מושלם על הנייר

1

כשדארה רבינוביץ' התעוררה באותו בוקר הייתה לה תוכנית, כפי שהייתה לה בכל בוקר בחייה.

היא ישבה על הספה בדירת הלופט שלה בהוֹבּוֹקֶן ובהתה בקירות הבטון האפורים שמולה. היא הייתה ערה מארבע לפנות בוקר והריצה בראשה את רשימת המטלות וההרגלים היומיים שלה. זה היה טקס מורכב ועדין שנועד להדחיק ולהרגיע את כל המחשבות והחרדות הבלתי רצויות שלה. הרשימה כללה מקלחת, מדיטציה, הדלקת נרות, נשימות עמוקות. וכשכל אלה לא עזרו, היא פנתה אל הפתרון המושלם של הרפואה המודרנית: בנזודיאזפינים.

אחרת, לא היה טעם בהתעוררות המוקדמת. דארה מעולם לא ישנה היטב בימים שבהם היא עמדה בפני הופעה פומבית.

היא התעטפה היטב בחלוק "ברגדורף גודמן" שלה וניסתה לשלוט בחרדות בעזרת נשימות. אימא שלה, בנוסף לתריסר מטפלים נוספים במהלך השנים, לימדה אותה את היתרונות שבדיבור-עצמי חיובי. היא עצמה את עיניה ושאפה את ניחוח נר הפצ'ולי שדלק במרכז שולחן הקפה שלה. היא יכולה לעשות את זה. זה רק ריאיון בטלוויזיה הכלל-ארצית עם הבָּאבֶּע1 האהובה שלה. מה כבר יכול להשתבש?

נשמע צלצול בדלת. דארה פקחה את עיניה, אסירת תודה על ההפרעה. היא קמה מהספה, מסתירה כל סימן חרדה גלוי מאחורי מעטה קריר של אשת עסקים בטוחה בעצמה. נָוֶואָה, העוזרת הראשית שלה, עמדה בפתח.

"בוקר!" אמרה נוואה בידיים עמוסות חפצים. "את מוכנה בשבילנו?"

דארה החזירה לה חיוך רחב. "כמובן."

נוואה נקשה בלשונה בתענוג בלתי מוסתר. "איזה כיף!"

נוואה הייתה בת עשרים וארבע, צעירה בעשור שלם מדארה. בעורה הזהוב והראסטות המקושטות בצדפים קטנטנים, היא הייתה אחת מהאנשים האלה שנדמה שנולדו מגניבים. היא גם הייתה עוזרת ראשית מעולה. שלוש חליפות, כל אחת מהן תלויה על קולב ועטופה במעטה פלסטיק, היו תלויות על זרועה. תרמיל גב גדול, כאילו היא תכננה לצאת לטרֵק של חודש בפרו, היה תלוי על כתפה. בידה הימנית היא אחזה מגש מתכלה שעליו שתי כוסות קפה.

מאחורי נוואה עמדה הפמליה המלאה. בובי וסימי, אנשי השיער והאיפור שלה, בנוסף לקמרון ואלכסה, העוזרות של נוואה. הקבוצה עשתה את דרכה במעלה המדרגות בשעה שנוואה פנתה אל המטבח.

"דבר ראשון," היא אמרה בעודה מניחה את שתי כוסות הקלקר על הדלפק ביניהן, "שני מקיאטו גדולים, עם חלב שקדים, בלי סוכר, עם נגיעה של רוטב קרמל למעלה. פלוס תה אוכמניות ולוונדר אחד, נטול קפאין, למקרה שאנחנו לא בקטע של קפה הבוקר."

"תודה," חייכה דארה. נוואה הכירה אותה טוב כל כך.

"דבר שני," היא אמרה, הכניסה יד לתרמיל שלה ושלפה משם קופסה ורודה, עטופה בסרט לבן. "עוגיות שחור-לבן בשביל מרים ובנות המגאפון."

"את אלופת העולם, נוואה."

"אני יודעת," זרחה נוואה והרימה את מנשאי הפלסטיק עם הקולבים. "ולבסוף, הדובדבן שבקצפת. שלוש חליפות מהממות לבחינתך!" היא חיבקה את המנשאים בחום, מצמידה אותם אל החזה שלה. "אבל קודם כול, איך את מרגישה?"

"בסדר."

