פיט וגלגל בשר טחון לכדורים, ואז הוסיף אותם למחבת הרוחשת, וגברת גרייס לחשה בתגובה, "בשביל ארוחה חגיגית מוצלחת צריך רק אדם אחד שכל השאר מתעבים, פיט — כך לכולם יש משהו להתאחד נגדו." פיט הרגיש שהוא מחייך כשארלין התחילה לקטר על חוקי הבית והתלוננה, "מה הריח הזה? אסור לי לאכול בשר אדום, לא בדיאטה החדשה שלי —"

"דיאטות מועילות אולי לקו המותניים אבל לא לטמפרמנט," ייעצה גרייס. "תאכלי את הבשר האדום, מתוקונת."

"טוב, אולי רק הפעם..."

שלוש קריאות הידד למתכון של מורמור ממאלמו. גברת ריקה מולר העתיקה עלתה בצעדים כבדים ובידה בקבוק שנאפס, וגברת גרייס פתחה מגש קטן של צבעי מים והתחילה לצייר פרחים כחולים ברישול על הצמח המטפס שהשתרע עכשיו לאורך כל החדר. "הנה, נכון שאתה מרגיש יפה?" שאלה את הקיר ואז מסרה את המכחול לנורה. "תוסיפי פרח, למה לא —" והבחורה האירית החלה לצייר עלי כותרת על הקיר.

אולי זה לא היה הקהל הכי טבעי בעולם — לא נראה שאף אחת מהנשים, למעט גברת גרייס, הרגישה בנוח עם חברותיה. פניה של גברת מולר היו יכולות להחמיץ חלב. ארלין וקלייר התקוטטו — אבל האווירה רחשה ותססה, כפי שקרה לעיתים נדירות בבית בריארווד. היא הייתה עליזה, אפופה בריח קציצות הבשר של חמישי בערב במשפחת נילסון.

"הרוטב צריך לבעבע," הכריז פיט ופתח מעט את מכסה הסיר שעל הכירה. "רבע שעה —" והוא נופף במגבת המטבח שלו לשמע מקהלת הגניחות הנשיות, שֶמָחו על כך שהן פשוט לא מסוגלות לחכות זמן רב כל כך.

"שה, בנות," אמרה גברת גרייס במבטא איווה. "פיט פטיש הוא הטבח וגם הגבר בבית, ולכן בכל הקשור לארוחה שלכן הערב, על פיו יישק דבר."

פיט הסמיק וחמק אל המסדרון, שם ג'ו רייס המשיך לפרוט על הגיטרה שלו. "חשבתי שאתה מנגן בסקסופון?" שאל פיט.

"סקסופון, גיטרה, קלרינט, אני מנגן על הכול." הוא סיים באלתור מסובך. "במועדון אמבר אני תמיד בסקסופון טנור."

"זה באמת מועדון של מאפיונרים?" פיט לא התאפק ושאל. כולם ידעו שמשפחת וורינג מנהלת את פוגי באטום — מנהלת חלק ניכר מהאזור — ושמעו דברים על איפה (ואיך) הם עשו עסקים. עסקי ההימורים, עסקי ההברחות, אלכוהול לא חוקי... פיט פיתח פנטזיה מזמן, שבה הוא מנקה את פוגי באטום עם הרבה ברזל קר ועופרת לוהטת, ומכניס את כל האחים וורינג לתא מעצר כדי שיחכו לאולד ספרקי. הפנטזיה הסתיימה בדרך כלל כשהוא ועלמה שנראתה כמו נורה, יוצאים לבלות בעיר, היא לבושה פרוות מינק, והוא בגבס בעקבות קרב היריות האחרון שלו.

ג'ו משך בכתפיו. "מאפיונרים נותנים טיפים שווים יותר מסנטורים, וניגנתי בשביל שניהם."

פיט הרגיש שעיניו נפערות כעיניו של חרק. "איזה מזל יש לך, מר רייס."

