מחלוקת המשיח

ביום ראש השנה לפני שנים אחדות צעדתי מביתי שבמושבה הגרמנית בירושלים אל הכותל המערבי שבעיר העתיקה. כשהגעתי למקום היתה רחבת הכותל מלאה מפה לפה. בתוך המון המתפללים בלטה בייחודה קבוצה גדולה של גברים, נערים וילדים. כולם לבשו בגדי לבן; על ראשיהם הם חבשו מצנפת לבנה ועליה הופיע הכיתוב: "נ, נח, נחמ, נחמן מברסלב". היו אלו חסידיו של הרב ישראל אודסר, שנתפרסם בשל הפתק שחסידיו מאמינים שקיבל מר' נחמן מברסלב. בניגוד לחסידי ברסלב האחרים, הנוסעים בראש השנה לאומן, מקום קבורתו של רבי נחמן, תומכיו של "בעל הפתק" המכונים "ננחים", נשארים בירושלים ומקיימים תפילה חגיגית וטקסית בכותל.

שליח הציבור עטור הזקן המכסיף שהנהיג קבוצה זו עמד ממש בסמוך לכותל המערבי. לפתע הרים את ראשו וזעק בקול גדול ובנעימה מרגשת את המילים מתוך תפילת החג: "המלך היושב על כסא רם ונישא!" מימינו ומשמאלו של שליח הציבור עמדו שני גברתנים צעירים. הם הוציאו מתוך תיק בד תמונה גדולה, ובמרכזה דמותו של הרב אודסר — ישיש בעל זקן גדול ששתי ידיו מורמות. בין ידיו היו כתובות המילים: "אני המלך. אני נ, נח, נחמ, נחמן מברסלב". הגברתנים הניפו את התמונה והצמידו אותה לאבני הכותל בעוד שליח הציבור מסלסל בראשו וקורא שנית: "המלך היושב על כסא רם ונישא!"

על פי המסורת החז"לית, ששורשיה נטועים כבר במקרא, ראש השנה הוא יום המלכת האל על העולם. קול השופר הוא תרועת ההמלכה שלו. הדבר בא לידי ביטוי במזמור מז בתהילים, שאת פסוקיו נוהגים לקרוא שבע פעמים לפני התקיעות: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר: זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ... מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל־כִּסֵּא קָדְשׁוֹ". לפי דעתם של חוקרי מקרא שונים, ביום זה לא רק הומלך האל מחדש על העמים כולם, אלא גם המלך מבית דוד הומלך מחדש על ציון ויהודה בבית המקדש בירושלים. המעמד ליד הכותל היווה למעשה שיקוף עכשווי של תפיסה מעין זו. חסידיו של הרב אודסר מקיימים בראש השנה טקס שנתי ובו מצרפים יחד שני מעשים של המלכה: המלכתו של האל המתואר כ"מלך היושב על כסא רם ונישא" והמלכתו של המנהיג המשיחי, "בעל הפתק", הנתפס בעיניהם כגלגולו של רבי נחמן מברסלב וכמלך המשיח.

בסמוך למאמיניו של "בעל הפתק" עמדה ברחבת הכותל קבוצה אחרת. בעל התפילה שהנהיג קבוצה זו היה מקובל בעל שיער אדמוני. הוא היה לבוש בבלויי סחבות וקרא את מילות התפילה בהתרגשות עצומה, בבכי ובקול גדול. משפת גופו ומהאופן שבו התפלל עלתה התרסה כנגד חסידיו של הרב אודסר וניכר היה בבירור שהמלכתו של "בעל הפתק" כמלך וכמשיח איננה לרוחו. הם, מצדם, סיננו לעומתו דברי ביקורת וכינוהו "נחש הקדמוני".

***

הסצינה שנגלתה לעיני באותו יום ראש השנה בכותל המערבי היא המחשה עכשווית לחיוניותו של הרעיון המשיחי ולמחלוקות שעורר כבר מראשיתו. מקורן של התפיסות המשיחיות נעוץ בתקופת המקרא, אך מה היה תוכנה של האמונה המשיחית בימי המקרא? באיזה אופן תואר המשיח? כיצד נתפס תפקידו העתידי במישור הדתי, הפוליטי והחברתי?