"באמת?" שאלה נוואה וצמצמה את עיניה בחשדנות. "כי ג'נט אמרה לי לסמס לה בדחיפות במקרה ש... את יודעת – " נוואה העיפה מבט סביבה והנמיכה את קולה ללחישה. "שאת הולכת לחטוף את אחד מהתקפי החרדה שלך."

ג'נט הייתה מנהלת השיווק ויחסי הציבור בחברה של דארה, וגם – אחרי עשר שנות עבודה בצוותא – חברתה הקרובה. אבל למרבה הצער, לא היה צורך בלחישות מכיוון שמצבה של דארה היה ידוע לכול.

"את יכולה להגיד את זה, נוואה," אמרה דארה ולקחה את כוס התה. היא פתחה את המכסה, נשפה על הנוזל הרותח ושאפה אל ריאותיה את הניחוח המנחם של אוכמניות ולוונדר. "הפרעת חרדה מוכללת.2 זאת לא קללה, את יודעת."

דארה אובחנה ב-GAD כבר בהיותה בת שש עשרה והיא חיה עם המחלה מאז. היא הייתה חלק ממנה, חלק בלתי נפרד מהטבע שלה, ומסיבה זו היא התייחסה אליה כאל דבר טבעי ורגיל.

"אז..." שאלה נוואה שוב בזהירות, "את לא הולכת להתחרפן?"

"את יכולה להגיד ליועצת שלי שאני הרוגע בהתגלמותו הבוקר."

"מעולה!" חייכה נוואה וירדה מהנושא. "אז שנעלה למעלה? אני מתה להראות לך מה בחרתי."

דארה החוותה לעבר גרם מדרגות המתכת התעשייתי. "אחרייך."

הדירה הגדולה שלה הייתה ממוקמת על שפת ההדסון, בשכונת הובוקן היוקרתית. היא צפתה על הנהר ועל קו הרקיע המרשים של מנהטן. על שלוש מאות ושבעים המטרים הרבועים ושלושת חדרי השינה שלה, היא בהחלט הייתה עדות נאה להצלחתה של דארה בעסקים בחמש עשרה השנים האחרונות. היא קנתה את הדירה האופנתית בגיל עשרים ושמונה – בתשלום אחד במזומן – כאשר הפרויקט היה עדיין בפיתוח. היא גם ביקשה מהחברה המפתחת להוסיף כל מיני שדרוגים והתאמות שהפכו את הדירה למושלמת עבורה.

בהגיעה לקומה השנייה דארה חלפה על פני שורת שערי המגזינים שעליהם הופיעה לאורך השנים – "אינסייט טק", "וונצ'ר מגזין", "אמריקן סי-אי-או", "יאנג אנטרפרנור". היא הביטה בתמונות וחשבה על האישה שעל השערים. יושבת על שרפרף גבוה, סנטרה נח על ידה המאוגרפת, מחייכת בידענות אל המצלמה. בחליפת עסקים שחורה, זרועותיה שלובות על חזה. בכל התמונות היא נראתה חדורת קרב, עוצמתית, בטוחה בהחלטותיה, חדה, לא מפחדת להיכשל. זה לא היה שקר בדיוק, אך כמו כל דבר הקשור בשיווק, זו הייתה תדמית בנויה כהלכה שאותה היא מכרה לעולם.

דארה נכנסה לחדר השינה האחרון שבקצה המסדרון ומצאה שם את בובי וסימי בתהליך התמקמות. ערכות איפור ואביזרי שיער שונים ניקדו את שידת האיפור היקרה שלה, בצד החדר. במקור היא תכננה להפוך את חדר השינה השלישי למשרד שלה, אבל אחרי שהתאהבה בחלונות הענקיים שהשקיפו על נהר ההדסון בקומה הראשונה, היא העבירה את שולחן העבודה שלה למטה והפכה את החדר השלישי לחדר ארונות.

מדפי עץ אלון מעוצבים, עמוסים בתיקי מעצבים, בנעלי מעצבים ובשאר פריטים אופנתיים. זה היה חדר ארונות שיגרום לכל עקרת בית נואשת לצווח מרוב קנאה. הרושם שהוא הותיר היה של אישה שחיה את החלום – אחת שהיומן שלה מתפקע מפגישות חשובות, מהזמנות למסיבות ומטיסות עסקים ברחבי העולם.

