מוקף בפסיכופתים

החברה שלנו מנוהלת בידי אנשים לא שפויים ששואפים למטרות לא שפויות. אני חושב שמטורפים מנהלים אותנו כדי להשיג מטרות מטורפות, ואני חושב שעלולים לאשפז אותי בתואנה שאני לא שפוי מפני שאני אומר את זה. זה מה שלא שפוי בכל זה.

ג'ון לנון

מבוא

תארו לעצמכם שאדם מושך להפליא מהמין החביב עליכם בוחר להתיישב מולכם ומכריז בחיוך: את/ה האדם הנפלא ביותר שפגשתי בחיים שלי! אתם מרגישים מיד שהדברים נאמרים מכל הלב. שהאדם הזה באמת מתכוון לכך. הוא שואל אתכם כל מיני שאלות עליכם ורוצה לדעת הכול. הוא אינו מדבר על עצמו ומתנהג כאילו שניכם האנשים היחידים בחדר. כל זה מלוּוה בהתמקדות בכם כבני אדם, דבר שמעורר בכם הרגשה טובה, טובה הרבה יותר מכפי שהרגשתם בזמן כלשהו לפני כן. האדם הזה מתפעל מכם, אומר אך ורק דברים לבביים, ומביע רגשות מהסוג שנכספתם לשמוע כל חייכם. נראה שהוא מבין בדיוק מי אתם, מה אתם, מה אתם אוהבים ומה אינכם אוהבים. אתם מרגישים שסוף־סוף מצאתם את הנשמה התאומה שלכם. באיזשהו אופן מוזר כל זה נוגע לליבכם בדרך שמעולם לא הרגשתם לפני כן.

האם אתם מצליחים לראות את זה בעיני רוחכם? האם אתם מצליחים להרגיש את זה? זה יהיה נהדר, נכון?

ועכשיו שאלה: האם אתם יכולים לומר בכנות שכל זה לא ישפיע עליכם? שאינכם מאלה שנתפסים לשטויות רומנטיות? שתכף ומיד תחשדו באדם ההוא ותבינו שבעצם הוא רוצה משהו שונה לחלוטין? אם לא את גופכם, אז כנראה את הכסף שלכם.

חשבו רגע לפני שתענו. כי אם לא הייתם מעולם במצב כזה, סביר שלא תבחינו בסכנה שטמונה בו. כי האדם הזה עתיד לא רק לגלות לכם את הסודות שלו, אלא גם לגרום לכם לחשוף את הסודות שלכם. אתם תענו על כל השאלות הפולשניות שלו, שלכולן יש תכלית אחת ויחידה: לגלות עליכם דברים רבים ככל האפשר.

לפני כמה שנים כתבתי ספר שנקרא "מוקף באידיוטים: איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה". הספר עוסק ביסודות של שפת דיס"א (DISA), שהיא אחת השיטות הנפוצות בעולם לתיאור תקשורת אנושית והבדלים בהתנהגויות שונות. הספר זכה להצלחה שלא ממש ציפיתי לה. אני מניח שהדבר קשור לעובדה שאנשים רבים, בדיוק כמוני, מגלים עניין רב בהתנהגויות — של בני אדם אחרים, כמובן, אבל בראש ובראשונה בהתנהגויות שלהם עצמם. ואני יכול גם להודות בכך: אני בן אדם מעניין! לפחות בעיני עצמי.

ההבחנות שאני עושה (בספרי הראשון כמו גם בספר הזה) מבוססות על מחקריו של הפסיכולוג האמריקאי ויליאם מולטון מרסטוֹן, והן כוללות את חלוקת בני האדם לארבעה טיפוסי התנהגות עיקריים, שכל אחד מהם מקבל שֵם של צבע בתור עזר זיכרון פדגוגי. התנהגות אדומה, התנהגות צהובה, התנהגות ירוקה, ולבסוף התנהגות כחולה. אדום לשליטה (dominance), צהוב להשראה (inspiration), ירוק ליציבות (stability), וכחול ליכולת אנליטית (analytical ability), ומכאן כמובן ראשי התיבות DISA. בפרקים הבאים תמצאו מבט כולל על משמעותם של הצבעים הלכה למעשה. בעזרת הכלי הזה נוכל למצוא תשובות לרבות מהשאלות שלנו על אופני הפעולה והתפקוד של אנשים, אבל אין הוא עונה כמובן על כל השאלות.