"בחייך, קרא לי ג'ו. כשאני שומע מר רייס, אני מתחיל לחפש את אבא שלי, שאומר לי להפסיק להיות בטלן ג'ז ולהתחיל למכור פומפות בחנות לחומרי בניין בפורט ויין שבאינדיאנה. ולך יש מזל, בחור." ג'ו הניד בראשו אל החדר הקטן בעל הקירות הירוקים של גרייס, האפוף בריחות של קציצות ושל קפה חם. קלייר הדליקה לאקי סטרייק, גברת מולר הזקנה נענעה בחמיצות את אנג'לה התינוקת בחיקה העטוף ברדידים, האלמנה מ־3א' הוסיפה פרח צהוב ומעוות לצמח הקיר המצויר. "לגדול בבית מלא נשים? אתה תדע הכול על המין היפה כשתגיע לגיל שבו מתחילים לצאת לדייטים."

פיט מצמץ. הוא מעולם לא חשב על זה ככה.

"יש לך מפוחית?" ידיו ארוכות האצבעות של ג'ו פרטו בזריזות על מיתרי הגיטרה. "חשבתי שראיתי אותך מנגן על הכלי בקיץ."

"אני יודע קצת לנגן."

"תביא אותה אליי הביתה מתישהו. ננגן ביחד. יש מנגינות שצריכות קצת מפוחית."

"אמא לא —"

"תלמד להתפלח," ייעץ ג'ו. "זה הדבר השני שאתה צריך לדעת לפני שתגיע לגיל הדייטים." הוא המשיך לנגן ואִלתר על מנגינתNow's the Time. פיט חזר פנימה, נדהם קלוֹת. פשוט ללכת לנגן עם שלישיית ג'ז מתי שמתחשק לו. זה לא ימצא חן בעיני אמא... אבל אמא לא צריכה לדעת, נכון?

"איך היה?" שאלה אמו כעבור כמה שעות ופשטה את המעיל שלה. היא הביטה סביבה בעיניה החדות, אבל הבית היה שקט, המטבח מצוחצח ולינה עלתה לישון.

פיט, גדוש בקציצות וג'ז ושיחות, חשב על הנזיד הלא מבושל שהוא ואחותו קברו בשמחה בתחתית הפח ושלח אליה חיוך מיתמם ורחב. "שקט כמו קבר, אמא."