במציאות לדארה מעולם לא ניתנה ההזדמנות להשתמש במרבית הפריטים שם. החברה שלה, שבה הועסקו יותר משלוש מאות איש, פעלה כמעט לגמרי מרחוק. מלבד מפגש רבעוני, כמו מרבית הצוות שלה היא עבדה מהבית ובילתה את ימיה בלבוש ביתי וללא חזייה. מובן שזה היה לבוש ביתי יוקרתי – הלבוש הביתי הטוב ביותר שניתן להשיג – אבל טרנינג, איך שלא מסתכלים על זה.

"לפני שאנחנו מתחילות," אמרה נוואה ומשכה כיסא לצידה, "הייתי רוצה לשמוע את דעתך על משהו."

דארה חייכה חיוך שומר סוד. "תני לי לראות."

נוואה פשפשה בתרמיל שלה ושלפה טלפון. היא הדליקה אותו, נקשה על המסך והגישה לדארה.

דארה רכנה והביטה בתמונה שלפניה. מישהו שכינויו SenatorAcid69 חייך אליה. ראשו היה סבך מיוזע של תלתלים וזרועותיו מפוצצות בקעקועים. בתמונת הפרופיל שלו הוא שר על הבמה באיזה בר מקומי מעופש למראה.

"סנאטור אסיד?" שאלה דארה וזקרה גבה בחשדנות.

"הייתה לנו התאמה ב-MeatCute," צווחה נוואה בהתרגשות. "בכל אופן, מה את חושבת עליו?"

שאר אנשי הצוות רכנו מעל כתפה של דארה.

דארה באה משושלת ארוכה ומצליחה של שדכנים. כשהייתה צעירה היא למדה את כל הטריקים של המקצוע. היא ידעה מה לחפש אצל בן זוג על מנת שהשידוך יצליח. אבל בשעה שרוב השדכנים החשיבו את מלאכתם כאוֹמנות, דארה נתנה מבטחה במדע.

דארה סרקה את הפרופיל של הבחור. סנאטור אסיד היה בן ארבעים ואחת, מעולם לא נישא וללא ילדים. הוא גדל בחוף המערבי, אבל עבר לניו יורק בסוף שנות העשרים שלו בחיפוש אחר קריירה במוזיקה. כעת סנאטור אסיד הרוויח את מרבית לחמו מהופעות בברים מקומיים ברחבי ניו יורק. חייו, כמו מכנסי העור והקעקועים שהוא הציג לראווה, היו מלהיבים מצד אחד ו... בלתי יציבים להחריד מצד שני.

"זה לא יעבוד," היא אמרה בהחלטיות.

"באמת?" נאנחה נוואה בייאוש. "אבל יש לנו כל כך הרבה במשותף. שנינו אוהבים מוזיקה וטאקוס. וגם, הוא נראה כל כך סקסי במכנסי העור האלה."

דארה שפשפה את מצחה. הייתה לה תחושה די ברורה לגבי עתידו של סנאטור אסיד.

כשדכנית לימדו את דארה לעולם לא לנצור את לשונה. עדיף לומר לרווק או לרווקה את האמת בפרצוף, מאשר לתת להם לבזבז את זמנם במערכת יחסים שאין סיכוי שתוביל לחתונה. עם זאת, כבוסית היה עליה להיות רגישה יותר.

דארה החזירה לנוואה את הטלפון. "השידוך המושלם בשבילך הוא מישהו שמחויב למשפחה שלו, בעל ערכים קתוליים חזקים, קרוב להוריו. עדיף שהוא יהיה מאזור ניו יורק ושירוויח יותר ממך, כי ככל הנראה תרצי להפסיק לעבוד ברגע שתתחילי לעשות ילדים."

"אבל אני אוהבת לעבוד," מחתה נוואה.

"נוואה," אמרה דארה בפסקנות. "באהבה אנשים נוטים לחזור על התבניות והדוגמאות של ההורים שלהם. בואי נסתכל על עובדות חייך. את הלכת לבית ספר קתולי. את משוגעת על האחיינים והאחייניות שלך. כמעט את כל החופשות שלך את מקדישה לחגים ולחתונות ולאירועי הטבלה. ובנוסף, אימא שלך לא עובדת. סנאטור אסיד אולי נראה לך מלהיב עכשיו, אבל סגנון החיים שלו עומד בניגוד גמור לכל הערכים שהתחנכת עליהם. האם תרצי ללכת בכל יום לעבודה בזמן שמר אסיד שלך מתפרפר במועדוני לילה? האם המוזיקאי שלך יהיה מוכן לוותר על החלום שלו להיות כוכב רוק ולהתפשר על בית מלא ילדים בפרוורים? אולי זה נשמע כיף עכשיו, אבל את וסנאטור אסיד הולכים לכיוונים שונים לגמרי."