בני אדם הם יצורים מורכבים מכדי לתאר אותם בשלמותם, אבל ככל שאנו מבינים יותר, קל לנו יותר לראות את ההבדלים ביניהם. הנה כי כן, שפת דיס"א מספקת אולי 80 אחוזים מהפאזל. די הרבה, אבל רחוק מלכסות הכול. צריך להביא בחשבון גם יסודות אחרים. מגדר, גיל, הבדלים תרבותיים, כוחות מניעים, אינטליגנציה, אינטרסים, התנסויות מכל סוג, ותק בעבודה, מקום בסדר הלידה ועוד גורמים רבים. לשם הפּשטוּת, בואו נאמר שבפאזל הזה יש המון חלקים.

כמה צבעים אני?

כעבור זמן התברר שיש אנשים שבוחרים להשתמש בידע הזה בדרך שגויה. וזאת מעולם לא היתה הכוונה שלי. מה שברצוני לעשות עכשיו הוא להפנות את תשומת ליבכם אל האנשים האלה. אבל לפני כן נעסוק בשאלה שנשאלת לעתים קרובות בנוגע ל"מוקף באידיוטים", והיא האם ייתכן מצב שבו לאדם יהיו כל הצבעים. אני קצת מכל צבע, כתבו לי קוראים וקוראות בהודעות מייל רבות שקיבלתי. ובהחלט יכולה להיות הרגשה כזאת. לפעמים ההתנהגות שלי אדומה, לעתים קרובות היא צהובה וירוקה, ובמקרים אחרים היא בלי שום ספק כחולה. בעצם, התשובה לשאלה הזאת פשוטה למדי: לכולנו יש יכולת להשתמש בכל התנהגות שנרצה, הודות לעובדה שאנחנו יצורים אינטליגנטיים שיכולים לחשוב בכוחות עצמנו. ככל שהמודעות העצמית של טיפוס צהוב (למשל) גוברת, כן הוא ער יותר לעובדה שקרֵב הרגע שבו יהיה עליו לסגור את הפה ולפתוח את האוזניים, וטיפוס ירוק יכול ללמוד להביע את דעתו הכּנה גם אם הדבר יוביל לעימות. עם זאת, השורה התחתונה היא שבדרך כלל שני צבעים בלבד הם השולטים בהתנהגות שלנו.

חוויה לא נעימה

כשנה אחרי הפרסום של "מוקף באידיוטים" הייתי מעורב במאורע מוזר ולא נעים. אדם צעיר ניגש אלי בתום הרצאה שנשאתי באוניברסיטה. הוא נעמד מולי, פנים אל פנים, אחרי שפחות או יותר דחף הצידה אנשים אחרים שרצו גם הם לגשת אלי ולשאול שאלות. ואז הוא נעץ בי מבט חודר, ואמר שלא זיהה את עצמו באף אחד מהצבעים. שאלתי אותו מה פירוש הדבר, והוא אמר ששום דבר מהדברים שתיארתי אינו מתאים לו ושהוא חושב שהוא הצבע החמישי. הוא גם רצה לדעת עוד על הדברים שעלינו לעשות כדי להתאים את עצמנו היטב לצבעים האחרים. הוא רצה לדעת איך ניגשים לזה. ובחירת המילים שלו היתה מעניינת: הוא רצה לדעת מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע הזה.

אוקיי.

מאחר שלא היתה לי האפשרות לנתח אותו בו במקום ולעמוד על טיבו, השבתי לו תשובה סטנדרטית, וכשהבין שלא יגיע לשום מקום עם הטענות שלו, הוא זז הצידה. אבל הוא לא הלך משם, אלא המשיך לעמוד במרחק כמה מטרים והביט בי בעקשנות עד שיצאתי מהמקום.