הקציצות השוודיות של פיט

3 כוסות של לחם יבש חתוך לקוביות, עדיף לחם מחמצת

½ כוס חלב מלא

½ ק"ג בקר טחון

½ ק"ג חזיר טחון

½ ק"ג כבש טחון

½ כפית פלפל אנגלי

½ כפית אבקת שום

¼ כפית אגוז מוסקט

כפית תימין טחון

קורט מלח

½ כוס בצל לבן קצוץ דק־דק

ביצה

חלמון ביצה

3 כפות פלפל שחור טחון טרי

2 כפות קמח

4 כפות חמאה ללא מלח

כוס יין לבן

½ כוס שמנת מתוקה

כפית רוטב סויה או ממרח אנשובי

מניחים את קוביות הלחם בקערת ערבוב גדולה, מוסיפים לאט חלב ומערבבים היטב תוך כדי מעיכה עד שנוצרת תערובת. אם יש צורך, הוסיפו קורטוב שמנת כדי להגיע למרקם חלק ודמוי דייסה. מוסיפים לקערה עם תערובת הלחם והחלב את הבקר, החזיר, הכבש, הפלפל האנגלי, אבקת השום, אגוז המוסקט, התימין והמלח, ומערבבים עד לקבלת עיסה אחידה. מוסיפים את הבצל, הביצה, החלמון והפלפל, ומפזרים מעל כף אחת מהקמח. טורפים יחד עד שהמרקם חלק ואפשר ליצור קציצות בידיים בלי שהתערובת תתפרק. מוסיפים עוד מעט קמח כדי לאגד במידת הצורך, ולאחר מכן מקררים את תערובת הבשר למשך 20 דקות. בזמן שהבשר מתקרר, ממיסים 3 כפות מהחמאה במחבת גדולה, על אש בינונית־נמוכה. מנמיכים את החום כדי למנוע שריפה. מוציאים את תערובת הבשר מהמקרר וצרים ממנה כדורי בשר בגודל 3 עד 5 ס"מ, ומניחים אותם בתבנית אפייה גדולה. מניחים כ־10 קציצות במחבת ומטגנים על חום בינוני־נמוך, מסובבים את כדורי הבשר כדי להבטיח השחמה מכל הצדדים. לאחר שהקציצות משחימות ושומרות על צורתן, מכסים את המחבת במכסה ומבשלים במשך 20 דקות נוספות — פותחים כל 5 דקות כדי לערבב. מוסיפים שפריץ של יין לבן אם המחבת נראית יבשה, ומכסים שוב. פורסים קציצה לשניים כדי לבדוק את מידת העשייה. אם הקציצה יציבה כשנוגעים בה והפנים מעט ורוד, מוציאים את הקציצות מהסיר לקערת הגשה וחוזרים על שלבים 4 ו־5 עם שאר הקציצות. הקציצות ימשיכו להתבשל לאחר הסרתן מהאש. לאחר שכל הקציצות מבושלות ומועברות לקערת ההגשה, מנמיכים את האש מתחת למחבת. מגרדים את התחתית כדי להסיר חתיכות שחומות, ולאחר מכן מוסיפים את היין הלבן שנותר, את יתרת החמאה, את שארית הקמח, את השמנת המתוקה ואת רוטב הסויה. מערבבים עד לקבלת תערובת חלקה ומבשלים על אש נמוכה עד בינונית־נמוכה, עד שהרוטב מצפה את גב הכף. אכלו כמתאבן לארוחת ערב עם ריבת ציפורן והרבה קיסמים, או הגישו עם אטריות ביצים בחמאה או עם פירה כמנה עיקרית, תוך כדי האזנה ל"I Wanna Be Loved" של האחיות אנדרוז.

"אתה יכול לקחת את אלה איתך הביתה, פיט," נאנח מוכר הפרחים במונלייט מגנוליַז והניד בראשו אל הזר הענקי של ורדים בצבעי אפרסק־זהב שהיה מונח על הדלפק בחרוט נייר לבן. "הם בשביל הבחורה האירית שגרה בבית של אמא שלך, מיס וולש."

פיט הציץ בכרטיס הברכה, אבל הוא היה ריק למעט X גדול משורבט. לרגע הוא התפתה להשליך את כרטיס הברכה ולתת את הפרחים לנורה בעצמו, אבל אתוס משלושת המוסקטרים לעולם לא היה עושה דבר נכלולי ושפל שכזה, ולכן פיט סחב את הוורדים הביתה, וצפה בנורה מסמיקה עד לשורשי אוזניה כשמסר לה אותם. הוא היה מוכן לוותר על כליה כדי לדעת איך לגרום לבחורה לעטות מבט חולמני כזה, כי הוא ידע שלא מדובר בסתם זר ורדים יקר. אולי זה משהו שיגלה בהמשך, אם באמת יגדל ויבין הכול על נשים. הוא חשב שעוד כמה שנים הוא יזמין בנות לצאת איתו לדייטים, ולכן כדאי שיתחיל להתעמק בעניין.

רשימת המטלות הקבועה מאמו חיכתה לו — לעשב את הגינה, לטאטא את מדרגות הכניסה, לשטוף את המטבח, להבריק את המעקים — אבל קודם לכן הוא היה צריך לעשות משהו. משהו שדחה זמן־מה. הוא נשם עמוק, עצר ליד השולחן בכניסה, בידו דף נייר חדש, וכתב:

אבא היקר,

לא אכתוב לך עוד. אני מניח שאתה לא מעוניין לשמוע ממני כי אתה לא עונה. הלוואי שהיית בא הביתה, אבל כנראה אתה לא מעוניין גם לעשות את זה. שלוש־עשרה זה גיל צעיר מדי להיות הגבר בבית, אבל זה לא אומר שאני לא מסוגל לעשות את זה. זה לא הוגן, אבל אני יכול. אני לא לבד כאן.

