מזכרת ממנו

1. קֶנָה

צלב עץ קטן נעוץ באדמה בצד הדרך, ותאריך מותו מתנוסס עליו.

סקוטי היה שונא אותו. אני מתערבת שאמא שלו תקעה אותו שם.

"אתה יכול לעצור רגע?"

הנהג מאט ועוצר את המונית. אני יוצאת וניגשת אל הצלב. אני מטלטלת אותו מצד לצד עד שהעפר סביבו משתחרר ושולפת אותו מהאדמה.

האם מת ממש בנקודה הזאת? או שמת על הכביש?

לא הקדשתי תשומת לב לפרטים בזמן השימוע. כששמעתי שהוא התרחק בזחילה כמה מטרים מהמכונית, התחלתי לזמזם כדי לא לשמוע שום דבר נוסף שהתובע אמר. אחר כך, כדי להימנע מהצורך לשבת ולשמוע את הפרטים אם התיק יגיע למשפט, הודיתי באשמה.

כי טכנית, הייתי אשמה.

ייתכן שלא הרגתי אותו בפעולות שלי, אבל בלי ספק הרגתי אותו בהימנעות שלי מפעולה.

חשבתי שאתה מת, סקוטי. אבל אנשים מתים לא יכולים לזחול.

אני חוזרת למונית ובידי הצלב. אני מניחה אותו לידי על המושב האחורי ומחכה שהנהג יצא בחזרה לכביש, אבל הוא לא יוצא. אני מביטה בו דרך המראה. הוא נועץ בי מבט בגבות מורמות.

"לגנוב מצבת זיכרון מצד הכביש, זה בטח מביא קארמה רעה. את בטוחה שאת רוצה לקחת אותו?"

אני מסיטה את מבטי הצדה ומשקרת. "כן. אני שמתי אותו שם." אני מוסיפה להרגיש את מבטו הנעוץ בי בעודו חוזר לכביש.

הדירה החדשה שלי מרוחקת רק שלושה קילומטרים מפה, אבל היא בכיוון ההפוך מזה שגרתי בו בעבר. אין לי מכונית, אז החלטתי שהפעם אמצא מקום קרוב יותר למרכז העיר כדי שאוכל ללכת ברגל לעבודה. אם אצליח למצוא עבודה. זה יהיה קשה עם ההיסטוריה שלי והיעדר הניסיון. ולפי נהג המונית, גם עם הקארמה הרעה שאני בטח נושאת איתי ברגע זה.

יכול להיות שגנֵבת הצלב של סקוטי תביא לי קארמה רעה, אבל אפשר לטעון שגם להשאיר מצבת זיכרון לבחור שהביע מפורשות את שנאתו למצבות זיכרון בצד הכביש מביא קארמה רעה. לכן ביקשתי מהנהג לעשות עיקוף דרך הכביש הצדדי הזה. ידעתי שגרייס בטח השאירה משהו במקום התאונה, והרגשתי חובה כלפי סקוטי לסלק אותו.

"מזומן או כרטיס?" שואל הנהג.

אני מסתכלת על המונה ומוציאה מהארנק שלי מזומן וטיפ ונותנת לו אותם אחרי שהוא חונה. אחר כך אני לוקחת את המזוודה שלי ואת צלב העץ שזה עתה גנבתי, יוצאת מהמונית ועולה לעבר הבניין.

המקום נראה גרוע מכפי שנראה ברשת, אבל ציפיתי לכך. בעלת הבית אפילו לא שאלה לשמי, כשהתקשרתי לשאול אם יש דירות פנויות. היא אמרה, "תמיד יש דירות פנויות. תביאי מזומן; אני בדירה מספר אחת." ואז ניתקה.

אני דופקת על דלת דירה מספר אחת. חתול בחלון נועץ בי עיניים. הוא דומם כל כך, שאני מתחילה לתהות אם הוא פסל, אבל אז הוא ממצמץ וחומק משם.