בעצם, "הביט" אינה המילה הנכונה. למעשה, הוא לטש בי את עיניו בצורה כמעט מגונה במשך עשר דקות בקירוב. ראיתי אנשים ניגשים אליו, מברכים אותו לשלום ומחייכים. בכל פעם הוא החזיר חיוך לבני שיחו, אבל לאמיתו של דבר הוא בכלל לא חייך. הוא העמיד פני מחייך. פניו התעוותו ועלתה עליהם עווית משונה. מין חיקוי לחיוך. כמה מהאנשים שהוא "חייך" אליהם הגיבו על כך בהבעה מלאת ספקות, ואילו אחרים לא חשבו כמדומה שמשהו אינו כשורה. ואחרי כל "חיוך" הוא חידש את נעיצת המבט הרצינית, המרוכזת, בי. זה בהחלט לא היה נעים.

ולְמה בדיוק התכוון כשדיבר על הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע הזה?

ואז הכתה בי ההבנה שהצעיר צדק בדבר אחד: שפת דיס"א באמת לא חלה על כל אחד. חלק מהאוכלוסייה אינו ניתן לסיווג. אלה הם הטיפוסים הדוחים שעלינו להיזהר מאוד מפניהם. כולנו שמענו סיפורים על מניפולטורים יוצאי דופן, על נוכלים, על מתחזים. איך הוא הצליח לעבוד עלי ככה? היא תגובה נפוצה של הקורבנות שלהם. איך לא הבנתי שהוא נוכל?

כן. איך? באמצעות היכולת להפנות את ההתנהגות שלכם נגדכם. האנשים האלה מבינים אינסטינקטיבית איך ביכולתם לתמרן את הזולת באופן שיפעל כרצונם, והם יכולים להוליך שולל כל אחד בעצם על ידי שימוש בדברים שלמדו עליו. המטרה שלהם היא תמיד אותה מטרה — להשיג את מה שהם רוצים — והם משאירים מאחוריהם נתיב של כאוס ואי־סדר.

והנה השאלה: אם לאדם מסוים אין באמת אישיות משל עצמו והוא משקף תמיד את מי שנמצא מולו — מיהו אפוא האדם הזה? הוא לא אדום או צהוב, ובשום פנים לא ירוק או כחול. אולי הוא כל הצבעים גם יחד? או שהוא איש הצבע החמישי? התשובה היא: שום דבר מכל אלה. הם משהו גרוע הרבה יותר. משהו שאינו ניתן לסיווג באותו האופן שבו אנחנו מסווגים אנשים נורמלים. אין להם אישיות משלהם, הם פשוט מחקים את מה שהם רואים כדי להפיק תועלת מכך. הם סוג של זיקית בעלת סדר יום נסתר שידוע רק לה. ואפשר להיות בטוחים שהם המרוויחים היחידים מסדר היום הזה.

אולי מוטב להגדיר זאת כך: אין להם שום צבע שהוא. כי אדם שאין לו באמת אישיות ממשית, שכל הזמן משחק תפקיד, אדם כזה אינו אדם אמיתי. הוא מעין צל, השתקפות של המציאות, אבל לא אדם ממש. הוא סוג של הונאה דו־רגלית בעלת כושר תנועה. אם יצא לכם לפגוש אנשים מהסוג הזה, אתם יודעים על מה אני מדבר.

אבל מיהם האנשים האלה שאני מדבר עליהם? מיהם האנשים האלה שמנסים לחקות את מעשיהם של אנשים אחרים, ומה עשויה להיות התכלית שלהם?

מעמידים פנים שהם כמו כל אחד אחר

במילים פשוטות: טורפים בעור אנושי. נשמע דרמטי? הסיבה לכך פשוטה מאוד: זה אכן דרמטי! האנשים האלה, בסופו של דבר, פוגעים ברוב בני האדם שהם באים איתם במגע, ולעתים קרובות הקורבנות אינם יודעים כלל מי אחראי לבלגן.

זה, קוראים יקרים, מה שפסיכופתים עושים.