"אני יודעת," אמרה נוואה לבסוף. "אני יודעת שאת צודקת."

"ברור שאני צודקת," הקניטה דארה. "אני המומחית, זוכרת?"

החדר כולו הנהן בהסכמה. אכן, הידע של דארה בנושא האהבה – כל העצות והטריקים שעברו אליה מאימה ומסבתה – הוא שיצר את הבסיס שעליו הושתתה הקריירה שלה. דארה לא רק הייתה דור שלישי למשפחת שדכניות, היא גם הייתה המייסדת והמנכ"לית של J-Mate, פלטפורמת היכרויות האונליין הגדולה ביותר בעולם ליהודים.

"טוב," אמרה דארה והציצה בשעונה. "אם לא אכפת לכם, אנחנו בלו"ז צפוף כאן. אני צריכה לצאת מפה לפני ביאת המשיח."

בזאת זינק החדר כולו לפעולה. דארה התיישבה אל שולחן האיפור שלה. בובי פרש לפניה את ערכות האיפור והדליק שתי מנורות בוהקות כדי להשיג את האפקט העוצמתי של אולפן טלוויזיה. סימי הסירה את הקליפס משערה של דארה והניחה למחלפות התלתלים השחורים, הסמיכים, להתפזר בחופשיות על כתפיה.

נוואה ניגשה אל האי שניצב במרכז החדר והציג לראווה מבחר מרשים של נעליים, והחלה לפתוח את מנשאי הפלסטיק. היא תלתה את החליפות על קולב נייד, מוודאת שכל הפריטים הנלווים מוצגים היטב.

"אוקיי, יש לנו כאן בשבילך הבוקר שלושה לוקים שונים שמהם את צריכה לבחור."

דארה בחנה את האפשרויות שלה. הראשונה הייתה מורכבת מחצאית קפלים אלגנטית וסוודר קשמיר צמוד. זה היה לוק יהודי, מה שהתאים למותג שלה, אבל אולי יותר מדי יהודי עבור אירוע טלוויזיוני שמשודר מחוף לחוף ואמור לקרוץ לקהל רחב מאוד. היא בחנה את האפשרות השנייה: זוג מכנסי משי מהודרים עם חולצה פרחונית. הלוק השלישי היה פחות פורמלי: ג'ינס הדוקים, ווסט של "פטגוניה" וסניקרס של "קונברס".

"מספר שתיים," אמרה דארה.

"נפלא," המתה נוואה ותלתה את החליפה על מחיצה מתקפלת שעמדה שם.

דארה נכנסה אל מאחורי המחיצה, השליכה מעליה את החלוק והתלבשה. אחרי כמה רגעים היא חזרה אל מרכז החדר ועמדה במקומה הרגיל מול מראת הגוף כדי לבחון את המראֶה הסופי.

מכנסי המשי השחורים, המכווצים בקרסוליים, העניקו לה יותר קימורים מהרגיל. החולצה הדרמטית, העשויה מבד איכותי ומהודר במיוחד, עוטרה בהדפס של סחלבים לבנים יפהפיים. זה היה הלוק המושלם עבור הריאיון. מקצועי ועם זאת נשי. אסרטיבי בלי להיות אגרסיבי. הוא לכד כהלכה את הווייתה כאשת עסקים רבת כוח, כזאת שלעיתים קרובות נאלצת לעמוד בסטנדרטים שונים מאלה של עמיתיה הגברים.

"מה דעתך?" שאלה נוואה, מביטה מעבר לכתפה.

"זה מושלם."

כולם מחאו כפיים. דארה שבה והתיישבה אל שולחן האיפור. סימי העבירה את אצבעותיה בתלתליה בשעה ששאר אנשי הצוות נאספו מסביבה והביטו בה, ערכות איפור ומברשות בידיהם.

"על איזה לוק את רוצה ללכת היום?" שאלה קמרון.

"מקצועי," אמרה דארה.

"הבנתי," אמרה קמרון וניגשה להביא זוג נעלי עקב בצבע אדום כהה. "כתם של צבע שישתלב יפה עם כל השחור והלבן הזה!"