הטענה המרכזית של ספר זה היא כי בתוך המקרא עצמו שוררת מחלוקת דרמטית, רבת פנים ומרתקת באשר לרעיון המשיחי. שתי מגמות עיקריות מתרוצצות בין ספרי המקרא: מצד אחד, התורה, ובמיוחד הרובד הכוהני שבה, שואפים להשגבת האל וליצירת הבחנה חדה וברורה בין האלוהי לבין האנושי. לפי תפיסה זו, לאל אין שום שייכות לתהליכים הביולוגיים האנושיים, הכוללים לידה, זיווג, הולדה ומוות. מעגל החיים הוא שמפריד בין האל — שאינו נולד, אינו מזדווג, אין לו צאצאים וקיומו אלמותי — לבין האדם בן התמותה. בכך נקבע פער מוחלט שאין לגשר עליו בין האלוהי לאנושי. מצד שני, בחלק מדברי הנביאים ובכמה ממזמורי התהילים מובעת גישה שונה. טקסטים אלו שואפים להשגיב את דמותו של המלך — זה הנוכחי היושב על כס השלטון ונקרא לעתים בשם "משיח" או המלך העתידי המצופה והמיוחל. לאותו מלך־משיח מיוחסות מעלות אלוהיות: הוא מכונה "בן האל", מתואר כיושב לצד האל בשמים ולעתים אף נקרא בשם האל ממש: "אל גיבור" או "ה' צדקנו".

שני האפיקים הללו, הראשון אנטי־משיחי והשני משיחי, זורמים זה לצד זה לאורך המקרא ולובשים צורה ופושטים צורה לאור המאורעות ההיסטוריים. חורבן המקדש, הגלויות, שיבת ציון ושעבוד מלכויות — כל אלו משפיעים על התפיסות השונות ועל היחס ביניהן. לעתים נעלם האפיק המשיחי מן העין וזורם בנתיב תת־קרקעי למשך כמה מאות שנים, ואז עולה ונגלה שוב. שתי התפיסות משוחחות זו עם זו, מגיבות זו לזו, ואת עקבותיו של שיח זה ניתן לשחזר מן הכתובים — הן המקראיים והן אלו של שלהי ימי הבית השני. לאורך פרקי הספר ננסה להתחקות אחר שתיהן, אחר אופן התפתחותן ואחר נקודות המגע והמחלוקת ביניהן.

אגן שמתנקזים אליו שני האפיקים הללו הוא רגע דרמטי ומכריע בתולדותיו של העם היהודי, ולמעשה בתולדותיה של התרבות המערבית כולה: משפטו וצליבתו של ישו הנוצרי בירושלים, שהתרחשו ככל הנראה סביב שנת 30 לספירה. כפי שנראה לקראת סופו של הספר, משפטו של ישו בפני הכוהן הגדול בירושלים מגלם למעשה מפגש מכריע בין שתי הגישות האידיאולוגיות המקראיות הללו. בעוד ישו ממשיך במעשיו ובבשורתו את עמדת הנביאים ומזמורי התהילים שצפו את הגעתו של משיח מעין אלוהי, שופטיו של ישו, שדנו אותו למוות, החזיקו בעמדות אנטי־משיחיות, הפוסלות מראש את האפשרות להתגלותו של משיח כזה.

תגלית מעניינת ומפתיעה היא שהפרושים, אבותיהם הרוחניים של חז"ל, אשר ייצגו את רוב מניינו ובניינו של עם ישראל, נטו באותה תקופה אחרי התפיסה הראשונה, בשמה דיבר גם ישו. שופטיו של ישו, מתברר, לא היו מן הפרושים אלא מבני הכת הצדוקית, שביניהם לבין הפרושים שררה מחלוקת עמוקה בשאלת המשיחיות. במילים אחרות, משפטו של ישו אינו רגע של התנגשות בין הבשורה היהודית לבין זו הנוצרית, אלא קונפליקט בין שתי תפיסות פנים־יהודיות מובהקות.