למזלנו, הם יושבים בכלא

פסיכופתים מפוזרים בחברה בדיוק כמו כל השאר. הם מסתננים לחברות ולארגונים, שם הם עובדים מעט יחסית ורק במקרים יוצאי דופן מעלים תרומה כלשהי. לעתים נדירות הם מציעים לשלם את החשבון במסעדה, וכשמדובר בהוצאות הבית, אף פעם אין להם כסף. לעתים קרובות הם לא־נאמנים, מניפולטיביים ודו־פרצופיים. הם שקרנים ידועים לשמצה. רובם משקרים גם כשאין שום סיבה לעשות זאת. הם יכולים להוליך שולל כל אחד, והם לא יהססו להפנות נגדכם כל דבר שתגידו. ובכל זאת, לעתים קרובות הם פופולריים להפליא. אנשים רבים מחבבים אותם, מכבדים אותם ואפילו מסונוורים מהם.

איך זה יכול להיות? אתם אולי שואלים את עצמכם. שאלה טובה. מדוע אנחנו אוהבים אנשים דו־פרצופיים כאלה? לא אני, אתם חושבים עכשיו, אני הייתי שונא אותם מהרגע הראשון. בדיוק. אילו רק ידעתם מיהם באמת. אבל אתם לא יודעים. כי הם לא מראים את זה. עם קצת מזל, יכול להיות שבסופו של דבר תגלו. במקרה הטוב זה יקרה לפני שייחרב עליכם עולמכם, לפני שתאבדו את העבודה שלכם ולפני שתתנתקו מכל האנשים שאתם קוראים להם חברים.

אבל חכה רגע, אתם אולי חושבים. פסיכופתים הם רוצחים סדרתיים ופושעים אלימים. רוב המטורפים האלה יושבים מן הסתם בכלא.

הלוואי שזה היה המצב. נכון שרבים מהם מצויים מאחורי סורג ובריח מפני שלא הצליחו לשלוט בדחפים שלהם. הם אלימים, ולפעמים (אם לומר זאת בפשטות) משוגעים. כשהם רואים משהו שהם רוצים, הם פשוט לוקחים אותו, לעתים קרובות באמצעים אלימים, דבר שמסגיר אותם במהירות. אבל רוב הפסיכופתים אינם יושבים בכלא. פסיכופתים נבונים יותר, ואלה שעיקר עיסוקם אינו פשעים אלימים חמורים, מתהלכים בינינו בדיוק כמו כל אחד אחר. אבל שום דבר לא יעצור אותם מלהשיג את מה שהם רוצים. ואין שום ספק שנתקלתם או שתיתקלו בכמה מהם.

אבל האם אנחנו באמת מוקפים בהם?

הכותרת "מוקף בפסיכופתים" נבחרה בקפידה, שכן יש הרבה יותר פסיכופתים מכפי שרובנו מתארים לעצמנו. ברצוני להראות איך תוכלו לזהות מניפולטורים מצטיינים כאלה, ואני מקווה שתרכשו הבנה חדשה באשר לדברים שתוכלו לעשות כדי להגן על עצמכם אם תיתקלו בהם.

מהן ההשלכות?

האיש הצעיר בהרצאה — ההתנהגות המוזרה שלו הטרידה אותי במשך כמה חודשים. המבט החודר, החיוך המלאכותי, הכול בו היה משונה כל כך...

מה קרה לו?

קיבלתי תשובה לפני זמן לא רב. מסיבות שונות היה עלי לחזור לא מזמן לאותה אוניברסיטה. מצאתי את ראש החוג שבמסגרתו הרציתי בזמנו ושאלתי על הצעיר ההוא. מי הוא היה? מה ראש החוג יכול לספר לי עליו? התשובה שקיבלתי היתה איומה ונוראה.