"והשיער?" שאלה סימי.

"רק להרים," חייכה דארה. "גולגול מסודר נחמד, לא יותר מדי סקסי."

בובי וסימי החלו לעבוד על השיער והאיפור.

בינתיים נוואה משכה כיסא והדליקה את הטאבלט שלה. "טוב, אני יודעת שאת מקדישה את אחר הצהריים לסבתא שלך, אז על מה את צריכה שאני אעבוד בזמן שלא תהיי?"

"שלחתי לך רשימה הבוקר."

נוואה הקישה על המסך שלה. כעבור רגע עלתה רשימת המטלות שדארה שלחה לה בארבע לפנות בוקר. "מצרכים," קראה נוואה את הרשימה בקול רם, "כביסה, לבדוק עם הקייטרינג לגבי ארוחת הבוקר של ערב יום כיפור, לוודא את פרטי הנסיעה של כל המנהלים המשתתפים בכנס המכירות של אוקטובר, לאשר את כל תאריכי בדיקות האונקולוגיה וטיפולי הקרינה של מרים בספטמבר..."

דארה תמיד הכינה רשימות. תמיד ניסתה למצוא דרך לארגן ולנהל את חייה העמוסים והכאוטיים. למעשה, רשימות המטלות שלה, כמו האובססיה לתכנן דברים מראש, עזרו לה לשלוט בחרדות שלה.

היא הייתה בטוחה שהרשימות הבלתי פוסקות שלה הוציאו מדעתם את כל האנשים שאיתם עבדה, כולל נוואה. ג'נט אפילו כינתה פעם את דארה בצחוק "הדיבוק של הרשימות", נשמה אבודה שהופיעה ללא אזהרה ופיזרה רשימת מטלות על כל אדם שנקרה בדרכה. למרבה המזל, כיוון שדארה שילמה לאנשי הצוות שלה משכורות שמנות למדי, הם שמרו את רוב הביקורות שלהם לעצמם.

דארה שמעה את הצליל המוכר של שיחת סקייפ נכנסת.

"אני על זה!" אמרה נוואה ונבחה על קמרון שתביא לה את הטלפון. "זאת ג'נט."

דארה נופפה בידה כדי לסלק את סימי מעליה. היא ביקשה מכולם לתת לה רגע והפמליה עזבה את החדר. דארה חיכתה שהדלת תיסגר היטב מאחוריהם לפני שהמשיכה.

"בוקר טוב!" קראה ג'נט במאור פנים מהמשרד הביתי שלה בקולורדו.

"מה השעה אצלכם?" שאלה דארה.

"מוקדם," צחקה ג'נט. "את מוקפת היום בכל הצוות שלך, אה?"

"כן, את יודעת," אמרה דארה והביטה בפניה המאופרים למחצה במראה.

כפי שמחלתה של דארה הייתה ידועה לכל מי שעבד איתה, כך גם העובדה שהיא תיעבה כל סוג של הופעה פומבית. אך למרבה צערה זה לא מנע ממנה לשחק את המשחק. היא למדה מגיל צעיר שעליה למכור את עצמה בטלוויזיה, באינסטגרם ובכל מדיה אחרת גם אם היא חושבת שמדובר בתועבה. כולם חיפשו את הפנים, את האדם האמיתי שמאחורי המותג. במהלך השנים פיתחה דארה מנגנונים שונים ומשונים להילחם בחרדות הנובעות מהופעות פומביות אלה.

"ואיך את מרגישה הבוקר?" שאלה ג'נט, ניגשת ישר לעניין.

"אה, את מכירה אותי," אמרה דארה. "אני עצבנית רק בשלושת הימים שלפני ובששת הימים שאחרי... אז מבחינת הריאיון עצמו, אני מניחה שאני אהיה בסדר."

ג'נט צחקה. "את תהיי מעולה, דארה."

למעשה, היא תמיד הייתה מעולה. היא הייתה פרפקציוניסטית, אחרי הכול. תמיד הייתה לה תוכנית והיא תמיד אמרה את הדברים הנכונים. היא חייכה בכל המקומות הנכונים. היא מעולם לא נתפסה לא מוכנה, ולכן מעולם לא גמגמה או נותרה חסרת מילים. אף על פי שצוות הטיפוח שלה ורשימות המטלות עלולים היו להיראות מוגזמים מעט עבור חלק מהאנשים, ההתנהגות האובססיבית-קומפולסיבית עשתה את העבודה. העסקים שלה שגשגו. גם המוניטין שלה בתחום הטכנולוגיה בעולם היהודי הרקיע שחקים.