הדלת נפתחת, ואישה מבוגרת זעירה נועצת בי מבט שכולו מרמור. יש לה גלגלים בשיער ושפתון מרוח עד האף. "אני לא רוצה שום דבר שאת מוכרת."

אני לוטשת עיניים בשפתון ורואה איך הוא נוזל אל תוך הקמטים שחובקים את פיה. "התקשרתי בשבוע שעבר בקשר לדירה. אמרת שיש לך אחת."

הכרה מבזיקה על פני האישה הצמוקות כשזיף מיובש. היא מאנפפת וסוקרת אותי מעלה־מטה. "לא ציפיתי שתיראי ככה."

אני לא יודעת איך להבין את ההערה הזאת. אני משפילה עיניים אל הג'ינס והטריקו שלי, והיא מתרחקת מהדלת לשניות אחדות. היא חוזרת עם פאוץ' מצויד ברוכסן. ״חמש מאות חמישים לחודש. התשלום על החודש הראשון והאחרון הוא היום."

אני סופרת את הכסף ומושיטה לה אותו. "אין חוזה?"

היא צוחקת ודוחסת את הכסף לפאוץ'. "את בדירה שש." היא מצביעה כלפי מעלה. "זה מעליי, אז תשמרי על השקט, אני הולכת לישון מוקדם."

"מה כלול במחיר?"

"מים ופינוי אשפה, אבל את משלמת על החשמל. הוא מחובר עכשיו — יש לך שלושה ימים להעביר אותו על שמך. פיקדון של מאתיים חמישים לחברת החשמל."

פאק. שלושה ימים לגרד מאתיים וחמישים דולר? אני מתחילה להטיל ספק בהחלטה שלי לחזור כל כך מהר, אבל ברגע ששיחררו אותי מהדיור הזמני, היו לי שתי ברירות: לבזבז את כל כספי על הניסיון לשרוד בעיר ההיא, או לנסוע חמש מאות קילומטר ולבזבז את כל כספי בעיר הזאת.

אני מעדיפה להיות בעיר שנמצאים בה כל האנשים שהיו קשורים פעם לסקוטי.

האישה נסוגה צעד לאחור לתוך הדירה שלה. "ברוכה הבאה לדירות פרדייס. אני אביא לך חתלתול אחרי שתתמקמי."

אני מזדרזת להניח את היד על הידית לפני שתספיק לסגור את הדלת. "רגע. מה? חתלתול?"

"כן. חתלתול. כמו חתול, רק קטן יותר."

אני נסוגה מן הדלת כאילו זה יגן עליי איכשהו מפני מה שאמרה. "לא, תודה. אני לא רוצה חתלתול."

"יש לי יותר מדי."

"אני לא רוצה חתלתול," אני חוזרת.

"מי לא היה רוצה חתלתול?"

" אני."

היא נושפת כאילו התגובה שלי חסרת כל היגיון. "בואי נעשה עסק," היא אומרת. "אני אשאיר את החשמל מחובר עוד שבועיים אם תיקחי חתלתול." איזה מין מקום זה לכל הרוחות? "בסדר," היא אומרת בתגובה לשתיקתי כאילו היה מדובר בטקטיקת משא ומתן. "חודש. אני אשאיר את החשמל מחובר עוד חודש שלם, אם רק תיקחי חתלתול אחד." היא נכנסת בחזרה לדירתה אבל משאירה את הדלת פתוחה.

אני לא רוצה חתלתול בשום פנים ואופן, לעולם לא, אבל זה שלא אצטרך להוציא מאתיים וחמישים דולר על פיקדון לחברת החשמל החודש שווה אפילו כמה חתלתולים.

היא שבה ומופיעה עם חתלתול קטן בצבעי שחור־כתום. היא מניחה אותו בידיי. "הנה. קוראים לי רות אם את צריכה משהו, אבל תנסי לא להצטרך שום דבר." היא שוב עומדת לסגור את הדלת.

"רגע. את יכולה להגיד לי איפה יש טלפון ציבורי?"