פיט ניסה לחשוב מה עוד לכתוב, אבל לא נראה שיש לו עוד מה לומר. ולכן הוא חתם על המכתב וסגר אותו במעטפה, כתב את הכתובת בניו ג'רזי בפעם האחרונה, וצירף אותו לערימת הדואר לשליחה. ליבו הלם כאילו זה עתה רץ במהירות על פני רחוב שלם, אבל הוא גם הרגיש שביעות רצון משונה וקודרת. הוא לא ידע מה להרגיש. הוא פשוט ידע שסיים עם העניין.

"פיייייייט —" לינה יצאה בריצה מהמטבח, עוטה כפפות תנור לבנות ובידיה תבנית אפייה ובתוכה משהו מעלה עשן. "מה עשיתייייייי?"

פיט התבונן בגושים החרוכים. "לינה־קינס, אני לא חושב שצריך להפוך עוגיות חמאת בוטנים לפחמים."

"חשבתי שככה הן ייאפו מהר יותר," ייללה.

"למה את מכינה עוגיות בכלל?"

היא גררה רגל על הרצפה. "התנדבתי להביא אותן לחוג הדת בכנסייה, כי..."

"כי?"

"כי אף אחד לא אוהב אותי שם," לחשה. "קוראים לי פוזלת ועיניים עקומות. חשבתי שאולי אם אביא עוגיות... אבל אני לא מצליחה לקרוא את המתכונים, ואם אבקש מאמא, היא תגיד שאין לה זמן ואצטרך לוותר על כל הרעיון. ואז הם באמת ישנאו אותי בחוג."

זעם פילח את פיט כמו הסיף של רושפור שתום העין בשלושת המוסקטרים. בסדר, אז אחותו לא מצטיינת בקריאה. ואמא שלהם הרי תגיד לה לוותר על הכול, והפרחחים האלה בחוג הדת יקראו לה בשמות גנאי קשים עוד יותר. והיא תתחיל להאמין להם, וזה יהיה הצעד הראשון לקראת נפילה בין הכיסאות — הדבר שלא הבין שהוא חרד ממנו, עד שניסח אותו בגמלוניות בפני גברת גרייס.

"לינה־קינס," אמר, והבליט את הלסת שלו בזווית שקיווה שמבטאת נחישות ומוסקטריות. "תכיני עוד בלילה ותנמיכי את עוצמת החום בתנור למאה ושמונים." לא היה לו מושג אם זו הטמפרטורה הנכונה או לא. למה אין להם ספר בישול נורמלי כמו שיש בכל בית, זה עם האישה המחייכת על הכריכה? בטי קרוק־משהו. "אנחנו נכין עוגיות חמאת בוטנים מושלמות גם אם זה ייקח לנו יום שלם. ובזמן שהן נאפות, נתאמן בקריאה," הוא קפץ על ההזדמנות והגיע איתה להסכם. "כי אם לא תדעי לקרוא מתכונים, איך תלמדי לאפות?"

הוא קיווה לחיוך, אבל היא בסך הכול ייבבה, "פייייט, אתה כזה שתלטן." ובכל זאת היא ניגשה חזרה למטבח והושיטה יד אל חוגות התנור, והוא היה מוכן לחתום על זה — הוא היה שמח אם כך היה קורה בכל יום. אולי אבא לא חזר הביתה, ואולי העולם עלול להיחרב בענן פטרייה בכל רגע, אבל לינה ניסתה שוב, והוא התכוון לדאוג שהפעם הדברים יסתדרו בשבילה. פיט תפס את הזר השני שהביא הביתה ממונלייט מגנוליַז והעלה אותו במדרגות. "לינה יכולה להביא קינוח למפגש הבא במועדון ארוחת הערב?" שאל כשגברת גרייס ענתה לדפיקתו.

"כמובן. פליס מכינה לכולנו איזה מעדן בריטי שנקרא בועה וחריקה — לא העזתי לשאול מה זה, לכל הרוחות. אני בטוחה שזה יהיה מושלם כמו עוגיות הריבה שלה. אין לי מושג איך אישה עם תינוקת שומרת על גזרה יפה ואופה בכמויות ומקפידה על חדר מסודר ומתוקתק."

"רק שיהיה ברור, העוגיות של לינה יהיו איומות," אמר פיט. "אנחנו צריכים לעזור לה להשתפר. אנחנו מוכרחים."

