מותרת

״פיסת הנייר״ המקופלת נחה בין שתי כפות ידיה. הרב עמד בצד, עיניו פקוחות לרווחה עד גבותיהן, הנימים אדומים, התרוצצו סביב אישוניו דהויי החום, וכל השאר זכור לה ככתם שחור.

מולה עמד בעלה, מזה שני עשורים - מבטו הממושקף נעוץ בה, והמילים של הרב הביאו אותה לחפש את עיניו בעיניה. והרי את מותרת לכל אחד?

משירדו לבסוף לרחוב, הביטה סביבה, למי מכולם ראוי שתתיר את עצמה. המשפט לא נתן לה מנוח. המשמעות שלו הביאה אותה לידי בושה. מי התיר לו, לרב לדבר אליה ככה. מתיר ואוסר בכוח מה? בכוח מי?

מרוב מחשבות עמדה פתאום. בפינת רחוב החבצלת עם רחוב יפו. הוא, בעלה, עד לפני שעה קלה, עצר אף הוא ועמד מולה הביט בה, משל כאילו כולו חולף מעליה, רוחף מעבר לסערת ההיתר, ואומר לה, ככה בשקט, כעניין של חולין, רק רציתי שתדעי, אף אחד לא יאהב אותך כמוני, ואני מצטער רק, כי לא אמשיך לאכול במטבחך, מבישולייך. האמינה לו בשקט, כמו שזה נאמר. ובכל זאת ידעה שזה קץ דרכם המשותפת. אך הם המשיכו ללכת זה בצד זו. היתה שקוטה, כמו קפא עולמה בתוכה. לא חיוך לא דמע. בינתיים עלו לאוטובוס ושבו הביתה.

הילדים כבר שבו מבית הספר וערכו את השולחן - ילדים טובים.

הארוחה התנהלה בשקט, בלי גיחות פתע של הערות, שכרגיל היה משלח בה, כחיצי רעל. היתה לה הרגשה שבשורה עמדה באוויר, ובלי מילה, הילדים חשו בה, והיו מאופקים ושותקים אף הם..

למרות זאת החיים לכאורה בלבד, שבו למסלולם.

בערב, כשכל רעשי הבית נדמו, ישבו על המרפסת במחסה צמרות הקזוארינות המאובקות, והוא לפתע אמר, אני מקווה שתסכימי איתי,