היא מצחקקת. "כן, ב־2005." היא סוגרת את הדלת.

החתלתולה — מסתבר שזאת היא — עושה מיאו, אבל זה לא מיאו מתוק. זה נשמע יותר כמו קריאה לעזרה. "אַת ואני, שתינו," אני ממלמלת.

אני עולה במדרגות עם המזוודה וה... חתלתולה שלי. אולי הייתי צריכה להחזיק מעמד עוד כמה חודשים לפני שחזרתי הנה. עבדתי והצלחתי לחסוך טיפה יותר מאלפיים דולר, אבל רוב הכסף הזה הלך על המעבר לכאן. הייתי צריכה לחסוך יותר. מה יהיה אם לא אמצא עבודה מיד? ועכשיו אני תקועה עם האחריות להחזיק חתלתולה בחיים.

חיי נהיו בן רגע קשים פי מאה משהיו אתמול.

אני מגיעה לדירה עם החתלתולה, שנתלית על חולצתי. אני מכניסה את המפתח לחור המנעול וזקוקה לשתי ידיי כדי למשוך את הדלת ולשכנע את המפתח להסתובב. אני פותחת את הדלת לדירתי החדשה ועוצרת את הנשימה מחשש לריח שיקבל את פניי.

אני מדליקה את האור ומסתכלת סביבי, משחררת אוויר לאט. אין הרבה מה להריח. זה טוב ורע בעת ובעונה אחת.

יש ספה בסלון, אבל זה בעצם הכול. סלון קטן, מטבח קטן עוד יותר, אין פינת אוכל. אין חדר שינה. דירת חדר עם ארון וחדר אמבטיה קטן כל כך, שהאסלה נוגעת באמבט.

איזו חורבה. פשוט חור של ארבעים וחמישה מ"ר, אבל זה צעד גדול קדימה מבחינתי. עברתי מחיים עם שותפה בתא של תשעה מ"ר, לחיים בדיור זמני עם שש שותפות, לדירת ארבעים וחמישה מ"ר שהיא שלי בלבד.

אני בת עשרים ושש, וזאת הפעם הראשונה אי־פעם שאני גרה לבד רשמית. התחושה מפחידה ומשחררת גם יחד.

אני לא יודעת איך אוכל להרשות לעצמי את הדירה הזאת אחרי החודש הקרוב, אבל אני הולכת לנסות. גם אם זה אומר לחפש עבודה בכל בֵּית עסק שאעבור על פניו.

דירה משלי תוכל רק לעזור בזמן שאשטח את בקשתי בפני הלַנדרים. זה יראה עד כמה אני עצמאית עכשיו. גם אם העצמאות הזאת תצריך מאבק.

החתלתולה רוצה לרדת, אז אני מניחה אותה על רצפת הסלון. היא מסתובבת ומייללת אל מה שהשאירה בקומה מתחת. אני מרגישה צביטה בחזה כשאני צופה בה סורקת את הפינות בחיפוש אחר דרך החוצה. דרך הביתה. דרך חזרה אל אמהּ ואחֶיה.

היא נראית כמו איזה מין דבורה גדולה או משהו שקשור להַלואין, עם הכתמים הכתומים־שחורים שלה.

"איך נקרא לך?"

היא בטח תהיה חסרת־שם כמה ימים עד שאחשוב על משהו. הענקת שם היא אחריות שאני מתייחסת אליה בכובד ראש. בפעם האחרונה שהוטל עליי לקרוא למישהי בשם, התייחסתי לזה ברצינות רבה יותר מלכל דבר כלשהו מימיי. אולי מפני שכל זמן שישבתי בתא עם ההיריון שלי, כל מה שיכולתי לעשות הוא לחשוב על שמות לתינוקות.

בחרתי בשם דִיאֶם כי ידעתי שברגע שאשתחרר, אחזור לכאן ואעשה כל מה שבכוחי למצוא אותה.

הנה אני פה.

קַרפֶּה דיאֶם.