"אנחנו נכין אותה לתחרות האפייה של פילסברי תוך זמן קצר, פיט פטיש." גברת גרייס הצדיעה לו קלות. היא לבשה את אחת החולצות של ג'ו רייס, קשורה סביב המותניים מעל החצאית הפרחונית שלה, ופיט הבין שהם מאהבים, בריגוש מסוים ששילב הלם וצחוק. הלם כי הוא היה יכול לשמוע את אמו מסננת לעברה זנזונת, וצחוק כי פיט נילסון הרזה השתנה קצת במהלך הכמעט חודשיים מאז עברה גברת גרייס מארץ' לבית בריארווד. לא זו בלבד שהיו לו כל מיני הבנות מתוחכמות לגבי דברים שהתרחשו בין גברים לנשים (ועוד אצלו בבית!), הוא כבר הבין שהוא לא מתכוון להלשין על גברת גרייס באוזני אמו. כי הוא לא חשב שגרייס מארץ' היא זנזונת, ואמו תחלוק עליו ותעיף אותה החוצה, והוא ידע את זה בוודאות: שאמו טועה לפעמים בצורה מוחלטת, אכזרית וגמורה, והוא לא צריך להסכים איתה במקרים כאלה.

הוא גם לא היה צריך לריב איתה על זה. הוא היה פשוט יכול... לעקוף אותה. הוא כבר ניסה להבין איך עושים את זה — לא רק בדברים הקטנים כמו מטלות, אלא בדברים הגדולים יותר, כמו משקפי המרשם המיוחדים שלינה הייתה צריכה להרכיב. אולי הוא יצליח למצוא דרך להשיג אותם עבורה. והוא יוודא שלינה תסיים את הלימודים בבית הספר, איכשהו. אולי הוא לא יצליח לגבור על הנחישות של אמא ולמנוע את נשירתו מהלימודים בהקדם האפשרי, אבל אסור לו לאפשר שדבר כזה יקרה לאחותו כשתתבגר.

"לינה יכולה להביא כל זוועת מטבח שמתחשק לה," אמרה גברת גרייס. "כולנו נרעיף עליה שבחים." היא רחרחה את האוויר. "משהו נשרף?"

"כנראה." פיט הוציא את הזר שהסתיר מאחורי גבו: שלוש ציפורנים אדומות, מעט נבולות, בתוך אלומה של שרכים. "בשבילך, גברת גרייס," הוא אמר והסיר כובע נוצות דמיוני מראשו, קד על רגל אחת מושטת במגף מוסקטר עם שולי תחרה. "'אמרי לי לאיזו מלכה יש משרת נלהב ממני'," אמר כמיטב סגנונו של אלכסנדר דיומא.

"בחיי," אמרה גברת גרייס. היא לקחה את הפרחים וקירבה אותם אל אפה. "אתה לומד מהר."

ופיט דהר במורד המדרגות וצעק, "התנור כבר התחמם, לינה?" בחיוך רחב מאוזן לאוזן.

חג ההודיה 1954

וושינגטון הבירה

בית בריארווד זוכר את הרגע שבו גרייס מארץ' ציירה את הפרח הראשון על הקיר הירוק בדירה 4ב'. הנה, שָאלה, נכון שאתה מרגיש יפה? איש לא שאל את הבית שאלה זה תקופה ארוכה. נדרש לו רגע חלוד להתנער מעשרות שנים של חוסר תשומת לב, להתמתח מעט מבעד ליסודותיו הוותיקים, לצמצם את מבטו אל קיר עליית הגג שהיה צבוע בירוק מכוער מאז 1900, כשאותם יסודות נוצקו, אותם יסודות שאיש — אף אחד לאורך כל העשורים שחלפו מאז — לא ניסה אי־פעם לקשט.

כן, חשב הבית בפליאה מסוימת והתבונן בצמח המטפס על הקיר. כן, אני מרגיש יפה. והוא טרח לשים לב מאז, בכל פעם שהרגיש את הדגדוג הידידותי של המכחול בידה של גרייס.