הצעיר נעצר לאחר שראש החוג פנה למשטרה והתלונן שהוא חושד בו שהיה מעורב במעילה בסכום של כחצי מיליון קרונות (כ־50,000 אירו). אבל עד אז הוא כבר הכניס להיריון שתי נשים מהחוג. הוא הצליח להביא לפיטוריה של אחת מהן בעוון הטרדה מינית (היא כביכול הטרידה אותו!), ואילו האחרת ניסתה לשים קץ לחייה אחרי שהפרשה נחשפה (היא היתה נשואה שנים רבות). שני חברי סגל יצאו לחופשת מחלה משום שלקו בתסמונת העייפות הכרונית לאחר שהצעיר התחיל לרקום קנוניות ועורר מהומות בקבוצת העבודה. ראש הקבוצה התפטר מתפקידו והשתרר כאוס כללי. אף אחד לא ידע מה עליהם לעשות, מטרותיהם נשכחו מזמן והקבוצה התפרקה.

אבל הצעיר הזה ידע לחייך. הוא ידע ליצור את הרושם שהוא הבחור הנחמד שכולם מחבבים. הוא הצליח להיחלץ מכל תסבוכת במשך שנתיים עד שנזרק משם. אף אחד לא חשד בו. היה לו הסבר לכל דבר. ומישהו אחר היה אשם תמיד.

ראש החוג סיפר לי בקול רועד שהצעיר השתחרר מהמעצר לאחר ששכנע את המשטרה ואת התביעה שביצע את המעילה בעידודו של ראש החוג. וראש החוג עצמו — עם ותק של 38 שנים באוניברסיטה — כמעט הועמד לדין. הכסף לא התגלה, כמובן, והראיות היו קלושות כל כך שלא היה אפשר לעשות דבר נגד העבריין האמיתי. שאלתי מה עלה בגורלו של הצעיר. ראש החוג סיפר לי שלא מזמן הוא התחיל לעבוד בתפקיד חדש בחברה לטכנולוגיית מידע. הוא ממונה עכשיו על פרויקט שכרוך בהשקעה כספית גדולה, ועומד להוביל את החברה לשיאים חדשים.

כך התבררה כוונתו של הצעיר ההוא כשביקש ללמוד מהי הדרך הטובה ביותר להשתמש בידע.

כאשר ראש החוג סיים את סיפורו, דמעות זלגו על לחייו. המראה היה נורא.

אילו היתה לי ההזדמנות לנתח את אופיו של הצעיר ולעמוד על טיבו, מה הייתי מוצא בניתוח כזה?

למען הכנות, איני יודע.

הדבר הכי מפחיד, בכל אופן, הוא זה: הוא עדיין בשטח. ואם תיתקלו בו, מוטב שתדעו איך להגיב. כי אם הוא יצליח להריח את החולשות שלכם, הוא ילחץ על כל כפתור אפשרי כדי להרוס אתכם. והוא יעשה זאת לא מפני שהוא שונא אתכם, או משום שצריך בהכרח להיות משהו אישי בכל זה, אלא מפני שזה מה שפסיכופתים עושים. הם לוקחים מכם מה שהם רוצים תוך שימוש בכל אמצעי שהוא. ההשלכות של המעשים שהם עושים אינן מעניינות אותם.

הם מפתים ומרמים. הם משקרים ומבצעים מניפולציות. הם גנבים וטפילים. והם שואבים אנרגיה מחורבנם של אנשים אחרים. זה חומר הדלק העיקרי שלהם.

מוגזם? כלל וכלל לא. כשתקראו את הספר הזה, לא מן הנמנע שתתקשו להירדם בלילה. במקרה כזה, אני מתנצל מראש.

אני מתכוון להסביר איך מזהים פסיכופתים. איך מזהים אנשים בעלי מאפיינים פסיכופתיים. אראה לכם מה אפשר לעשות בעניינם.

הגבולות של דיס"א

אחרי ש"מוקף באידיוטים" ראה אור, הרציתי על הנושא בכל רחבי אירופה. הספר מתמקד בדברים מסוימים שנראו לי תמיד מובנים מאליהם. בני אדם שונים זה מזה. כן. כבר ידענו את זה. אבל עד כמה הם שונים ובאיזה אופן? ומעל לכול — מה אפשר לעשות בנידון?