"כמו שכבר דיברנו," המשיכה ג'נט, "לא אמורות להיות שום הפתעות, אוקיי? הכול כבר מתואם בין אנשי היח"צ שלנו ואנשי ההפקה שלהם. את רוצה שנעבור על התסריט פעם נוספת?"

"לא," אמרה דארה בנחישות. "אני בסדר."

ג'נט הנהנה. "אז אני מקווה שתשחקי אותה עם הבאבע שלך היום."

המצלמה כבתה. דארה הניחה את הטלפון שלה ותוך כדי כך קלטה לרגע את דמותה במראה. שערה היה אסוף למעלה בפקעת מתוחכמת. תווי פניה הזוויתיים רוככו בעזרת האיפור הקל. על פני השטח היא הייתה העידון והנינוחות בהתגלמותם. ובכל זאת, ידיה רעדו.

היא פקקה את מפרקי אצבעותיה ולגמה לגימה מהתה. היא ידעה שזה מגוחך, להיות כל כך עצבנית מהריאיון ב"חדשות טובות, ניו יורק", תוכנית שממילא אף אחד לא צפה בה... אבל היא לא הייתה מסוגלת להימנע מכך.

דארה צפתה בה.

באדיקות.

היא נהגה להשאיר את הטלוויזיה דלוקה ברקע בזמן שעבדה. היא אהבה את הרעש, את זמזום הקולות המוכרים. הם השקיטו את החרדות שלה. היא בעיקר אהבה את המגיש הראשי החתיך של "חדשות טובות", כריסטופר סטֵדפאסט, ואת האופן הנינוח שבו הוא סיים כל תוכנית במילים, "אני אחכה לכם."

למרבה הצער, התוכנית שודרה בשעה מוזרה: בצהרי כל יום מימי אמצע השבוע, דחוסה בין תוכניות המלל של הבוקר ואופרות הסבון של אחר הצהריים. וגם, היא הייתה שונה משאר תוכניות הראיונות בכך שהתמקדה רק בסיפורים חיוביים. חדשות טובות וסיפורים אנושיים, כמו שני הילדים שתרמו את רווחי דוכן הלימונדה שלהם לבית מחסה לחסרי בית, או באקי, הגולדן רטריבר הטבעוני.

דארה העריצה את הכלב הזה. היא צפתה בכל האייטמים עליו, ולעיתים קרובות נותרה ערה עד מאוחר בלילה וצפתה שוב ושוב בסרטוני הווידאו שלו באתר הפייסבוק של "חדשות טובות, ניו יורק". למעשה, הסיבה היחידה שהיא העלתה את הרעיון להופיע בתוכנית מלכתחילה הייתה הסיכוי לפגוש את מלך הסרטונים סוחטי קריאות ה"אוֹוו" בכבודו ובעצמו. אף שהייתה שקועה לחלוטין בלו"ז הצפוף שלה (וכן בחרדות שלה) מכדי לאמץ חיית מחמד משל עצמה, היא אימצה את הגולדן רטריבר המקסים בליבה פנימה.

ובאשר לכריסטופר סטדפאסט – איתו לא היה שום סיכוי. והסיבה לכך שאיתו שום דבר לא יקרה הייתה נעוצה בשמו. כריסטופר סטדפאסט לא היה יהודי. לפיכך, ובגלל האיסור הרבני המוחלט על נישואי תערובת, היא התייחסה אל המגיש הבכיר באותו אופן שבו הייתה מתייחסת לביצת פברז'ה יפהפייה ולא יהודית במוזיאון – משהו שאפשר להביט בו ולהעריץ אותו... אבל לעולם לא לגעת בו.

היא לא האמינה שהיא עומדת לפגוש אותו היום.

את הכלב, כמובן.

לא את הגבר.

לא היה לה כל עניין באיזה שובר לבבות דרומי סקסי בעל קול שמסוגל להמס שמאלץ ושרירי חזה של אל נורדי.

דארה סילקה את המחשבה מראשה. ואז, כפי שאימה לימדה אותה, היא ריכזה את כל האנרגיה שלה בפרטים הפרקטיים.