אפשר לומר שבאותו רגע הבית החל להתעורר. בדומה לאנשים, גם בתים נרדמים כשהם משועממים, והשעמום שרר בבית בריארווד במשך תקופה ארוכה מאוד — לא קרה דבר בעשור האחרון, למעט אקונומיקה וריח מעופש של מרק מקופסת שימורים וגרירת רגליים נכאות, ואיזה בית שראוי לקורות התמך וללבני הארובה שלו ימשיך להתעניין בדברים כאלה? אבל המצב חזר להיות שוב מעניין, נשמע מעניין, הדיף ריח מעניין. הבית לא קלט כמה התגעגע לריחות, ריחות של ממש, כמו של קציצות שוודיות ועוגיות חמאת בוטנים. בית אינו יכול להתכנות בית אמיתי ללא ריח קבוע של אוכל משובח...

הריח שכרגע מפלס את דרכו בבית בריארווד הוא ריח של דם. הבית לא ממש מתמרמר על כך — קורטוב של דם על קורות הרצפה מוסיף נופך מיוחד, כמו שאומרות הטירות הצרפתיות קצרות הרוח בצד השני של האוקיינוס, שמתרברבות בכך שכמה מאות שנים קבורות תחת יסודותיהן, ומיותר לציין מצור פה או מהפכה שם, כדי להוסיף קצת פלפל. אף אחד לא יוכל לומר עוד שבית בריארווד משעמם, חושב הבית ומנפנף בנחישות בווילונותיו, כשהמשטרה מתכוננת סוף־סוף להעביר את הגופה מזירת הפשע.

במטבח למטה, שבעה־עשר איש נושאים מבט אל התקרה, כשסדרת חבטות וחריקות מכריזה על התקדמות הגופה, שנישאת במורד שלושה גרמי מדרגות אינסופיים. שבעה־עשר פרצופים, רבים מהם מוכתמים בדם — הדירה ירוקת הקירות קטנה כל כך, ורסס הדם מהרצח הגיע לכל פינה. הבית מכיר כל אחד ואחד מהפרצופים האלה בשלב זה, והוא בהחלט יודע מי מסתיר אשמה, אבל הבלש לא. כולו עיניים נלהבות, ממתינות לראות מי נראה חיוור או אדיש או לכוד, כשקורבן הרצח עוזב את בית בריארווד לנצח.

"מי מהם נראה לך חשוד?" שואל שותפו של הבלש, והבית מטה אוזן לשמוע את התשובה.

"אחד הגברים," משיב הבלש. "הגרון של הקורבן שוסף מקדימה. עיני הרוצח ועיני הקורבן נפגשו ברגע המוות, זה רוצח מסוג מסוים. הסוג שמשסף גרונות — רוב הנשים לא נמנות איתו."

בכל פעם שבית צחק האורות ריצדו, רק נצנוץ רגעי בַּנורות כשהמנסרות בנברשת שבחדר האוכל יצאו לריקוד בדולח חטוף. בית בריארווד מתפוצץ מצחוק עכשיו, עד שעליו להרגיע את הנורות ואת הנברשת, אחרת אנשים יחשבו שיש כאן רוח רפאים. כמה מנשות בריארווד מרימות את עיניהן, אבל הבלש שקוע מדי באומדן הגברים המעטים בחדר. העיניים מתעכבות יותר מכול על הגבר השחרחר והחסון שנשען על הכיור, האדם היחיד שמשיב מבט לבלש.

כמה דברים יכולתי לספר לך עליו, חושב הבית. כי הרי אתה לא מעוניין לשמוע מה נשים מסוגלות לעשות.

"אתה יודע מי הוא, נכון?" ממלמל שותפו של הבלש.

האיש השחרחר והחסון מדליק לאקי סטרייק ובכל זאת לא מסיט את מבטו הרגוע משני השוטרים. הבלש מנמיך את קולו ללחישה. "ממתי טיפוס כזה מגיע לכאן?"

ובכן, בפעם הראשונה... חושב הבית ומעביר צלצול בנברשת חדר האוכל שוב. הוא הגיע לפני ארבע שנים, בסוף שנת 1950. זה היה ערב בלתי נשכח!