שיטת הצבעים — שפת דיס"א, שהיסודות לה הונחו בידי ויליאם מולטון מרסטון — מסבירה לא מעט על אופני התפקוד של אנשים. אבל כפי שציינתי קודם, היא לא מסבירה הכול. מרסטון היה הפסיכולוג הבכיר הראשון שחקר אנשים בריאים (יונג ופרויד הקדישו את עצמם בראש ובראשונה ללוקים בנפשם), אבל חשובה ככל שהיתה עבודתו, ברור שהיא אינה מסבירה הכול.

האם ניתן לסווג כל אדם בשיטת דיס"א? למען האמת, לא. השיטה תקֵפה אך ורק ביחס לאנשים יציבים בנפשם. במקרים של אישיות גבולית, אוטיזם חמור וסכיזופרניה, היא פשוט לא עובדת.

וגם במקרים של פסיכופתיה.

כמה פסיכופתים יש באמת?

אבל חכה רגע, אתם עשויים לומר. פסיכופתים, בכל מקרה, הם תופעה נדירה כל כך, ששווה רק בקושי לעסוק בהם. הם לא יותר מ־0.1 אחוזים (או אפילו 0.2 או 0.3) מהאוכלוסייה.

אני מסוגל להבין את צורת החשיבה שלכם. אבל האמת הפשוטה היא שיש הרבה יותר פסיכופתים מכפי שאתם מתארים לעצמכם.

על פי הממצאים המדעיים האחרונים, שיעורם של הפסיכופתים הוא בין 2 ל־4 אחוזים מהאוכלוסייה. לצורך השוואה, אפשר לציין ששיעור זה עולה פי כמה וכמה על שיעור האנשים המתאפיינים בהתנהגות אדומה בלבד. אלה, למעשה, מונים רק 0.5 אחוזים מהאוכלוסייה; ובכל זאת, הקדשתי להם עמודים רבים למדי בספרי הקודם.

חשבו על כך:

אילו הייתם בעלים של חווה לגידול צאן ובה אלף כבשים והייתם שומעים שיש שני זאבים באזור — על מה הייתם רוצים לדעת יותר? על אלף הכבשים או על שני הזאבים? מן הסתם הייתם רוצים להתחקות אחר עקבות הזאבים. גם אם הם אינם רבים, וגם אם לא יהרגו את כל הכבשים שייקרו בדרכם, היה טוב לדעת איך זאבים חושבים. כי ברגע שיחליטו לתקוף, כבר יהיה מאוחר מדי. הם ייקחו אז כל מה שירצו.

כאשר מדובר בפסיכופתים, יש חשיבות רבה לא רק למספרם, אלא גם להשפעה שיש להם על סביבתם. מספר עצום של אנשים מושפע מההתנהגות שלהם, שכן רק לעתים נדירות השפעת הפעולה שלהם נעצרת בקורבנות עצמם. הנזק שהם גורמים מביא לתוצאות מרחיקות לכת. הם גוררים איתם תמיד אנשים רבים.

***

הספר הזה עוסק באופני ההתגוננות האפשריים מפני ההתנהגות הזאת. בתור נקודת פתיחה אשתמש בשיטת ארבעת הצבעים של ויליאם מולטון מרסטון כדי להראות באיזו מידה החוזקות והחולשות של סוגי אישיות שונים משחקות לידיהם של פסיכופתים בעלי כוונות רעות. הם יפנו את החולשות האלה נגדכם. זוהי אחת הסיבות לכך שטיפול נפשי אינו נושא תוצאות אצל פסיכופתים. לא ניתן לרפא אותם.

בפרק 4, ״מוקפים באידיוטים?״ (עמ׳ 65), אזכיר לקוראים משהו מהידע המדעי העומד מאחורי שיטת ארבעת הצבעים, כדי שאלה שלא קראו את "מוקף באידיוטים" יוכלו להבין טוב יותר את המונחים המשמשים אותי בספר ואת הסיבה לכך שדוגמאות מסוימות נראות כפי שהן נראות. אם קראתם את ספרי הקודם, ואתם חושבים שאתם מכירים את השיטה על בוריה, חכו בסבלנות. הזכירו לעצמכם כי החֲזרה היא אמו של הידע.