לניתוח זה השלכות מרחיקות לכת באשר ליחסים שבין היהודים לבין הנוצרים. עולה ממנו כי הקביעה שישו הומת על ידי "העם היהודי" שגויה מעיקרה. העם היהודי ברובו הגדול אמנם לא קיבל את ישו כמשיח אך החזיק בתפיסה משיחית שהיתה דומה בעיקרה לתפיסתו המשיחית של ישו.

וכמובן, המחלוקת העתיקה מקרינה גם על המציאות בת ימינו. הציפייה המשיחית היתה כוח מניע ופועל לאורך אלפיים שנות הגלות. מדי פעם בפעם קמו מנהיגים משיחיים שסחפו אחריהם המונים. המוכר והידוע ביניהם היה שבתי צבי שפעל במאה ה־17. סופו היה שהתאסלם, ושרידים של מאמיניו עדיין מתקיימים באופן מחתרתי למחצה בטורקיה של היום.

בדור האחרון בולטת דמותו של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, שהוכתר כמלך המשיח בשנות חייו האחרונות ורבים מחסידיו דבקים עד עצם היום הזה באמונה שהוא עתיד להתגלות כמלך המשיח. גם רבי ישראל אודסר, "בעל הפתק", הכריז על עצמו כמלך המשיח בשנותיו האחרונות. כפי שתיארתי לעיל, גם לו יש חוג שאכן רואה בו את המשיח.

הרב אברהם יצחק קוק אמנם לא ראה עצמו כמשיח אך בדברים שכתב בחייו סיפר על חוויה נבואית שעבר. יחד עם זאת הוא חשש שמא לא היתה זו חוויה אמיתית אלא נבואת שווא. הדברים צונזרו בעת עריכת ספרו העיקרי "אורות הקודש" ופורסמו רק שנים רבות לאחר מכן. הפסקה המצונזרת (פסקה קל"ח בכרך א)1 פותחת במילים "ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני הנביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ". את התחדשות הנבואה קשר הרב קוק עם הופעתו והתגלותו של המשיח שאותן בישרה לדעתו תחייתו הלאומית של ישראל בארצו. מתוך כך לתפיסתו ולתפיסת תלמידיו עד היום, הציונות, ההתיישבות היהודית בארץ ולאחריה תקומתה של מדינת ישראל הן חוליות חשובות בשלשלת המובילה להופעת הגאולה והמשיח. קשה להפריז בהשפעה העצומה של תלמידים אלו, אם במסגרת "גוש אמונים" או במסגרות אחרות, על ההיסטוריה ועל פניה של מדינת ישראל.

מנגד, קיימים חוגים רחבים בציבור החרדי והדתי השוללים באופן קטגורי את התנועות המשיחיות הללו. למנהיג החרדי הרב שך מייחסים את האמרה כי תנועת חב"ד היא "הכת הדתית הקרובה ביותר ליהדות". בעומק הדברים משתמעת אמירה נוקבת המוציאה למעשה את תנועת חב"ד מכלל ישראל! כמו כן טען הרב שך כי הרבי מלובביץ' תפוס ב"שיגעון של משיחיות". גם הרב עובדיה יוסף ביקר באופן קשה את הטענות המשיחיות של חסידות חב"ד. אף בתוך אנשי הציונות הדתית קמו הוגים שהתנגדו באופן חריף לתנועות המשיחיות העכשוויות, בין אם מדובר בחב"ד או בתלמידי הרב קוק. ישעיהו ליבוביץ, הידוע שבהם, ראה בתנועות אלו המשך של השבתאות וטען שקיימת סכנה שאם יתבדו הציפיות המשיחיות שהן מעוררות עשוי הדבר להביא — כמו במקרה השבתאי — להמרת דת.

ניתן אפוא לומר כי הרעיון המשיחי שנוצר בידי הנביא ישעיהו בן אמוץ בירושלים לפני כאלפיים ושמונה מאות שנה עורר מעת הופעתו זעזועים אדירים ופולמוס חריף, השב ומתגלה עד עצם היום הזה. בספר זה נתרכז בהולדת הרעיון המשיחי ובוויכוחים שהצית בצמתים מרכזיים בהיסטוריה.