היא קראה לבובי וסימי שיחזרו לחדר כדי לסיים את השיער והאיפור. היא עברה שוב על הלו"ז שלה עם נוואה. היא ביקשה מקמרון ומאלכסה לבדוק פעם נוספת אם כל מה שהיא צריכה נמצא בתיקים שליד דלת הכניסה, ולהכניס גם את הטלפון והטאבלט שלה. לבסוף, בהמולה של איחולי הצלחה ונשיקות באוויר, נוואה והפמליה נפרדו ממנה והלכו. בדרך כלל היא אהבה שמישהו מהצוות מלווה אותה באירועים כאלה, אבל היום היא רצתה להתמקד בזמן איכות עם סבתא שלה.

דארה מצאה עצמה שוב לבדה בדירה.

היא הציצה בשעונה. נותרו עדיין חמש עשרה דקות עד שתצטרך לצאת אל סבתה. חמש עשרה דקות. זה היה זמן רב לשבת ולבהות בקירות הבטון של דירתה. השקט היה מסוכן עבור דארה. הוא השאיר מקום למחשבות אובססיביות.

היא החלה לפעול כדי למלא את החלל. היא צחצחה את השיניים שוב. היא בדקה פעם נוספת את חדר השינה שלה, לוודא שהמיטה מסודרת ושהכול נקי ונמצא במקומו. היא כיבתה את כל האורות. היא הוציאה מהשקע את מכונת הקפה ושבה ונכנסה לחדר השלישי כדי לבדוק שלא השאירה איזה מחליק שיער או מסלסל מחובר לחשמל. היא וידאה שכל הכפתורים בכיריים מסובבים למצב כבוי, ושנר הפצ'ולי מכובה. היא שלפה את הטלפון שלה וצילמה את הכיריים ואת הנר, רק למקרה שהמוח האובססיבי שלה יתחיל להציק לה במחשבה שהיא שכחה משהו דולק בטעות, ושהיא האחראית הבלעדית לכך שכל שכונת הובוקן עלתה באש.

דארה עמדה לפני דלת הכניסה. מבטה נדד למטה אל נעלי העקב האדומות שלה. היא שנאה לנעול נעלי עקב בעיר. לא משום שהן לא היו נוחות או כי הן גרמו לה לשלפוחיות, אלא בגלל שבמקרה של קטסטרופה, כמו מתקפת זומבים או כל אירוע רב נפגעים אחר, היא תיאלץ לחצות שישים בלוקים – או חס וחלילה גשר – על עקבים כדי לחזור הביתה.

היא שקלה את האפשרויות שלה. היא יכלה לארוז את נעלי העקב ולנעול סניקרס רק לצורך הנסיעה, אבל זה ידרוש ממנה שקית נוספת בשביל כמה שעות במנהטן.

היא שנאה את המציאות הזאת – שהיא לא נשפטת רק על סמך האופי שלה או הדברים שהיא יצרה. למרבה הצער, דארה הייתה מציאותית. חלק ענקי מהצלחתה בחיים הסתמך על העובדה שהיא הבינה איך העולם פועל ואיך אנשים מתקשרים זה עם זה. בין אם היא מסכימה עם זה או לא, הרושם הראשוני הוא חשוב. כמו בדף שידוך או בפרופיל בג'יי-מייט, כולם הביטו קודם כול בתמונה.

חוץ מזה היא נראתה מושלמת. גם הבית נראה מושלם. שלמות הייתה שכבת השריון שהיא עטתה כדי להגן על עצמה מהמהמורות שהעולם הבלתי יציב העמיד בדרכה.

היא הזכירה לעצמה את הדברים החיוביים. היא עומדת לבלות את היום בחברת הבאבע האהובה שלה. הן יצברו זיכרונות משותפים ביחד. זיכרונות חיוניים. כל חרדה שתקפה אותה – כל תחושה שמשהו נורא עומד לקרות – הייתה בסך הכול תולדה של נוירונים במוחה שאיבדו כיוון. אי אפשר לסמוך על הרגשות שלה.

היא הכריחה את עצמה למשוך את כתפיה לאחור ולזקוף את קומתה, כדי לשדר ביטחון. ואז היא תלתה את תיק הצד שלה על זרועה, לקחה את קופסת העוגיות שחור-לבן מדלפק המטבח ויצאה לדרכה.

1. יידיש – סבתא (כל ההערות בספר הן מאת המתרגם).

2. Generalized Anxiety Disorder - GAD.